רוח חכמים - פרשת במדבר

רוח חכמים על פרשת במדבר מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, בילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן או"ה ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר סתם פיהם הקב"ה ואמר הביאו לי ספר יוחסין שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאים שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם לכך מנאם בראש הספר הזה וסמך פרשה הפקודים לאלה המצות להודיע שלא זכו ישראל לאלה המצות רק בשביל היחוסין עכ"ל, המאמר כלו מקשה. א) יש להבין טעמו של דבר עפ"י הדעת והסברא מאי שייכות היחוס לקבלת התורה ומה נוגע זה לזה לתת או למנוע מחמת זה את התורה. ב) מצינו סתירה גלויה לזה ממאי דשנינן (הוריות דף יג ע"א) ממזר תלמיד חכם קודם כהן גדול ע"ה, ודוחק גדול לחלק בין לכתחלה לדיעבד דלכתחלה אין לתת התורה לממזר ובלתי מיוחס, רק בדיעבד כשהממזר למד ונעשה ת"ח אז יתר שאת ויתר עז לו על המיוחס אפי' כה"ג. ג) לפי המאמר הזה דבתשובה זו הביאו לי ספר יוחסין סתם הקב"ה את פיהם ולא נתן להם התורה מטעם זה, הלא יש לנו להתפלא הלא גם ערב רב עלה ממצרים עם ישראל וגם הם היו ממקבלי התורה, גם איך נתקבלו גרים בימי הבית, וגם עתה במקומות שלא נאסר עפ"י חוקי הממשלה, הלא בבוא גר יחיד או רבים להתגייר ולקבל התורה עלינו לדחותו ולמנוע מטעם הביאו ספר יוחסין. ד) אמרינן בפ"ק דע"ז וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מאי בעי בשעיר מאי בעי בפארן אלא מלמד שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון לקבל התורה בא אצל ישמעאל ואמר מאי כתיב בה אמר הקב"ה לא תנאף ולא רצה לקבל בא אצל אדום ואמר מאי כתיב בה אמר הקב"ה לא תרצח ולא רצה ע"כ, וקשה להבין טעם שנוי הדעת של אוה"ע בזמן קרוב מתחלה לא רצו לקבלה ואחר זמן קט חזרו מדעתם ובקשוה. ה) והיא קשה מכלן לפי הגמרא דע"ז הנ"ל שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא אבו לקחתה, א"כ מה לו להקב"ה לסתום פיהם כשבאו לבקשה אח"כ בתשובה הביאו לי ספר יוחסין, הלא היה לו להשיב להם תשובה יותר נצחת הלא חזרתי עליכם ולא אביתם לקבלה, ועל כיוצא בזה נאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

והנה הקושיא האחרונה דשו בה רבים ועצומים מן המחברים, וכלם לדעת אחת נתכוונו כי טענת אוה"ע היא מדוע לא כפית עלינו ההר כגיגית, האומנם אמת נכון הדבר כי לא אבינו לקבלה, אבל היה לך להכריחנו בכפיית ההר כשם שכפית על ישראל, וע"כ השיב להם תשובה אחרת הביאו לי ספר יוחסין עכת"ד, ואם בעיני המחברים טוב וישר הישוב הזה, בעיני הכהות לא ימצא חן ושכל טוב, כי הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע וקבלו ברצון טוב וחשק נמרץ, והקדימו גם נעשה לנשמע, ואם יקשה א"כ למה הוצרך הקב"ה כלל לכפות ההר אם אמרו נעשה ונשמע, הנה היא באמת קושיית התוס' בשבת (דף פח) ותרצו דאולי כשיראו את האש הגדולה היו חוזרים עכ"ל, אבל עיקר קבלת התורה בודאי היתה ברצון שאמרו נעשה ונשמע, וא"כ בטלה טענת אוה"ע מדוע לא כפית כו' ואין מקום לתירוץ המחברים, והקושיא קמה גם נצבה שהיה להקב"ה להשיב להם תשובה נצחת הלא חזרתי עליכם ומאנתם לקבלה, ומרן אבא הגאון ז"ל בחבורו על התורה דחה ג"כ תירוץ המחברים הנ"ל, עפ"י מאי דאיתא בתנחומא פ' נח שלא היתה הכפייה רק משום תורה שבע"פ שהיא קשה אבל תורה שבכתב קבלו ברצון שהרי אמרו נעשה ונשמע, ולפ"ז אין טענה מה ראו ישראל להתקרב יותר מן האומות, הלא בודאי ראוים להתקרב מפני שקבלו עכ"פ תורה שבכתב בנעשה ונשמע, וכפה עליהם ההר רק בשביל המותר תורה שבע"פ.

והנה אחז צדיק מאה"ג ז"ל דרך אחרת דרך מושכל בישוב הקושיא עפ"י דאיתא בילקוט פ' חקת גבי שירת עלי באר וממתנה נחליאל בשביל הבאר שנתן להם הקב"ה אמרתי לו שירה ונחלתי אותו ומניין אתה למד שמן המתנה נחלוהו אתמול עד שלא שתו אמרו היש ה' בקרבנו אם אין ומששתו אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ע"כ, הרי דאמירת נעשה ונשמע היתה בשביל ששתו מן הבאר ומימי הבאר זככו את לבבם, והיינו שאלת אוה"ע להקב"ה מה ראו ישראל להתקרב יותר מן האומות בנתינת התורה, ואי משום שחזר עליהן ולא קבלוה וישראל קבלוה ואמרו נעשה ונשמע, הא זה בא להם מצד שתיית הבאר, וא"כ מה ראו להתקרב ולהשקותם מהבאר יותר מן האומות וה"ל להשקותם גם הם מהבאר כדי שיקבלו התורה, וע"ז השיבם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאים, והוא עפ"י מאי דאיתא עוד שם בילקוט דהבאר ניתן בזכות אברהם אבינו ע"ה שאמר יוקח נא מעט מים ופרע לבניו במדבר, וז"ש לאוה"ע הביאו ספר יוחסין שאתם מיוצאי חלצי אברהם, ובהיותכם פרוצים בעריות לא תוכלו גם ישמעאל ואדום להביא ספר יחש נקי כי מזרעא דאברהם אתם ולא התערב בתוככם זרע אחר כשם שבני מביאים ששומרים טהרת המשפחה וזרעיהם זרע כשר, כמאמר הכתוב כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו כי אין מבדיל ומפסיק ביניהם, ע"כ מגיע להם הבאר שבזכות אביהם אברהם, וזה גרם להם שנתקרבו יותר מן האומות לקבלת התורה עכת"ד מאה"ג ז"ל, והנה הדברים נאמרו במועצות ודעת, אבל קשה בעיני להחליט כי זהו פירוש הילקוט, כי לפי באורו ענין הבאר הוא הציר שעליו תסוב הטענה ולא נזכר מהבאר כלל ועיקר חסר מן הספר, ועוד גדולה מזו כי תמה אני על כל המחברים וגם על מאה"ג ז"ל שלא הרגישו עוד קושיא אחרת בדברי הילקוט הגדולה מקושייתם, וישוביהם לא יספיקו ליישב הקושיא הזאת, כי עד שהם מקשים מהגמרא דע"ז להילקוט דלפי הגמ' דע"ז לא היה להקב"ה להשיב להם הביאו לי ספר יוחסין אלא היה לו להשיב הלא חזרתי עליכם ולא אביתם לקבלה ואתם אשמים בעצמיכם, הלא יותר יש להקשות בהפך מהילקוט להגמ' דע"ז דלפי דברי הילקוט למה חזר הקב"ה כלל על האומות לתת להם התורה, הא אי אפשר לתת להם התורה משום שאין להם ספר היחש, והדברים ק"ו אפילו כשבאו אוה"ע מעצמם בבקשה לתת להם התורה סתם פיהם הקב"ה מטעם הביאו לי ספר יוחסין, על אחת כמה וכמה כשלא בקשו לא היה להקב"ה לעוררם ולחזור אחריהם ג"כ מטעם ההוא עצמו שאין להם ספר יוחסין, והקושיא העצומה הזאת איננה מתיישבת לא בתירוץ המחברים מכפיית ההר ולא בתירוץ מאה"ג ז"ל מהבאר, ולפלא בעיני איך לא הרגישו הגאונים האלה בקושיא זו והקשו רק מהגמ' דע"ז להילקוט ולא הקשו בהפך מהילקוט להגמרא.

ומריש הוה אמינא בבאור דברי הילקוט, עפ"י משל לאיש אשר עסקו ופרנסתו היא מכירת שטרי גורלות ויבוא אל ראובן והפציר בו לקנות מאתו שטר גורל, ולא ידע ראובן תכן ענין הגורלות וישאלהו מה זה שטר גורל ומה מחירו, ויען האיש לאמר ע"י שטר הגורל הזה תוכל להתעשר לזכות מאתים אלף רו"כ, ומחיר השטר עשרה רו"כ, הכי רוח שגעון נכנסה בך ויצאת מדעתך שאלהו ראובן כי תמכור מאתים אלף רו"כ בעד עשרה רו"כ, שמע נא ואחר תשפוט ענהו האיש סוחר הגורלות, אינני משוגע וחסר דעה חלילה, אפס הלא לך לשאול אותי איה מוצא לכסף הרב הזה ומאין ילקחו המאתים אלף רו"כ, אך פרשת הענין כך הוא, כי נמצאים מאת אלף שטרי גורלות כל שטר במחיר עשרה רו"כ סך הכולל מיליאָן רו"כ, מזה יזכה שטר אחד מאתים אלף רו"כ, שני שטרות כל אחד מאת אלף רו"כ, ארבעה שטרות כל אחד חמשים אלף רו"כ, עשרה שטרות כל אחד עשרת אלפים רו"כ, מאה שטרות כל אחד אלף רו"כ, מאתים ושלשה שטרות כל אחד מאה רו"כ, ותשע עשרה אלף ותשע מאות ושבעים שטרות יזכה כל אחד עשרה רו"כ, עולה הכסף בד בבד כמספר סך המקובץ ממחיר הגורלות, ולפי חשבון זה יצאו מהגורלות בזכיות רק חמשי והשאר ארבע הידות יצאו חלק לצור על פי צלוחית, ואיככה אוכל לסכן בנפשי להניח כספי על קרן הצבי להחזיק שטר הגורל לעצמי על הספק ספיקא של הזכיות הגדולות הלא ארבע הידות הם להפסד, ואבוד ממון, על כן אתור ואבקש קונים על שטרותי, כשמוע ראובן הצעתו מלא פיו שחוק ויען ויאמר הלא פיך הכשילך לפי דברי עצמך רחוק רחוק הוא משכר וקרוב קרוב להפסד ואיככה אעשה אולת כזאת להניח כספי על קרן צבי כזה, לך מעלי כי לא אקנה ממך וישט ויעבור מעליו, וילך לו אל שמעון, ושמעון לא שקל וטרי הרבה וקנה מהאיש את שטר הגורל ושלם לו העשרה רו"כ, וסוף דבר היה כי השטר ההוא זכה בזכיה היותר גדולה מאתים אלף רו"כ ונתעשר עושר רב, כשמוע ראובן כי אותו הגורל אשר מאן לקנותו קנה שמעון וזכה לעושר עצום ורב, בא אצל שמעון ואמר לו דע ידידי כי הגורל הזה אשר זכית בו הפציר המוכר גם בי לקנותו ולא אביתי, כי על פי חשבון ועל פי השכל הבריא היה כסף מחירו כמעט להפסד גמור, ועתה בדיעבד כאשר קם הגורל לך למקנה הלא כסף הזכיה שלך הוא ואין לי חלק בו, רק זאת אשאל מעמך להבינני בינה טעם הכרעת דעתך לקנותו מה ראית על ככה לכתחלה להתרצות אל המקנה, הלא החשבון שלי הוא אמת וצדק שלא היה כדאי לסכן את כסף מחירו, מה היתה הסברא שלך שלא שמת לבך אל סכנת אבוד הממון, ויען שמעון ויאמר האמת אגיד לך ידידי כי לא נכנסתי כלל בשקלי וטריא לבקש חשבונות רבים, יען זה דרך אבותי ואבות אבותי מעולם להחזיק תמיד גורל אחד מכל גורל וגורל, ובכן אחזתי בדרך אבותי גם אני קבלתיו לרצון, עד הנה הצעת המשל, ועתה נשובה נא אל הילקוט ונדקדק בלשונו, הנה לפי קושיית המחברים דלמה לי' להקב"ה להשיב לאוה"ע הביאו לי ספר יוחסין מוטב היה להוכיח על פניהם אולתם כי חזר עליהם ולא אבו לקבל, מקושיתם זאת מוכח כי הבינו המחברים בכונת הילקוט כי אוה"ע באו בטרוניא עם הקב"ה מדוע נתן התורה לישראל ולא להם, וע"כ יש מקום לקושיתם שהיה להקב"ה להשיבם התשובה הנצחת שחזר עליהם ומאנו, אך אם כונת הילקוט כן הוא אינו מדוקדק לשון הילקוט, והול"ל מה ראה הקב"ה לקרבם יותר מכל האומות כיון שהתלונה היא על הקב"ה, אבל דקדוק לשון הילקוט מה ראו אלו להתקרב פי' השאלה היא על המקבלים על ישראל מה ראו המה להתקרב בהתפעל שהתקרבו את עצמם, מה ראו על ככה ומה טעמם ונמוקם שהתרצו לזה יותר מכל האומות שלא נתרצו, ולפ"ז מאמר הילקוט נמשך עפ"י הגמ' דע"ז שישמעאל ואדום לא רצו לקבלה משום דכתיב בה לא תנאף לא תרצח וכשקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע ואמרו מה ראו אלו דייקא ישראל להתרצות ולהתקרב ולקבלה ואיך אפשר לעמוד בנסיון לא תנאף, והוא כדמיון המשל שהקדמנו שההפסד כמעט מוחלט, והשאלה היא על ישראל ולא על הקב"ה, לא באו לבקש התורה מחדש אחרי שדחוה בשתי ידים, וגם עתה אין בדעתם לקחתה כי לא יוכלו עמוד בפני לא תנאף ולא תרצח ולא נשתנה דעתם כי לא נשתנה טבעם, רק מזה הטעם עצמו התמהו תמוה על ישראל איך לא חשו לנסיון של לא תנאף, סתם פיהם הקב"ה ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שנאמר הבו לה' משפחות עמים, הלא אי אפשר לכם להראות מגלת יוחסין, פי' אין לכם טהרת משפחה כי הנכם שטופים בזימה נשותיכם נואפות ובניכם ובנותיכם ממזרים, ע"כ לפי תכונתכם לא תוכלו עמוד בנסיון זה, אבל בני גדורים בעריות מצד עצמם וטבע גזעם גם בלי אזהרות, כדאיתא במדרש רבה פ' אמור פל"ב ר' הונא בש"ר חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו, פי' טבע האבות הוטבע בזרעם להיות גדורים בעריות, וזהו סיום דברי הילקוט כשם שבני מביאים פי' לבני ישראל יש טהרת משפחה מדור דור שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, והכתוב הזה יוכיח בעליל גדרם בעריות וזהירת שמירתם טהרת המשפחה מצד עצמם טרם לידת חוק אזהרת התורה, כי הכתוב הזה נאמר באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בעוד לא מלאה עוד שנה תמימה ממתן תורה, ואלו עד מתן תורה היו פרוצים בעריות איך יאמר תיכף אחר מתן תורה ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, איזו משפחות ואיזו בתי אבות היו להם עד עתה, אלא מוכח ומוכרח מזה כי משפחות ובית אבות כבר היו להם מקודם, כי התנהגו בקדושה ובטהרה במקצוע האישות גם קודם מתן תורה, ככתוב במדבר (כג ט) כי מראש צורים אראנו אלו האבות ומגבעות אשורנו אלו האמהות, ראיה מפולשת בלי הפסק זרע פסול בינתים, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב לבעול בת אל נכר לבלבל הזרע, ולא נפסק החבל מהם עד האבות, ואחרי שכן הוא כי הלאו דלא תנאף נשמר ונזהר אצל בני ישראל מעצמם בתכלית הזהירות והשמירות גם בלי כל צווי ואזהרה, ומנהגם להחזיק את שטר הגורל תמיד עפ"י הרגל, אין להתפלא עוד באיזה אופן נתרצו לקבל התורה ולעמוד בנסיון דבר קשה כזה, לכם רק לכם הוא נסיון גדול, אבל לפי תכונת עם בני ישראל הלא הורגלו בכך בלא"ה מצד בחירתם והנהגתם הישרה מאבות אבותיהם, ע"כ קבלוה בחפץ לב, זהו שבארתי דברי הילקוט לפני כמה שנים, ורבים וכן שלמים שמעו והודו ושבחו לו, כי אזדו להן כל הקושיות ודברי הילקוט מדוקדקים במלותיהם.

אולם כשאני לעצמי לא הרגעתי עוד את רוחי כי עוד לאלוה מלין, ומתפלא אנכי עד מאד על מפרשי הגמ' דע"ז אשר יחד כלם עברו על המאמר מבלי משים וקבלו את הדברים כפשוטן ואיך לא התעוררו על זרותו. א) לפי הסוגיא דע"ז הנ"ל איך מוצאים אנחנו ידינו ורגלינו בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, כן בנוסח קדוש היום לשבת ויו"ט אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו כו' כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, וכן בנוסח התפלה לשלש רגלים אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך, הלא כל הנוסחאות האלה הם בלשון בחירה שהקב"ה בחר בנו לתת את תורתו לנו ולא לאחר זולתנו, ולפי המאמר דע"ז נהפוך הוא כי לכתחלה חזר הקב"ה על כל אומה ולשון אולי יקבלוה המה, רק כאשר כלם מאנו לקבלה בא אז לישראל והם קבלוה באהבה וברצון, ואיך נאמר שהקב"ה היה הבוחר, כאלו עזב אחרים ובחר רק בנו, הלא מצדו היה נכון לתתה לאחרים, ואדרבא הקדים לחזור על אומות אחרות, רק כשלא מצא אזן קשבת כלם הפנו עורף נזורו אחור אז באין ברירה נתנה לישראל, א"כ איזה בחירה יש כאן, וגדול הפלא בעיני איך העלימו המפרשים כלם עין ולב מזה. ב) עוד יקשה לנו מאד ממקרא מלא בתורה כשנגלה הקב"ה למשה בסנה נאמר (שמות ג יב) וזה לך האות בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולפי הגמ' דע"ז שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון עד שבא לישראל, משמע דאלו נמצא אומה אחרת שתקבלנה היתה נתונה לעם אחר, רק שחזר ובקש ולא מצא עד שבא לישראל, ותמוה עד מאד אלו קבלה אחת מן האומות איך היה מתקיים הכתוב הנאמר על ישראל בהחלט תעבדון את האלהים על ההר הזה היעשה אלהים את דבריו פלסתר. ג) איך נפרנס את הכתובים (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, מהו השבח בזה להקב"ה הלא סבב על הגוים וחפץ להגיד להם דבריו ולהודיע להם משפטיו רק שלא רצו ואיך נופל על זה לא עשה כן לכל גוי, הלא חפץ לעשות רק הגוים לא אבו לקבל ומסר תורתו לישראל מפני שקבלוה ברצון ולא היתה כביכול להקב"ה ברירה אחרת. ד) אף גם זאת הלא רובי מצות התורה נוגעים רק לישראל ואין להן שרש וענף באומה אחרת כמו פסח מצה ומרור וסוכה, כל המצות התלויות בארץ, וכל הלכות כהנים ולוים וכדומה כל הלכותיהן ופרטיהן מ"ע ומצות ל"ת מעורים בגידי המקרים והמעשים שהיו לבני ישראל כי הם יצאו ממצרים והם ישבו בסוכות, בהם נמצא שבט לוי ובני אהרן הכהן לתולדותם, להם נאמר כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הוציאי אותם מארץ מצרים ולהם נתנה ארץ כנען עוד מימי אברהם וכדומה, ומה ענין כל אלה לאומה אחרת, ואיך חזר הקב"ה לתת להם את התורה. ה) פלא והפלא הנה על ישראל הדרתו ועשה להם נסים ונפלאות עד אין חקר הוציאם ממצרים במסות באותות ובמופתים בקע ים ויעבירם, האכילם לחם מן השמים וישקם מים מסלע, ובעוד ישאם על אברתו כנשר את גוזליו, והנה פתאום במתן תורה רוח אחרת היתה כביכול אתו לעזוב את עם בחירו וללכת לנוע אל ישמעאל ואדום היתכן. ו) גם גוף הספור בכלל זר ומוזר עד מאד ואין לנו ציור מעשה שהיה איך היה שחזר הקב"ה על כל האומות בא אצל ישמעאל, מי המה הישמעאלים אשר הקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו התחנן אליהם, וכן בא אצל אדום מי המה האדומים אשר ה' בקדשו נגלה עליהם והפציר בם לקבל תורתו, מה שמותיהם ומה מקומם שהתאספו יחד להשיב להקב"ה תשובותיהם, כי בא אצל ישמעאל בא אצל אדום, הלא לא באדם אחד משתעי שאותו האיש היחידי מאן לקבל התורה, רק באומותיהם משתעי, כי בא אל עם הישמעאלי ואל עם אדום, ובאה תשובתם מכלל האומה, וא"כ היה מקום לאספה גדולה, ואיה המקום, ואיך אין להם מאבותיהם מסורה מענין זה שהיה לו פרסום רב בשעתו, ואין להסתפק בתשובה זרה כי הכונה שבא אל השרים של מעלה שרי האומות, כי עכ"פ גוף הספור הוא למעלה מדעת אדם, ועוד הלא לישראל פנה הקב"ה כפשוטו פה עלי אדמות, ע"י משה עבדו, ומדוע לשאר האומות פנה רק לשריהם של מעלה בשמים ממעל, מובן פשטות הדבר כי גם להם בא כפשוטו פה בארצות החיים וא"כ קשה כנ"ל איך סתום וחתום כל הענין מהאומות, וגם אנחנו לא ידענו מהאישים ומהמקום שבו היתה כזאת. ז) הלא גם אוה"ע חדשו אמונות שונות ועבדו את אליליהם והיו אדוקים בעבודתם, ומושג אמונה היה לכל אומה ולשון, רק שנתעו בשוא להאמין בכל אמונה טפלה לעבוד לשמש ולירח לעץ ואבן ולאלהי מסכה, כי לפי דעת כל אומה רק היא עמדה על האמת והטעות הוא רק באומה זולתה, וא"כ קשה כשנגלתה האמת בעצמה לעיניהם, אם הקב"ה בכבודו והודו בעצמו כביכול התראה להם, ואין עוד מקום לשגות ולטעות, ונפל התבלול מעיניהם, איך יצויר שבעטו בו ומאנו להכירו לאלהים אמת ולקבל תורתו, הלא רצו להאמין רק שטעו מפני שאמונתם באה מהסכמת עצמם עפ"י משפטים מזויפים ודמיונות כוזבות, אבל בהגלות נגלות הקב"ה בעצמו ואין מקום עוד לטעות איך לא שבו עדיין מטעותם, קצורן של דברים כי ספור הענין כפי מה שהוא אין לו תפיסה במוח, זר מכל זר ופלא על כל פלא, והפלא הזה עצמו הוא גם בדברי הילקוט שהקדמנו מי המה אלה מהגוים אשר באו להקב"ה בטענה מה ראו אלו להתקרב יותר, מה שמם של האנשים האלה אשר זכו לראות את פני ה' צבאות ולדבר עמו, ושהשיבם הקב"ה תשובה, ומתי ואיה היה הדבר הזה באיזה זמן ובאיזה מקום נועדו יחדו הלא כלו זר.

אבל קול כשופר נשמע, האמת מקירות המאמרים הגמרא והילקוט הנ"ל תזעק, כי רבותינו ז"ל בשני המקומות השתעו בלשון חכמה דרך חידה ומשל בשפת אלגארית, דברי המחברים שזכרנו מראש שהאריכו למעניתם בבאור דברי הילקוט, גם מה שכתבנו אנחנו בישובו, הוא רק בהבנת דברי הגמ' דע"ז והילקוט כפשוטם לפי חומר המלים בלי העמק אל הכונה התיכונה שכל דבריהם רק מליצה חדות, אבל אם נרגיש את הרצון במאמרים אלו אזי לא הקשינו כלנו מה שהקשינו ולא יגענו לריק ליישבם, ונהפוך הוא לא לבד שהמאמרים אינם סותרים זה את זה כי אדרבא יתאימו יחדו, מה שכתוב בזה כתוב בזה ושניהם עולים בקנה אחד, לא נשתנה זה מזה רק במליצתו ובלבושו החיצון, אבל בעיקר הענין שפה אחת ודברים אחדים לשניהם באמת לא חזר הקב"ה על הגוים, לא דבר עמם ולא היה שיג ושיח ביניהם, ולא היה אותו מעשה בפועל, רק כי חפץ בעל המאמר להודיענו כי זאת התורה עם כל מצותיה ואזהרותיה מסוגלות רק לעם ב"י ולא לעם אחר, כי עם בני ישראל היו גדורים בכל דבר שבערוה רחוקים מגזילה ורחיצה [צ"ל ורציחה], אבל יתר העמים מהם שהיו פרוצים בעריות ומהם ברצח ושפיכות דמים, ולא היה בכח תכונתם לקיימה ולשמרה בהיותה נגד טבעם, וזאת אשר רצה בעל המאמר לעורר לבל יאמר האומר כי נתינת התורה לישראל היתה במקרה ואלו נתן הקב"ה את תורתו לעם אחר היו ג"כ מקיימים אותה, לזאת בא בעל המאמר לתת טעם למה נתן אותה לישראל דוקא, כי רק עפ"י תכונת העם הזה מאז מראשית מקדמות דנא מאבותיהם יקיימו אותה מעצמם וישמרוה, אבל אלו נתנה לעם אחר היתה נגד טבעם וגדרם ולא קיימו אותה, ע"כ נתנה במכוון רק לישראל עפ"י חשבון ושקול הדעת ולא במקרה, ובא בעל המאמר בע"ז להגיד לנו את הדברים האלה בציור יפה ונשגב, כאלו הקב"ה חזר על כל אומה ולשון, כלומר שחזר בדעתו ומחשבתו כביכול על כל האומות אולי יש גם בהם שהתורה מסוגלת להם ויקבלוה לעבדה ולשמרה, ועד"ז בארו המפרשים מאמר הדומה לזה ביבמות (דף סג א) זאת הפעם עצם מעצמי מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה, ופי' בגליון ובמהרש"א לא שהיה זה בפועל אך ר"ל שבא בדעתו והתבוננותו על טבעיהם ולא נתקררה דעתו שיהא זיווגו וחבורו, וכן כאן הרצון שחזר הקב"ה כביכול בדעתו על כל האומות אם אפשר לתת התורה למי מהם ויקיימוה, בא אצל ישמעאל א"ל מה כתיב בה לא תנאף וגו', הרצון שכביכול התבונן אל תכונת ישמעאל אולי אפשרות לתת להם התורה, והנה בהיותם פרוצים מאד בעריות מן הנמנעות שיעמדו בנסיון ויהיו זהירים בכל הנוגע לעריות, וע"ד מליצה הוא כאלו הקב"ה שואל מישמעאל והוא משיב לו לא בעינא מצד לא תנאף, אבל עיקר הכונה שהקב"ה מצד עצמו לא נתן לו התורה מטעם זה שלא יעמוד בנסיון שמירת העריות, וכן הדבר באדום שכביכול חשב הקב"ה אולי ראוי גם אדום לקבלת התורה, ומצא כי מן הנמנע שיקיים המצות שבין אדם לחבירו כי על חרבו יחיה וטבעו לשפוך דם לחמוס ולגזול, ובלשון האלגארי יאמר זה בלשון שאלה ותשובה כי הקב"ה בא אל אדום והשיב לו כי מחמת לא תרצח ימאן לקבלה, אבל כל זה הוא רק סברא מבעל המאמר עצמו כי מחמת לא תנאף ולא תרצח אין התורה מסוגלת רק לעם בני ישראל ואפילו כפיה לא היתה מועלת להם, ועתה לפי דברינו בצדק נברך אשר בחר בנו כי רק אותנו בחר מכל העמים לתת לנו את התורה כי מצא אותנו טובים מכל זולתנו, וגם מראשית כזאת הודיע למשה עבדו בסנה בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכל השאלות במאמר הגמ' דע"ז נפתרו בפשוט ואין בו כל זרות כלל.

ועתה בא וראה כי כל הדברים האלה כהויתם נשנו ונאמרו גם בדברי הילקוט, כי מטעם שהאומות היו פרוצים בעריות ושטופים בזימה ע"כ לא נתנה להם התורה כי אם לישראל שהם קדושים ושומרים משפחותיהם על טהרת הקדש מאז מעולם גם קודם מתן תורה, ולא נשתנה מאמר הילקוט ממאמר הגמ' דע"ז רק בלבושו החצון ובציור מליצתו באלגארי אחרת, בע"ז יצייר כאלו הקב"ה חוזר על כל האומות והם מדחים עצמם מטעם לא תנאף, ובילקוט מצייר במליצה אחרת, כאלו הם מבקשים את התורה והקב"ה מדחה אותם מטעם לא תנאף, ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין, וזה אי אפשר להם בהיותם שטופי זימה ונטמעו זה בזה, אבל בני ישראל כתיב בהו ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, האומרים לאבותיהם ידענום ולאחיהם נכירם, וגלוי וידוע להם יחוסיהם מדור דור מאברהם ואילך, וכל זה ממקור טבעם ושרש תכונתם מעצמם, כאשר יוכיח הכתוב ויתילדו על משפחותם תיכף אחר מתן תורה שהיו להם כבר משפחות משפחות ובתי אבות מובדלים לבדם עוד קודם מתן תורה, ע"כ נתנה התורה רק להם, וע"ז מסיים הילקוט גן נעול אחותי כלה וגו' וגם אוה"ע משבחים אותם בזה, עיין בילקוט בפנים ותחזה כדברינו, עכ"פ גוף הדבר ועקרו הכל אחד בהילקוט ובהגמ' דע"ז, ולא נשתנה זה מזה רק בהציורים החיצונים שהמה רק מליצות וקליפות להגרעינים אבל לא היתה כן בפועל לא חזר הקב"ה עם התורה על האומות גם לא התקנאו האומות ולא באו להקב"ה לטעון ולא היו שאלות ותשובות ביניהם, ומאי נפקא לן מינה באיזה ציור מצייר לנו האומר כפי אשר נשאו רוח מליצתו, עכ"פ הדברים עצמם רעיון אחד להם, ואל תשיבני הקורא ממדרש תנחומא פ' ברכה שהקשה מדוע חזר הקב"ה על האומות הלא גלוי וידוע לפניו שלא היו מקבלים, משמע מדברי המדרש הזה שבאמת חזר הקב"ה על האומות והלשונות, כי באמת גם במדרש זה הכונה, מה יש לנו לבקש טעמים ולהמתיק מצד הסברא וההשערה מדוע לא נתן להם התורה, כי דיה תשובה קצרה שהיה ידוע לפני ממ"ה הקב"ה שלא יקבלו, ע"ז משיב במדרש שם משום שאין הקב"ה בא בטרוניא פי' בהחלטת דבר בלי טעם מספיק, רק ששקל בפלס כביכול והתבונן לתכונתם שלא יקבלו בטח, ומעתה שפטו נא הקוראים אם לא הקשו ופלפלו המחברים וגם אנחנו בדברי הילקוט על לא דבר מפני הבנת המאמרים לפי חומר המלים, ולפי דברינו האחרונים כל הדברים הראשונים יפלו והאמת תכון לעד, ומה שמח לבי שמחה אין קץ כי הראה לי כבוד בן אחי הרב הגאון מוה' אברהם יצחק נ"י משכיל לאיתן אבד"ק חסלאוויץ בספר נחלת יעקב להגאון מליסא בסוף ספרו בבאורו על התורה בפ' ברכה, שפירש הגמ' דע"ז כדברינו במלים קצרות, כי לא חזר הקב"ה על האומות בפועל רק הכונה כי עפ"י שקול הדעת לא נתן להם התורה מחמת הטעמים האלה, ויבואו דבריו כשמן בעצמותי, ברוך החונן לאדם דעת.

חסלת פרשת במדבר

תחלת פרשת במדבר מתוך ספר רוח חכמים על התורה לר' נפתלי משכיל לאיתן