רוח חכמים על פרשת בהעלותך מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם וגו', יש לדקדק כי התבות אשר אנכי בקרבו מיותרות, גם קשה עד מאד איך לא האמין משה עבד ה' בדברי הקב"ה שיספיק להם בשר, ועיין פרש"י, וגם הוא נגד החוש והמציאות שאין חסרון בבשר בעולם ולאו דוקא לששים רבוא, גם לאיזה צורך הוסיף מרע"ה אם כל דגי הים יאסף להם שלא בקשו כלל דגים, אולם לפי הענין שלא היו פיהם ולבם שוים בפיהם בקשו רק בשר אבל כונתם הפנימית היתה רק לבקש עלילה שפיר דקדק משה בדבריו אשר אנכי בקרבו וידעתי מצפוני לבבם כי לא על מחסור הבשר יתאוננו רק מחפשים עלילות א"כ אין לדבר סוף ואין תרופה למכה זו ואפי' אם תוסיף לתת להם כהנה וכהנה אפי' מה שלא בקשו ישובו ויתאוננו עוד, כי אין חפצם בבשר בפרט, וכל זה יודע אנכי בהיותי בקרבם וירדתי לסוף דעתם, וע"ז השיבו הקב"ה כי עכ"פ לתת להם מה שמבקשים בפה לבל יאמרו כי יד ה' תקצר, ומתאימים לכל הדברים האלה דברי המשורר (תהלים עח) וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם ודייק בלבבם כי בלבם היתה אחרת מאשר דברו בפיהם ובקשו אוכל כי לנסות את האלהים ולבקש תואנות היתה כוונתם, לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל, וכופל ומשלש חרון האף כי האף הגדול הזה היה משום כי לא האמינו באלהים כפירה באמונה, ומסיים ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ר"ל בפיהם בקשו רק אוכל ובאמת ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו כלל, והיו ראוים לכליה מעל פני האדמה רק והוא רחום יכפר עון וגו'.
ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם וגו', יש לדקדק כי התבות אשר אנכי בקרבו מיותרות, גם קשה עד מאד איך לא האמין משה עבד ה' בדברי הקב"ה שיספיק להם בשר, ועיין פרש"י, וגם הוא נגד החוש והמציאות שאין חסרון בבשר בעולם ולאו דוקא לששים רבוא, גם לאיזה צורך הוסיף מרע"ה אם כל דגי הים יאסף להם שלא בקשו כלל דגים, אולם לפי הענין שלא היו פיהם ולבם שוים בפיהם בקשו רק בשר אבל כונתם הפנימית היתה רק לבקש עלילה שפיר דקדק משה בדבריו אשר אנכי בקרבו וידעתי מצפוני לבבם כי לא על מחסור הבשר יתאוננו רק מחפשים עלילות א"כ אין לדבר סוף ואין תרופה למכה זו ואפי' אם תוסיף לתת להם כהנה וכהנה אפי' מה שלא בקשו ישובו ויתאוננו עוד, כי אין חפצם בבשר בפרט, וכל זה יודע אנכי בהיותי בקרבם וירדתי לסוף דעתם, וע"ז השיבו הקב"ה כי עכ"פ לתת להם מה שמבקשים בפה לבל יאמרו כי יד ה' תקצר, ומתאימים לכל הדברים האלה דברי המשורר (תהלים עח) וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם ודייק בלבבם כי בלבם היתה אחרת מאשר דברו בפיהם ובקשו אוכל כי לנסות את האלהים ולבקש תואנות היתה כוונתם, לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל, וכופל ומשלש חרון האף כי האף הגדול הזה היה משום כי לא האמינו באלהים כפירה באמונה, ומסיים ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ר"ל בפיהם בקשו רק אוכל ובאמת ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו כלל, והיו ראוים לכליה מעל פני האדמה רק והוא רחום יכפר עון וגו'.
ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וגו', יש להבין תואר הכבוד בכל ביתי נאמן הוא מאי כונתו לעניני הנבואה, ויתבאר לנו עם מה ששנינו ריש אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים כו', וכבר עמדו המפרשים על ההרגש מדוע אצל יהושע תני לשון מסירה וכן מיהושע לזקנים וכו' נקט לשון מסירה ותלה בהנותן שהוא מסר ולא תלה בהמקבלים שהם קבלו, ואלו במשה לא קתני שהקב"ה מסר תורה למשה, רק משה קבל ותלה בהמקבל, מאי שנא זה מזה משה רבינו ע"ה מיתר המקבלים, ולדעתנו הוא פשוט ומבואר, כשם שיש הבדל בין שני סוגי תלמידים, שתלמיד בעל הבנה וחד השכל אין צורך להמורה להבינו את למודו ע"י הסברים ומשלים עד שיצמצם להכניסו בלב התלמיד כי אם ימסור לו את הענין כמו שהוא והתלמיד החכם יבינהו תיכף, לא כן התלמיד גס השכל ודל ההבנה אשר עצם הלקח למעלה מהבנתו מקצר המשיג ישתדל המורה להמציא לו משלים וציורים ולהשפיל את הענין בהשתלשלות ההסברים, עד שיוכל התלמיד להבינו, והנה התלמיד הראשון בעל ההשגה לאשר לא יעשה רבו כל טצדקי כי אם התלמיד מצד עצמו ישיג את הענין נחלה [צ"ל נתלה] למודו בהתלמיד מצד המקבל, אבל התלמיד השני קצר ההשגה לאשר רק מצד השתדלות המורה ותחבולותיו הגיע לידי כך להבין את הלמוד, אבל מצד עצמו לא היה זה בכחו, א"כ הוא מצד הנותן ונתלה למודו בהמורה המשפיע עליו, זה ההבדל היה בין מדרגת משה להנביאים זולתו, כי גם בין הנביאים היו הבדלים בין איש לאיש לא השגתו של זה כהשגתו של זה יש שראה באספקלריא מאירה ויש לא כן, כדאיתא בסוכה (דף מה), וזה משה האיש הוא היה יתר מאדם ולא קם עוד נביא כמהו, שהוא ראה באספקלריא מאירה בלי מסך מבדיל, ועליו המליצו כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כאלו השכינה עצמה מדברת ולפי מדרגתו הגבוה נכנס לפני ולפנים לקבל את התורה כלה עם כל עמקי מסתריה וסודותיה מבלי צורך להורידה אליו ע"י השתלשלות ודמיונות עד כדי הבנה, והיתה התורה אצלו בדרך קבלה, כלומר שהוא קבל מצדו, ועל כן תני גבי' משה קבל תורה שהוא קבלה מצד עצמו שהיה ראוי לכך, לא כן יהושע לא הגיע למדרגת משה לקבל את התורה כמו שהוא רק משה אצל מרוחו עליו והסבירה לפניו עד שנתנה בינה בלבו, וא"כ היתה בזה פעולת הנותן והשתדלותו בהורדת המושגים למטה למטה, ע"כ תלה התורה בהנותן ולכך תני ומסרה ליהושע, ועד"ז היה ג"כ מיהושע לזקנים וכו' שהלכו הדורות הלוך ודל בהשגתם ע"כ נאמרה אצל כלם לשון מסירה, שהמלמד מסר להמתלמד המשפיע להמושפע, והוא מבואר.
ועל פי חלוקת מדרגת המקבלים היתה חלוקת ההגבלה במעמד הר סיני, שאמר לו הקב"ה למשה והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו', ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' ועלית אתה ואהרן וגו' ומשה נגש אל הערפל וגו', הנה היו שלש מחלקות. א) העם בכלל. ב) אהרן. ג) משה, העם כלו הוגבל סביב ההר לבלתי עלות בהר כלל ולא לנגוע אפילו בקצהו, לא כן אהרן אמנם עלה בהר אבל גם הוא לא הרחיק לעלות לגשת אל הערפל ממש, רק משה לבדו הוא שנגש אל הערפל, וחלוקת ההגבלות היו סימנים לחלוקת מדרגת האישים לפי מעלות האחד על זולתו במעלות האחד וההשגה האלהית, על כן המון העם אשר מדרגתו יותר פחותה בהשגה ומושכלות נאמר להם והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כי לפי ערך מדרגת השגתם צריך הקב"ה כביכול להשתלשל להם לצמצם להוריד התורה עד למדרגת מצבם ולא יהרסו לעלות יותר מהשגתם ושכלם ולא יוכלו לעלות להקב"ה מצדם כי מרום הוא מערכם וסוג השגתם, וזהו ענין ההגבלה, ויען שטעם ההגבלה הוא מצב ההשגה וההשכלה, הייתי אומר כי הכהנים נעלים בהשגתם על ההמון והנם במדרגה זו שיוכלו להתקרב יותר ולעלות בהר, ע"כ הוצרך הכתוב להזהיר וגם הכהנים הנגשים אל ה' והשגתם גדולה מהשגת כל העם בכלל גם הם יתקדשו פן יפרץ בם, כי לא הגיעו גם הכהנים למדרגה זו להדמות לאהרן וע"כ הגבלו גם הם, ועלית רק אתה ואהרן כי אהרן היה מרום ונשא מכלם בהשגה אלהית, וע"כ רק לו לבדו הותרה העליה בהר עם משה כי בכחו להשיג יותר ויותר, אולם הוא גם הוא לא בא עוד למדרגת משה להתקרב בהשגתו כביכול עד הקב"ה בעצמו, ע"כ כתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, אבל אהרן לא היה בההגשה ההיא כי לא זכה לזה רק משה שהיה נעלה ונשגב גם מאהרן, היוצא מדברינו כי מדרגות ההגבלה היו לפי מדרגות ההשגה, וכן היה שהקב"ה כביכול ירד אל העם וצמצם א"ע לפי ערך מדרגתם והגשים להם את הרוחניות עד שנאמר וכל העם רואים את הקולות שנתגשם להם הקול שיוכלו להשיגו לפי מצב השגתם וראו אותו בעיניהם, וגם זה עדיין היה נעלה מהשגתם ולא יכלו שאתו ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו וגו', ועל כן ק"ו הוא שלא יכלו להרוס אל ה' לראות, ולזאת נצטוו לבל יצאו מחוג מדרגתם ואל יהרסו אל ה'.
ואחרי הדברים האלה נבין גם מה שתלה במשנתנו שם באבות קבלת התורה של משה בסיני, שעמדו בזה המפרשים למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה, ומה לו להתנא להזכיר לזה את המקום את הר סיני, ולפי הצעתנו הענין מבואר, כי לפי שבא להפליג מעלת משה שאצלו היתה התורה בגדר קבלה מצד הכשר דעתו מעצמו, שלכך שינה התנא אצל משה את לשונו ולא אמר הקב"ה מסר תורה למשה כשם שאמר ומסרה ליהושע ואינך, רק אמר משה קבל כפי שבארנו מראש, לכך אמר מסיני כי בא זה ולמד על זה, ממה שהוא בעצמו לבדו עלה עד מרום הר סיני ונגש הוא לבדו אל הערפל אשר שם האלהים, לא ככל העם שהגבלו לעמוד מרחוק לבל יהרסו לראות ולא כאהרן שלא עלה למרום קץ ההר, זה האות על גדל מעלתו והשגתו, שהיתה אצלו התורה בבחינת קבלה שבא עד עצם מקומה וקבלה ולא שהובאה אליו ממקום שלא היה יכול לבוא ונמסרה לו, והבן.
ועם זה נבין תכן כונת מאמר ריב"ל בשבת (דף פ"ט) בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא א"ל נתתיה לארץ הלך אצל ארץ ואמר תורה היכן היא כו' חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה א"ל לך אצל בן עמרם הלך אצל משה ואמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא א"ל וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי א"ל הקב"ה למשה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע"כ, פנימיות המאמר הוא ציור גודל ענותנותו של משה דכתיב בי' ומשה היה ענו מכל אדם, שהיה לו להתנשא בגדל ערכו ומעלתו כי הוא לבדו הגיע למדרגה זו לקבל את התורה בהשגתו ואין איש אתו לגשת אל הערפל להתקרב מצד עצמו אל הקב"ה לקבל התורה, וכל הם זולתו קבלו התורה ממשה, והוא שיצייר ריב"ל במאמרו כי נתבקשה התורה בכל הארץ ולא נמצאה רק אצל משה, הרצון כי מה שקבל העם כלו את התורה היה ממשה ולא מעצמם, והוא ע"ד ציור כאלו איננה רק אצל משה, ובכל זאת משה בעצמו לא החזיק טבותא לנפשי' ואמר מה אני, פי' שבכל זאת היה ענו ולא התגאה בזה במעלתו הגדולה, כאלו הוא כאחד האדם באין יתרון מעלה על זולתו, אבל הקב"ה כתב ביד נביאו מלאכי האמת כמו שהוא, שמקבל התורה היה משה וממנו נשתלשלה לכל העם וקרא את התורה על שמו זכרו תורת משה עבדי, אף כי משה בעצמו היה ענו מכל האדם ולא חשב זאת לו למעלה ויתרון אבל באמת היא תורת משה ומתיחשת אליו, שהוא בא להשגתה מצד הכשר דעתו וכח השגתו.
וכפי סוגי התלמידים שהמשלנו שזה מקבל מעצמו בעלוי השגתו ולזה צריכין לשלשל ולהסביר מגבוה לנמוך עד שישיג, כן הוא בנוהג שבעולם בסוגי הנאמנות בין איש לאיש אצל בעליהם, עינינו הרואות מעשים בכל יום כי עשיר בעל עסקים רבים יש לו כמה סוכנים פקידים ומשרתים העובדים בביתו ובעסקיו, ואין אמונתם שוה בעיני אדוניהם, יש שהוא נאמן בעיני אדונו רק לכנוס בחדר החצון ובחדר הבשול במקומות שרק חפצים פחותי ערך מונחים שם, ולא יהין לכנוס לחדרים הפנימים במקום שכלי כסף וזהב מונחים שם, ויש שהוא נאמן לבוא גם בחדרים הפנימים במקום שמצוים שם כלים יקרים וחפצי סגולה, ועדיין אינו נאמן על אוצר הכסף, ויש שהוא נאמן בעיני האדון להפקיד בידו גם את מפתחות האוצר ולא יחשוך ממנו שום דבר באין יוצא מן הכלל, וכן הוא במדרגות הנביאים ובעלי ההשגה האלהית, יש אשר השגתו מוגבלת עד מדרגה ידועה עד פה יבוא ולא יוסיף, והציור הוא כאלו אינו נאמן רק לכנוס בחדר החצון, ואם נחוץ להמציא לו דבר הנמצא בחדר פנימי צריך לעמוד בחדר החיצון ובעל הבית יוציא לו החפץ אל חדר החיצון, וכן מי שהשגתו נעלה מהשגת הראשון באיזה מדרגה הרי הוא דומה כאלו הוא נאמן לכנוס גם באיזה חדרים פנימים, והנדרש לתת לו דבר המונח לפני ולפנים יוציא לו בעל הבית מבפנים אל מקום עמדתו, על דרך פשט בעל הבית את ידו לחוץ והכניס בידו של המקבל, אבל משה רבינו ע"ה שהשיג את כל מדריגות השגת האלהית עד לתכליתן הוא ע"ד הציור שהוא נאמן בכל הבית שיכול לכנוס לפני ולפנים ע"ד פשט העני את ידו לפנים, מבלי שיצטרך שיושיט בעה"ב את ידו החוצה להוציא הדבר אליו, ועתה מבואר לפנינו תכן כונת התואר הנאמר במשה בכל ביתי נאמן הוא, ציורו כי משה לא היה צריך להשתלשלות הנבואה ממעלה למטה עד שתגיע אליו, כי אם הוא נכנס מצד השגתו לפני ולפנים והשיג את הכל באין מחסור דבר.
והוא שאמר הכתוב שהקב"ה אמר לאהרן ומרים שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה', פי' אם יהיה לכם נביא ה', הוא רק במדרגה זו במראה אליו אתודע, רק ההתודעות אליו היא בבחינת מראה שהיא גדולה ומוחשות [צ"ל מוחשית או מוחשת] יותר מן מחזה או חלום או חדה, אבל בחלום אדבר בו, פי' אבל עצם הדבור לא יהיה באתגליא כל כך בגדר מראה בהתקרבות גמורה אל ה' ממש, רק הדבור יהיה בחלום ע"י דמיון ומחזה שאין זה ראיה ממש באספקלריא המאירה רק נדמה כרואה, וההשגה יורדת אליו ע"י החלום, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, כאיש הנאמן בכל בית נכאת האדון בכל חדר וחדר באין מעצור, כן גדול משה במדרגתו בהשגת הנבואה להשיג את הכל, פה אל פה אדבר בו, גם הדבור אליו הוא פה אל פה, בהתקרבות גמורה במראה גלויה ולא בחדות וחלומות ואיך לא יראתם לדבר בעבדי במשה.
ועל יסוד הדברים האלה יסדו לנו קדמונינו נוסח התפלה בשמונה עשרה של שבת בתפלת שחרית, ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, שיש לו לשמוח במתנת האלהים של חלקו המיוחד לו שקרא לו הקב"ה עבד נאמן, הכונה חלק ההשגה המיוחדת שלו שיכול לכנוס לפני ולפנים כעבד היותר נאמן בעיני אדונו וכל טובו נתן בידו והוא נכנס ויוצא גם בחדרו הפנימי, כליל תפארת בראשו נתת לו במה שעמד לפניך על הר סיני, שלא זכה לזה אחר זולתו שכל העם הגבלו לבל יהרסו לראות ולא יגעו בהר ובקצהו, גם אהרן לא נגש אל הערפל ממש ואלו משה עמד לפניך כביכול ממש, זהו כליל תפארת לראשו, ושני לוחות אבנים הוריד בידו, פי' שהוא היה המוריד את הלוחות ממחיצתו של הקב"ה ולא שהוריד לו הקב"ה או מלאכיו את התורה בהשתלשלות ממעלה למטה, רק הוא בעצמו הורידם בידו, מפני קרבתו אל ה' ממש, והענין מבואר.
ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, בגמרא שבת (דף צז ע"א) תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע דכתיב ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת שפנה מצרעתו, עיין מה שכתבתי בבאור המאמר למעלה בפרשה וירא בפסוק ויפנו האנשים וכו'.
ואחרי הדברים האלה נבין גם מה שתלה במשנתנו שם באבות קבלת התורה של משה בסיני, שעמדו בזה המפרשים למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה, ומה לו להתנא להזכיר לזה את המקום את הר סיני, ולפי הצעתנו הענין מבואר, כי לפי שבא להפליג מעלת משה שאצלו היתה התורה בגדר קבלה מצד הכשר דעתו מעצמו, שלכך שינה התנא אצל משה את לשונו ולא אמר הקב"ה מסר תורה למשה כשם שאמר ומסרה ליהושע ואינך, רק אמר משה קבל כפי שבארנו מראש, לכך אמר מסיני כי בא זה ולמד על זה, ממה שהוא בעצמו לבדו עלה עד מרום הר סיני ונגש הוא לבדו אל הערפל אשר שם האלהים, לא ככל העם שהגבלו לעמוד מרחוק לבל יהרסו לראות ולא כאהרן שלא עלה למרום קץ ההר, זה האות על גדל מעלתו והשגתו, שהיתה אצלו התורה בבחינת קבלה שבא עד עצם מקומה וקבלה ולא שהובאה אליו ממקום שלא היה יכול לבוא ונמסרה לו, והבן.
ועם זה נבין תכן כונת מאמר ריב"ל בשבת (דף פ"ט) בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא א"ל נתתיה לארץ הלך אצל ארץ ואמר תורה היכן היא כו' חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה א"ל לך אצל בן עמרם הלך אצל משה ואמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא א"ל וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי א"ל הקב"ה למשה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע"כ, פנימיות המאמר הוא ציור גודל ענותנותו של משה דכתיב בי' ומשה היה ענו מכל אדם, שהיה לו להתנשא בגדל ערכו ומעלתו כי הוא לבדו הגיע למדרגה זו לקבל את התורה בהשגתו ואין איש אתו לגשת אל הערפל להתקרב מצד עצמו אל הקב"ה לקבל התורה, וכל הם זולתו קבלו התורה ממשה, והוא שיצייר ריב"ל במאמרו כי נתבקשה התורה בכל הארץ ולא נמצאה רק אצל משה, הרצון כי מה שקבל העם כלו את התורה היה ממשה ולא מעצמם, והוא ע"ד ציור כאלו איננה רק אצל משה, ובכל זאת משה בעצמו לא החזיק טבותא לנפשי' ואמר מה אני, פי' שבכל זאת היה ענו ולא התגאה בזה במעלתו הגדולה, כאלו הוא כאחד האדם באין יתרון מעלה על זולתו, אבל הקב"ה כתב ביד נביאו מלאכי האמת כמו שהוא, שמקבל התורה היה משה וממנו נשתלשלה לכל העם וקרא את התורה על שמו זכרו תורת משה עבדי, אף כי משה בעצמו היה ענו מכל האדם ולא חשב זאת לו למעלה ויתרון אבל באמת היא תורת משה ומתיחשת אליו, שהוא בא להשגתה מצד הכשר דעתו וכח השגתו.
וכפי סוגי התלמידים שהמשלנו שזה מקבל מעצמו בעלוי השגתו ולזה צריכין לשלשל ולהסביר מגבוה לנמוך עד שישיג, כן הוא בנוהג שבעולם בסוגי הנאמנות בין איש לאיש אצל בעליהם, עינינו הרואות מעשים בכל יום כי עשיר בעל עסקים רבים יש לו כמה סוכנים פקידים ומשרתים העובדים בביתו ובעסקיו, ואין אמונתם שוה בעיני אדוניהם, יש שהוא נאמן בעיני אדונו רק לכנוס בחדר החצון ובחדר הבשול במקומות שרק חפצים פחותי ערך מונחים שם, ולא יהין לכנוס לחדרים הפנימים במקום שכלי כסף וזהב מונחים שם, ויש שהוא נאמן לבוא גם בחדרים הפנימים במקום שמצוים שם כלים יקרים וחפצי סגולה, ועדיין אינו נאמן על אוצר הכסף, ויש שהוא נאמן בעיני האדון להפקיד בידו גם את מפתחות האוצר ולא יחשוך ממנו שום דבר באין יוצא מן הכלל, וכן הוא במדרגות הנביאים ובעלי ההשגה האלהית, יש אשר השגתו מוגבלת עד מדרגה ידועה עד פה יבוא ולא יוסיף, והציור הוא כאלו אינו נאמן רק לכנוס בחדר החצון, ואם נחוץ להמציא לו דבר הנמצא בחדר פנימי צריך לעמוד בחדר החיצון ובעל הבית יוציא לו החפץ אל חדר החיצון, וכן מי שהשגתו נעלה מהשגת הראשון באיזה מדרגה הרי הוא דומה כאלו הוא נאמן לכנוס גם באיזה חדרים פנימים, והנדרש לתת לו דבר המונח לפני ולפנים יוציא לו בעל הבית מבפנים אל מקום עמדתו, על דרך פשט בעל הבית את ידו לחוץ והכניס בידו של המקבל, אבל משה רבינו ע"ה שהשיג את כל מדריגות השגת האלהית עד לתכליתן הוא ע"ד הציור שהוא נאמן בכל הבית שיכול לכנוס לפני ולפנים ע"ד פשט העני את ידו לפנים, מבלי שיצטרך שיושיט בעה"ב את ידו החוצה להוציא הדבר אליו, ועתה מבואר לפנינו תכן כונת התואר הנאמר במשה בכל ביתי נאמן הוא, ציורו כי משה לא היה צריך להשתלשלות הנבואה ממעלה למטה עד שתגיע אליו, כי אם הוא נכנס מצד השגתו לפני ולפנים והשיג את הכל באין מחסור דבר.
והוא שאמר הכתוב שהקב"ה אמר לאהרן ומרים שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה', פי' אם יהיה לכם נביא ה', הוא רק במדרגה זו במראה אליו אתודע, רק ההתודעות אליו היא בבחינת מראה שהיא גדולה ומוחשות [צ"ל מוחשית או מוחשת] יותר מן מחזה או חלום או חדה, אבל בחלום אדבר בו, פי' אבל עצם הדבור לא יהיה באתגליא כל כך בגדר מראה בהתקרבות גמורה אל ה' ממש, רק הדבור יהיה בחלום ע"י דמיון ומחזה שאין זה ראיה ממש באספקלריא המאירה רק נדמה כרואה, וההשגה יורדת אליו ע"י החלום, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, כאיש הנאמן בכל בית נכאת האדון בכל חדר וחדר באין מעצור, כן גדול משה במדרגתו בהשגת הנבואה להשיג את הכל, פה אל פה אדבר בו, גם הדבור אליו הוא פה אל פה, בהתקרבות גמורה במראה גלויה ולא בחדות וחלומות ואיך לא יראתם לדבר בעבדי במשה.
ועל יסוד הדברים האלה יסדו לנו קדמונינו נוסח התפלה בשמונה עשרה של שבת בתפלת שחרית, ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, שיש לו לשמוח במתנת האלהים של חלקו המיוחד לו שקרא לו הקב"ה עבד נאמן, הכונה חלק ההשגה המיוחדת שלו שיכול לכנוס לפני ולפנים כעבד היותר נאמן בעיני אדונו וכל טובו נתן בידו והוא נכנס ויוצא גם בחדרו הפנימי, כליל תפארת בראשו נתת לו במה שעמד לפניך על הר סיני, שלא זכה לזה אחר זולתו שכל העם הגבלו לבל יהרסו לראות ולא יגעו בהר ובקצהו, גם אהרן לא נגש אל הערפל ממש ואלו משה עמד לפניך כביכול ממש, זהו כליל תפארת לראשו, ושני לוחות אבנים הוריד בידו, פי' שהוא היה המוריד את הלוחות ממחיצתו של הקב"ה ולא שהוריד לו הקב"ה או מלאכיו את התורה בהשתלשלות ממעלה למטה, רק הוא בעצמו הורידם בידו, מפני קרבתו אל ה' ממש, והענין מבואר.
ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, בגמרא שבת (דף צז ע"א) תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע דכתיב ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת שפנה מצרעתו, עיין מה שכתבתי בבאור המאמר למעלה בפרשה וירא בפסוק ויפנו האנשים וכו'.
חסלת פרשת בהעלותך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה