דפים

יום שלישי, 5 במאי 2015

רוח חכמים - פרשת ברכה

רוח חכמים על פרשת וזאת הברכה מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

במדרש פרשה יא, שמים בוכין ואומרים אבד חסיד מן הארץ, ארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין, יש להתבונן למה נפלגו שמים וארץ בקינותיהם מה שקוננה זו לא קוננה זו, ולא קוננו שניהם בשוה בנוסח אחד, גם במה תתייחש הקינה של אבד חסיד מן הארץ אל השמים דוקא ולא אל הארץ, לפי באור המלות אבד חסיד מן הארץ יש לו ענין יותר אל הארץ מאשר אל השמים, וכן במה תתייחש הקינה של וישר באדם אין אל הארץ דוקא, ויתבאר לנו בהסבר פשוט, אם יאסוף אדם כל הונו יחד, גם אשר יש לו בקרקעות ובמטלטלין ימכור בכסף מלא ואת הכל יצרור בצרור ובנשאו אותו ברחוב נפל הצרור ויאבד, ואחד מההולכים מצא את הצרור, הנה המוצא לא יוכל לאמר מצאתי את כל הון של המאבד מבלי השאיר לו שריד ופליט, כי מאין ידע מי הוא שנאבד מאתו אם עשיר אשר עוד עשרת פעמים ככה נשאר בביתו או איש שאין לו עוד זולתם כל מאומה לא יוכל רק לדעת את מספר השקלים שמצא סכום המציאה, אבל מי שאבד ממנו היודע צרת נפשו כי לא נשאר לו עוד מאומה הוא יוכל לצעוק אבדתי כל הוני, כך במיתת משה רבנו ע"ה השמים היו בבחינת המוצא כי עלה רוחו השמימה והארץ היתה בבחינת המאבד, ע"כ השמים שמצאה את משה תוכל להגיד רק מה שמצאה כי אבד חסיד מן הארץ, אבל לא תוכל להגיד ע"ד השארית באדמה אם יש עוד חסיד וצדיק זולתו אם לא, אבל הארץ היודעת נגעי לבבה כי אין עוד זולתו היא בוכה ואומרת וישר באדם אין, כי הידיעה הזאת מה שנשאר להמאבד שייך רק להמאבד עצמו ולא להמוצא, וזהו כונתם ז"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין אפילו אלו היו לנו הרבה עכ"פ חבל על דאבדין אבל עכ"פ אלו היו נמצאים עוד אחרי האבדה לא היה חבל כל כך על האבדה ואין הנזק גדול כל כך כי יש למנות החסרון אבל ולא משתכחין ולא נמצא עוד אז חסרון האבדה גדול ורב ביותר.

במדרש שם, וכשבקש יהושע את רבו ולא מצאו אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, מראש אמרתי בבאור המאמר הזה עפ"י הגמרא דתענית (דף ט) ר' יוסי בר' יהודה אומר ג' פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה אהרן ומרים ושלשה מתנות טובות נתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה וחזרה בזכות שניהן מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אמר ר' אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו כדדריש ריש לקיש דאר"ל כי משמש בד' לשונות אי דלמא אלא דהא חזרו שניהם בזכות משה מת משה נסתלקו כלן שנאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר אלא מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כלן בירח אחד עכ"ל הגמרא, וזהו שאמר כאן במדרש הושיעה ה' לתת לנו מזון ומחיה כי גמר חסיד לשון יחיד זה משה, כי פסו אמונים לשון רבים זהו אהרן ומרים שכיון שמת משה נסתלקו הבאר הענן והמן ע"כ הושיעה ה' לתת לנו צרכינו, שוב ראיתי שהרגיש בזה בספר אהל יעקב בפרשתנו, אבל עדיין יש לדקדק דלפי זה כי שני של כי פסו אמונים מאי עבידתי' הלא אין זה נתינת טעם למיתת משה כי על כן גמר חסיד מפני כי פסו אמונים הלא הפך הדברים מיתת משה היא טעם לאפיסת האמונים כל זמן שהיה חי נדמו גם הם שהם חיים עדנה וכשמת מתו כלם וא"כ הל"ל בהפוך כי פסו אמונים מפני כי גמר חסיד, גם ראוי להבין שנוי הלשון לכנות את מיתתם בשם גמר ופס, כי גמר חסיד כי פסו אמונים ולא אמר בלשון הרגילה מיתה, אסיפה, וגויעה כמשמעו, כי מת חסיד כי גועו אמונים וכדומה, ע"כ סלותי לי דרך אחרת בבאור המאמר, ג"כ עפ"י אותו המאמר דתענית הנ"ל, אבל באופן אחר עפ"י שבארתי מאמר הגמ' דתענית הנ"ל בנשאי מספד במקהלות בשנת תרכא על מות הרב הגאון ר' דוד טעביל ז"ל מד"א דפ"ק מינסק בעל המחבר בית דוד, ונתתי להמאמר פנים חדשות, וממנו לקחתי והיה לי לבאר לדברי המדרש כאן.

