רוח חכמים על פרשת בראשית מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן - מתחיל בסוף עמ' 70 ונגמר בעמ' 78
במדרש שם, אררו בצרעת, עיין בחידושי הרד"ל ובפי' מהרז"ו. ויש להטעים יותר כי כונת המדרש שהמאמר ארור אתה הוא קללה בפני עצמה מלבד על גחונך תלך, משום דארור אתה מיותר, כיון דמפרש הקללה מה היא על גחונך תלך, א"כ הל"ל כי עשית זאת על גחונך תלך וגו', ע"כ דריש דארור אתה היא קללה בפני עצמה, ולאשר אינה מסוימת מה היא דריש על צרעת דכתיב צרעת ממארת, או מפני שדבר לשון הרע ובעון לה"ר נגעים באים כדאיתא בערכין (דף טז ע"א).
על גחונך תלך, במדרש שם בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, עיין במפרשי המדרש שנדחקו מאד מניין לו זה, כי הכתוב קולה כנחש ילך הוא רק כי קולו הלך מסוף העולם וע"ס, ועיין מה שכתבנו לעיל בסמוך על מאמר איש תהפוכות זה הנחש כו', ותמצא שם כי הדרש הזה יש לו מקור מהכתוב מפריד אלוף שהפרידו מכל החיה תיכף ומיד נתקיימה בו הקללה של ההפרדה מדכתיב מפריד בהוה, וכן בתורה כתיב ארור אתה בהוה ולא ארור תהיה.
במדרש שם, ר' יודן ור' הונא אתה גרמת לבריות שיהו מהלכי גחונים על מתיהם אף אתה על גחונך תלך, דקדק למצוא בעונש של הנחש מדה כנגד מדה שבודאי מכוון העונש לעומת החטא, וכן להלן בש"ר אחא עיי"ש.
ואל אישך תשוקתך. במדרש פרשה כ' ארבע(ה) תשוקות הן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחבריו שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו, כונת הענין הוא כי תשוקה הונח על החשק היותר גדול ונמרץ חשק יחידי שאין דומה לו, שאין נטיה אחרת כמוה לאחר, למשל אהבת אב לבנו לאשר יש לו עוד בנים ובנות לא יונח ע"ז לשון תשוקה, כיון שאפשר שאותה האהבה יאהב גם את בנו השני והשלישי, כי רק כלות הנפש שהיא רק יחידה שאי אפשר לו באותו אדם בדומה לה היא נקראת תשוקה, ולכך אמר אין תשוקתה של אשה אלא לאישה ולא אמר גם להיפך אין תשוקתו של איש אלא לאשתו, כי עפ"י דין תורה אפשר לו לאיש שיקח כמה נשים, ויאהב כמוה גם אחרת זולתה, אבל אשה אי אפשר לה רק בעל אחד לכך נאמר בה תשוקה, ולזאת אמר ארבע(ה) תשוקות הן, כי נמצאו בכתובים ארבע פעמים תשוקה וכלם הם בגדר זה שאין האהבה והחשק בדומה לו, אין תשוקתה של אשה אלא לבעלה שהוא יחידי אצלה ואין זולתו כאמור, ע"כ נאמרה ע"ז תשוקה ואל אישך תשוקתך, כן אין לו ליצה"ר ענין אחר כי אם לרשעים פי' להסית לחטא. וזהו שנאמר בו ג"כ תשוקה ואליך תשוקתו, וכן בגשמים אין חפץ טבעם רק לרדת על הארץ, וזה שנאמר בם פקדת הארץ ותשוקקה, ובא זה ולמד ע"ז כי כן התשוקה הכתובה אצל הקב"ה וישראל ועלי תשוקתו ג"כ הכוונה שאין תשוקתו אלא על ישראל, וע"כ נאמר בלשון תשוקה.
ארורה האדמה בעבורך, במדרש שם, שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין ופרעושין וזבובים, ותעלה לך גמל א"ר יצחק אף הוא יש לו בו הנאה שהוא מוכרו ונהנה מדמיו, מספר המפרשים הוו הפירושים על מאמר זה, אין אחד נוחה מחבירו, כל אחד יבקש לו באור אחר כי לא נחה דעתו בכל הפירושים, וזה לנו האות כי לא מצאו עוד את האמת הפשוטה, המתנות כהונה דחק לפרש ולמצוא בגמל צד נזק שהוא מזיק בריר שבפיו ובשעה שהוא עוסק בדרך ארץ, וכמה קשה הוא לקבל, וכי אין בריה אחרת בעולם שמזיק בהחלט יותר מהגמל כמו ארי שחל נחש שרף ועקרב ולמה בחר להקשות שהיה לו לקלל את האדמה שתעלה גמל דוקא הלא דבר הוא, זאת ועוד אחרת והיא קשה ביותר החסרים מין גמל אנחנו, והלא יש ויש גמל ומאי קושיא היא שהיה לקלל את האדמה שתעלה לך גמל, לפי דברי המדרש לא היו יתושין פרעושין וזבובים בבריאת מעשה בראשית, רק באו מכח הקללה הזאת ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין ופרעושין וזבובים, וא"כ מאי קושיא היא ותעלה לך גמל, הא גמל נמצא בלאו הכי, גם גוף הענין זר מכל זר מדוע לא נתקררה דעת המקשה בהקללות האלה כי עוד בא להקשות למה לא נתקללה גם בזה, כאילו נהנה ומתענג מזה, ובעץ יוסף מביא בשם הגאון מ' שאול ק"ב מווילנא שצ"ל נמלה כגירסת רש"י בחומש, וכן כתב בפי' מהרי"פ ואינו נראה להרד"ל ולמהרז"ו, וגם בעיני לא ניתן להאמר, דלפ"ז מאי תשובה היא זו שהשיב ר' יצחק אף הוא יש לו בו הנאה שהוא מוכרו ונהנה מדמיו, הגם נמלה סחורה עוברת לסוחר היא בעולם הנמכרת והנקנית אתמהה, גם לפי תשובת ר' יצחק לא העלה נמלה, והלא עינינו רואות כי ישנם נמלים בעולם, והרד"ל פי' שצ"ל גלל וגם זה רחוק וזר. ובעל ידי משה גם הוא הלך בדרך רחוקה ויגע להעלות גמל בקופא דמחטא סוף דבר נאספו כל הרועים על המאמר הזה, ואת האבן לא גללו מעל פי הבאר.
ואשר אחזה אני שכונת המדרש בקושיתו ותעלה לך גמל היא להקשות מדוע נבראו הבריות האלה יתושים פרעושים וזבובים קטנים ולא גדולים, וחפץ לעמוד על הטעם מדוע לא היתה הקללה שהיצורים האלה יהיו גדולים, וגמל הוא שם המשאל לגדול, וכן השתמשו חכמי המשנה והתלמוד בשם גמל במקום גדול במקומות הרבה כמו דשנינו האפונין הגמלונין פי' הגדולים (שביעית פ"א) וכן בשבת (דף יב ודף קז) ההורג כינה כהורג גמל פירש"י כלומר דגדול מאד, ובדף ק"ז פרש"י משום דגדול הוא נקיט לי', וכן בסנהדרין (דף סז) אפילו כגמלא לא מצי ברי פרש"י אינו יכול לברוא אפילו בריה גדולה, הרי שהשם גמל השתמשו בו חז"ל לשם המשאל לגדול, וכ"כ הערוך ערך גמלן, ולדידי מפורש הוא בשבועות (כט א) דעל מתניתין איזה היא שבועת שוא נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמר רבינא ודילמא האי גברא ציפורא רבא חזי ואסיק לי' שמא גמלא, פרש"י העלה לו שם גמל, ולכאורה הוא כספר החתום מאי שייכות שם גמל לכאן דנימא שכונתו לציפורא רבא דבר האפשר ואין זו שבועת שוא, אבל לדברינו הוא פשוט דאסיק לי' לציפורא רבא פי' שקרא לציפורא רבא שם התואר גמל, ואין הכונה גמל ממש רק גדול והעלה לו שם גמל לא בשביל השם הפרטי לגמל ממש רק בשביל שהוא שם תואר לגדול, וקושיית רבינא היא באמת דוקא על ציור המשנה דשבועת שוא היא שנשבע שראה גמל פורח באויר, דלשון גמל אפשר דבאורו גדול, אבל אם נשבע שראה שור פר פורח באויר מודה גם רבינא דהוי שבועת שוא, וכן כאן בקושית המדרש ותעלה לך גמל אין הכונה שתעלה בריה חדשה וגמל ממש, רק פי' כשקלל הקב"ה ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך יתושין כו' מדוע אינם גדולים, ע"ז משיב ר' יצחק אף הוא יש בו הנאה, פי' אילו היו גדולים היה אפשר בהם צד הנאה למכור וליהנות מדמיו, לכן העלתה רק קטנים שאין בהם שום צד הנאה רק שעוקצים ונושכים, ולפ"ז המאמר פשוט וקל, שוב ראיתי שבמשנת דר"א הרגיש בפי' המלה גמל גדול, אך בהבנת הענין נטה מני אורח ונלחץ למאד.
במדרש פרשה כ"ב, שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה ואלו הן קין עובד אדמה כו', נראה דדריש לי' מדכתיב וקין היה עובד אדמה, והיה מספיק שיאמר ע"ד שנאמר ויהי עשו יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם וגו', דויהי הקודם שאצל עשו נמשך על יעקב ג"כ, וה"נ הל"ל ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה, ולמה חזר אצל קין ואמר תיבת היה, אלא שבא לדייק שהיה עובד אדמה, כלומר זה היה כל ענינו שהיה להוט בזה, ועיין לקמן פרשה ל' כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו עיי"ש והוא ממש כדברינו, ואצל נח מוכיח מדקרי ליה איש האדמה דהוא מיותר הטרם נדע מי הוא זה נח ואיזה הוא ומה בא זה ללמדנו, אלא זה גופא אתא לאשמועינן שהיה איש האדמה, ואצל עוזיהו מפורש כי היו לו אכרים וכורמים בהר ובכרמל כי אוהב אדמה היה.
במדרש שם, מ"ד בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, ומ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת כו' הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום, על כרחך צ"ל דלאו דוקא נקט חנוכה דהא קאמרי דלדברי הכל לא עשה הבל קיים יותר מחמשים יום ומהחג עד החנוכה הלא יותר מששים יום, אלא תפס חנוכה שהוא זמן מוגבל ומסוים, אבל הכונה מקץ ימים היינו הימים שסופרים מן החג עד שאלת טל ומטר, וכן למ"ד מפסח עד עצרת היינו מקץ ימים הידועים תספרו חמשים יום וע"ז קאי מקץ ימים, ומדנקט להך מ"ד דס"ל בניסן נברא העולם עצרת שהוא זמן מסוים נקט לאידך מ"ד דס"ל בתשרי נברא העולם חנוכה שהוא ג"כ זמן ידוע אבל לאו דוקא חנוכה. והכונה מקץ ימים שסופרים עד שאילת טל ומטר, ולמ"ד זה הוי פחות מחמשים, ולכך מסיים בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום, ומלשון לא יותר מחמשים מוכח דלגבי חד מ"ד הוי פחות רק עכ"פ אליבא דכלהו לא יותר, וזהו משום דלמ"ד בתשרי נברא העולם מקץ ימים פירושו מקץ ימי הספירה לשאלת טל ומטר והוי פחות מחמשים.
במדרש שם, במה היו מדיינין כו', נראה דמחלקותם בסברא דת"ק סבר שהיו מדיינין בדבר שבממון בעניני רכוש, ולזה אמר שחלקו ביניהם זה לקח קרקעות וזה מטלטלין, ור' יהושע דסכנין בש"ר לוי לא ניחא לי' על פי הסברא שבזה היו מדיינין, היתכן שבהיותם עודנה רק שנים בכל הארץ לא הספיק להם עד שיצאו לריב ומהלומות, איך אפשר שאיש אחד יקח לו את כל כדור הארץ שלא יהיה מקום לשני זולתו, וכן מן הנמנעות כי אחד יקח לו את כל מידי דניידי מבלי שארית לזולתו, ומה יריבו במה שאין בכחם להשתמש בכלו לעצמם, ע"כ סברתו דהיו מדיינים בעניני עבודת ה', כלומר שנאת הדת היתה ביניהם, ובדרך מליצה אומר זה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה וזה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, פי' כל אחד מהם אמר כי עבודת ה' צריכה להיות כמוהו ואתו הצדק, ור' אמי לא ניחא ליה גם בזה שהיו מדיינים על ענין רוחני, ע"כ ס"ל שהיו מדיינים על עסקי אשה, והוא עפ"י השכל והסברא שבזה אפשר שידיינו, ותפס כל אחד מהחכמים דבר שנהוג בעולם שמדיינים עליו, כי מעשים בכל יום שבני אדם מריבים ויוצאים למלחמה בגלל אחת משלש אלה, בשביל עסקי ממון, ובשביל שנאת הדת, ובשביל עסקי אשה, ור' איבו פריך על עסקי אשה איך אפשר שהרי לא היתה אז אשה בעולם כי חוה הראשונה חזרה לעפרה ועל מה היו מדיינים א"ר הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל.
במדרש שם, נתבונן קין מאיזה מקום שחט אביו את הפר, פי' כיון שלא ראה עדיין קין הריגת נפש מאין ידע איך להרוג ולהמית, ע"ז אמר שראה מהיכן שחט אביו כו' והסברא נותנת שכן הרג קין גם את הבל.
במדרש שם, לעלות למעלה לא היתה יכולה שעדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים, המפרשים נדחקו מאד בבאור המאמר הזה, ולי נראה דט"ס יש כאן ותחת אדם צ"ל הדם, ובאור הענין הוא שנשמת הבל התלוננה כי אינה יכולה לעלות למעלה כי כל זמן שלא נקבר הגוף אין הנשמה עולה למעלה, כדכתיב וישוב העפר על הארץ והרוח תשוב אל האלהים (קהלת יב ז) וכל זמן שלא שב עוד העפר אל האדמה לא תשוב הרוח אל האלהים למעלה, וגם למטה לא היתה יכולה לעמוד כי לא נקבר הדם והיה מושלך על העצים ועל האבנים מפוזר ומפורד.
לא תוסף תת כחה לך, במדרש שם, ר"א וריב"ח ר"א אמר לך אינה נותנת לאחר נותנת, מפרש תיבת לך כפשוטו לך להוציא אחר וריב"ח אמר לא לך ולא לאחר, מפרש תיבת לך למענך כמו ה' ילחם לכם בשבילכם, כי למענו ובגללו שחטא לא תוסף האדמה תת כחה כלל.
במדרש שם, כלב מסר לו, כדברי ספר החתום הוא ואין בבאורי המפרשים דבר מתקבל על הלב, ושמעתי מפי ידידי הרב הגאון מו"ה מרדכי גימפל נ"י אבד"ק ראזינאי באור אמתי, כי כלב באורו מטה עיין ערוך, וכשם דקחשיב במדרש שהזריח לו חמה, שהזריח לו צרעת וכו', שאין בזה דברי נביאות, רק כל אחד מהדורשים בא לבאר תיבת אות מה הוא ותפס כל אחד דבר דכתיב בי' אות, והוא המרומז לדעתו במה שאמר הכתוב וישם ה' לקין אות, כך בא להוסיף עוד אופן אחר שמסר לו מטה דכתיב אצל מטה אות, ואת המטה וגו' אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ושפתים יושק.
במדרש שם, פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו', מאמר מפורסם הוא בין המחברים והדרשנים והרבה דיו נשפכו עליו, ועוד בימי עלומי בארתי ב"ה על נכון עפ"י מאי דאיתא במדרש רבה ריש קהלת על פסוק הבל הבלים ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית בראשון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגלו כספר השמים כו' בשבת מאי אית לך למימר מחלליה מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכיה כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת א"ר לוי אדה"ר אמרו ע"כ, ובא המדרש הזה ולמד ע"ז ומה שסתם כאן גלה כאן, מהמדרש בקהלת שמענו כי אמירת אדה"ר מזמור שיר ליום השבת היתה כשנודע לו שהמביא קרבן מתכפר לו, וטעמו של דבר מבואר כי מתחלה לא אמר מזמור שיר ליום השבת משום עונשו של חלול שבת מחלליה מות יומת, וא"כ מזמור ליום השבת קינה ליום השבת מיבעי' {כך במקור!} לי', כמו שאמר קהלת הבל גם נגד יום השבת מטעם זה, ועדיין לא ידע אדה"ר להבדיל בין שוגג למזיד כי לא ידע מענין קרבן ותשובה, אבל כשראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עליה מזמור שיר ליום השבת, ולא פורש במדרש קהלת שם מניין נודע לו שהמביא קרבן ומתחרט מתכפר, ומה שחסר שם נמצא כאן במאמר המדרש שלפנינו, שפגע בקין וא"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, ועתה שני המדרשים מחוברים יחדו דכיון ששמע מפי קין שתשובה מועלת התחיל מטפח על פניו ואמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע וע"כ לא נתתי שבח וזמרה להקב"ה על יום השבת, מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת כי מחלליה מות יומת הדא אמרת במזיד אבל בשוגג מתכפר בקרבן ותשובה, וזה מקרוב יצא לאור ספר בית הלוי על התורה להגאון מו"ה יוסף דובער נ"י אבד"ק בריסק ומצאתי שהרגיש בזה.
במדרש שם, א"ר לוי המזמור הזה אדה"ר אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו, המפרשים כתבו כי חדשו על שמו הוא כי ר"ת של מזמור שיר ליום השבת הם למש"ה, ואין זה נכון בעיני כי לפי דבריהם הוסיף משה המלות מזמור שיר ליום השבת כדי לרמז את שמו, ואדה"ר פתח רק מן טוב להודות לה', ובמדרש ריש קהלת שהבאתי למעלה בסמוך מפורש שאדה"ר אמר המלות מזמור שיר ליום השבת, ומאי חדשו על שמו הוא, רק הכונה פשוטה כי בתהלים נאמר תפלה למשה ואח"ז יושב בסתר ומזמור שיר ליום השבת והכל נמשך על שלפניו על תפלה למשה שהוא אמר את כל אלה, וכן פרש"י שם במקומו.
ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים, במדרש פרשה כ"ה אר"ח בר הושעיא אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים ע"כ, הוא פלא הלא הוא ההפך מהמפורש בכתוב שהתהלך את האלהים וא"כ הוא נכתב לפנינו לעינינו בתוך טימוסן של צדיקים, ואפילו אילו היה הכתוב מזכירו סתם היינו שואלים עד שהכתוב מכסהו ואתה מגלה אותו, וק"ו שמפורש בכתוב להפך שהיה צדיק, ונראה דהמדרש מדייק לשון הכתוב ואיננו שהוא אך למותר דהל"ל ויקח אותו אלהים, ע"כ פירש דואיננו קאי על ויתהלך את האלהים שבתחלה התהלך את האלהים, ואיננו כי לקח אותו אלהים פי' אבל בעת שלקח אותו אלהים איננו כן מתהלך את האלהים כבראשונה, וזהו שאמר אינו נכתב בטימוסן של צדיקים, פי' לא תפרש את הכתוב ואיננו על הסתלקותו וכי לקח אותו אלהים בהיותו מתהלך את האלהים ויהיה נכתב לפ"ז בטימוסן של צדיקים, אלא תפרש ואיננו כי לקח וגו' כי בעת שלקח אותו אלהים איננו כאשר היה ולא היה מתהלך את האלהים, ולפ"ז הוא נכתב בטימוסן של רשעים, וכל זה הוא מדיוק תיבת ואיננו הנראית מיותרת, וכן מ"ש ר' איבו בסמוך חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו לא בדה הדברים מלבו, אלא גם הוא עמד על לשון הכתוב, ומפרש דואיננו קאי על שלפניו שבמכוון בעת שהיה מתהלך את האלהים אז ואיננו ולקחו אלהים ולא המתין לו הקב"ה ואמר עד שהוא בצדקו אסלקנו פן ישוב ויתקלקל, וכל זה כדי שתיבת ואיננו לא תהיה עודפת.
במדרש שם, בראש השנה דנו, בא לפרש ואיננו באופן אחר ונמשך ג"כ אל הקודם ומודיע בזה דבעת שהתהלך את האלהים, כלומר בעת הדין והמשפט זה ראש השנה אז ואיננו.
שם, חללים שוכבי קבר שוכבים שלהם חללים היו, פי' דדייק מה שהוכפל חללים ושוכבי קבר ומפרש כי המתים השוכבים בקבר היו חללים, והיא מליצה כאילו המתים נעשו חללים שנטבעו ומתו מיתה תניינא.
במדרש פרשה כ"ו, ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת כתיב שתולים בבית ה' וגו' זה נח ששתלו הקב"ה בתבה בחצרות אלהינו יפריחו ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת, עוד ינובון בשיבה זה נח דשנים ורעננים יהיו ויולד נח וגו', כונת המדרש עוד ינובון בשיבה זה נח, פי' שהוליד והביא תנובה לחמש מאות שנה מאוחר הרבה מכל הדורות, ומה שפרט הכתוב כאן שמותם של בני נח בפרט לא כמו שנכתב אצל יתר הדורות סתם ויולד בנים ובנות, לזה יאמר דשנים ורעננים, כלומר בניו יהיו רעננים ומהם תתקיים {כך במקור!} העולם ע"כ פרט שמותיהם כי מהם תהיה השתלשלות כל הדורות הבאים, אבל מותר {צ"ל מִיֶּתֶר} בני הדורות לא נשאר שריד ופליט שנמחו כלם במבול ע"כ לא נקראו בשמותם עלי אדמות.
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, ירצה לא אעשה באדם דין עולמי ונצחי, וזהו דיוק מלת לעולם כי לא יהיה העונש כפי כח המעניש בלתי בעל תכלית רק כפי כח המקבל בשגם הוא המקבל הנענש בשר והיו ימיו קצובים מאה ועשרים שנה, ע"כ יהיה גם ענשו ודינו בשיעור וגבול, וע"ד המתקה יש להמליץ עוד לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר לא יהיה דבר וחוק מוחלט תמיד לעולם לענוש על חטא ופשע, כי יהיה עוד דרך אחרת לכלות פשע ולהתם חטאת בלי עונש רק בתשובה, בשגם הוא בשר בעל חומר ויש לחוס עליו, על כן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כל יום מימיו יהיה נחשב למאה ועשרים שנה, שאם ישוב אפי' יום אחד לפני מיתתו בתשובה שלמה, ע"ד שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך, אזי דומה כאילו עבד את ה' כל מאה ועשרים שנותיו, וזהו והיו ימיו הפרטים מאה ועשרים שנה, כל יום יש בו כח של כל ימי חייו, נמצא כי אין החלט תמידי שיענש דוקא רק יעשה תשובה ויתכפר וביום אחד יוכל לתקן מה שקלקל בכל ימי חייו, ועד"ז יתבאר ריש פרשה ויחי, ויהי ימי יעקב שני חייו, פי' הימים שלו היו שני חייו כל יום נחשב לכל שנות חייו, והבן.
במדרש פרשה כ"ו, אפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן מאה שנה, להשוות עם החשבון הנראה מהכתוב שנולד בשנת ת"ק לחיי נח והמבול היה בשנת שש מאות לחייו, הלא היה יפת בן מאה שנה, נראה שהכונה דכתיב ויהי נח בן ת"ק שנה אז ויולד, ר"ל אז הוליד ונתעברה אשתו, וא"כ חסרו לשנות יפת תשעה ירחי לידה להשלים למאה שנה שלמות.
במדרש שם. אר"ח בר פפא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו שנאמר בשגם זה משה דחושבני' דדין הוא חושבני' דדין כו', מה שתולה דרשתו בגימט' של בשגם מובן כי אין זה אלא מליצה ואסמכתא, וראוי להבין עיקר הענין מאי שייכות של משה לכאן, ונראה שהוא למוד זכות בשגם הוא בשר שבהיותו בשר ודם אינו נמלט מחטא, ותפס לזה את משה איש האלהים הגדול מכל האדם אשר על פני האדמה כי אף גם הוא לא נמלט מחטא, ובמלות בשגם הוא בשר כולל כל מין האנושי ואפי' משה בכלל, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וע"כ הוא התנצלות על ולא ידון רוחי באדם, ונח שנשתייר גם הוא לא היה כדאי לזה אלא שהיה עליו למוד זכות זה שאפילו משה לא נמלט מזה, ע"כ לא דקדק עמו.
במדרש שם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, א"ר ברכיה היתה אשה יוצאת בשוק והיתה רואה בחור ומתאוה לו והיתה הולכת ומשמשת את מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו. נראה דדריש תיבות וגם אחרי כן על הקודם על הנפילים היו בארץ, שגם אחרי כן כאשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם היו ג"כ נפילים מפני שהיו מולידים כיוצא בהם.
במדרש פרשה כ"ז, ד"א וירא ה' וגו' כתיב כי כל ימיו מכאובים זה דור אנוש ודור המבול שהיו מכאיבים להקב"ה במעשיהן הרעים, נראה דדריש לי' מדכתיב מכאובים על משקל הפעיל ולא כואבים, ע"כ משמע שהוא פועל כואבים לזולתו ומפרש לי' להקב"ה כביכול, וכן במדרש רבה שמות פרשה ג' על הכתוב כי ידעתי את מכאוביו דריש שעתידים להכאיבני במעשיהם הרעים, הוא ג"כ מדכתיב מכאוביו ע"ד ההפעיל ולא אמר את כואביו, וכן הרבה במדרש.
במדרש שם, וירא ה' כי רבה רעת האדם ר' חנינא אמר רבה והולכת, דרש תיבת רבה כמו שדרש בהגדה של פסח ורב כמה שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך שכונתו שאין פי' ורב הרבה רק התרבות, כך דריש הכא רבה ענין התרבות, רבה והולכת, וטעמו בזה דאי איתא דהכונה על הרבוי ה"ל למכתב כי רבות רעות האדם, ואם הכונה על הכמות והגודל שהרעה היתה גדולה ה"ל למכתב כי גדולה רעת האדם, ומדכתיב כי רבה מפרש לי' על ההתרבות שהיא רבה והולכת.
על גחונך תלך, במדרש שם בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, עיין במפרשי המדרש שנדחקו מאד מניין לו זה, כי הכתוב קולה כנחש ילך הוא רק כי קולו הלך מסוף העולם וע"ס, ועיין מה שכתבנו לעיל בסמוך על מאמר איש תהפוכות זה הנחש כו', ותמצא שם כי הדרש הזה יש לו מקור מהכתוב מפריד אלוף שהפרידו מכל החיה תיכף ומיד נתקיימה בו הקללה של ההפרדה מדכתיב מפריד בהוה, וכן בתורה כתיב ארור אתה בהוה ולא ארור תהיה.
במדרש שם, ר' יודן ור' הונא אתה גרמת לבריות שיהו מהלכי גחונים על מתיהם אף אתה על גחונך תלך, דקדק למצוא בעונש של הנחש מדה כנגד מדה שבודאי מכוון העונש לעומת החטא, וכן להלן בש"ר אחא עיי"ש.
ואל אישך תשוקתך. במדרש פרשה כ' ארבע(ה) תשוקות הן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחבריו שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו, כונת הענין הוא כי תשוקה הונח על החשק היותר גדול ונמרץ חשק יחידי שאין דומה לו, שאין נטיה אחרת כמוה לאחר, למשל אהבת אב לבנו לאשר יש לו עוד בנים ובנות לא יונח ע"ז לשון תשוקה, כיון שאפשר שאותה האהבה יאהב גם את בנו השני והשלישי, כי רק כלות הנפש שהיא רק יחידה שאי אפשר לו באותו אדם בדומה לה היא נקראת תשוקה, ולכך אמר אין תשוקתה של אשה אלא לאישה ולא אמר גם להיפך אין תשוקתו של איש אלא לאשתו, כי עפ"י דין תורה אפשר לו לאיש שיקח כמה נשים, ויאהב כמוה גם אחרת זולתה, אבל אשה אי אפשר לה רק בעל אחד לכך נאמר בה תשוקה, ולזאת אמר ארבע(ה) תשוקות הן, כי נמצאו בכתובים ארבע פעמים תשוקה וכלם הם בגדר זה שאין האהבה והחשק בדומה לו, אין תשוקתה של אשה אלא לבעלה שהוא יחידי אצלה ואין זולתו כאמור, ע"כ נאמרה ע"ז תשוקה ואל אישך תשוקתך, כן אין לו ליצה"ר ענין אחר כי אם לרשעים פי' להסית לחטא. וזהו שנאמר בו ג"כ תשוקה ואליך תשוקתו, וכן בגשמים אין חפץ טבעם רק לרדת על הארץ, וזה שנאמר בם פקדת הארץ ותשוקקה, ובא זה ולמד ע"ז כי כן התשוקה הכתובה אצל הקב"ה וישראל ועלי תשוקתו ג"כ הכוונה שאין תשוקתו אלא על ישראל, וע"כ נאמר בלשון תשוקה.
ארורה האדמה בעבורך, במדרש שם, שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין ופרעושין וזבובים, ותעלה לך גמל א"ר יצחק אף הוא יש לו בו הנאה שהוא מוכרו ונהנה מדמיו, מספר המפרשים הוו הפירושים על מאמר זה, אין אחד נוחה מחבירו, כל אחד יבקש לו באור אחר כי לא נחה דעתו בכל הפירושים, וזה לנו האות כי לא מצאו עוד את האמת הפשוטה, המתנות כהונה דחק לפרש ולמצוא בגמל צד נזק שהוא מזיק בריר שבפיו ובשעה שהוא עוסק בדרך ארץ, וכמה קשה הוא לקבל, וכי אין בריה אחרת בעולם שמזיק בהחלט יותר מהגמל כמו ארי שחל נחש שרף ועקרב ולמה בחר להקשות שהיה לו לקלל את האדמה שתעלה גמל דוקא הלא דבר הוא, זאת ועוד אחרת והיא קשה ביותר החסרים מין גמל אנחנו, והלא יש ויש גמל ומאי קושיא היא שהיה לקלל את האדמה שתעלה לך גמל, לפי דברי המדרש לא היו יתושין פרעושין וזבובים בבריאת מעשה בראשית, רק באו מכח הקללה הזאת ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יתושין ופרעושין וזבובים, וא"כ מאי קושיא היא ותעלה לך גמל, הא גמל נמצא בלאו הכי, גם גוף הענין זר מכל זר מדוע לא נתקררה דעת המקשה בהקללות האלה כי עוד בא להקשות למה לא נתקללה גם בזה, כאילו נהנה ומתענג מזה, ובעץ יוסף מביא בשם הגאון מ' שאול ק"ב מווילנא שצ"ל נמלה כגירסת רש"י בחומש, וכן כתב בפי' מהרי"פ ואינו נראה להרד"ל ולמהרז"ו, וגם בעיני לא ניתן להאמר, דלפ"ז מאי תשובה היא זו שהשיב ר' יצחק אף הוא יש לו בו הנאה שהוא מוכרו ונהנה מדמיו, הגם נמלה סחורה עוברת לסוחר היא בעולם הנמכרת והנקנית אתמהה, גם לפי תשובת ר' יצחק לא העלה נמלה, והלא עינינו רואות כי ישנם נמלים בעולם, והרד"ל פי' שצ"ל גלל וגם זה רחוק וזר. ובעל ידי משה גם הוא הלך בדרך רחוקה ויגע להעלות גמל בקופא דמחטא סוף דבר נאספו כל הרועים על המאמר הזה, ואת האבן לא גללו מעל פי הבאר.
ואשר אחזה אני שכונת המדרש בקושיתו ותעלה לך גמל היא להקשות מדוע נבראו הבריות האלה יתושים פרעושים וזבובים קטנים ולא גדולים, וחפץ לעמוד על הטעם מדוע לא היתה הקללה שהיצורים האלה יהיו גדולים, וגמל הוא שם המשאל לגדול, וכן השתמשו חכמי המשנה והתלמוד בשם גמל במקום גדול במקומות הרבה כמו דשנינו האפונין הגמלונין פי' הגדולים (שביעית פ"א) וכן בשבת (דף יב ודף קז) ההורג כינה כהורג גמל פירש"י כלומר דגדול מאד, ובדף ק"ז פרש"י משום דגדול הוא נקיט לי', וכן בסנהדרין (דף סז) אפילו כגמלא לא מצי ברי פרש"י אינו יכול לברוא אפילו בריה גדולה, הרי שהשם גמל השתמשו בו חז"ל לשם המשאל לגדול, וכ"כ הערוך ערך גמלן, ולדידי מפורש הוא בשבועות (כט א) דעל מתניתין איזה היא שבועת שוא נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמר רבינא ודילמא האי גברא ציפורא רבא חזי ואסיק לי' שמא גמלא, פרש"י העלה לו שם גמל, ולכאורה הוא כספר החתום מאי שייכות שם גמל לכאן דנימא שכונתו לציפורא רבא דבר האפשר ואין זו שבועת שוא, אבל לדברינו הוא פשוט דאסיק לי' לציפורא רבא פי' שקרא לציפורא רבא שם התואר גמל, ואין הכונה גמל ממש רק גדול והעלה לו שם גמל לא בשביל השם הפרטי לגמל ממש רק בשביל שהוא שם תואר לגדול, וקושיית רבינא היא באמת דוקא על ציור המשנה דשבועת שוא היא שנשבע שראה גמל פורח באויר, דלשון גמל אפשר דבאורו גדול, אבל אם נשבע שראה שור פר פורח באויר מודה גם רבינא דהוי שבועת שוא, וכן כאן בקושית המדרש ותעלה לך גמל אין הכונה שתעלה בריה חדשה וגמל ממש, רק פי' כשקלל הקב"ה ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך יתושין כו' מדוע אינם גדולים, ע"ז משיב ר' יצחק אף הוא יש בו הנאה, פי' אילו היו גדולים היה אפשר בהם צד הנאה למכור וליהנות מדמיו, לכן העלתה רק קטנים שאין בהם שום צד הנאה רק שעוקצים ונושכים, ולפ"ז המאמר פשוט וקל, שוב ראיתי שבמשנת דר"א הרגיש בפי' המלה גמל גדול, אך בהבנת הענין נטה מני אורח ונלחץ למאד.
במדרש פרשה כ"ב, שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה ואלו הן קין עובד אדמה כו', נראה דדריש לי' מדכתיב וקין היה עובד אדמה, והיה מספיק שיאמר ע"ד שנאמר ויהי עשו יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם וגו', דויהי הקודם שאצל עשו נמשך על יעקב ג"כ, וה"נ הל"ל ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה, ולמה חזר אצל קין ואמר תיבת היה, אלא שבא לדייק שהיה עובד אדמה, כלומר זה היה כל ענינו שהיה להוט בזה, ועיין לקמן פרשה ל' כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו עיי"ש והוא ממש כדברינו, ואצל נח מוכיח מדקרי ליה איש האדמה דהוא מיותר הטרם נדע מי הוא זה נח ואיזה הוא ומה בא זה ללמדנו, אלא זה גופא אתא לאשמועינן שהיה איש האדמה, ואצל עוזיהו מפורש כי היו לו אכרים וכורמים בהר ובכרמל כי אוהב אדמה היה.
במדרש שם, מ"ד בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, ומ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת כו' הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום, על כרחך צ"ל דלאו דוקא נקט חנוכה דהא קאמרי דלדברי הכל לא עשה הבל קיים יותר מחמשים יום ומהחג עד החנוכה הלא יותר מששים יום, אלא תפס חנוכה שהוא זמן מוגבל ומסוים, אבל הכונה מקץ ימים היינו הימים שסופרים מן החג עד שאלת טל ומטר, וכן למ"ד מפסח עד עצרת היינו מקץ ימים הידועים תספרו חמשים יום וע"ז קאי מקץ ימים, ומדנקט להך מ"ד דס"ל בניסן נברא העולם עצרת שהוא זמן מסוים נקט לאידך מ"ד דס"ל בתשרי נברא העולם חנוכה שהוא ג"כ זמן ידוע אבל לאו דוקא חנוכה. והכונה מקץ ימים שסופרים עד שאילת טל ומטר, ולמ"ד זה הוי פחות מחמשים, ולכך מסיים בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום, ומלשון לא יותר מחמשים מוכח דלגבי חד מ"ד הוי פחות רק עכ"פ אליבא דכלהו לא יותר, וזהו משום דלמ"ד בתשרי נברא העולם מקץ ימים פירושו מקץ ימי הספירה לשאלת טל ומטר והוי פחות מחמשים.
במדרש שם, במה היו מדיינין כו', נראה דמחלקותם בסברא דת"ק סבר שהיו מדיינין בדבר שבממון בעניני רכוש, ולזה אמר שחלקו ביניהם זה לקח קרקעות וזה מטלטלין, ור' יהושע דסכנין בש"ר לוי לא ניחא לי' על פי הסברא שבזה היו מדיינין, היתכן שבהיותם עודנה רק שנים בכל הארץ לא הספיק להם עד שיצאו לריב ומהלומות, איך אפשר שאיש אחד יקח לו את כל כדור הארץ שלא יהיה מקום לשני זולתו, וכן מן הנמנעות כי אחד יקח לו את כל מידי דניידי מבלי שארית לזולתו, ומה יריבו במה שאין בכחם להשתמש בכלו לעצמם, ע"כ סברתו דהיו מדיינים בעניני עבודת ה', כלומר שנאת הדת היתה ביניהם, ובדרך מליצה אומר זה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה וזה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, פי' כל אחד מהם אמר כי עבודת ה' צריכה להיות כמוהו ואתו הצדק, ור' אמי לא ניחא ליה גם בזה שהיו מדיינים על ענין רוחני, ע"כ ס"ל שהיו מדיינים על עסקי אשה, והוא עפ"י השכל והסברא שבזה אפשר שידיינו, ותפס כל אחד מהחכמים דבר שנהוג בעולם שמדיינים עליו, כי מעשים בכל יום שבני אדם מריבים ויוצאים למלחמה בגלל אחת משלש אלה, בשביל עסקי ממון, ובשביל שנאת הדת, ובשביל עסקי אשה, ור' איבו פריך על עסקי אשה איך אפשר שהרי לא היתה אז אשה בעולם כי חוה הראשונה חזרה לעפרה ועל מה היו מדיינים א"ר הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל.
במדרש שם, נתבונן קין מאיזה מקום שחט אביו את הפר, פי' כיון שלא ראה עדיין קין הריגת נפש מאין ידע איך להרוג ולהמית, ע"ז אמר שראה מהיכן שחט אביו כו' והסברא נותנת שכן הרג קין גם את הבל.
במדרש שם, לעלות למעלה לא היתה יכולה שעדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים, המפרשים נדחקו מאד בבאור המאמר הזה, ולי נראה דט"ס יש כאן ותחת אדם צ"ל הדם, ובאור הענין הוא שנשמת הבל התלוננה כי אינה יכולה לעלות למעלה כי כל זמן שלא נקבר הגוף אין הנשמה עולה למעלה, כדכתיב וישוב העפר על הארץ והרוח תשוב אל האלהים (קהלת יב ז) וכל זמן שלא שב עוד העפר אל האדמה לא תשוב הרוח אל האלהים למעלה, וגם למטה לא היתה יכולה לעמוד כי לא נקבר הדם והיה מושלך על העצים ועל האבנים מפוזר ומפורד.
לא תוסף תת כחה לך, במדרש שם, ר"א וריב"ח ר"א אמר לך אינה נותנת לאחר נותנת, מפרש תיבת לך כפשוטו לך להוציא אחר וריב"ח אמר לא לך ולא לאחר, מפרש תיבת לך למענך כמו ה' ילחם לכם בשבילכם, כי למענו ובגללו שחטא לא תוסף האדמה תת כחה כלל.
במדרש שם, כלב מסר לו, כדברי ספר החתום הוא ואין בבאורי המפרשים דבר מתקבל על הלב, ושמעתי מפי ידידי הרב הגאון מו"ה מרדכי גימפל נ"י אבד"ק ראזינאי באור אמתי, כי כלב באורו מטה עיין ערוך, וכשם דקחשיב במדרש שהזריח לו חמה, שהזריח לו צרעת וכו', שאין בזה דברי נביאות, רק כל אחד מהדורשים בא לבאר תיבת אות מה הוא ותפס כל אחד דבר דכתיב בי' אות, והוא המרומז לדעתו במה שאמר הכתוב וישם ה' לקין אות, כך בא להוסיף עוד אופן אחר שמסר לו מטה דכתיב אצל מטה אות, ואת המטה וגו' אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ושפתים יושק.
במדרש שם, פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו', מאמר מפורסם הוא בין המחברים והדרשנים והרבה דיו נשפכו עליו, ועוד בימי עלומי בארתי ב"ה על נכון עפ"י מאי דאיתא במדרש רבה ריש קהלת על פסוק הבל הבלים ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית בראשון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגלו כספר השמים כו' בשבת מאי אית לך למימר מחלליה מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכיה כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת א"ר לוי אדה"ר אמרו ע"כ, ובא המדרש הזה ולמד ע"ז ומה שסתם כאן גלה כאן, מהמדרש בקהלת שמענו כי אמירת אדה"ר מזמור שיר ליום השבת היתה כשנודע לו שהמביא קרבן מתכפר לו, וטעמו של דבר מבואר כי מתחלה לא אמר מזמור שיר ליום השבת משום עונשו של חלול שבת מחלליה מות יומת, וא"כ מזמור ליום השבת קינה ליום השבת מיבעי' {כך במקור!} לי', כמו שאמר קהלת הבל גם נגד יום השבת מטעם זה, ועדיין לא ידע אדה"ר להבדיל בין שוגג למזיד כי לא ידע מענין קרבן ותשובה, אבל כשראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עליה מזמור שיר ליום השבת, ולא פורש במדרש קהלת שם מניין נודע לו שהמביא קרבן ומתחרט מתכפר, ומה שחסר שם נמצא כאן במאמר המדרש שלפנינו, שפגע בקין וא"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, ועתה שני המדרשים מחוברים יחדו דכיון ששמע מפי קין שתשובה מועלת התחיל מטפח על פניו ואמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע וע"כ לא נתתי שבח וזמרה להקב"ה על יום השבת, מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת כי מחלליה מות יומת הדא אמרת במזיד אבל בשוגג מתכפר בקרבן ותשובה, וזה מקרוב יצא לאור ספר בית הלוי על התורה להגאון מו"ה יוסף דובער נ"י אבד"ק בריסק ומצאתי שהרגיש בזה.
במדרש שם, א"ר לוי המזמור הזה אדה"ר אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו, המפרשים כתבו כי חדשו על שמו הוא כי ר"ת של מזמור שיר ליום השבת הם למש"ה, ואין זה נכון בעיני כי לפי דבריהם הוסיף משה המלות מזמור שיר ליום השבת כדי לרמז את שמו, ואדה"ר פתח רק מן טוב להודות לה', ובמדרש ריש קהלת שהבאתי למעלה בסמוך מפורש שאדה"ר אמר המלות מזמור שיר ליום השבת, ומאי חדשו על שמו הוא, רק הכונה פשוטה כי בתהלים נאמר תפלה למשה ואח"ז יושב בסתר ומזמור שיר ליום השבת והכל נמשך על שלפניו על תפלה למשה שהוא אמר את כל אלה, וכן פרש"י שם במקומו.
ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים, במדרש פרשה כ"ה אר"ח בר הושעיא אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים ע"כ, הוא פלא הלא הוא ההפך מהמפורש בכתוב שהתהלך את האלהים וא"כ הוא נכתב לפנינו לעינינו בתוך טימוסן של צדיקים, ואפילו אילו היה הכתוב מזכירו סתם היינו שואלים עד שהכתוב מכסהו ואתה מגלה אותו, וק"ו שמפורש בכתוב להפך שהיה צדיק, ונראה דהמדרש מדייק לשון הכתוב ואיננו שהוא אך למותר דהל"ל ויקח אותו אלהים, ע"כ פירש דואיננו קאי על ויתהלך את האלהים שבתחלה התהלך את האלהים, ואיננו כי לקח אותו אלהים פי' אבל בעת שלקח אותו אלהים איננו כן מתהלך את האלהים כבראשונה, וזהו שאמר אינו נכתב בטימוסן של צדיקים, פי' לא תפרש את הכתוב ואיננו על הסתלקותו וכי לקח אותו אלהים בהיותו מתהלך את האלהים ויהיה נכתב לפ"ז בטימוסן של צדיקים, אלא תפרש ואיננו כי לקח וגו' כי בעת שלקח אותו אלהים איננו כאשר היה ולא היה מתהלך את האלהים, ולפ"ז הוא נכתב בטימוסן של רשעים, וכל זה הוא מדיוק תיבת ואיננו הנראית מיותרת, וכן מ"ש ר' איבו בסמוך חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו לא בדה הדברים מלבו, אלא גם הוא עמד על לשון הכתוב, ומפרש דואיננו קאי על שלפניו שבמכוון בעת שהיה מתהלך את האלהים אז ואיננו ולקחו אלהים ולא המתין לו הקב"ה ואמר עד שהוא בצדקו אסלקנו פן ישוב ויתקלקל, וכל זה כדי שתיבת ואיננו לא תהיה עודפת.
במדרש שם, בראש השנה דנו, בא לפרש ואיננו באופן אחר ונמשך ג"כ אל הקודם ומודיע בזה דבעת שהתהלך את האלהים, כלומר בעת הדין והמשפט זה ראש השנה אז ואיננו.
שם, חללים שוכבי קבר שוכבים שלהם חללים היו, פי' דדייק מה שהוכפל חללים ושוכבי קבר ומפרש כי המתים השוכבים בקבר היו חללים, והיא מליצה כאילו המתים נעשו חללים שנטבעו ומתו מיתה תניינא.
במדרש פרשה כ"ו, ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת כתיב שתולים בבית ה' וגו' זה נח ששתלו הקב"ה בתבה בחצרות אלהינו יפריחו ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת, עוד ינובון בשיבה זה נח דשנים ורעננים יהיו ויולד נח וגו', כונת המדרש עוד ינובון בשיבה זה נח, פי' שהוליד והביא תנובה לחמש מאות שנה מאוחר הרבה מכל הדורות, ומה שפרט הכתוב כאן שמותם של בני נח בפרט לא כמו שנכתב אצל יתר הדורות סתם ויולד בנים ובנות, לזה יאמר דשנים ורעננים, כלומר בניו יהיו רעננים ומהם תתקיים {כך במקור!} העולם ע"כ פרט שמותיהם כי מהם תהיה השתלשלות כל הדורות הבאים, אבל מותר {צ"ל מִיֶּתֶר} בני הדורות לא נשאר שריד ופליט שנמחו כלם במבול ע"כ לא נקראו בשמותם עלי אדמות.
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, ירצה לא אעשה באדם דין עולמי ונצחי, וזהו דיוק מלת לעולם כי לא יהיה העונש כפי כח המעניש בלתי בעל תכלית רק כפי כח המקבל בשגם הוא המקבל הנענש בשר והיו ימיו קצובים מאה ועשרים שנה, ע"כ יהיה גם ענשו ודינו בשיעור וגבול, וע"ד המתקה יש להמליץ עוד לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר לא יהיה דבר וחוק מוחלט תמיד לעולם לענוש על חטא ופשע, כי יהיה עוד דרך אחרת לכלות פשע ולהתם חטאת בלי עונש רק בתשובה, בשגם הוא בשר בעל חומר ויש לחוס עליו, על כן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כל יום מימיו יהיה נחשב למאה ועשרים שנה, שאם ישוב אפי' יום אחד לפני מיתתו בתשובה שלמה, ע"ד שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך, אזי דומה כאילו עבד את ה' כל מאה ועשרים שנותיו, וזהו והיו ימיו הפרטים מאה ועשרים שנה, כל יום יש בו כח של כל ימי חייו, נמצא כי אין החלט תמידי שיענש דוקא רק יעשה תשובה ויתכפר וביום אחד יוכל לתקן מה שקלקל בכל ימי חייו, ועד"ז יתבאר ריש פרשה ויחי, ויהי ימי יעקב שני חייו, פי' הימים שלו היו שני חייו כל יום נחשב לכל שנות חייו, והבן.
במדרש פרשה כ"ו, אפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן מאה שנה, להשוות עם החשבון הנראה מהכתוב שנולד בשנת ת"ק לחיי נח והמבול היה בשנת שש מאות לחייו, הלא היה יפת בן מאה שנה, נראה שהכונה דכתיב ויהי נח בן ת"ק שנה אז ויולד, ר"ל אז הוליד ונתעברה אשתו, וא"כ חסרו לשנות יפת תשעה ירחי לידה להשלים למאה שנה שלמות.
במדרש שם. אר"ח בר פפא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו שנאמר בשגם זה משה דחושבני' דדין הוא חושבני' דדין כו', מה שתולה דרשתו בגימט' של בשגם מובן כי אין זה אלא מליצה ואסמכתא, וראוי להבין עיקר הענין מאי שייכות של משה לכאן, ונראה שהוא למוד זכות בשגם הוא בשר שבהיותו בשר ודם אינו נמלט מחטא, ותפס לזה את משה איש האלהים הגדול מכל האדם אשר על פני האדמה כי אף גם הוא לא נמלט מחטא, ובמלות בשגם הוא בשר כולל כל מין האנושי ואפי' משה בכלל, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וע"כ הוא התנצלות על ולא ידון רוחי באדם, ונח שנשתייר גם הוא לא היה כדאי לזה אלא שהיה עליו למוד זכות זה שאפילו משה לא נמלט מזה, ע"כ לא דקדק עמו.
במדרש שם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, א"ר ברכיה היתה אשה יוצאת בשוק והיתה רואה בחור ומתאוה לו והיתה הולכת ומשמשת את מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו. נראה דדריש תיבות וגם אחרי כן על הקודם על הנפילים היו בארץ, שגם אחרי כן כאשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם היו ג"כ נפילים מפני שהיו מולידים כיוצא בהם.
במדרש פרשה כ"ז, ד"א וירא ה' וגו' כתיב כי כל ימיו מכאובים זה דור אנוש ודור המבול שהיו מכאיבים להקב"ה במעשיהן הרעים, נראה דדריש לי' מדכתיב מכאובים על משקל הפעיל ולא כואבים, ע"כ משמע שהוא פועל כואבים לזולתו ומפרש לי' להקב"ה כביכול, וכן במדרש רבה שמות פרשה ג' על הכתוב כי ידעתי את מכאוביו דריש שעתידים להכאיבני במעשיהם הרעים, הוא ג"כ מדכתיב מכאוביו ע"ד ההפעיל ולא אמר את כואביו, וכן הרבה במדרש.
במדרש שם, וירא ה' כי רבה רעת האדם ר' חנינא אמר רבה והולכת, דרש תיבת רבה כמו שדרש בהגדה של פסח ורב כמה שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך שכונתו שאין פי' ורב הרבה רק התרבות, כך דריש הכא רבה ענין התרבות, רבה והולכת, וטעמו בזה דאי איתא דהכונה על הרבוי ה"ל למכתב כי רבות רעות האדם, ואם הכונה על הכמות והגודל שהרעה היתה גדולה ה"ל למכתב כי גדולה רעת האדם, ומדכתיב כי רבה מפרש לי' על ההתרבות שהיא רבה והולכת.
חסלת פרשת בראשית
וחסל סדר העתקת כל הספר
וזה סדר ההעתקה:
במדבר, שמות, ויקרא, דברים עם פר' חיי שרה ותולדות, שאר ספר בראשית
בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
