רוח חכמים על פרשת קרח מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ויקח קרח, במשנה (אבות פ"ה) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו, יש להעיר במשנה זו. א) לאיזה צורך הרחיב הדברים לפרש איזה היא מחלוקת שהיא לשם שמים ואיזה היא שלא לשם שמים, הלא כבר מונח הכלל כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים, והכלל לבדו דיו שידע אינש בנפשו כשתבוא מחלוקת לידו אם לשם שמים היא יחזיק בה ואם איננה לש"ש יתרחק ממנה, ומה נתוסף בההסבר איזה היא מחלוקת לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי וכן שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו. ב) למה תפס למשל דוקא מחלוקת של הלל ושמאי, הלא הרבה מחלוקת בין התנאים זולתם, ואם מפני שהם מראשוני התנאים ותפס את הראשונים, הלא גם קודם להם היתה מחלוקת בסמיכה כדאי' בירושלמי חגיגה פ"ב. ג) לפי משל המשנה אין מחלוקת לש"ש רק מחלוקת בדברי תורה בפסקי הלכות לאסור ולהתיר לטמא ולטהר לחייב ולזכות, א"כ לא שבקית חיים לכל בריה, כי רובי דעלמא חולקין בענינא ממונות בגזל וגניבה, בעניני אישות וכדומה, לפי שטחיות לשון המשנה אסורה כל מחלוקת בין אדם לחבירו וכל אחד מחויב למחול ובטלה כל תורת המשפטים וסעיפיהם, והלא ב"ה וב"ש עצמם פליגי בההלכות האלה, ואם אין במציאות לריבות בני אדם בטלה פלוגתתם במציאות, גם כתוב בתורה כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדומה, ולא חייבה תורה לניזק או לבעל חוב שישתוק וימחול את חובו ואת נזקו, גם סיפא דמתניתין דלא כרישא, דברישא משמע דרק מחלוקת כשמאי והלל היא לש"ש אבל כל מחלוקת שאינה כמחלוקת הלל ושמאי כגון מחלוקת שבין אדם לחבירו בעניני ממונות נקראת מחלוקת שלא לשם שמים, ואלו סיפא תני איזו היא מחלוקת שלא לש"ש זו מחלוקת קרח וכל עדתו משמע כי רק מחלוקה כזו שנועדו על ה' היא מחלוקת שלא לש"ש אבל מחלוקת של סכסוכי ממון אינה בכלל שלא לש"ש. ד) הלא המחלוקת של קרח היתה עם משה והל"ל זו מחלוקת משה וקרח, ובודאי לא היינו טועים לחשוב חלילה כי גם משה הוא בכלל שלא לש"ש והכונה רק על קרח.
אך אמת נכון הדבר כי לשם שמים אין הכונה לשם שמים ממש שיחלוקו רק בלמוד התורה ובמה שנוגע לעבודת ה', רק הכונה לשם האמת, כי כל צד מבעלי המחלוקת ידע בנפשו כי לפי דעתו צדיק הוא בריבו והאמת אתו, כי אפי' בדברים שבממון אם אינו בא לחייב את חבירו בתשלומין או להתפטר מתשלומין בטענות שוא שיודע בעצמו כי שקר תרמיתו וטענותיו בדויות, רק לפי דעתו האמת אתו זה נקרא לשם שמים כלומר לשם האמת, ואף כי אדם קרוב אצל עצמו ואיננו רואה חובו וע"כ טועה ולא יזכה בדין, אבל כשהוא לעצמו עכ"פ לא יתאנה בנפשו, ולא יכנוס במחלוקת אם ידוע לו גם בינו לבין עצמו כי צדיק השני בריבו, וחולק עם חבירו בטענות שוא, לזאת באה משנתנו לתת לנו סימן להכיר את האמת שלא יתאנה בעצמו, ובמאמר סתמי כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים אינו מספיק, כי טובת עצמו מעורת העינים ומטמטמת הלב לחשוב לא אמת לאמת ולא צדק לצדק, ומה תועיל האזהרה, על כן נתנה משנתנו סימן מובהק להכיר ולבחון מה הוא אמת ומה להפך, והנה כשהמחלוקת היא בין שני יחידים אי אפשר להציב ציונים שיכירו עפ"י הסימנים מי משניהם הצדיק בריבם, ובזה לא איירי מתניתין, רק משנתנו קאי במחלוקת של רבים כנגד רבים, אז יש אות וסימן שיכירו הצדדים בעצמם עם איזה צד הוא הצדק, וזה לך האות אם כל האנשים של אותו הצד טעם אחד לכלם באותו הענין שהם דנים עליו ואינם חלוקים בטעמיהם, זה מטעם זה וזה מטעם אחר, זו היא מחלוקת לשם האמת, אבל אם גם בינם לבין עצמם מחולקים בטעמו של דבר אף שבעצם ההחלטה מחזיקים בדעה אחת, אבל כיון שהם נפרדים בטעמו של דבר, נחשבים כיחידים ואין זו מחלוקת לשם האמת, ודוגמא לזה קרה בעיר מושבי שמת אחד מכלי הקדש ובנים לא היה לו כי אם בנות, וחתנו הראשון אשר היו לו כל הכשרונות למלאות כהונת חותנו המנוח עמד על הפרק למלאות מקומו ורבים מאנשי הועד הכריעו לצדו, אולם כנגדם נמצאו רבים אשר התנגדו ואמרו לתת המשרה על איש זר וישאל הועד את כל האנשים העומדים לצד חתן המנוח מה טעמם ונמוקם שבוחרים בו, וענו ואמרו כלם פה אחד, יען הוא חתן המנוח ובא בגדר יורש ובעל חזקה, וכששאל לאנשי הצד שכנגד היו תשובותיהם שונות ורבות, זה אמר כ קרוב אליו האיש ממשפחתו הוא וזה אמר כי בן גילו הוא ונתגדל עמו ביחד וחפץ בטובתו, זה אמר כי הוא שכנו מגרי ביתו וזה ענה כי מטה ידו מאד וגם הוא נושה בו ואין לו לשלם נשיו והיה כי יקח המשרה על שכמו ורוח לו ויסלק חובותיו, וכהנה תשובות שונות ונפרדות כל איש לפי רוחו, ומטעמיהם המחולקים הכיר הועד כי אין הצדק אתם כי כל אחד יאמר לפי נטיית עצמו אף כי בעצם הדבר מתאימים יחדו, וסברא זו מצינו גם ביסוד ההלכה ברמב"ם פ"ה מה' קרבן פסח שפסק כרבי בפסחים (דף צג) דאם הזיד בראשון ולא הקריב בשני חייב כרת והשיג עליו הראב"ד ז"ל דר' נתן ור' חנניא בן עקשיא פליגי עלי' דרבי והלכה כרבי רק מחבירו ולא מחביריו, ותירץ הכס"מ בשם ה"ר אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דזה נקרא מחבירו ולא מחביריו כיון דר' נתן ור"ח ב"ע לא אמרו דבר אחד וגם שניהם מחולקים ר' נתן ס"ל דחייב כרת על הראשון ופטור על השני ור"ח ב"ע סבר אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני, ונחלקו בסברותיהם בזה, וא"כ רבי דס"ל חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני הוי הלכה מחבירו לגבי כל אחד מינייהו, כן הדבר הזה בעניננו אם איזה צד של מחלוקת מחולקים ביניהם לבין עצמם בטעמו של דבר נראים כיחידים ומתבודדים נגד צד השני שהם הרבים והכרעת האמת כמותם.
ובזה יתבאר לנו מאמר חז"ל סנהדרין (דף צז) ותהי האמת נעדרת מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, ולפי המבט הישר הדרש הוא ההפך מן פשט הכתוב שנעדרת באורה שנתבטלה כלל, ואיך פירשו ההפך שנתרבה עוד יותר ונעשית עדרים עדרים, גם לפ"ז והולכת לה לא נמצא בכתוב ואדרבא כשנעשית עדרים עדרים מתפשטת האמת עוד יותר, ולדרכנו כונת המאמר לבאר מלת נעדרת כמו שהיא שנתבטלה רק בסמך על מלת נעדרת מפרש כי באיזה אופן היא נעדרת ומתבטלת כשנעשו עדרים עדרים לבדם זהו בטול האמת כשנפלגו לעדרים וכתות נפרדות, כי אין אמת אלא אחת.
נשובה לעניננו כי מתניתין באבות איירי במחלוקת של רבים כנגד רבים וכל מחלוקת שהיא לשם שמים פי' לשם כונת האמת, כי כל צד יבקש בטוחות ובלבו פנימה רק את האמת אז סופה להתקיים, פי' שונים וגורסים גם סברת אותו הצד שאין הלכה כמותו, אחרי שגם טעמיו ונמוקיו נובעים ממקור כונת האמת, אבל אם אינה לשם האמת אין סופה להתקיים לא תעלה ולא תבוא עוד על הלב, ובאה משנתנו לתת אות וסימן להכיר את האמת לבל יתאנו בעצמם, איזה היא מחלוקת שהיא לשם שמים שכונת החולקים היתה לשם האמת זו מחלוקת הלל ושמאי ונקט הלל ושמאי שמחלקותם היתה רבים נגד רבים בית הלל ובית שמאי, אשר כל צד מהם החזיקו בשיטתם בכל פלוגתא מטעם אחד ולא נחלקו ביניהם לבין עצמם בטעמו של דבר, לדוגמא ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל, לא היו תלמידי ב"ש מחולקים בינם לבין עצמם בטעמו של דבר, רק כלם הקילו והתירו מטעם אחד, וכן בית הלל שאמרו לא תאכל כל תלמידי בית הלל החמירו ואסרו ג"כ מטעם אחד, זה האות כי כל צד לפי שיטתו בקש את האמת, ואיזה היא מחלוקת שלא לשם שמים שלא לשם האמת זו מחלוקת קרח ועדתו כלומר קרח וכל עדתו היו מחולקים ביניהם לבין עצמם, אף כי בדרך כלל חלקו כלם על משה ועל אהרן אבל כל אחד חלק מטעם אחר לטובת עצמו ופניתו הפרטית, ולכך נקטה מתניתין מחלוקת קרח ועדתו כלומר שנחלקו קרח ועדתו לבין עצמם, כי טעמו של קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינוהו משה נשיא על בני קהת ע"פ הדבור, אמר קרח ארבעה בנים היו לאבי אבא כו', והמאתים וחמשים איש אמרו משה מלך ואהרן כהן גדול ובניו סגני כהנים תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות לכהן כמבואר במדרש, הרי תלונותיהם היו אחרות של קרח, גם מפורש במדרש בפרשתנו כי כל המאתים וחמשים איש כל אחד מהם בקש כהונה לעצמו, נמצא כי כל אחד דרש טובת עצמו, וע"כ נחשבו כלם כיחידים, ועד"ז באר הרב המגיד מדובנא את הכתוב כי עדת חנף גלמוד שאינם נחשבים לעדה ורבים כי איש איש יבקש רק תועלתו המיוחדת לו לעצמו ע"כ נחשבת העדה גלמוד יחידה ובודדת כל איש ממנה נפרד לעצמו, וזה האות במחלקותו של קרח שלא היתה לשם שמים לשם האמת עצמה כי כל אחד חלק מצד פניית עצמו.
וישמע משה ויפול על פניו, בגמרא סנהדרין (דף קי) מה שמועה שמע א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה א"ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, יש להתבונן איך משמע מהכתוב ויקנאו למשה שחשדוהו מאשת איש, וביותר מה שהוסיף ר"ש בר יצחק כי לא די שחשדוהו מאשת איש בכלל, אלא כל אחד ואחד חשדוהו מאשתו, ונראה דדריש כן משום דבכל מקום שהקנאה היא לטובת האיש שמקנאים בעדו נאמר בכתוב בשמוש הלמ"ד קנאתי לציון, קנא קנאתי לה' צבאות, וכדומה, אבל כשהקנאה היא לרעה כמו בסוטה כתיב בשמוש את וקנא את אשתו, ובתהלים שם מדבר הכתוב בחטאת מחלוקת קרח, ואיך יתפרש ויקנאו למשה לטובתו, אלא דויקנאו קאי על הנשים, שקנאו את נשותיהם ותבת למשה תתבאר בשביל משה בסבתו, ומפני שאצל חשד של זנות באשת איש כתיב לשון קנא, ע"כ דרשו ויקנאו למשה ג"כ בחשד אשת איש, ומדכתיב ויקנאו לשון רבים גם במחנה משמע בכל המחנה, ע"כ מוסיף ר' שמואל בר יצחק ואומר מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, ולאשר חשד מגונה ומבהיל הוא, ע"כ תלה מה שכתוב וישמע משה ויפול על פניו, מה היתה השמועה איומה כל כך שנפל על פניו, ששמע שחשדוהו מאשת איש.
הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, במדרש פי"ח אמר להם משה אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו עכשיו הקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת אמר למשה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש ומעלתי ונתחייבתי כרת שאמר הקב"ה על בשר אדם לא ייסך לפיכך העיד הכתוב עליו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כטל חרמון הקיש שמן המשחה לטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן היורד על אהרן אין בו מעילה לפיכך הנועדים על ה', יש לדקדק בלשון המדרש שאמר אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה דהל"ל נטל בעצמו בבי"ת ולא בלמ"ד, דע"ז באה התשובה עכשיו הקב"ה נתן לו והיא תשובה שלא לקחה בעצמו, ונראה לי בהבנת המדרש שלא נטל הכהונה להנאת עצמו ואלו לקח הכהונה להרגיש מזה הנאה לעצמו אז יפה עשיתם כי נתרעמתם עליו אבל עכשיו ניכר שהקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו, פי' שגם אחרי שנתן לאהרן גדולה וגבורה להניף את הלוים והמלכות היא השררה גם עתה איננם של אהרן רק שלו של הקב"ה כי אין לו לאהרן שום הרגשת הנאה גופנית וא"כ כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד, לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כלומר אהרן מצד עצמו מה הוא לא נחשב בעיניו כלום וכי תלינו תלונותיכם הֵנָה עליו על הקב"ה שזכר מקודם הנועדים על ה', והתכת הכתוב כך הוא הנועדים על ה' יען כי אהרן מה הוא, בטל ומבוטל אין ואפס בעיני עצמו, וכי תלינו הלא התלונה עליו על הקב"ה כביכול, וזהו שמסיים המדרש כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, דהל"ל ואהרן מה תלינו עליו, ולכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו להפסיק בין ואהרן מה הוא לבין וכי [צ"ל כי] תלינו עליו, דעליו הכונה על הקב"ה אתם עומדים, והוסיף המדרש לבאר חסידותו של אהרן בענין זה, בהרחקתו מהרגש הנאה לעצמו מענין הכהונה ולא היתה כונתו רק לשם שמים בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת ואמר למשה שמא מעלתי בשמן הקדש, כי סיכה היא מתענוגי הגוף והיא מחמשת הענוים שנאסרו ביוה"כ מפני שיש בה הנאה ותענוג, והיה אהרן נרעש ונפחד פן מבלי משים ובלי כונה הרגיש איזה תענוג גופני בעת הסיכה, ויש בזה צד מעילה בקדש שנאמר על בשר אדם לא ייסך, ובהרגשתו איזה תענוג הוא בבחינת הרגשת התענוג כאדם פשוט המועל בשמן המשחה, לפיכך העיד עליו הכתוב כשמן הטוב וגו' כטל חרמון כלומר כזה כן זה כמו כעם ככהן, כך דומה שמן הטוב לטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן הטוב היורד על אהרן אין בו מעילה, ומרומז בזה גם כטל חרמון היורד על הררי ציון אינו שייך הרגשת הנאה לההר שהוא דומם כך בבחינה זו היה גם שמן המשחה על אהרן בלי הרגשה כאלו היה דומם, לפיכך הנועדים על ה' ואם אתם מלינים הוא עליו על הקב"ה.
ונשיהם ובניהם וטפם, ברש"י והוא במדרש רבה בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי ב"ד של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות וב"ד של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים, ואינו מובן הרק בעון מחלוקת לבד מתים יונקי שדים, הלא גם בשארי עבירות מצינו עונש מיתת הבנים הקטנים כמו בעון נדרים ובעון מזוזה ובטול תורה (שבת דף לב) וא"כ מאי קאמר בא וראה כמה קשה היא המחלוקת דוקא שאבדו אף יונקי שדים כאלו חומר במחלוקת מכל אינך, וי"ל דהתם האבות החוטאים בעצמם חיים וקיימים, ומיתת הבנים הוא העונש של האבות על עונותיהם, מטעם שבארו המחברים כי בנים קטנים הם קנינו של האדם, אבל כאן כשהאבות בעצמם נאבדו מתוך הקהל ועונותיהם על עצמותם למה זה אבד גם הטף, זו היא חומרא של מחלוקת, וז"ש בא וראה כמה קשה המחלוקת דאלו בחטא אחר אם יענשו החוטאים עצמם לא יפקד עוד עונם גם על בניהם הקטנים, ובמחלוקת אף שנענשו בעלי המחלוקת בעצמם ונכחדו מן הארץ איננו מספיק עוד ונספה גם הטף עמם, וטעמו של דבר שנשתנה בענין זה עון מחלוקת משארי עונות שימותו גם הבנים הקטנים יונקי שדים, מסכים עם הסברא ושכל הישר ומאומת עפ"י הנסיון, כי מטבע האדם לשנוא את שונאי אבותיו, וכשיגדלו הבנים הקטנים ויהיו לאנשים ישמרו איבתם לבעלי המחלוקת של אבותיהם ותתחדש השנאה והמחלוקת, ומכל שכן כשאבותיהם מתו או נהרסו ממצבם והגיע להם מחמתם איזה רעה, מספרים על בנו יורש העצר של הקיסר נאַפּאָליאָן הראשון אחרי אשר הודח הקיסר משאתו, ובנו היה קטן ונתגדל בבית אבי אמו קיסר אסטרײַך, פעם אחת הלך לטייל בגן וחרבו אשר על ירכו היה ארוך ממדתו ויפשל על הארץ, ויאמר לו אחד מבני הקיסר בהתול הלא חרבך גדול ממך, ויען הבן הצעיר אבל קצר הוא מקחת די נקם ושלם מאויבי אבי, כי אחרי אשר החל להרגיש ולהבין מה שנעשה לאביו החלה השנאה לבצבץ ולנטור למריבי אביו, ואלו לא מת בילדותו מי יודע כמה מלחמות התחוללו וכמה דמים נשפכו לשלם גמול לאויבי אביו בדור הבא, וכן הדבר במחלוקתו של קרח ועדתו, אף כי בעת המחלוקת היו יונקי שדים נקיים וחפים מפשע, אבל לכשיגדלו ישובו לחדש המחלוקת עם זרעו של משה ואהרן, ע"כ אין עצה ותחבולה אחרת לשרש אחרי המחלוקת מבלי השאיר לה שארית בארץ גם לימים הבאים רק אם גם הילדים הקטנים יספו ולא תשאר מהם פלטה, וזהו שאמר כמה קשה המחלוקת שמיתת בעלי המחלוקת עצמם אינה מספקת להעבירה מכל וכל אלא גם יונקי שדים יענשו כמהם וכל שאריתם ימחו מספר חיים ולא יהיה מהם פליט ושריד כלל, וזהו טעם הצווי למחות זרעו של עמלק כי זרעו ישובו לחדש המלחמה כי מגמתם להשמיד את ישראל ולכלותם מעל פני האדמה, וזהו ענין זרק מילותיהם כלפי מעלה כי כל ענין האומה הישראלית מצוין בהמ[י]לה וצמצם ציור עם ישראל בענין המ[י]לה, ובמקום שיאמר להכחיד ישראל מגוי ולהעבירם מדתם יאמר בקצרה זרק מ[י]לתם כי זה הוא תואר תכנית שלהם, האות המיוחד להם, ע"כ מצמצם את העם כלו ברמז ענין המ[י]לה, וע"כ הוזהרו להשמיד גם זרעו וזהו שאמרו בשמות רבה פל"ח צר ואויב צר לאבות ואויב לבנים וכיון שהאיבה שמירה [צ"ל שמורה] מאבות לבנים ימחו גם זרעו, והוא שאמרו ברכות (דף ז ע"א) פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, וע"כ צריכין למחות גם הבנים מתחת שמי ה', וזהו הטעם שנשתנו בזה בני קרח שלא נבלעו כדכתיב ובני קרח לא מתו, משום שבניו הספיקו לשוב בתשובה ולהודות כי צדיק משה בריב זה, ואין מקום לחשוש כי יחדשו הריב ויעוררו מדנים עוד הפעם כיון שמודים בעצמם כי עם משה הצדק, ע"כ נשארו בחיים, ולדעתי זו היא המליצה האלגארית בגמ' סנהדרין (דף קי) ובמדרש כאן פי"ח תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, ואי אפשר לקבל הענין כפשוטו כי בגיהנם ממש נתבצר להם מקום, דא"כ נבלעו גם המה והכתוב אומר מפורש ובני קרח לא מתו, גם מצינו כמה מזמורים לבני קרח וגם שמואל הנביא היה מבני בניו של קרח, אך המאמר הוא ציור מליצי כי באותה שעה של העונש חזרו בתשובה, ומכנה עונשו של קרח בשם גיהנם ואומרו מקום נתבצר להם בגיהנם כלומר באותה שעה של העונש כאלו עומדות רגליהם כבר בגיהנם היתה להם פליטה, כי מתחלה היו גם בניו של קרח באותו עצה רק אח"כ הרהרו בתשובה, וכדאי' במדרש שוח"ט א' כיון שנבלעו עדת קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס רבי אומר נקרעו כל סביבותיהן ואותו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע, מבואר בזה כי לא בגיהנם ממש נתבצר להם מקום רק נשארו באמת על פני האדמה, והשם גיהנם הוא כנוי על העונש, וזו היא כונת מאמרם ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מגן עדן כך קלוסו של הקב"ה עולה מגיהנם, אין הכונה כפשוטו כי בג"ע ובגיהנם מקלסים להקב"ה כי במתים חפשי, אין תורה ואין מצוה ואין קלוס שם להקב"ה, ומפורש בכתובים מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמיתך (תהלים ל) ובפרט לפי פשטות המאמר (עירובין דף יט) רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, וא"כ הרי יחזיקו בהבל מאנום הרפה ואיך יאמר שיקלסו שם בגיהנם את הקב"ה, אך המאמר הזה לפי פשוטו לא יקובל על הדעת אם רואים הגיהנם בעיניהם איך לא יתנחמו ולא יודו כי הרעו את אשר עשו, רק אם נדקדק את המלות פתחו של גיהנם ולא אמר אפילו בגיהנם, נרגיש כי הרצון במאמר זה ע"ד ששנינו (בסוף קנים) זקני ע"ה כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, כך אפילו כשהם קרובים למיתתם ועומדים על פתחו של גיהנם קרוב לו, גם אז עדיין אינם חוזרים בתשובה, ומליצת פתחו של גיהנם פי' קרוב אצל הפתח לכנוס בו, כלומר קרוב למיתה, וכל זה מדובר בעולם הזה ולא בגיהנם ממש אחר המות, ועכ"פ ממאמר במתים חפשי, ומאמר היודך עפר קשה, אבל הכונה אינה כפשוטו שעולה קלוסו של הקב"ה מגיהנם ממש, רק שמכנה השכר טוב לצדיקים בעוה"ז בשם גן עדן ועונש הרשעים בשם גיהנם, וכשם שעולה קלוסו של הקב"ה ונראה השגחתו במה שמשלם שכר טוב ליראיו שהוא בחינת גן עדן כך עולה קלוסו ונודעה צדקת משפטו מעונש הרשעים שהוא בחינת גיהנם, וזהו מ"ש משלי טז כל פעל ה' למענהו להודיע כחו ויכלתו וגם רשע ליום רעה מקדש שם שמים ביום דינו, והכל מיירי בעוה"ז, וכן כאן מקום נתבצר להם בגיהנם, כלומר שהיתה להם פליטה מתוך העונש, וכה"ג מ"ש (נדרים דף כב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו פי' כל מיני יסורים, וקרי יסורים שבעוה"ז בשם גיהנם, וסיום מליצת המאמר בציור יפה כי על אותו המקום שנתבצר להם ישבו ואמרו שירה, הכונה להמזמורים והשירים שבתהלים לבני קרח, שאמרו השירים על אותו המקום שנתבצר להם, כי אלו מתו בני קרח אז לא שרו עוד על הארץ, ועתה כשנשארו בחיים ואמרו שירה הוא בציור מליצי כאלו אומרים דברי שירתם בישבם על אותו מקום שנתבצר להם, פי' לולי הפליטה ההיא לא היו לא הם ולא שירותיהם בעולם.
בגמרא בבא בתרא (דף עד) סנהדרין (דף קי) ובמדרש בפרשתנו אמר רבב"ח זימנא חדא הוי קאזלינא באורחא א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח אזל חזי תרי בזעי דהוה קנפיק קוטרא מנייהו שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותבי' בריש רומחי' ואחלפי' התם איחרך א"ל אצית מה שמעית ושמעית דהוו קאמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין א"ל כל תלתין יומין מהדרי' להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין ע"כ, הנה הכל מודים כי מאמריו של רבב"ח הם מליצה חדות והלביש בהם איזה רעיון, ואולי הכונה במאמר זה תא ואחוי לך בלועי דקרח כלומר אבינך בינה חטאו של קרח ומפני מה נבלע בארץ, חזי תרי בזעי דהוה קנפיק קוטרא מנייהו, פי' התבונן שהיה במחלוקת קרח שני חטאים שכחש במשה ובתורתו פי' תורת ה', ההפך ממה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו והוא כפר בשתיהן, שקל גבבא דעמרא ואמשיי['] במיא כו' איחרך, מתאר בזה כי לגדל חומר החטאים האלה גדול העונש והאש בוער למאד, ולצייר גודל האף והחימה השכיל לצייר, כי אפי' צמר השרוי במים איחרך, א"ל אצית מאי שמעית, כלומר א"כ התבונן מה נשמע ומה נלמד מזה, ושמעית דהוו קאמרי משה ותורתו אמת והן בדאין, פי' מעונשו של קרח מבורר כי משה אמת ותורתו אמת וקרח היה בדאי, ומה שמובן מהענין מכניס במליצתו בפי קרח עצמו כאלו הוא האומר כן, אבל באמת היא ההתבוננות שיש לנו לעצמנו להבין במעשה קרח ועונשו, א"ל כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת, פי' עוד תמידין כסדרן כי תלתין יומין הוא חזקה כדאי' בב"ב (דף ז ע"ב) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר ל' יום, עדיין מחלוקותו [צ"ל מחלוקתו] של קרח מרקדת בינינו, תמיד נמצאים המחזיקים בשיטתו של קרח לכפור במשה ובתורתו, וסוף סוף כלם אחריתם להכרית, וזהו ואמרי הכי משה ותורתו אמת, כי סופם מוכיח כזאת כי משה אמת ותורתו אמת ודבר אלהינו יקום לעולם.
ויקח קרח, במשנה (אבות פ"ה) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו, יש להעיר במשנה זו. א) לאיזה צורך הרחיב הדברים לפרש איזה היא מחלוקת שהיא לשם שמים ואיזה היא שלא לשם שמים, הלא כבר מונח הכלל כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים, והכלל לבדו דיו שידע אינש בנפשו כשתבוא מחלוקת לידו אם לשם שמים היא יחזיק בה ואם איננה לש"ש יתרחק ממנה, ומה נתוסף בההסבר איזה היא מחלוקת לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי וכן שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו. ב) למה תפס למשל דוקא מחלוקת של הלל ושמאי, הלא הרבה מחלוקת בין התנאים זולתם, ואם מפני שהם מראשוני התנאים ותפס את הראשונים, הלא גם קודם להם היתה מחלוקת בסמיכה כדאי' בירושלמי חגיגה פ"ב. ג) לפי משל המשנה אין מחלוקת לש"ש רק מחלוקת בדברי תורה בפסקי הלכות לאסור ולהתיר לטמא ולטהר לחייב ולזכות, א"כ לא שבקית חיים לכל בריה, כי רובי דעלמא חולקין בענינא ממונות בגזל וגניבה, בעניני אישות וכדומה, לפי שטחיות לשון המשנה אסורה כל מחלוקת בין אדם לחבירו וכל אחד מחויב למחול ובטלה כל תורת המשפטים וסעיפיהם, והלא ב"ה וב"ש עצמם פליגי בההלכות האלה, ואם אין במציאות לריבות בני אדם בטלה פלוגתתם במציאות, גם כתוב בתורה כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדומה, ולא חייבה תורה לניזק או לבעל חוב שישתוק וימחול את חובו ואת נזקו, גם סיפא דמתניתין דלא כרישא, דברישא משמע דרק מחלוקת כשמאי והלל היא לש"ש אבל כל מחלוקת שאינה כמחלוקת הלל ושמאי כגון מחלוקת שבין אדם לחבירו בעניני ממונות נקראת מחלוקת שלא לשם שמים, ואלו סיפא תני איזו היא מחלוקת שלא לש"ש זו מחלוקת קרח וכל עדתו משמע כי רק מחלוקה כזו שנועדו על ה' היא מחלוקת שלא לש"ש אבל מחלוקת של סכסוכי ממון אינה בכלל שלא לש"ש. ד) הלא המחלוקת של קרח היתה עם משה והל"ל זו מחלוקת משה וקרח, ובודאי לא היינו טועים לחשוב חלילה כי גם משה הוא בכלל שלא לש"ש והכונה רק על קרח.
אך אמת נכון הדבר כי לשם שמים אין הכונה לשם שמים ממש שיחלוקו רק בלמוד התורה ובמה שנוגע לעבודת ה', רק הכונה לשם האמת, כי כל צד מבעלי המחלוקת ידע בנפשו כי לפי דעתו צדיק הוא בריבו והאמת אתו, כי אפי' בדברים שבממון אם אינו בא לחייב את חבירו בתשלומין או להתפטר מתשלומין בטענות שוא שיודע בעצמו כי שקר תרמיתו וטענותיו בדויות, רק לפי דעתו האמת אתו זה נקרא לשם שמים כלומר לשם האמת, ואף כי אדם קרוב אצל עצמו ואיננו רואה חובו וע"כ טועה ולא יזכה בדין, אבל כשהוא לעצמו עכ"פ לא יתאנה בנפשו, ולא יכנוס במחלוקת אם ידוע לו גם בינו לבין עצמו כי צדיק השני בריבו, וחולק עם חבירו בטענות שוא, לזאת באה משנתנו לתת לנו סימן להכיר את האמת שלא יתאנה בעצמו, ובמאמר סתמי כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים אינו מספיק, כי טובת עצמו מעורת העינים ומטמטמת הלב לחשוב לא אמת לאמת ולא צדק לצדק, ומה תועיל האזהרה, על כן נתנה משנתנו סימן מובהק להכיר ולבחון מה הוא אמת ומה להפך, והנה כשהמחלוקת היא בין שני יחידים אי אפשר להציב ציונים שיכירו עפ"י הסימנים מי משניהם הצדיק בריבם, ובזה לא איירי מתניתין, רק משנתנו קאי במחלוקת של רבים כנגד רבים, אז יש אות וסימן שיכירו הצדדים בעצמם עם איזה צד הוא הצדק, וזה לך האות אם כל האנשים של אותו הצד טעם אחד לכלם באותו הענין שהם דנים עליו ואינם חלוקים בטעמיהם, זה מטעם זה וזה מטעם אחר, זו היא מחלוקת לשם האמת, אבל אם גם בינם לבין עצמם מחולקים בטעמו של דבר אף שבעצם ההחלטה מחזיקים בדעה אחת, אבל כיון שהם נפרדים בטעמו של דבר, נחשבים כיחידים ואין זו מחלוקת לשם האמת, ודוגמא לזה קרה בעיר מושבי שמת אחד מכלי הקדש ובנים לא היה לו כי אם בנות, וחתנו הראשון אשר היו לו כל הכשרונות למלאות כהונת חותנו המנוח עמד על הפרק למלאות מקומו ורבים מאנשי הועד הכריעו לצדו, אולם כנגדם נמצאו רבים אשר התנגדו ואמרו לתת המשרה על איש זר וישאל הועד את כל האנשים העומדים לצד חתן המנוח מה טעמם ונמוקם שבוחרים בו, וענו ואמרו כלם פה אחד, יען הוא חתן המנוח ובא בגדר יורש ובעל חזקה, וכששאל לאנשי הצד שכנגד היו תשובותיהם שונות ורבות, זה אמר כ קרוב אליו האיש ממשפחתו הוא וזה אמר כי בן גילו הוא ונתגדל עמו ביחד וחפץ בטובתו, זה אמר כי הוא שכנו מגרי ביתו וזה ענה כי מטה ידו מאד וגם הוא נושה בו ואין לו לשלם נשיו והיה כי יקח המשרה על שכמו ורוח לו ויסלק חובותיו, וכהנה תשובות שונות ונפרדות כל איש לפי רוחו, ומטעמיהם המחולקים הכיר הועד כי אין הצדק אתם כי כל אחד יאמר לפי נטיית עצמו אף כי בעצם הדבר מתאימים יחדו, וסברא זו מצינו גם ביסוד ההלכה ברמב"ם פ"ה מה' קרבן פסח שפסק כרבי בפסחים (דף צג) דאם הזיד בראשון ולא הקריב בשני חייב כרת והשיג עליו הראב"ד ז"ל דר' נתן ור' חנניא בן עקשיא פליגי עלי' דרבי והלכה כרבי רק מחבירו ולא מחביריו, ותירץ הכס"מ בשם ה"ר אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דזה נקרא מחבירו ולא מחביריו כיון דר' נתן ור"ח ב"ע לא אמרו דבר אחד וגם שניהם מחולקים ר' נתן ס"ל דחייב כרת על הראשון ופטור על השני ור"ח ב"ע סבר אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני, ונחלקו בסברותיהם בזה, וא"כ רבי דס"ל חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני הוי הלכה מחבירו לגבי כל אחד מינייהו, כן הדבר הזה בעניננו אם איזה צד של מחלוקת מחולקים ביניהם לבין עצמם בטעמו של דבר נראים כיחידים ומתבודדים נגד צד השני שהם הרבים והכרעת האמת כמותם.
ובזה יתבאר לנו מאמר חז"ל סנהדרין (דף צז) ותהי האמת נעדרת מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, ולפי המבט הישר הדרש הוא ההפך מן פשט הכתוב שנעדרת באורה שנתבטלה כלל, ואיך פירשו ההפך שנתרבה עוד יותר ונעשית עדרים עדרים, גם לפ"ז והולכת לה לא נמצא בכתוב ואדרבא כשנעשית עדרים עדרים מתפשטת האמת עוד יותר, ולדרכנו כונת המאמר לבאר מלת נעדרת כמו שהיא שנתבטלה רק בסמך על מלת נעדרת מפרש כי באיזה אופן היא נעדרת ומתבטלת כשנעשו עדרים עדרים לבדם זהו בטול האמת כשנפלגו לעדרים וכתות נפרדות, כי אין אמת אלא אחת.
נשובה לעניננו כי מתניתין באבות איירי במחלוקת של רבים כנגד רבים וכל מחלוקת שהיא לשם שמים פי' לשם כונת האמת, כי כל צד יבקש בטוחות ובלבו פנימה רק את האמת אז סופה להתקיים, פי' שונים וגורסים גם סברת אותו הצד שאין הלכה כמותו, אחרי שגם טעמיו ונמוקיו נובעים ממקור כונת האמת, אבל אם אינה לשם האמת אין סופה להתקיים לא תעלה ולא תבוא עוד על הלב, ובאה משנתנו לתת אות וסימן להכיר את האמת לבל יתאנו בעצמם, איזה היא מחלוקת שהיא לשם שמים שכונת החולקים היתה לשם האמת זו מחלוקת הלל ושמאי ונקט הלל ושמאי שמחלקותם היתה רבים נגד רבים בית הלל ובית שמאי, אשר כל צד מהם החזיקו בשיטתם בכל פלוגתא מטעם אחד ולא נחלקו ביניהם לבין עצמם בטעמו של דבר, לדוגמא ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל, לא היו תלמידי ב"ש מחולקים בינם לבין עצמם בטעמו של דבר, רק כלם הקילו והתירו מטעם אחד, וכן בית הלל שאמרו לא תאכל כל תלמידי בית הלל החמירו ואסרו ג"כ מטעם אחד, זה האות כי כל צד לפי שיטתו בקש את האמת, ואיזה היא מחלוקת שלא לשם שמים שלא לשם האמת זו מחלוקת קרח ועדתו כלומר קרח וכל עדתו היו מחולקים ביניהם לבין עצמם, אף כי בדרך כלל חלקו כלם על משה ועל אהרן אבל כל אחד חלק מטעם אחר לטובת עצמו ופניתו הפרטית, ולכך נקטה מתניתין מחלוקת קרח ועדתו כלומר שנחלקו קרח ועדתו לבין עצמם, כי טעמו של קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינוהו משה נשיא על בני קהת ע"פ הדבור, אמר קרח ארבעה בנים היו לאבי אבא כו', והמאתים וחמשים איש אמרו משה מלך ואהרן כהן גדול ובניו סגני כהנים תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות לכהן כמבואר במדרש, הרי תלונותיהם היו אחרות של קרח, גם מפורש במדרש בפרשתנו כי כל המאתים וחמשים איש כל אחד מהם בקש כהונה לעצמו, נמצא כי כל אחד דרש טובת עצמו, וע"כ נחשבו כלם כיחידים, ועד"ז באר הרב המגיד מדובנא את הכתוב כי עדת חנף גלמוד שאינם נחשבים לעדה ורבים כי איש איש יבקש רק תועלתו המיוחדת לו לעצמו ע"כ נחשבת העדה גלמוד יחידה ובודדת כל איש ממנה נפרד לעצמו, וזה האות במחלקותו של קרח שלא היתה לשם שמים לשם האמת עצמה כי כל אחד חלק מצד פניית עצמו.
וישמע משה ויפול על פניו, בגמרא סנהדרין (דף קי) מה שמועה שמע א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה א"ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, יש להתבונן איך משמע מהכתוב ויקנאו למשה שחשדוהו מאשת איש, וביותר מה שהוסיף ר"ש בר יצחק כי לא די שחשדוהו מאשת איש בכלל, אלא כל אחד ואחד חשדוהו מאשתו, ונראה דדריש כן משום דבכל מקום שהקנאה היא לטובת האיש שמקנאים בעדו נאמר בכתוב בשמוש הלמ"ד קנאתי לציון, קנא קנאתי לה' צבאות, וכדומה, אבל כשהקנאה היא לרעה כמו בסוטה כתיב בשמוש את וקנא את אשתו, ובתהלים שם מדבר הכתוב בחטאת מחלוקת קרח, ואיך יתפרש ויקנאו למשה לטובתו, אלא דויקנאו קאי על הנשים, שקנאו את נשותיהם ותבת למשה תתבאר בשביל משה בסבתו, ומפני שאצל חשד של זנות באשת איש כתיב לשון קנא, ע"כ דרשו ויקנאו למשה ג"כ בחשד אשת איש, ומדכתיב ויקנאו לשון רבים גם במחנה משמע בכל המחנה, ע"כ מוסיף ר' שמואל בר יצחק ואומר מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, ולאשר חשד מגונה ומבהיל הוא, ע"כ תלה מה שכתוב וישמע משה ויפול על פניו, מה היתה השמועה איומה כל כך שנפל על פניו, ששמע שחשדוהו מאשת איש.
הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, במדרש פי"ח אמר להם משה אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו עכשיו הקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת אמר למשה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש ומעלתי ונתחייבתי כרת שאמר הקב"ה על בשר אדם לא ייסך לפיכך העיד הכתוב עליו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כטל חרמון הקיש שמן המשחה לטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן היורד על אהרן אין בו מעילה לפיכך הנועדים על ה', יש לדקדק בלשון המדרש שאמר אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה דהל"ל נטל בעצמו בבי"ת ולא בלמ"ד, דע"ז באה התשובה עכשיו הקב"ה נתן לו והיא תשובה שלא לקחה בעצמו, ונראה לי בהבנת המדרש שלא נטל הכהונה להנאת עצמו ואלו לקח הכהונה להרגיש מזה הנאה לעצמו אז יפה עשיתם כי נתרעמתם עליו אבל עכשיו ניכר שהקב"ה נתן לו שהגדולה והגבורה והמלכות שלו, פי' שגם אחרי שנתן לאהרן גדולה וגבורה להניף את הלוים והמלכות היא השררה גם עתה איננם של אהרן רק שלו של הקב"ה כי אין לו לאהרן שום הרגשת הנאה גופנית וא"כ כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד, לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כלומר אהרן מצד עצמו מה הוא לא נחשב בעיניו כלום וכי תלינו תלונותיכם הֵנָה עליו על הקב"ה שזכר מקודם הנועדים על ה', והתכת הכתוב כך הוא הנועדים על ה' יען כי אהרן מה הוא, בטל ומבוטל אין ואפס בעיני עצמו, וכי תלינו הלא התלונה עליו על הקב"ה כביכול, וזהו שמסיים המדרש כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה הוא עומד לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, דהל"ל ואהרן מה תלינו עליו, ולכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו להפסיק בין ואהרן מה הוא לבין וכי [צ"ל כי] תלינו עליו, דעליו הכונה על הקב"ה אתם עומדים, והוסיף המדרש לבאר חסידותו של אהרן בענין זה, בהרחקתו מהרגש הנאה לעצמו מענין הכהונה ולא היתה כונתו רק לשם שמים בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת ואמר למשה שמא מעלתי בשמן הקדש, כי סיכה היא מתענוגי הגוף והיא מחמשת הענוים שנאסרו ביוה"כ מפני שיש בה הנאה ותענוג, והיה אהרן נרעש ונפחד פן מבלי משים ובלי כונה הרגיש איזה תענוג גופני בעת הסיכה, ויש בזה צד מעילה בקדש שנאמר על בשר אדם לא ייסך, ובהרגשתו איזה תענוג הוא בבחינת הרגשת התענוג כאדם פשוט המועל בשמן המשחה, לפיכך העיד עליו הכתוב כשמן הטוב וגו' כטל חרמון כלומר כזה כן זה כמו כעם ככהן, כך דומה שמן הטוב לטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן הטוב היורד על אהרן אין בו מעילה, ומרומז בזה גם כטל חרמון היורד על הררי ציון אינו שייך הרגשת הנאה לההר שהוא דומם כך בבחינה זו היה גם שמן המשחה על אהרן בלי הרגשה כאלו היה דומם, לפיכך הנועדים על ה' ואם אתם מלינים הוא עליו על הקב"ה.
ונשיהם ובניהם וטפם, ברש"י והוא במדרש רבה בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי ב"ד של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות וב"ד של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים, ואינו מובן הרק בעון מחלוקת לבד מתים יונקי שדים, הלא גם בשארי עבירות מצינו עונש מיתת הבנים הקטנים כמו בעון נדרים ובעון מזוזה ובטול תורה (שבת דף לב) וא"כ מאי קאמר בא וראה כמה קשה היא המחלוקת דוקא שאבדו אף יונקי שדים כאלו חומר במחלוקת מכל אינך, וי"ל דהתם האבות החוטאים בעצמם חיים וקיימים, ומיתת הבנים הוא העונש של האבות על עונותיהם, מטעם שבארו המחברים כי בנים קטנים הם קנינו של האדם, אבל כאן כשהאבות בעצמם נאבדו מתוך הקהל ועונותיהם על עצמותם למה זה אבד גם הטף, זו היא חומרא של מחלוקת, וז"ש בא וראה כמה קשה המחלוקת דאלו בחטא אחר אם יענשו החוטאים עצמם לא יפקד עוד עונם גם על בניהם הקטנים, ובמחלוקת אף שנענשו בעלי המחלוקת בעצמם ונכחדו מן הארץ איננו מספיק עוד ונספה גם הטף עמם, וטעמו של דבר שנשתנה בענין זה עון מחלוקת משארי עונות שימותו גם הבנים הקטנים יונקי שדים, מסכים עם הסברא ושכל הישר ומאומת עפ"י הנסיון, כי מטבע האדם לשנוא את שונאי אבותיו, וכשיגדלו הבנים הקטנים ויהיו לאנשים ישמרו איבתם לבעלי המחלוקת של אבותיהם ותתחדש השנאה והמחלוקת, ומכל שכן כשאבותיהם מתו או נהרסו ממצבם והגיע להם מחמתם איזה רעה, מספרים על בנו יורש העצר של הקיסר נאַפּאָליאָן הראשון אחרי אשר הודח הקיסר משאתו, ובנו היה קטן ונתגדל בבית אבי אמו קיסר אסטרײַך, פעם אחת הלך לטייל בגן וחרבו אשר על ירכו היה ארוך ממדתו ויפשל על הארץ, ויאמר לו אחד מבני הקיסר בהתול הלא חרבך גדול ממך, ויען הבן הצעיר אבל קצר הוא מקחת די נקם ושלם מאויבי אבי, כי אחרי אשר החל להרגיש ולהבין מה שנעשה לאביו החלה השנאה לבצבץ ולנטור למריבי אביו, ואלו לא מת בילדותו מי יודע כמה מלחמות התחוללו וכמה דמים נשפכו לשלם גמול לאויבי אביו בדור הבא, וכן הדבר במחלוקתו של קרח ועדתו, אף כי בעת המחלוקת היו יונקי שדים נקיים וחפים מפשע, אבל לכשיגדלו ישובו לחדש המחלוקת עם זרעו של משה ואהרן, ע"כ אין עצה ותחבולה אחרת לשרש אחרי המחלוקת מבלי השאיר לה שארית בארץ גם לימים הבאים רק אם גם הילדים הקטנים יספו ולא תשאר מהם פלטה, וזהו שאמר כמה קשה המחלוקת שמיתת בעלי המחלוקת עצמם אינה מספקת להעבירה מכל וכל אלא גם יונקי שדים יענשו כמהם וכל שאריתם ימחו מספר חיים ולא יהיה מהם פליט ושריד כלל, וזהו טעם הצווי למחות זרעו של עמלק כי זרעו ישובו לחדש המלחמה כי מגמתם להשמיד את ישראל ולכלותם מעל פני האדמה, וזהו ענין זרק מילותיהם כלפי מעלה כי כל ענין האומה הישראלית מצוין בהמ[י]לה וצמצם ציור עם ישראל בענין המ[י]לה, ובמקום שיאמר להכחיד ישראל מגוי ולהעבירם מדתם יאמר בקצרה זרק מ[י]לתם כי זה הוא תואר תכנית שלהם, האות המיוחד להם, ע"כ מצמצם את העם כלו ברמז ענין המ[י]לה, וע"כ הוזהרו להשמיד גם זרעו וזהו שאמרו בשמות רבה פל"ח צר ואויב צר לאבות ואויב לבנים וכיון שהאיבה שמירה [צ"ל שמורה] מאבות לבנים ימחו גם זרעו, והוא שאמרו ברכות (דף ז ע"א) פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, וע"כ צריכין למחות גם הבנים מתחת שמי ה', וזהו הטעם שנשתנו בזה בני קרח שלא נבלעו כדכתיב ובני קרח לא מתו, משום שבניו הספיקו לשוב בתשובה ולהודות כי צדיק משה בריב זה, ואין מקום לחשוש כי יחדשו הריב ויעוררו מדנים עוד הפעם כיון שמודים בעצמם כי עם משה הצדק, ע"כ נשארו בחיים, ולדעתי זו היא המליצה האלגארית בגמ' סנהדרין (דף קי) ובמדרש כאן פי"ח תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, ואי אפשר לקבל הענין כפשוטו כי בגיהנם ממש נתבצר להם מקום, דא"כ נבלעו גם המה והכתוב אומר מפורש ובני קרח לא מתו, גם מצינו כמה מזמורים לבני קרח וגם שמואל הנביא היה מבני בניו של קרח, אך המאמר הוא ציור מליצי כי באותה שעה של העונש חזרו בתשובה, ומכנה עונשו של קרח בשם גיהנם ואומרו מקום נתבצר להם בגיהנם כלומר באותה שעה של העונש כאלו עומדות רגליהם כבר בגיהנם היתה להם פליטה, כי מתחלה היו גם בניו של קרח באותו עצה רק אח"כ הרהרו בתשובה, וכדאי' במדרש שוח"ט א' כיון שנבלעו עדת קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס רבי אומר נקרעו כל סביבותיהן ואותו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע, מבואר בזה כי לא בגיהנם ממש נתבצר להם מקום רק נשארו באמת על פני האדמה, והשם גיהנם הוא כנוי על העונש, וזו היא כונת מאמרם ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מגן עדן כך קלוסו של הקב"ה עולה מגיהנם, אין הכונה כפשוטו כי בג"ע ובגיהנם מקלסים להקב"ה כי במתים חפשי, אין תורה ואין מצוה ואין קלוס שם להקב"ה, ומפורש בכתובים מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמיתך (תהלים ל) ובפרט לפי פשטות המאמר (עירובין דף יט) רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, וא"כ הרי יחזיקו בהבל מאנום הרפה ואיך יאמר שיקלסו שם בגיהנם את הקב"ה, אך המאמר הזה לפי פשוטו לא יקובל על הדעת אם רואים הגיהנם בעיניהם איך לא יתנחמו ולא יודו כי הרעו את אשר עשו, רק אם נדקדק את המלות פתחו של גיהנם ולא אמר אפילו בגיהנם, נרגיש כי הרצון במאמר זה ע"ד ששנינו (בסוף קנים) זקני ע"ה כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, כך אפילו כשהם קרובים למיתתם ועומדים על פתחו של גיהנם קרוב לו, גם אז עדיין אינם חוזרים בתשובה, ומליצת פתחו של גיהנם פי' קרוב אצל הפתח לכנוס בו, כלומר קרוב למיתה, וכל זה מדובר בעולם הזה ולא בגיהנם ממש אחר המות, ועכ"פ ממאמר במתים חפשי, ומאמר היודך עפר קשה, אבל הכונה אינה כפשוטו שעולה קלוסו של הקב"ה מגיהנם ממש, רק שמכנה השכר טוב לצדיקים בעוה"ז בשם גן עדן ועונש הרשעים בשם גיהנם, וכשם שעולה קלוסו של הקב"ה ונראה השגחתו במה שמשלם שכר טוב ליראיו שהוא בחינת גן עדן כך עולה קלוסו ונודעה צדקת משפטו מעונש הרשעים שהוא בחינת גיהנם, וזהו מ"ש משלי טז כל פעל ה' למענהו להודיע כחו ויכלתו וגם רשע ליום רעה מקדש שם שמים ביום דינו, והכל מיירי בעוה"ז, וכן כאן מקום נתבצר להם בגיהנם, כלומר שהיתה להם פליטה מתוך העונש, וכה"ג מ"ש (נדרים דף כב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו פי' כל מיני יסורים, וקרי יסורים שבעוה"ז בשם גיהנם, וסיום מליצת המאמר בציור יפה כי על אותו המקום שנתבצר להם ישבו ואמרו שירה, הכונה להמזמורים והשירים שבתהלים לבני קרח, שאמרו השירים על אותו המקום שנתבצר להם, כי אלו מתו בני קרח אז לא שרו עוד על הארץ, ועתה כשנשארו בחיים ואמרו שירה הוא בציור מליצי כאלו אומרים דברי שירתם בישבם על אותו מקום שנתבצר להם, פי' לולי הפליטה ההיא לא היו לא הם ולא שירותיהם בעולם.
בגמרא בבא בתרא (דף עד) סנהדרין (דף קי) ובמדרש בפרשתנו אמר רבב"ח זימנא חדא הוי קאזלינא באורחא א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח אזל חזי תרי בזעי דהוה קנפיק קוטרא מנייהו שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותבי' בריש רומחי' ואחלפי' התם איחרך א"ל אצית מה שמעית ושמעית דהוו קאמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין א"ל כל תלתין יומין מהדרי' להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין ע"כ, הנה הכל מודים כי מאמריו של רבב"ח הם מליצה חדות והלביש בהם איזה רעיון, ואולי הכונה במאמר זה תא ואחוי לך בלועי דקרח כלומר אבינך בינה חטאו של קרח ומפני מה נבלע בארץ, חזי תרי בזעי דהוה קנפיק קוטרא מנייהו, פי' התבונן שהיה במחלוקת קרח שני חטאים שכחש במשה ובתורתו פי' תורת ה', ההפך ממה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו והוא כפר בשתיהן, שקל גבבא דעמרא ואמשיי['] במיא כו' איחרך, מתאר בזה כי לגדל חומר החטאים האלה גדול העונש והאש בוער למאד, ולצייר גודל האף והחימה השכיל לצייר, כי אפי' צמר השרוי במים איחרך, א"ל אצית מאי שמעית, כלומר א"כ התבונן מה נשמע ומה נלמד מזה, ושמעית דהוו קאמרי משה ותורתו אמת והן בדאין, פי' מעונשו של קרח מבורר כי משה אמת ותורתו אמת וקרח היה בדאי, ומה שמובן מהענין מכניס במליצתו בפי קרח עצמו כאלו הוא האומר כן, אבל באמת היא ההתבוננות שיש לנו לעצמנו להבין במעשה קרח ועונשו, א"ל כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת, פי' עוד תמידין כסדרן כי תלתין יומין הוא חזקה כדאי' בב"ב (דף ז ע"ב) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר ל' יום, עדיין מחלוקותו [צ"ל מחלוקתו] של קרח מרקדת בינינו, תמיד נמצאים המחזיקים בשיטתו של קרח לכפור במשה ובתורתו, וסוף סוף כלם אחריתם להכרית, וזהו ואמרי הכי משה ותורתו אמת, כי סופם מוכיח כזאת כי משה אמת ותורתו אמת ודבר אלהינו יקום לעולם.
חסלת פרשת קורח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה