מתוך "ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום", ורשה: דפוס מאיר יחיאל האלטער, תרמ"ט 1889, עמ' 153-156.
במדה אשר תכבד על אנשי נמוס לשדך את עצמם כבדה עלי העבודה לכתוב בעצמי את תולדותי, אך נדרשתי לאשר שאלני בית מערכת האסיף, וגם חזקו עלי דברי מליצי רעי לבל יפקד מקומי בספר הזכרונות דברי הימים לסופרי הדור, ולא עברתי על דברי חברי, על כן באתי במגלת ספר כתוב עלי ראשי פרקים מתולדות ימי חיי, המתיחשים ברב או במעט אל הספרות ואל כשרון סופרים.
אני נפתלי בן לאבי הגאון מרן אברהם ז"ל הנודע ביהודה בשם: "הגאון משכיל לאיתן" על שם ספרו הראשון משכיל לאיתן, וממנו מוסב כנוי משפחתו "משכיל לאיתן" גם בכתוב עמים. ונמצא כתוב זכרון בספר בכתב יד קדשו של מר אבא ז"ל כי נולדתי אור ליום ששי שבעה עשר לירח אדר ראשון שנת תקפ"ט בעיר ראדושקוויץ הקרובה למינסק עיר מולדת הורתי הרבנית נ"ע, וכבוד מר אבא ז"ל היה הסנדק שלי. – עת לדתי היתה עת צרה ומצוקה להורי ז"ל באין כל מקור ומוצא למחיתם, ובבואי להיות נוספות על ארבעת הילדים אשר קדמוני הייתי כאורח לא קרוא, באין מינקת ובאין אָמה ומשרתת, וכל משא גדול הבנים ויניקתי עם כל עבודת הבית על אמי לבדה היו כלנה. מספרים כי בלילות ישב מר אבא ז"ל והגה בתורה לאור כפיסי עץ, וברגליו הנע את ערשי לישנני למען תנום אמי שנתה ותחליף כח. לא ארכו הימים נתקבל מר אבא ז"ל לאב"ד בעיר הראדאק הקרובה לוולאזין, וגם אז לא ראיתי בטובה, כי לא מצא מר אבא ז"ל שם מנוחה שלמה שרצה בה. במקום ההוא גרנו עד שנתי החמישית. לא הניחו ארבע שנות ילדותי רושם בקרבי רק את זה כי היתה תבערה בהראדאק ואני שכבתי אז במחלת המאזלען – מאזערן (1) – ויוציאוני על פני השדה ויניחוני על העשב, ומאז ועד היום כבדה אזני השמאלית.
ובמלאת לי ארבע שנים תקע מר אבא ז"ל אהלו פה מינסק, אז נכנסתי בית הספר ואז הראָה לי האלפא-ביתא. הלכתי מחדר לחדר וממלמד אל מלמד אחר כנהוג עד היותו [צ"ל היותי] כבן שתים עשרה. בן שבע שנים הייתי בהחלי למוד הגמרא, ממקראי קדש לא למדתי בכל החדרים כלם כי אם תורה לבד אבל למוד נביאים וכתובים מנעו ממני, כי כן צוה מר אבינו ז"ל למלמדינו לבלתי הלאות אותנו בלמוד נו"כ, מוטב שננוח וננפש בעת אשר יתר תלמידי בית הספר יהגו בספרי העשרים וארבעה, והיה שגור על לשונו לאמר: מבשרי אחזה, גם אני לא למדתי בחדרי בלתי אם חומש לבד ובכל זאת בקי ומבין אני בכל כתבי הקדש וידעתי לבאר את הכתובים ככל אלה אשר בלו בלמוד זה ימים ושנים, ובטוח הוא בבניו כי גם הם כאשר יגדלו יבינו בכתבי הקדש מעצמם. לא ידעתי אם יהיה להקוראים מושג ממדת היסורים אשר סבלתי, יסורים אשר יסודתם ברוח. כי מתכונתי בהיותי כבן עשר הייתי מתעורר ומתרגש למאד בעת שמעי למודי ספרי הנביאים והכתובים מפי חברי, וביותר בהגותי במקומות השיר והחזיון. לא ידעתי בנפשי מה דרך הרוח ומה ההתעוררות העזה אשר תתקפני, אבל מבלי מצא מעשה וחשבון עניתי בענויי נפש אשר לא ידעום אחרים זולתי, רק המבין יבינם, גם אני אכיר עתה האותות לאחור.
משנת השתים עשרה למדתי בבתי הישיבות חליפות. עיני המורים לא היו בי עוד מראשית היום עד אחרית היום, ואחל להגות מעט מעט בספרי נביאים וכתובים באין מורה ומבאר רק בעצמי עם פרש"י ומצודות, עד כי מצאתי באחד מבתי המדרש את פי' הרד"ק ואורו עיני, ולא נלאיתי ללכת ולעיין שם כמעט יום יום. עוד מעט התפתחה רוח מבינתי עד כי לא נחה דעתי לפעמים בפירושי המפרשים ואפרש פירוש חדש מעצמי. גם במחבא סתר שמתי עיני בספרי מליצה ושיר, כי ההגיון בספרים אלה והעסק בשפת קדש היו בימים ההם לראשית חטאת כעוסק במינות. ספר לישרים תהלה לרמ"חל ושירי תפארת לרנה"ו שננתים על לשוני עד כי הרבה מהם היו שמורים על דל שפתי, ומספרי מליצה הפשוטה לא חזו עיני רק את ספר צחות המליצה ועט סופר. ובשנת החמש עשרה השגתי את ה"קרית ספר" לרמא"ג ועולם חדש ראיתי. בעת ההיא כבר החל רוח המליצה לפעמי לכתוב מליצות ושירים, וכל טור ילדתי בעצב, כי היו במחשך מעשי ובהחבא. אך גודל חשקי לקרוא בספרי שפת עבר צחה ותשוקתי להריק על הגליון רעיוני רוחי במליצה ודברי שיר, עברו גבול הזהירות לשום לי סתר פנים ונבעו מצפוני, והחלו להביט בי בעין חשד מסביב כי נפגעתי. ויהי בהגיע חורף שנת תר"ו ואני אז בן שבע עשרה שנה כתבתי ספר חזיון – דראממא – לימי הפורים במחזות ומערכות באורח שיר על דרך ספר "שלום אסתר" ללעטעריס. במחברתי זאת שמתי שיחות ודברים בפי מדברים אשר ישנם במגלת אסתר ואשר אינם שם ויצרתים אף עשיתים לצחק לפני ולשאת את מדברותי. בדברים ההם אשר שמתי בפיהם נהדרו עניני המגלה בהדרת קדש, גם על פיהם נתבארו לי כתובים קשים במגלה. כמעט שבצעתי מלאכתי בעודי שש ושמח על יצור כפי והנה קנאים פגעו בי והביאו את דבתי רעה אל מר אבא ז"ל [הוא הגאון ר' אברהם בעל ס' משכיל לאיתן] כי כתבתי מינות. והמלשינים מצאו מקום מחבואת מחברתי והביאוה אל מר אבי ז"ל וישם עינו עליה, ויתפלא ויאמר: הלא אין בה שמץ דבר מכל הדבה אשר דברתם ומה החטאים אשר אתם טופלים עליו, אין בזה כי אם הרחבת דברים ויפוי המליצה להגדיל את הנס ותוספת תהלות ותשבחות לאל המושיע בכל צרה. ולא הראה לי כבוד מר אבא ז"ל פנים זועפים כאשר דמו, אך הוכח הוכיח אותי בדברי מוסר כי לא טוב הדבר אשר אני עושה לבלות עתותי בקטנות כאלה. אבל דברי תוכחתו לא כבו את גחלת תשוקתי ולא עצרו כח לכלוא בי את הרוח, ואשוב לקריאתי בספרי השכלה ולכתיבתי דברי שיר ומליצה צחה כאשר בתחלה, אפס כי הוספתי לי משמרת למשמרת.
שקידתי וקריאתי הנפרצה בשירים נתנה בינה והבחנה בלבי כי חכמת השיר מתת אלהים היא ורוח הוא באנוש, ומהרגל ושקידה לבד לא יהיה אדם למשורר אם איננו מחנן לזה מהטבע מתולדתו, ובראותי כי רבים אשר שגו לשיר בשירים ורוח השיר לא נוססה בהם, נכנס ספק בלבי גם אני אם הכינה אותי הטבע למשורר אם לא. בספק זה התנודדתי עד היותי בווילנא בירח כסלו שנת תרט"ו וקבלתי את פני נעים זמירות ישראל הרב אד"ם הכהן לעבענזאהן ז"ל, וראיתי שם בביתו תלוים על הקיר שני לוחות זה בצד זה, האחד תמונת בנו המשורר המצוין מיכ"ל והשני נוסח מצבתו, ויחם לבבי על המשורר הצעיר הזה אשר בדמי ימיו מתקו רמה, ואשיר על שני לוחות-רגש האלה שיר הגות לב, ובו ביום הראיתיו לו ואשאל אותו משפט צדק אם בעל כשרון אני למלאכת השיר ואעבוד בשדה זה, או נשני אלהים מלהיות משורר ואחדל. ואחרי קראו את שירי פעם ושתים התפלא על שאלתי ועל ספקי הפלא ופלא ויאמר: "אכן משורר אתה מלידה ומבטן, ונפלאת היא בעיני כי נמצא בעל רוח השיר כזה בבית אחד הרבנים באחת מערינו הסמוכות ואנכי לא ידעתי?" משפטו זה נתן קטורה באפי לשיר בשירים גם מן הוא והלאה, ושירי הראשון אשר יצא יצא לאור הוא השיר "דברי אמונים" לספר "מסתרי פאריז" לידידי רב הסופרים הר"ק שולמאן נ"י. לא קראתי את שמי מפרש על השיר הזה ולא על שירים אחדים זולתו מעשה ידי אצבעותי שיצאו לאור, גם ספר "מכתב ללמד" אשר כתבתי והדפסתי לרגל מסחרי בספרי העברים גם הוא בן בלי שם, לבלי העטות חרפה על בית אבי ז"ל כי המליץ בינותם, כי למה ישאו עון חרפתי.
בהיותי בן חמש עשרה שנה החל מר אבא ז"ל לחנכני בהעתקת כתבי ידו. כי מנעורי נחנתי מהטבע בכתב נקי אשר ירוץ כל קורא בו גם לכתוב בלי שבושים, ולא הייתי מעתיק כגולם וכמכונה מבלי הבין את תכן הענין, כי אם כתבתי תמיד אחרי אשר בינותי כל חדוש וחדוש. ומה גם אחרי מות מאה"ג ז"ל (ח"י תמוז תר"ח) אשר נטל עלי להיות גם מסדר מניירות מפוזרים, מהכתוב בין השיטין ועל הגליונות, מכתבי יד נמחקים ומטושטשים, מאותיות דקים מן הדקים אשר לא תשלוט בהם גם עין סופרים בקיאים ורגילים. מקמחים כאלה לשתי לי בצק וסדרתי כמה מספרי מאה"ג ז"ל אשר נדפסו מאז ועד עתה ואשר אתי בכתובים עדנה. סדור כזה יוכיח כי היה נמנע בלתי אם ירדתי בכל ענין לעומקה של ההלכה. ההעתקות והסדורים האלה עוללו לנפשי יתר הרבה מכל הלמודים שלמדתי ומהם תוצאות למהלך רוחי. כי כבוד מר אבא ז"ל היה מצוין במצוינים בשכלו הזך ובהגיונו הישר, על כן התמידות והקביעות בחידושיו תרגלו לנפשי להגיון ישר, מהם פנה ומהם יתד לכל אשר חדשתי בימי חיי הבלי, ובשומי מעיני בחלק האגדה כי רבה העזובה בו באין ערוך לחלק ההלכה, כי מפרשי האגדה אין חולה מהם על הפשט הפשוט, רק מה שהוא יותר רחוק ויותר זר ותולה על בלימה הוא הטוב בעיניהם, ופניתי אני את לבי לחלק האגדה ביותר, נלוה עמי גם ההגיון הישר ב"ה והוא נחני ארח מישרים לרדת אל עמק הפשט או קרוב לו, ולבאר כמה מאות מאמרי חז"ל בש"ס ומדרשים. כבחינות מהם נדפסו בספר השנתי האסיף שנה שניה, וכנסת ישראל שנה ראשונה, ובעין יעקב דפוס ווילנא בחדושי אהבת איתן למר אבא ז"ל למסכת ברכות ושבת ובספר כוכב מיעקב, וביותר באורי "מדרש הגדה" להגדה של פסח דפוס ווארשא תרמ"ג, אשר מבקשי הפשט האמתי יראו שם חדשות ונצורות בעז"ה ולא היה עוד כבשם הזה.
עשרים שנה – משלשים עד חמשים – עבדתי את עבודתי הגדולה בסדורי החדש לספר "סדר הדורות" ספר רב השם, רב האיכות ורב הכמות, אשר היה ספר החתום, גל אחד של שבושים ובלבולים מאין כמהו בכל הספרים, וסדרתיו מחדש ויהי כלי חדש. בהמשך השנים ההנה היו עתים אשר רק בו לבד היו כל מעיני והגיתי בו יום ולילה, גם היו עתים אשר עבדתי את העבודה הזאת בסירוגין ולפרקים. וכתבתי לו גם תולדות הגאון המחבר, וכבר נדפס בשלשה חלקים. משפט הספר ומעשהו כתוב הדר הוא בהקדמתי הארוכה, רבים וכן שלמים הללו ב"ה את מלאכתי כי כספר חדש הוא וכאלו לא נדפס מימיו, ואזכיר רק שנים מהם – מלבד הרבנים הגאונים המסכימים בראש הספר – הרב הגדול המבקר הנפלא ר' אייזיק הירש ווייס נ"י בספרו העתי בית תלמוד, והרב המפורסם חופש כל חדרי תורה ר' שלמה באבער נ"י בכמה מספריו, ומלבד ספר סדר הדורות וכל אלה הנזכרים ממעל נדפסו ונתפשטו עוד בארץ מאשר כתבתי ומאשר פעלתי ועשיתי, אך אינם נוגעים בספרותנו, מתיחשים למעשה ידי מחברים בכלל ולא למשפחת סופרים, על כן אין להם זכרון במקום הזה.
רובי כתבי ידי, באורים, שירים ומליצות, מחברות מסודרות ומאמרים בודדים וגליונות מפוזרים, רובם נאבדו או נגנבו כלו באסון כלו. מלבד מה שחלו בהם ידי זרים בהמשך הימים אחד אחד, קרוני שני אסונים גדולים להכחיד ולאבד הרבה מכתבי ידי פעם אחת, האחד בירח אלול שנת תרל"ד במסעי מווילנא לווארשא בסביבות ביאליסטאק נגנבה מלתחתי המלאה אז מזן אל זן, קבץ גדול מכתבי ידי, והשני התבערה הגדולה פה קרית מינסק בירח תמוז תרמ"ב אשר משני קצותי אכלה האש, בביתי ובחנותי, אז עלו על מוקדה הרבה מכתבי ידי, וחבל על דאבדין! ובזה תמו דברי ימי במה שמיחשים אותי למשפחת סופרים.
עד כאן
(1) מאָזלען ביידיש, Masern בגרמנית – היא מחלת החצבת. מתוך מילון אבן שושן:
שער "ספר זכרון" לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, ורשה תרמ"ט
אני נפתלי בן לאבי הגאון מרן אברהם ז"ל הנודע ביהודה בשם: "הגאון משכיל לאיתן" על שם ספרו הראשון משכיל לאיתן, וממנו מוסב כנוי משפחתו "משכיל לאיתן" גם בכתוב עמים. ונמצא כתוב זכרון בספר בכתב יד קדשו של מר אבא ז"ל כי נולדתי אור ליום ששי שבעה עשר לירח אדר ראשון שנת תקפ"ט בעיר ראדושקוויץ הקרובה למינסק עיר מולדת הורתי הרבנית נ"ע, וכבוד מר אבא ז"ל היה הסנדק שלי. – עת לדתי היתה עת צרה ומצוקה להורי ז"ל באין כל מקור ומוצא למחיתם, ובבואי להיות נוספות על ארבעת הילדים אשר קדמוני הייתי כאורח לא קרוא, באין מינקת ובאין אָמה ומשרתת, וכל משא גדול הבנים ויניקתי עם כל עבודת הבית על אמי לבדה היו כלנה. מספרים כי בלילות ישב מר אבא ז"ל והגה בתורה לאור כפיסי עץ, וברגליו הנע את ערשי לישנני למען תנום אמי שנתה ותחליף כח. לא ארכו הימים נתקבל מר אבא ז"ל לאב"ד בעיר הראדאק הקרובה לוולאזין, וגם אז לא ראיתי בטובה, כי לא מצא מר אבא ז"ל שם מנוחה שלמה שרצה בה. במקום ההוא גרנו עד שנתי החמישית. לא הניחו ארבע שנות ילדותי רושם בקרבי רק את זה כי היתה תבערה בהראדאק ואני שכבתי אז במחלת המאזלען – מאזערן (1) – ויוציאוני על פני השדה ויניחוני על העשב, ומאז ועד היום כבדה אזני השמאלית.
ובמלאת לי ארבע שנים תקע מר אבא ז"ל אהלו פה מינסק, אז נכנסתי בית הספר ואז הראָה לי האלפא-ביתא. הלכתי מחדר לחדר וממלמד אל מלמד אחר כנהוג עד היותו [צ"ל היותי] כבן שתים עשרה. בן שבע שנים הייתי בהחלי למוד הגמרא, ממקראי קדש לא למדתי בכל החדרים כלם כי אם תורה לבד אבל למוד נביאים וכתובים מנעו ממני, כי כן צוה מר אבינו ז"ל למלמדינו לבלתי הלאות אותנו בלמוד נו"כ, מוטב שננוח וננפש בעת אשר יתר תלמידי בית הספר יהגו בספרי העשרים וארבעה, והיה שגור על לשונו לאמר: מבשרי אחזה, גם אני לא למדתי בחדרי בלתי אם חומש לבד ובכל זאת בקי ומבין אני בכל כתבי הקדש וידעתי לבאר את הכתובים ככל אלה אשר בלו בלמוד זה ימים ושנים, ובטוח הוא בבניו כי גם הם כאשר יגדלו יבינו בכתבי הקדש מעצמם. לא ידעתי אם יהיה להקוראים מושג ממדת היסורים אשר סבלתי, יסורים אשר יסודתם ברוח. כי מתכונתי בהיותי כבן עשר הייתי מתעורר ומתרגש למאד בעת שמעי למודי ספרי הנביאים והכתובים מפי חברי, וביותר בהגותי במקומות השיר והחזיון. לא ידעתי בנפשי מה דרך הרוח ומה ההתעוררות העזה אשר תתקפני, אבל מבלי מצא מעשה וחשבון עניתי בענויי נפש אשר לא ידעום אחרים זולתי, רק המבין יבינם, גם אני אכיר עתה האותות לאחור.
משנת השתים עשרה למדתי בבתי הישיבות חליפות. עיני המורים לא היו בי עוד מראשית היום עד אחרית היום, ואחל להגות מעט מעט בספרי נביאים וכתובים באין מורה ומבאר רק בעצמי עם פרש"י ומצודות, עד כי מצאתי באחד מבתי המדרש את פי' הרד"ק ואורו עיני, ולא נלאיתי ללכת ולעיין שם כמעט יום יום. עוד מעט התפתחה רוח מבינתי עד כי לא נחה דעתי לפעמים בפירושי המפרשים ואפרש פירוש חדש מעצמי. גם במחבא סתר שמתי עיני בספרי מליצה ושיר, כי ההגיון בספרים אלה והעסק בשפת קדש היו בימים ההם לראשית חטאת כעוסק במינות. ספר לישרים תהלה לרמ"חל ושירי תפארת לרנה"ו שננתים על לשוני עד כי הרבה מהם היו שמורים על דל שפתי, ומספרי מליצה הפשוטה לא חזו עיני רק את ספר צחות המליצה ועט סופר. ובשנת החמש עשרה השגתי את ה"קרית ספר" לרמא"ג ועולם חדש ראיתי. בעת ההיא כבר החל רוח המליצה לפעמי לכתוב מליצות ושירים, וכל טור ילדתי בעצב, כי היו במחשך מעשי ובהחבא. אך גודל חשקי לקרוא בספרי שפת עבר צחה ותשוקתי להריק על הגליון רעיוני רוחי במליצה ודברי שיר, עברו גבול הזהירות לשום לי סתר פנים ונבעו מצפוני, והחלו להביט בי בעין חשד מסביב כי נפגעתי. ויהי בהגיע חורף שנת תר"ו ואני אז בן שבע עשרה שנה כתבתי ספר חזיון – דראממא – לימי הפורים במחזות ומערכות באורח שיר על דרך ספר "שלום אסתר" ללעטעריס. במחברתי זאת שמתי שיחות ודברים בפי מדברים אשר ישנם במגלת אסתר ואשר אינם שם ויצרתים אף עשיתים לצחק לפני ולשאת את מדברותי. בדברים ההם אשר שמתי בפיהם נהדרו עניני המגלה בהדרת קדש, גם על פיהם נתבארו לי כתובים קשים במגלה. כמעט שבצעתי מלאכתי בעודי שש ושמח על יצור כפי והנה קנאים פגעו בי והביאו את דבתי רעה אל מר אבא ז"ל [הוא הגאון ר' אברהם בעל ס' משכיל לאיתן] כי כתבתי מינות. והמלשינים מצאו מקום מחבואת מחברתי והביאוה אל מר אבי ז"ל וישם עינו עליה, ויתפלא ויאמר: הלא אין בה שמץ דבר מכל הדבה אשר דברתם ומה החטאים אשר אתם טופלים עליו, אין בזה כי אם הרחבת דברים ויפוי המליצה להגדיל את הנס ותוספת תהלות ותשבחות לאל המושיע בכל צרה. ולא הראה לי כבוד מר אבא ז"ל פנים זועפים כאשר דמו, אך הוכח הוכיח אותי בדברי מוסר כי לא טוב הדבר אשר אני עושה לבלות עתותי בקטנות כאלה. אבל דברי תוכחתו לא כבו את גחלת תשוקתי ולא עצרו כח לכלוא בי את הרוח, ואשוב לקריאתי בספרי השכלה ולכתיבתי דברי שיר ומליצה צחה כאשר בתחלה, אפס כי הוספתי לי משמרת למשמרת.
שקידתי וקריאתי הנפרצה בשירים נתנה בינה והבחנה בלבי כי חכמת השיר מתת אלהים היא ורוח הוא באנוש, ומהרגל ושקידה לבד לא יהיה אדם למשורר אם איננו מחנן לזה מהטבע מתולדתו, ובראותי כי רבים אשר שגו לשיר בשירים ורוח השיר לא נוססה בהם, נכנס ספק בלבי גם אני אם הכינה אותי הטבע למשורר אם לא. בספק זה התנודדתי עד היותי בווילנא בירח כסלו שנת תרט"ו וקבלתי את פני נעים זמירות ישראל הרב אד"ם הכהן לעבענזאהן ז"ל, וראיתי שם בביתו תלוים על הקיר שני לוחות זה בצד זה, האחד תמונת בנו המשורר המצוין מיכ"ל והשני נוסח מצבתו, ויחם לבבי על המשורר הצעיר הזה אשר בדמי ימיו מתקו רמה, ואשיר על שני לוחות-רגש האלה שיר הגות לב, ובו ביום הראיתיו לו ואשאל אותו משפט צדק אם בעל כשרון אני למלאכת השיר ואעבוד בשדה זה, או נשני אלהים מלהיות משורר ואחדל. ואחרי קראו את שירי פעם ושתים התפלא על שאלתי ועל ספקי הפלא ופלא ויאמר: "אכן משורר אתה מלידה ומבטן, ונפלאת היא בעיני כי נמצא בעל רוח השיר כזה בבית אחד הרבנים באחת מערינו הסמוכות ואנכי לא ידעתי?" משפטו זה נתן קטורה באפי לשיר בשירים גם מן הוא והלאה, ושירי הראשון אשר יצא יצא לאור הוא השיר "דברי אמונים" לספר "מסתרי פאריז" לידידי רב הסופרים הר"ק שולמאן נ"י. לא קראתי את שמי מפרש על השיר הזה ולא על שירים אחדים זולתו מעשה ידי אצבעותי שיצאו לאור, גם ספר "מכתב ללמד" אשר כתבתי והדפסתי לרגל מסחרי בספרי העברים גם הוא בן בלי שם, לבלי העטות חרפה על בית אבי ז"ל כי המליץ בינותם, כי למה ישאו עון חרפתי.
בהיותי בן חמש עשרה שנה החל מר אבא ז"ל לחנכני בהעתקת כתבי ידו. כי מנעורי נחנתי מהטבע בכתב נקי אשר ירוץ כל קורא בו גם לכתוב בלי שבושים, ולא הייתי מעתיק כגולם וכמכונה מבלי הבין את תכן הענין, כי אם כתבתי תמיד אחרי אשר בינותי כל חדוש וחדוש. ומה גם אחרי מות מאה"ג ז"ל (ח"י תמוז תר"ח) אשר נטל עלי להיות גם מסדר מניירות מפוזרים, מהכתוב בין השיטין ועל הגליונות, מכתבי יד נמחקים ומטושטשים, מאותיות דקים מן הדקים אשר לא תשלוט בהם גם עין סופרים בקיאים ורגילים. מקמחים כאלה לשתי לי בצק וסדרתי כמה מספרי מאה"ג ז"ל אשר נדפסו מאז ועד עתה ואשר אתי בכתובים עדנה. סדור כזה יוכיח כי היה נמנע בלתי אם ירדתי בכל ענין לעומקה של ההלכה. ההעתקות והסדורים האלה עוללו לנפשי יתר הרבה מכל הלמודים שלמדתי ומהם תוצאות למהלך רוחי. כי כבוד מר אבא ז"ל היה מצוין במצוינים בשכלו הזך ובהגיונו הישר, על כן התמידות והקביעות בחידושיו תרגלו לנפשי להגיון ישר, מהם פנה ומהם יתד לכל אשר חדשתי בימי חיי הבלי, ובשומי מעיני בחלק האגדה כי רבה העזובה בו באין ערוך לחלק ההלכה, כי מפרשי האגדה אין חולה מהם על הפשט הפשוט, רק מה שהוא יותר רחוק ויותר זר ותולה על בלימה הוא הטוב בעיניהם, ופניתי אני את לבי לחלק האגדה ביותר, נלוה עמי גם ההגיון הישר ב"ה והוא נחני ארח מישרים לרדת אל עמק הפשט או קרוב לו, ולבאר כמה מאות מאמרי חז"ל בש"ס ומדרשים. כבחינות מהם נדפסו בספר השנתי האסיף שנה שניה, וכנסת ישראל שנה ראשונה, ובעין יעקב דפוס ווילנא בחדושי אהבת איתן למר אבא ז"ל למסכת ברכות ושבת ובספר כוכב מיעקב, וביותר באורי "מדרש הגדה" להגדה של פסח דפוס ווארשא תרמ"ג, אשר מבקשי הפשט האמתי יראו שם חדשות ונצורות בעז"ה ולא היה עוד כבשם הזה.
עשרים שנה – משלשים עד חמשים – עבדתי את עבודתי הגדולה בסדורי החדש לספר "סדר הדורות" ספר רב השם, רב האיכות ורב הכמות, אשר היה ספר החתום, גל אחד של שבושים ובלבולים מאין כמהו בכל הספרים, וסדרתיו מחדש ויהי כלי חדש. בהמשך השנים ההנה היו עתים אשר רק בו לבד היו כל מעיני והגיתי בו יום ולילה, גם היו עתים אשר עבדתי את העבודה הזאת בסירוגין ולפרקים. וכתבתי לו גם תולדות הגאון המחבר, וכבר נדפס בשלשה חלקים. משפט הספר ומעשהו כתוב הדר הוא בהקדמתי הארוכה, רבים וכן שלמים הללו ב"ה את מלאכתי כי כספר חדש הוא וכאלו לא נדפס מימיו, ואזכיר רק שנים מהם – מלבד הרבנים הגאונים המסכימים בראש הספר – הרב הגדול המבקר הנפלא ר' אייזיק הירש ווייס נ"י בספרו העתי בית תלמוד, והרב המפורסם חופש כל חדרי תורה ר' שלמה באבער נ"י בכמה מספריו, ומלבד ספר סדר הדורות וכל אלה הנזכרים ממעל נדפסו ונתפשטו עוד בארץ מאשר כתבתי ומאשר פעלתי ועשיתי, אך אינם נוגעים בספרותנו, מתיחשים למעשה ידי מחברים בכלל ולא למשפחת סופרים, על כן אין להם זכרון במקום הזה.
רובי כתבי ידי, באורים, שירים ומליצות, מחברות מסודרות ומאמרים בודדים וגליונות מפוזרים, רובם נאבדו או נגנבו כלו באסון כלו. מלבד מה שחלו בהם ידי זרים בהמשך הימים אחד אחד, קרוני שני אסונים גדולים להכחיד ולאבד הרבה מכתבי ידי פעם אחת, האחד בירח אלול שנת תרל"ד במסעי מווילנא לווארשא בסביבות ביאליסטאק נגנבה מלתחתי המלאה אז מזן אל זן, קבץ גדול מכתבי ידי, והשני התבערה הגדולה פה קרית מינסק בירח תמוז תרמ"ב אשר משני קצותי אכלה האש, בביתי ובחנותי, אז עלו על מוקדה הרבה מכתבי ידי, וחבל על דאבדין! ובזה תמו דברי ימי במה שמיחשים אותי למשפחת סופרים.
עד כאן
(1) מאָזלען ביידיש, Masern בגרמנית – היא מחלת החצבת. מתוך מילון אבן שושן:
שער "ספר זכרון" לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, ורשה תרמ"ט
 |
| שער "ספר זכרון" לסופרי ישראל החיים אתנו כיום – ווארשא תרמ"ט |
תולדות ר' נפתלי משכיל לאיתן המוקלדים לעיל, מתוך הספר הנזכר
 |
| עמוד 153 |
 |
| עמוד 154 |
 |
| עמוד 155 |
 |
| עמוד 156 |