הנה המאמר דתענית קשה כתורמס בפשט הפשוט, כיון דחזינן שמשה ואהרן היו זוכים שהבאר תהיה בשבילם, כי הלא חזרה בזכות שניהם, וכן משה היה זוכה שהבאר והעננים יהיו בזכותו שהרי חזרו בזכות משה, א"כ קשה מדוע תלינן כל עיקר את הבאר בזכות מרים והעננים בזכות אהרן, ולמה באמת נסתלקו כיון שהחיים שהם חיים עדנה זוכים ג"כ להם מצד עצמם וא"כ למה נפסקו ונסתלקו, ומ"ש המהרש"א שההסתלקות היתה להורות שבזכות מרים היה עד היום הבאר והענן בזכות אהרן, דחוק למאד הא גופה קשיא למה באמת היו עד היום בזכותם, הלא גם משה ואהרן זכו להבאר, וגם משה לבדו זכה לשניהן, ואיזה צורך היה גם לזכות מרים ואהרן כלל, ולבוא אל הבאור הראיתי לדעת כי במאמר זה מבואר כל עיקר {צ"ל עיקרו} ותכליתו של הספד לאדם גדול, כל ספרי הדרוש וכל המטיפים בעם פה אחד לכלם, כי עיקרו ותכליתו של הספד הוא להתבונן אל פרטי מעלותיו של הנפטר במה הצטיין על זולתו, כי לא ראי זה כראי זה, יש בין גאוני עולם שיצטיין בחריפותו וחדוד שכלו, ויש המסוים בבקיאותו, יש במשנתו זך ונקי ויש לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא וכדומה שנוים מזה לזה ולאו כל אפין שוין, וכן המצוינים ביראת ה' ומעשים טובים יש בכה ויש בכה זה בגופו וזה בממונו זה עושה וזה מעשה וכדומה, וכשמת אז מקצצים את מעלותיו פתילים ומתבונים {צ"ל ומתבוננים} אל פרטיו המיוחדים לו למען יתנו החיים אל לבם למלאות אותו החסרון והפרט שהיה בהנעדר ההוא שהיה מצוין בו ללכת בדרכיו לבל יחסר ולבל יפקד מקומו, ולא תסור אותה המעלה מקרבנו, והוא מאמרם ז"ל (ברכות דף ג) אין אומרין בפני המת רק דברים של מת, פי' כלומר לדבר באותם הפרטים שהיה לאותו המת, ההספד יעורר את השומעים כי באשוריו של הנפטר יאחזו דרכם לעשות את אשר הוא היה עושה ואותה המעלה הטובה שהיתה מיוחדה להנפטר תשוב להיות במי שיתעורר לעשות כמתכונתו מעתה, אם להרבות בצדקה מכיסו ואם להיות מאסף מאחרים, אם לעסוק בחולים עניים ואם ללמד יתומים עזובים תורה, אם לשקוד בתורה להיות צנא מלא ספרא, ואם להעמיק הרבה בעומק הבנת תוה"ק, הכל לפי פרטי ההתעוררות על הנפטר לפי ענינו וסוגו, כל זה כתוב הדר בספרי המספידים ונשמע קולם של המקוננים והמספידים שפה אחת ודברים אחדים לכלם כל האמור בזה, אבל אין זה רק דבר שפתים ואל המטרה לא נבוא אזני השומעים השע אין מתעורר באמת והדברים אינם נכנסים בלב כאשר בא כן ילך ומאומה לא ישא בלבו מכל ההתעוררות המספידים יספידו המטיפים יטיפו יעוררו ויזרזו יפרשו כשמלה כל פרטי הנפטר וכל הליכותיו בקדש לפרטיהם לבקש להם גואלים שיאבו בדרכיו הלוך, יבארו בכל מספד תכלית ההספד ונשאר רק בכתב או בדברים שבעל פה ולא יותר.

כל זה הוא בדורות האחרונים שהלבבות הולכים ומתמעטים הרוחות הולכים ומתקררים, אבל בדורות הראשונים לא היה ההתעוררות דבר שפתים לבד כי אם בפעולה ובמעשה ממש להתעורר ולמלאות באמת את כל אותם הפרטים שהיה בהנפטר, והנה מרים היתה מצוינת באיזה פרטים אשר לעומתם היתה מכוונת נתינת הבאר בזכות המעשים ההם שעשתה זכתה שנתנה הבאר לישראל, וכשמתה ופסק זכותה נסתלקה הבאר כי לא היתה הבאר באמת רק בזכותה ובגללה, אבל במותה התעוררו משה ואהרן על כל פרטי הליכותיה בקדש ביחוד למלאות אותם בפועל ובמעשה ממש ע"כ חזר הבאר בזכות שניהם שאחזו גם הם אחרי מותה מעשי מרים בידיהם, וכן העננים היו בזכות אהרן כי היו בו איזה פרטים מיוחדים אשר כנגדם לפי צדקותיו ותרומות מדותיו ההם היה מכוון לתת למענו ענני הכבוד, וכשמת ואותן המעלות פסקו נסתלקו העננים שבזכותם, אבל חזרו בזכות משה כי הוא התבונן להעדרו ומה חדל במותו, והתעורר למלאות מקומו בכל פרטי מעשיו ע"כ חזרו העננים בזכות משה, ועפ"י דברינו אלה שפיר שבחיי מרים היה הבאר בזכותה ומש"ה במותה נסתלקה, ואח"כ חזרה באמת בזכות משה ואהרן, וכן העננים בחיי אהרן היו בודאי בזכות אהרן ובמותו וסר צלו נסתלקו רק שחזרו בזכות משה, ובהיות כי ההתעוררות וחזרת המעשים הטובים לשוב לעשות אותם היו ע"י מרים ע"כ כל עוד שמלאו מקומה היתה כאלו חיה וקימת עודנה, וכן אהרן שהוא היה הגורם כי גם אחרי מותו יאחז משה בדרכיו ויחקה את מעשיו, נחשב גם הוא כאלו חי וקים עדנה רק כיון שמת משה ולא היה עוד מי שימלא מקומו בערכו ובדומה לו ממש שיספיק לזכות הבאר והענן והמן אז נסתלקו כלם, ואז נחשב כאלו עתה זה מתו יחד כלם כאחד, וזהו שנאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן אהרן באב משה באדר אלא כיון שמת משה נסתלקו כלן וכל זמן שהוא היה חי נחשבו גם הם לחיים, יען שמהם השתלשלו מעשיו שמהם ראה וכן עשה, והרי הם כאלו חיים עדנה, ועתה כי אין עוד ממלא מקומם כראוי עתה זה מתו גם הם עמו יחד.

[ובנשאי אז את המספד במקהלות על הגאון ר"ד טעביל זצ"ל נטיתי קו לצייר את ציור המאמר הזה על פטירת הנספד, לפי המשך באורנו, לעורר הלבבות ולפקוח עינים לראות עד היכן מגיע סלוקו של הצדיק הזה ומה צרור בהספדו, הנה ידוע כי הגאון הנספד הזה היה תלמיד מובהק להגאון רשכבה"ג ר"ח מוולאזין זצוק"ל, והר"ח היה תלמיד מובהק של רבן של ישראל מלאך ה' צבאות רבינו אליהו החסיד מווילנא זצוק"ל, ולפי ציור המאמר הזה דתענית כפי באורנו כן היה בשלשה אלה, כשמת לפני שבעים שנה הרב הדומה למלאך ה' צבאות החסיד מווילנא, היה תלמידו הגאון ר"ח זצ"ל דמות דיוקנו של רבו בתורתו ובהליכותיו בקדש והיה נחשב הגאון החסיד ז"ל כאלו עדנו חי, יען כי תלמידו מלא מקומו, וכשמת הר"ח היה תלמידו הגאון הנספד זעיר אנפין של רבו בתורתו וחסידותו וכל דרכיו בקדש, ונחשב כי רבו הר"ח עודו חי וקיים בתוכנו ככל אשר דברנו בבאור המאמר במיתת מרים ואהרן ומשה, כי כל עוד משה היה חי גם מרים ואהרן כאלו חיים, כך כל עוד שרבנו הגאון ר' טעביל היה חי גם הגאון החסיד מווילנא גם הגאון ר"ח מוולאזין היו חיים, אבל עתה כשמת הג"מ טעביל ז"ל ואין עוד בערכו למלאות מקומו, עתה נקרא עלינו את הכתוב ואת המאמר הזה ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, כי עתה זה מת החסיד מווילנא עתה זה מת הגאון ר' חיים ז"ל, וכי בירח אחד ובעת אחת מתו והלא הגאון החסיד מת לפני שבעים שנה והגאון ר' חיים לפני חמש ועשרים שנה, אלא כיון שמת ר' טעביל נסתלקו כלם, כל עוד הוא היה חי היו גם הם חיים, ועתה כשמת מתו גם הם, ע"כ דעו לכם אחי השומעים כי לא את הרב הגאון ר' טעביל לבד אנחנו מספידים לא אותו לבד אבדנו כהיום הזה לא אותו האחד לבד קברנו, שימו לבכם כי את שלשה אלה איתני ארץ שכלנו יום אחד, ועד כמה עלינו לספוד ולבכות, עד היכן מגעת האבדה, והלא מידנו נגזרו, אלו היה בתוכנו מי שימלא מקום הגאון הנפטר בערכו ומהותו הלא אז היו חיים שלשתם גם היום, ה' ימלא פרצותנו].

ועתה נבוא לבאור המדרש בפרשתנו, כי כשנסתלק משה ופסקו הבאר הענן והמן, מטעם שלא היה עוד מי שימלא מקומו בערך, בקש וחפש יהושע בין כל המון עם ישראל אולי נמצא ביניהם בחינת משה וגדרו, וזהו אמרו וכשבקש יהושע את רבו ולא מצאו, לא שבקש את גופו וחמרו אולי נמצא באיזה מקום, רק שבקש אותו את ערכו בין כל קהל עדת ישראל ואלו היה מוצא אז נחשב כאלו חי עדנה כמו מרים ואהרן בחיי משה, אבל כשלא מצא צוח ואמר, הושיעה ה', אין לנו להשען על זכות מי שהוא להחזיר לנו את החסר הבאר הענן והמן רק אתה ה' לבדך הושיעה ואין לנו להשען אלא עליך אבינו שבשמים יען כי גמר חסיד היחיד משה עתה זה גמר ונפסק לגמרי, לא כמרים ואהרן שגם במותם לא נגמרו ולא אפסו לגמרי כי עוד חיו בארץ ע"י משה אבל עתה במשה גמר לגמרי יען כי פסו אמונים מבני אדם, כלומר יען אין בין בני אדם אנשים אמונים צדיקים שימלאו בערך מקום משה, ע"כ גמר חסיד, גמר ממש.

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, (בספרי) בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם, המאמר הזה הוא אחד מן המופלאים לשמוע מפי חז"ל כי בלעם הרשע היה דומה למשה וגדול במעלה מכל נביאי ישראל שלא היה ביניהם נביא כמשה ובלעם השוו למשה, הן אמת כי מצאו מקום לדקדק בתבת בישראל שהוא {צ"ל שהיא} מיותרת אבל איך אפשר ליישב הדקדוק בדבר זר כזה שהתורה בעצמה מעידה בתיבת בישראל שבלעם היה דומה למשה רבינו ע"ה, ומפני חומר הנושא נראה בעיני פשוט כי אין כונתם בהחלט הדבר שבלעם היה באמת דומה למשה, רק הכונה על דעת האומות שהם השתבשו לחשוב את בלעם גדול כל כך כמו משה, ואמרם אבל באוה"ע קם כלומר אוה"ע תועים ואומרים שבלעם היה כמשה, ולזה מרמז יתרון תיבת בישראל, ואין כונתם לבלעם דוקא כי גם היה בלעדו בין האומות המאמינים בנביאי דתם וגדולים הם בעיניהם כמשה לישראל ותפסו את בלעם שהיה בזמנו של משה זה לעומת זה, אבל כונתם על הענין בכלל, כי רק בישראל הוחלט שלא קם עוד נביא כמשה, אבל אוה"ע סוברים כי יש ויש, ומה שמביא ראיה מהכתוב בפ' בלק לגדולת בלעם, הלא הם דברי בלעם עצמו וחוזר וניעור שאין זה להחליט רק אוה"ע בעצמם אומרים כן.

ובגמרא ר"ה (דף כא) בקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והענין אינו מבואר מה הוא המטרה שיהיה כמשה, באיזה פרט ובאיזה ענין חפץ להתדמות לו, גם ממ"נ אם יש בו כל המעלות שהיה במשה א"כ הוא באמת כמשה ואין צורך לזה בקשה, ואם חסר לו למעלתו של משה למה בקש באמת מה שאינו מגיע לו, ועוד מה ראה על ככה לחתוך את המקרא בסכינא חריפא לשנים מחלק את הכתוב כי וכתוב יושר הוא לשון הב"ק {=הבת קול} ומאי סני לי' באור הכתוב כפשוטו כי שלמה בקש ודרש למצוא דברי חפץ ולמצוא מה שכתוב יושר דברי אמת.

ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בילקוט אמר משה התורה הזו שקבלתי מימינך שמא משאמות נקראות {כך במקור!} על שם אחר אמר לו הקב"ה ח"ו לשמך היא נקראת שנאמר זכרו תורת משה עבדי ועוד אמר לפניו רבש"ע שמא כל הנסים האלה שעשית על ידי ועל יד אהרן אחי שמא כותב אתה אותם לשם אחר א"ל לאו לשמכם הם נכתבים שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שמו בם דברי אותותם ועוד אני מעיד עליך ולכל היד החזקה אשר דבר משה לא כתיב כאן אלא אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ע"כ, יש להבין מה היא תוכן שאלתו של משה שמא משאמות נקראת התורה על שם אחר, מאיזה טעם תהיה נקראת ע"ש אחר מה הוא מקום הספק לזה, גם מה איכפת לי' כשתהיה נקראת ע"ש אחר, ועוד יותר קשה השאלה השניה שמא כל הנסים שעשית על ידי ועל יד אהרן אחי שמא כותב אתה אותם על שם אחר, איך אפשר שישתנה מאשר היה במציאות, ומי הוא האחר שיהיה כתוב על שמו הלא כל הנסים נעשו רק ע"י משה ואהרן ואין אחר זולתם, ואין השאלה הזאת מובנת כלל, ולמצוא מבוא לבאור המאמר הזה נפן נא תחלה למאמרם ז"ל בחגיגה (דף טו) {את תיבה זו מיותרת} את זה לעומת זה עשה האלהים ברא ג"ע ברא גיהנום ברא צדיקים ברא רשעים כל אחד יש לו חלק בגן עדן ויש לו חלק בגיהנום זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, המאמר הזה קשה בעיני מאד מתחלתו ועד סופו. א) איך נוטל הצדיק חלקו של רשע בגן עדן הלא אין לו להרשע בג"ע מאומה כי לא עשה טוב וא"כ מה משל הרשע הצדיק יקח, וכן להפך נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, מה יקח הרשע בגיהנום משל הצדיק אם צדיק הוא ואין לו בגיהנום מאומה, ומה שאמר שכל אחד יש לו חלק בג"ע ובגיהנום, אין הכונה בזה חלק ממש, רק בהיותו בעל בחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע יש בו הכנה לג"ע ולגיהנום והברירה בידו, אבל כשבחר ברע אין לו בג"ע מאומה, או כשבחר בטוב אין לו בגיהנום מאומה, ויש לו חלק הכונה על הכח הנעלם הנטיה החפשית אשר באדם להיימין או להשמאיל, וכן בארו כל הפשטנים את המשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, גם אין לאמר כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וא"כ ע"כ שיש לכל צדיק ג"כ גיהנום בפועל, וכן אין רשע שלא יעשה דבר אחד טוב כמ"ש רז"ל (סנהדרין קב) באחאב דכתיב בי' ולא היה כאחאב אשר התמכר לעשות רק רע דאפ"ה דבר אחד טוב נמצא בו וא"כ יש לו לכל רשע גם מעט ג"ע, ועל זה תסוב הכונה נוטל חלקו וחלק חבירו שהצדיק יטול חלקו של הרשע בג"ע בעד מיעוט הטוב שעשה, והרשע יטול חלק הגיהנום של הצדיק בעד מיעוט הרע שלו, זה רחוק לדעתי מאד, הלא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולמה ינטל מזה וינתן לזה, גם קיי"ל אין מצוה מכבה עבירה ואין עבירה מכבה מצוה, גם מפורש בתורתינו לא יומתו אבות על בנים וגו' ואיש בחטאו יענש, וכי כך היא המדה לתת שכר של פלוני לאחר אשר לא עמל בו, או לענוש אדם בעד חטאיו של אחר זולתו. ב) הן הצדיקים רבים בארץ וכן הרשעים רבים בארץ ואין הצדיקים כלם שוים ודומים בצדקותיהם זה לזה גם אין הרשעים כלם דומים ממש זה לזה ברשעותיהם כי אין שני בני אדם שוים בעולם לא בפרצוף ולא בדעות, כל אחד משונה מחבירו ברב או מעט, וא"כ לפי שנויהם מזה לזה בצדק ורשע ישונה גם חלק הג"ע או הגיהנום שלו משל חבירו, וא"כ איזה חלק של איזה רשע נותנים לצדיק זה ואיזה לצדיק זה, האם כל הרשעים שוים וכל חלקיהם בג"ע שוים יש שזכה יותר ויש שזכה פחות וא"כ איזה חלק נותנים לצדיק זה ואיזה לזה, וכן לא כל הצדיקים שוים ואין חלקיהם בגיהנום שוים יש יותר ויש פחות ואיזה חלק מגיע לרשע פלוני ואיזה לפלוני, מה הוא הבירור וההוכחה כי אותו החלק מגיע לפלוני דוקא ולא לאחר, ולשון הגמרא נוטל חלקו וחלק חבירו הוא כאלו אין בעולם רק צדיק אחד ורשע אחד והחלקים ידועים ומסוימים, ושאלותנו {כך במקור!} אלה אף שהם שאלות עפ"י סברא והגיון אבל הם קשי ההבנה שאינם נתפסים בשכל. ג) קשה וכי יש צדיק שזכה ויש צדיק שלא זכה יש רשע שנתחייב ויש רשע שלא נתחייב, וכה"ג פריך בקדושין (דף מ) אמרו צדיק כי טוב וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, וכן קשה כאן, {אם תיבה זו מיותרתאם צדיק הוא הרי זכה ואם רשע הוא הרי נתחייב, ואיך תלה בתנאי זכה צדיק דמשמע דמה שהוא צדיק אינו מספיק רק תלוי בתנאי אם זכה, וכן נתחייב רשע משמע אם הוא רשע לבד אינו מספיק ליטול חלקו של הצדיק בגיהנום רק אם נתחייב והל"ל בקצרה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע ורשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום מאי זכה צדיק ומאי נתחייב רשע. ד) תואר חבירו מצדיק לרשע ומרשע לצדיק הוא זר מאד, הול"ל צדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בג"ע, ורשע נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנום, ואמאי קרי לי' חבירו והיה כצדיק כרשע כאלו אנשים דומים המה, אם על רב ענן אחד האמוראים אמר מר עוקבא כתובות (דף סט) גברא דלא ידע מאי ניהו מרזיחא שלח לי' לרב הונא הונא חברין והקפיד על שקרא רב ענן לרב הונא חברין, ואיך יתכן לקרוא צדיק ורשע בשם חבירים, ובסנהדרין (דף קב ע"ב) רב אשי אוקי אג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה איתחזי לי' בחלמא אמר חביריך וחבירי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא א"ל לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, והענין יתבאר לנו כי יש צדיקים שהם צדיקים בפני עצמם בחדרי חדריהם הוגים בתורה כל הימים ומדקדקים בכל מצוה, בסתר אהליהם בקדושה ובטהרה, אבל על זולתם לא ישפיעו מאומה, ממעוניהם לא יוציאו החוצה ועמם תמות חכמתם, גם יראתם גם קדושתם והליכותם בקדש אבדה כי לא למדו לאחרים ולא רכשו נפשות, צדיקים כאלה יקבלו שכרם בעוה"ב בעד מעשיהם הטובים עצמם ולא יוסיפו עוד להתעלות, כי במתים חפשי אין תורה ואין מצוה בקבר, ויש צדיקים אשר יעוללו בצדקתם על זולתם, אם בהפיץ תורה ברבים להגדיל תורה ולהאדיר בדבוק חברים ותלמידים רבים, ואם במעשה המצות ובפעולות חסד ורחמים לעורר את הלבבות ולנטוע בהם חמלה וחנינה ולקרבם לכל דבר שבצדקה ולכל טוב ומועיל, צדיקים כאלה לא זו בלבד כי יקבלו שכרם משלם מאת בעל הגמולות בעד מעשיהם הטובים עצמם כי עוד תחשב להם לצדקה מה שאחרים יעשו אם הוא צומח מהתעוררות הצדיק ההוא, ואפילו בסוף כל הדורות אם יעשה אדם דבר טוב אשר ראשית התגלגלו הוא מן הצדיק הזה שהוא היה הגורם הראשון יתעורר עליו זכות כאלו הוא בעצמו עשהו יען כי מאתו היא נסיבה וממנו ההתגלגלות שעשה האדם היום, ולזה מכוון המאמר ביבמות (דף צו ע"ב) אר"י א"ר מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד כו' יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאמר ר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר הלכה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר עכ"ל, ומי לא יבין את זאת כי אין הכונה כפשוטו כי שפתי המת דובבים בקבר, רק כלומר שמתעורר עליו זכות הלמוד כאלו הוא חי ולומד בעצמו, יען כי הוא בעל השמועה ההיא ודומה כאלו שפתותיו דובבות בקבר, ולדעתי לזה רמזו ז"ל בסנהדרין (דף צא סע"ב) א"ר חנן בר ביזנא אר"ש חסידא כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר מונע בר יקבהו לאום כו', ומהרש"א נדחק בביאורו ולדידי הרצון בזה כשמונע הלכה מפי תלמיד א"כ יחסר גם לדורות הבאים, ואלו למד להתלמיד היה נמסר מאיש לאיש גם לאלה שלא נבראו עדיין, והוא הנרמז בתחלת ספר יהושע ויהי אחרי מות משה עבד ה', אשר ההוספה עבד ה' יותרת היא מה ענינה כאן להגיד כי היה עבד ה' והיה די שיאמר ויהי אחרי מות משה ויאמר ה' אל יהושע, אולם רמז הכתוב כאן כי משה רבינו גם אחרי מותו היה עבד ה' כאלו הוא חי יען הוא שנתן התורה והמצוה לישראל ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ולא נפסקה עבודתו את ה' גם במותו יען כי כל אשר ילמדו וכל אשר יעשו מן המצות אשר פיו ציום עד סוף כל הדורות יתעורר זכות עליו לעלות ממדרגה למדרגה והרי הוא כאלו עדנו עומד לפני ה' ועובדו בעצמו, ויהי משה אחרי מותו ג"כ עבד ה', וגם זו היא הכונה במאמרם ז"ל (תענית דף ה) יעקב אבינו לא מת וכי בכדי חנטו חנטיא וכו' מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עכ"ל, ר"ל שחיותו של יעקב סבא תלוי בבניו אם הם צדיקים הנקראים חיים אף הוא בחיים כי הוא הורם דרך ה' ומעשיהם הטובים ממנו למדו הרי הוא כמו חי והולך מחיל אל חיל גם אחרי מותו, ואולי זו היא כונת השאלה (בב"ב דף י) א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, ר"ל השאלה היא אם נחשב כח הצדקה רק לפי המעשה בשעתה, או גם מה שיגולגל עי"ז שאחר יתן צדקה כי ממנו יראה וישמע וכן יעשה בזמן מאוחר מן הזמנים ונחשב לזכות מחמת זה גם להראשון יען בא מכחו ע"ז אמר פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד בלי הפסק, גם מה שנצמח מזה נחשב כי בא מכחו עד לעולם, ומדוקדקים דבריהם ז"ל (ב"ב דף ח ע"ב) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה במתניתא תנא ומצדיקי הרבים אלו מלמדי תינוקת {כך במקור!} ע"כ, כי שני אלה גבאי צדקה או מלמדי תינוקת אין מעשיהם הטובים בחשאי להם לעצמם, רק פועלים לאחרים וגורמים להרחיב חוג הצדקה שיעשו גם אחרים או שיגדלו התינוקת ויהיו לתלמידי חכמים, וא"כ פעולתם מתפשטת ומתרחבת וזכותם עד אין קץ ולכך דריש עליהם ומצדיקי הרבים דייקא הם כככבים ומסיים לעולם ועד בלי הפסק כי מעשיהם איננם רק לאותה שעה כי אם לדורי דורות ע"כ שכרם ג"כ בלי הפסק לפי הפעולה שתצא מהם ויזהירו לעולם ועד. ובמדרש קהלת כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו' יכול אם למד אדם תורה עם חבירו שוב אינה חוזרת עליו ת"ל שם הם שבים ללכת, פי' שנחשב לזכות על המלמד הראשון.

ונחמדים בזה דברי הגאון ר"ע פיגו בבאור הכתובים (בשמואל א כד) ויאמר אל דוד צדיק אתה ממנו {צ"ל ממני} כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי, שיש להעיר בכתובים אלה. א) מה צורך לכל האריכות ואתה הגדת היום וגו' הלא כבר אמר אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה והיה לו לסיים רק וה' ישלמך טובה וגו'. ב) גם מה זה שדקדק ואתה הגדת, הכי ההגדה היא הענין הלא העיקר היא הטובה והפעולה עצמה וא"כ היה לו לאמר ואתה עשית עמי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני, ומאריכות הדברים וההוספה ואתה הגדת היום משמע שההגדה הוא ענין בפני עצמו. ג) גם האין די ומספיק ספור המעשה אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני ולמה עוד להוסיף כלל וכי ימצא איש את אויבו וגו'. ד) גם שטחית לשון הכתוב ושלחו בדרך טובה משמע בניחותא שישלח אותו בדרך טוב, והלא כונת הענין מהופכת שלא היה שולחו בדרך טובה, ובאורו בלשון בתמיה אינו מבואר בכתוב. ה) גם מלות היום הזה עודפות לגמרי ודי שיאמר וה' ישלמך טובה תחת אשר עשית לי, וביאר הגאון הנ"ל כי בעשות דוד דבר גדול כזה לעמוד בנסיון כי הקרה ה' בידו אויבו בנפש הרודף אחריו להורגו ולא עשה לו מאומה הכיר מזה שאול עד כמה גדלה צדקת דוד, ואמר כי מלבד אותה הפעולה עצמה שכבש את יצרו לבלתי הרגו שבודאי יגמול לו ה' כגמול ידיו, אף גם זאת מה שהגיד וקרא בקול רם את אשר עשה לו, גם על זה יבוא על שכרו מאל הגמולות, כי השומע מעשה דוד עם שאול ממנו יראה וכן יעשה לשלוח את אויבו חפשי, ומפני כי הדבר נובע ממעשה דוד אזי בעד מעשה הטוב ההוא שיעשה פלוני ישלם ה' טובה לדוד כי הוא תוצאות והשתלשלות ממעשיו אלה היום שעשה עם שאול, וזהו מאמר שאול אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה, זה הוא עצם הענין שלא נגע בו דוד בהיות לאל ידו להכותו נפש, עוד זאת ואתה הגדת היום והודעת לרבים את אשר עשית אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני, ואלו לא הודעת ולא פרסמת כי אתה עשית זאת והלכת לך בחשאי, לא נודע כי אתה עשית זאת כי מי שרודפים אחריו להרגו עשה גדולות כאלה, ולא היה אפשר ללמוד מזה מאומה, אבל עתה אשר הגדת וגלית כי אתה הנרדף עשית אתי הטובה הזאת את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני להציל עצמך בנפשי, מעתה על ידי פרסום הדבר וכי ימצא איש אחר אויבו בדרך ממך יראה וכן יעשה גם הוא ושלחו בדרך טובה, וה' ישלמך טובה ויתן לך שכר טוב בעד מעשה האיש ההוא יען שמידך היתה זאת וע"י מעשך נתגלגל שיעשה פלוני כזאת תחת היום הזה אשר עשית לי ומזה ילמוד לעשות גם הוא כמוך ע"כ ישלמך הקב"ה טובה גם ממעשה פלוני, כי אתה הסבה הראשונה לזה.

וכן במעשה הרשעים יש שהוא חוטא ורשע בפני עצמו ולא יגרום ולא יסבב במעשיו כי גם אחרים ירשיעו, ויש שגורם ברשעתו לקלקל גם אחרים זולתו, חוטא ומחטיא את הרבים, יקבל חלק בהעונש בעד מעשים הרעים שיעשו אחרים אם הם ע"י גלגולו וסבתו, וזהו ענין החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא דף פ"ז) אינו אומר אין מקבלין ממנו תשובה, רק אין מספיקין בידו כי מה תועיל תשובת עצמו מה שיתחרט אם פלוני ופלוני חוזרים וחוטאים מה שקבלו ממנו והרי הוא כאלו חוטא מחדש בעצמו, ובסנהדרין (דף קב ע"ב) א"ר יוחנן ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט, קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם מפני מה תלה הכתוב בירבעם [דבכמה מקומות כתיב לא סר מכל חטאת ירבעם ולא כתיב אחאב אעפ"י שהיה רשע ממנו, פרש"י] מפני שהוא היה תחלה לקלקלה, פי' הוא פרץ הגדר ראשונה וממנו למדו לעשות הבאים אחריו, ומחטיא את הרבים לא יכופר עון לעולם, מי שחוטא לעצמו ירצה את עונו בגיהנם, אבל המחטיא את הרבים אשו לא תכבה יען כי מעשיו הרעים הולכים ומתחדשים ע"י שהורישם לאחרים והם מוסיפים עצים על האש של גיהנם אשר תקד בו.

נתנה ראש ונשובה אל המאמר בחגיגה את זה לעומת זה עשה האלהים ברא ג"ע ברא גיהנום ברא צדיקים ברא רשעים כל אחד יש לו חלק בג"ע ויש לו חלק בגיהנום, זכה צדיק מוסיף בתבת זכה כי מלבד שהוא צדיק בינו לבין עצמו עוד זכה שגם אחרים ילמדו ממעשיו ומזכה גם את הרבים נוטל חלקו חלק עצמו וגם חלק חבירו בג"ע, גם עליו מתעורר זכות ממעשה הטוב של חבירו שעשה בסבת הראשון, לא שהקב"ה מקפח שכר עושה הטוב בעצמו לבלתי נתן לו שכרו רק להראשן {צ"ל להראשון}, רק כי גם הראשון יקח שכר מעשה השני מפני שהוא גרם לזה, ולכך קראו שפיר חבירו כי לפי דרכנו משתעי באמת בצדיק וישר העושה טוב והתדבק בצדיק הראשון ללמוד ממעשיו ונקרא חבירו, ולהיפך נתחייב רשע מלבד שהוא רשע בפני עצמו עוד נתחייב שהחטיא רבים זולתו נוטל חלקו בעד מעשה עצמו בגיהנום וגם חלק חבירו, אם יחטא לעשות כמעשה הראשון ממנו ראה וכן עשה אזי נוטל גם הרשע הראשון המסבב חלק בגיהנום בעד מעשה הרע של השני כי מידו היתה זאת לו, ועל כן קראו חבירו שהוא דומה לו להרשיע.

זו היא השאלה וזה הוא הספק שהיה למשה התורה הזו שקבלתי מימינך שמא משאמות נקראת על שם אחר, פי' אין לי שכרי רק אשר למדתי את בני ישראל בחיי בעצמי, אבל אחרי מותי אם ילמדו תורתי ויעשו את מצות התורה אשר צויתים והוריתים, אין לי עוד כל תוספת זכות, ובכל דור ודור אם יקום מורה חדש אשר יורם דברי התורה אשר שמתי לפניהם יהיה הזכות עליו לבד ותהיה נקראת על שמו ולי אין עוד חלק בזה, ע"ז באה תשובת הקב"ה ח"ו לשמך היא נקראת שנאמר זכרו תורת משה עבדי, כלומר עד עולמי עד תהיה נקראת על שמו לעורר עליו תמיד זכות התורה והמצוה שישמרו ויקיימו בני ישראל בכל דור ודור כמו בהיותו חי עמנו, ומה שמכניס השאלה בפי משה והתשובה בפי הקב"ה אין הכונה כי באמת היו חליפות דברים בזה בין משה להקב"ה, רק כבר אמרנו די באר בכמה מקומות כי אין כמו אלה רק לעורר אותנו על ככה לעמוד על האמת, ומה שיש לנו להסתפק מכניס בדרך האלגארי בפי משה כאלו הוא עצמו מסתפק בדבר והתשובה מכניס בפי הקב"ה, אבל הכונה העקרית כי הכתוב זכרו תורת משה עבדי יתן בינה בלבנו כי התורה נקראת תמיד על שם הנותן הראשון על שם משה, וכן בכל המעשים הפועלים על אחרים נקרא על שם הפועל הראשון אם להיטב ואם להרע לזכותו או לחייבו.

ולבוא אל שארית דברי הילקוט עוד אמר לפניו רבש"ע שמא כל הנסים האלו שעשית על ידי ועל יד אהרן אחי שמא כותב אתה אותם לשם אחר כו', נזכיר בקצרה מה שכתבנו בפרשה בא כי כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים וכל אשר עשו משה ואהרן היו מקור נפתח לכל הנסים והנפלאות לעתיד אשר יעשה ה' באחרית הימים כלם כלולים ומזומנים משכבר הימים בהנסים שעשה משה, וגאולת מצרים היתה מפתח לכל הגאולות, ויש להסתפק אם הנסים האחרונים והגאולות העתידות יהיו נזכרים ג"כ על שם משה מפני שהם גלגולי מעשיו מסובבים וכלולים במה שעשה הוא או שלא יזכר שמו עליהם כלל, ומפני שהשאלה היא על אודות משה ע"כ מכניס השאלה בפי משה עצמו כאלו הוא השואל מה שנוגע אליו שמא כל הנסים האלו שעשית על ידי ועל יד אהרן אחי שמא כותב אתה אותם על שם אחר, אין השאלה על אותם הנסים עצמם שעשו במצרים, כי הלא הם כתובים ומפורשים כבר בתורה על שמם, רק לפי דרכנו השאלה היא על אותם הנסים שיתעוררו ויתחדשו בעתיד מחדש, כפי שבארנו שם בפ' בא לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם על יציאת מצרים יאמר חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ"י מכל הארצות כי אז יגלו ויראו נסי מצרים כי הם נסים גם לעתיד, ואפשר במה שנוגעים לעתיד לא יקרא עוד עליהם שם משה ואהרן ויהיו כתובים על שם אחר שיעמוד אז בראש העם, על זה באה התשובה מאת הקב"ה לאו לשמכם הם נכתבים שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שמו בם דברי אותותיו ולא אמר שמו בם אותותיו רק דברי אותותיו עניני אותותיו גם מה שנכלל וטמון בהם לצורך העתיד הכל שמו משה ואהרן, ומסיים ועוד אני מעיד עליך ולכל היד החזקה אשר דבר משה לא כתיב כאן כי אלו היה כתוב אשר דבר משה היה במשמע רק על נתינת התורה והמצות שיהיה נכתב על שמו לדורות לכל ישראל אלא אשר עשה משה לעיני כל ישראל, והם הנסים והנפלאות שנופל על זה אשר עשה ואומר לעיני כל ישראל, כל ישראל ממש אפי' מה שיעשה בסוף כל הדורות הוא אשר עשה משה כי הכל כלול במעשיו במצרים, כאלו עשה הנסים לעיני כל ישראל עד העולם, והכונה כי מאותן המקראות יש להבין ולצאת מהספק הנ"ל.


סליק ספר ואלה הדברים
וסליקו להו חמשת חומשי תורה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה