רוח חכמים על פרשת ויצא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ויפגע במקום, פרש"י כמו ופגע ביריחו כו', כתב בשפתי חכמים שפירושו לשון חנייה ולא פגישה, ואיננו יודע מה הוא שח, הלא אדרבא ופגע ביריחו הוא פגישה, גם לא ידעתי איזה רוח עבר עליו לפרשו לשון חנייה מה הכריחו לזה.
עוד שם ברש"י בסמוך, ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו ואל תפגע בי ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ, וכתב בשפתי חכמים בשלמא ואל תפגע בי אל תגש בי להפצר {כך במקור!} אבל בהקב"ה לא שייך למימר הכי, ודבריו נפלאים הלא גם ואל תפגע בי בהקב"ה משתעי שאמר הקב"ה לירמיה ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי, וכנראה שטעה והבין שירמיה הוא שאמר אל העם ואל תפגע בי, ושגה כדרכו.
כי בא השמש, במדרש פרשה ס"ח בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח אמר יעקב מי גלה לו ששמי שמש, עיין מה שאכתוב אי"ה בפרשה וישב.
ויקח מאבני המקום. בגמרא חולין פרק גיד הנשה (דף צא ע"ב) כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו תנא וכלן נבלעו באחד, והנה מ"ש התוס' שם כי פשוטו של מקרא הוא אבן אחת מאבני המקום, לדעתי לא נסתר בזה הדרש מכל וכל, כי עוד נמצא בכתוב רמז לדרשא זו, דה"ל למכתב בקצרה ויקח אבן, ומדכתיב מאבני משמע שלקח מכל האבנים כלומר הרבה מהם, אך הענין בכלל זר ומוזר עד מאד, ורחוק מה שימצא מאמר מפליא כמוהו, הכי אבנים דוממים יש להם חפץ ורצון לחפוץ כך וכך, האפשר הדבר שהבינו אבנים פשוטים צדקת יעקב אבינו ע"ה ועצם קדושתו (ועיין תנחומא פרשה יתרו והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאין בהם דעת לא לטובה ולא לרעה) או מי שם פה לאבנים לדבר דבר, ואף גם זאת כי יזדקק הקב"ה בשביל אבנים דוממים לעשות להם נס ופלא כזה שיתלכדו יחד והיו לאחדים לאבן אחת, וא"כ מה נפלינו אנחנו עם בני ישראל עם בחירו בכל האותות והמופתים אשר עשה לנו במצרים שדה צוען ועל הים וכדומה מהנסים והנפלאות בשנוי סדרי הטבע, אם גם בעד אבנים דוממים יעשה כזאת, גם המאמר הזה סותר לדברי המדרש בפרשתינו כי התאחות האבנים היתה שומה מאת יעקב בעצמו שעשה הדבר הזה לאות ולסימן, ובמאמר הגמרא שלפנינו כי להשקיט את האבנים עשה ה' ככה שחברו להם יחדיו, אך האמת מבצבצת ויוצאת כי אין זה רק לשון מליצי שפת אלעגארית, התאחות האבנים הוא ציור לכנוסם וקבוצם שקבצם יעקב יחד זה לזה לגדר וחיץ, וע"ד מליצה הוא שהאבנים התאחו והתלכדו יחד, וכונת המאמר היא כי מאבני משמע לשון רבים שנצרכו אבנים הרבה לעשות גדר לשמירתו, והוא ע"ד מליצה כאלו האבנים תובעים שיעקב ישכב עליהם, כלומר שהיו נדרשים ונצרכים לשמירתו, ואח"כ מבאר מ"ש לאחרונה ויקח את האבן לשון יחיד כי להצבת המצבה נבלעו כלן באחד, פי' כי להמצבה בחר מכלם רק אחת מהנה, כאלו כלם נבלעו ונתכנסו בהאבן האחת הזאת, והרעיון העקרי במאמר זה הוא כי לכך כתיב בתחלה מאבני לשון רבים כי כלם היו נתבעים ונחוצים למלאות מהם די הצורך לגדר סביב סביב, אבל להמצבה הספיקה רק אבן אחת ע"כ כתיב אח"כ ויקח את האבן לשון יחיד, והדברים האלה הלביש ר' יצחק במעטה המליצה האלאגארית {כך במקור!}.
במדרש שם, ויקח מאבני המקום ר' יהודה אומר י"ב אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד י"ב שבטים אמר אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחות הן י"ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, ר' נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה מיצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת ע"כ, כל בעל שכל ישר ובריא יבין כי אין תוכן המאמר כפי תוארו החיצון ויש בו כונה פנימית. א) כי הלא ר"י ור"נ ורבנן לא היו אז על אתר אצל יעקב אבינו ועיניהם לא ראו אם לקח י"ב אבנים או ג' או ב', ובאזניהם לא שמעו אם אמר כך או כך, ומאין נצנצה פלוגתתם וחלוקת דעתם, ובודאי יש לזה מקור ויסוד. ב) מה ראה יעקב דוקא בעת ההיא באותה לינת לילה לעשות לו הסימנים למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', מדוע לא עשה לו אותות וסימנים לזה בעת אחרת, ואין לומר כי מפני קדושת המקום ההוא ויתרון מעלתו, מצא אז עת נכונה לחוש עתידות לו לחשוב חשבון בניו לדורותיו, או ע"ד יחוד שם ה' עליו כעל אבותיו, או על זרע כשר, כי הלא עדיין לא נודע לו מעלת המקום, כמבואר בכתוב אחר זה ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ג) גם סימן התאחות האבנים לאותם הענינים הוא נגד ההגיון, דלפי פשט החיצון שבקש לו סימן שיעמדו ממנו י"ב שבטים, א"כ סימן ההתלכדות הוא היפך הדבר כי מרבים נעשה אחד, אלא היה לו לסמן בהיפך כי מאבן אחת יתפרדו י"ב אבנים. ד) גם קשה לקבל כפשוטו כי יעקב אבינו נ"ע הלל את עצמו ואמר שאינו פסולת, ה) בתלמודא דידן (חולין דף צא ע"ב) יש סתירה לדברי המדרש הללו כפי מה שכתבנו למעלה, דלפי המדרש שלפנינו התאחות האבנים היתה שומה על פי יעקב אבינו לסימן ואלו התם בגמרא דריש מקרא שההתאחדות {כך במקור!} היתה מצד האבנים עצמן שנתקבצו למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי מניח צדיק את ראשו וכלן נבלעו באחד, ומובא ברש"י כאן, וזולת כל הקושיות האלה כל המאמר בכלל הוא ענין מוזר מאד, ועל כרחך כי לוטה בו איזה רעיון יקר כדרכם בקדש, וראיתי ונתתי אל לבי כי כונת המדרש להסביר לנו בלשון אלאגארי {כך במקור!} באיזה זכות נשמר יעקב שלא יזיקוהו חיות רעות, וכל אחד מהחכמים אמר טעמו וסברתו, ר' יהודה אמר כי ניצל בזכות י"ב שבטים שעתידים לצאת ממנו, כלומר בשביל עם ישראל, ואלו נטרף חלילה מחיות רעות לא היו השבטים ומציאות ישראל בעולם, ועל דרך האלאגארי {כך במקור!} מכניס הדברים בפי יעקב עצמו כאילו הוא אמר עתידים י"ב שבטים לצאת ממני, מפני שהוא אסף וקבץ האבנים לעשות לו גדר ושמירה, מכניס בגדר מליצה הדברים בפיו כי הוא אמר כך ועשה לו התאחות האבנים לאות ולסימן, אבל הכונה היא עצם הענין, כי התאחו {נדצ"ל התאחות} האבנים ודביקתם יפה זו לזו, פי' עשיית הגדר והמחיצה יפה שישתמר בטח זהו מפני שעתיד להעמיד י"ב שבטים, ואילו לא התאחו האבנים, כלומר אלו לא היה גדר האבנים ולא היתה מחיצה כראוי שמירה מעולה וחיה רעה אכלתהו ח"ו, אז לא היו במציאות השבטים וצאצאיהם בעולם, ולכך היה הקב"ה שומר לראשו, התאחות האבנים הכונה בזה היא השמירה ששמר אותו הקב"ה, ומפני ששמירתו היתה ע"י הגדר שעשה לו, ע"כ יאמר בשפת האלאגארי כי יעקב הוא שאמר כן וכי האבנים שם אותן לאות, אבל עצם כונת האומר היא כי בזכות עם ישראל שעתידים לצאת ממנו הצילו הקב"ה ושמרו ממזיקים, ומפני שמדבר באבנים, וגם להשבטים היו אבנים בחושן האפוד, ע"כ אצל ויקח מאבני המקום שהוא לשון רבים ולא כתיב ויקח אבן דריש לה שרבוי האבנים למחיצה ולשמירה הוא סימן להשבטים שהיו י"ב אבנים, וכל זה הוא רק לעשות סמוכין להסימן לפי שמדבר באבנים, אבל עיקר הכונה הוא על בני ישראל בכלל ועל ההגנה והשמירה, כי שמירת האבנים והתאחותם שתהיה מחיצה חזקה שלא יוכלו חיות רעות לחדור לתוכה להזיק לו, זהו סימן שי"ב שבטים עתידים לצאת ממנו, כלומר מהשמירה הזאת תהיינה תוצאות לעם בני ישראל ואלו טרוף טורף חלילה לא היו ישראל בעולם, ור' נחמיה אמר סברא דידי' שהתאחות האבנים, פי' המחיצה שעשה וקרב אבן אל אבן שלא יוזק ועי"ז נשתמר הוא בזכות עצמו שייחד הקב"ה שמו עליו כמו על אבותיו, וגם הוא מצא סמוכין למליצתו, מפני שהאבות נקראים צורים ככתוב (במדבר כג ט) הנה מראש צורים אראנו (ישעיה נא א) הביטו אל צור חצבתם, ע"כ סמיך לי' כאן בענין האבנים שכאשר התאחו האבנים והשמירה עלתה יפה זה אות וסימן כי יחד הקב"ה שמו עליו כעל אבותיו שעשה להם נסים והצילם מכל רע, ואילו לא התאחו האבנים, הרצון בזה אלו לא היתה המחיצה ונתנזק חלילה אזי לא היה דומה לאבותיו, כנוס האבנים וחבורם זו לזו יחד לשמירה יפה זו היא מליצת התאחות האבנים, אבל לא שהיו באמת למוצק אחד ממש, רק מה שקבצם וכנסם לצורך הגדר יומלץ התאחות, ובלשון האלאגארי מכניס הדברים בפי יעקב כאלו הוא אמר כן, אבל תכלית הכונה במאמר זה הוא הענין עצמו כי ממעשה הגדר נשאר בחיים וייחד הקב"ה שמו עליו, ורבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, והתאחות האבנים פי' עבודת מלאכת הגדר אבן לאבן שחברה {צ"ל שֶׁחֻבְּרוּ} להם יחדיו, היתה תועלת שיצאו זרע אמת בלי פסולת, ואלו נהרג ח"ו לא היה עוד זרע קדש בעולם והיה נפסק החבל, כי זולתו הלא נשארו הסובין והפסולת ישמעאל ובני קטורה ועשו ואלופיו, ובגדר מליצה חידות יצייר המאמר כאלו יעקב בעצמו אמר כן, אבל הרצון שאנחנו נעמוד על תועלת השמירה וההגנה, ומה הטוב שיצא מזה שגדר א"ע בפני החיות, ובאיזה זכות שמרו הקב"ה.
אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, יש להתעורר היאומן כי יסופר על יעקב אבינו בחיר האבות שעלה על דעתו מתחלה כי אין אלהים במקום הזה, הלא יסוד האמונה במציאות ה' כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' סובב כל עלמין וסובל כל עלמין וממלא כל עלמין, וא"כ איך אמר יעקב אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, גם ראוי לעמוד על כפל התוארים בית אלהים ושער השמים, ומה הוא ההבדל בעניניהם, ולהבין את זאת נרדפה לדעת ההבדל בין בית לשער, הנה בית הונח על המעון המיוחד לכל איש או לכל בית אב בפני עצמו, ובחצר אחד יתכן שימצאו כמה בתים לבתי אבות שונים ונפרדים, ואין בהבתים כל התערבות מיתר בני החצר, כי אם איש איש וביתו לבדו, ושער הונח על המקום אשר כל גרי החצר כל יושבי הבתים השונים כלם יעברון יוצאים ונכנסים מהחצר לרחוב ומהרחוב לחצר דרך שם, הוא המאחד והמקבץ תחתיו את כל בני החצר כאיש אחד חברים, ומעתה יתבאר לנו ההבדל בין בית תפלה לשער השמים, בין סתם בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל תפוצות ישראל בין בית המקדש, כי הוא עצמו אותו ההבדל שאמרנו, כי סתם בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים בית אלהים, בחינת בית, שהוא מיוחד לכל אחד לבדו שבחר להתפלל בו, או לכל עדה בפני עצמה שקבעה לה הבית ההוא לתפלה, ואין התערבות מבית תפלה זה לבית תפלה אחר, אבל מקום בית המקדש כל רנה וכל תפלה מאיזה בית תפלה שהוא בכל הארץ, עולה השמימה ועוברת דרך שם, כמאמרם ז"ל כל המתפלל יכוון דרך ירושלים (ברכות דף לא) ובמדרש פ' שמות דאף בימי חורבנה לא זזה השכינה משם, ואולי הכונה משום שמתפללים אנחנו אל המקום ההוא גם בגלותינו, גם אליו גוים ידרושו כאשר התפלל שלמה המלך ע"ה (מלכים ח'), ע"כ בצדק נקרא המקום ההוא שער השמים שיש לו בחינת שער, שכל התפלות מכל בתי התפלה שבכל כנפות הארץ עוברות ועולות דרך המקום ההוא בבחינת שער החצר ושער העיר, והוא הנאמר (תהלים פז) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, פי' שערי ציון שדרך שם עולות כל התפלות השמימה ועל כן נקראים שערים, אוהב ה' אותם יותר מכל משכנות יעקב כי מעלתם גדולה ויתירה מכל משכנות יעקב [ולפי באורנו זה אין הכרח לפרש מ"ם של מכל מ"ם היתרון ואולי פירושו מ"ם מקומי, כי מכל משכנות יעקב נמשכת האהבה לשערי ציון, כי מכל מקומתם {צ"ל מקומותם} למושבותם של ישראל באות התורה והתפלה למעלה דרך שערי ציון, וא"כ אוהב ה' שערי ציון ע"י משכנות יעקב] ומבאר הטעם של אהבת שערי ציון מכל משכנות יעקב, כי נכבדות, תואר לתורה ולתפלה, מדובר בך, כלם באים לשערי ציון ודרך שם עולות השמימה, וא"כ עיר אלהים סלה, פי' באופן זה אין קדושת המקום ההוא תלויה בזמן דוקא כשישראל שרוים על אדמתם והמקדש על מכונו, רק היא עיר אלהים סלה אף בעת חורבנה, כי גם בהיותם בגולה אובדים בארץ מצרים ונדחים בארץ אשור, תעלינה תורתם ותפלתם דרך מקום המקדש, המכוון נגד שערי שמים, וא"כ היא עיר אלהים תמיד בלי הפסק.
[ולשלמות הבאור לא אחדל מלכתוב כאן גם מה שבארתי יתר הכתובים במזמור זה, אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכונניה {כך במקור!} עליון, והוא מקרא קשה, ובארתיו עפ"י הרגיל בעולם כי קטן נתלה בגדול, וכן מצינו בתורה יתרו חותן משה, וזה נראה לי בכתוב (רות ב' א') ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז, והדברים כפולים, כשאמר מודע לאישה ידענו כי הוא ממשפחת אלימלך, ולמה שנה הכתוב עוד הפעם ממשפחת אלימלך, גם איזה חבור וקשור יש להסיפור איש גבור חיל למשפחת אלימלך, והלא תכונת האיש ומהללו ראוים להכתב לפני הזכרת שמו, והל"ל איש גבור חיל ושמו בועז, אולם הכתוב בא להודיע ולהוכיח גדלו ורום ערכו של אלימלך, כמאמרם ז"ל (ב"ב דף צא) אלימלך פרנס הדור היה, ומספר לנו הכתוב כי בועז התיחש לאלימלך ונתלה בו שהוא ממשפחתו בבחינת קטן שנתלה בגדול, וכדאיתא במדרש רות ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא א"ר שמואל בר נחמן בועז גדול הדור היה והאשה עשתה אותו קרוב שנאמר קרוב לנו האיש, והן הם הדברים בפסוק זה ולנעמי מודע לאישה להודיע כי בועז התיחש לאלימלך בגדר קטן הנתלה בגדול להוכיח מזה גדלו של אלימלך, ואלו לא גלה הכתוב את אזנינו כי בועז היה אדם גדול, איזה הוכחה יש מזה שאלימלך היה גדול הדור מאד נעלה, הלא יכול להיות שהיה נעלה רק מבועז הפחות ושפל הערך, ונערך גדול רק לגבי בועז, אבל באמת לגבי דכולי עלמא היה כאחד העם מהבינונים או גם מהפחותים, לזאת יאמר הכתוב, ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז, כלומר דע לך כי זה בועז האיש היה איש גבור חיל אדם גדול ראש אלפי ישראל, ועם כל זה ממשפחת אלימלך היה נתלה באלימלך שהוא מבני משפחתו של אלימלך, הלא זה ראיה ברורה ועדות נאמנה כי אלימלך היה נעלה ומרומם גם מבועז וגדול הדור היה, והנה דרך תליית קטן בגדול כשם שנמצא בין שני בני אדם כך נמצא בין ערים ויושביהן, יש עיר מצער והיא מודעת בקצוי ארץ ואיים רחוקים, ע"י פרסום האדם הגדול שבתורה {נדצ"ל שבתוכה}, ונתלה המקום בהאיש, ויש להפך כי המקום מפורסם ונודע למכביר, וע"י זה נודע האיש בארץ שהוא מאותו מקום פלוני הידוע ונתלה האיש בהמקום, וגם בזה תלוי מי הוא הגדול שביניהם אם האיש או המקום, אם האיש גדול מהמקום אזי המקום נתלה בו, ואם המקום גדול מהאיש, הוא נתלה בהמקום, ואת הדבר הזה נתן הכתוב אות ומופת למעלת וגדולת ציון על כל המקומות ואומר אזכיר רהב ובבל ליודעי, כשאזכיר ליודעי ומכירי את רהב ובבל, הנה פלשת וצור עם כוש, כל אלה המקומות אם אזכירם ליודעי ומכירי מדי דברי עמם, זה יולד שם, אזי יהיה לי ההכרח לתת אות וסימן כי פלוני ופלוני הידוע נולד שם, כי מפחיתות המקום וחסרון פרסומו יהיה דרוש לחפש ולמצוא איזה איש ידוע לתלות המקום בו, בבחינת קטן שנתלה בגדול, אבל בציון הוא להפך ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, כל אחד ואחד אף הגדול שבגדולים, ולזה הכפיל איש ואיש פי' באין יוצא מן הכלל, על כלם יאמר הסימן כי נולד בציון ויתלה עצמו בה, והטעם והוא יכונניה {כך במקור!} עליון שהיא תהיה עליון לכלם, והכל יתיחשו אליה ביחש קטן הנתלה בגדול, ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה, הנראה כי יספור הוא פעל מן ספר פי' יכתוב בספר, כמו בשפת אשכנז מן ספר יאמר לכתיבה בספר לספור, והרצון כי אלה מבני ציון הכתובים ובלולים בין העמים, ינפה אותם ה' כבנפה ויכתבם בספר כי זה יולד בציון ולא ידח מבני ציון נדח,]
נחזור לעניננו כי שער השמים הונח ביחוד על המקום הנקדש לקבלת כל תחנה וכל תפלה מכל העולם כלו, אשר יעלו ויבואו ויגיעו למעלה דרך שם הוא מקום בית המקדש, הוא המקום אשר נטה יעקב אבינו ע"ה ללון שם, כי הוא בחינת שער ממש כמו שער החצר או שער העיר אשר דרך שם יוצאים ובאים כל יושבי הבתים המיוחדים שבאותו חצר או שבאותה עיר, כן מכל בתי התפלות שבכל הארץ עולות ונמשכות התפלות למעלה בקדש דרך שם כפי שבארנו, והנה יעקב אבינו ע"ה כאשר התפלל שם, כדרשתם ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה, עשה את המקום הזה בית תפלה פרטי לפי דעתו ומחשבתו של יעקב, כי לא ידע ולא הרגיש כי זהו המקום המיוחד והנקודה המרכזית שכל התפלות עוברות דרך הנה והוא בחינת שער, ויחשוב בלבו שהמקום הזה הוא כאחד המקומות, ובהתפללו שם הקדישו בבחינת בית תפלה פרטי, אבל בראותו בחלומו סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, וה' נצב עליו וגו' אז הרגיש כי המקום הזה הוא ביחוד מקום הקדושה, ועל זה אמר אכן יש אלהים במקום הזה ביחוד והוא מרכז הקדושה ואנכי לא ידעתי, רק חשבתי כי הוא כאחד המקומות, ויירא ויאמר אם כן אין זה כי אם בית אלהים פי' אין זה כאשר חשבתי שהוא כי אם בית אלהים בית תפלה פרטי בהתפללי בו, אלא וזה שער השמים, שהוא המקום המיוחד בעצם וראשונה להשראת השכינה, לקבל במקום הזה כל עתירה וכל תפלה וזהו בחינת שער, ואולי מראה הסלם ומלאכי אלהים העולים ויורדים בו הוא ציור לעליית התפלות וירידת ההשפעה דרך שם, ולכך בא הציור בסלם שעמידתו באלכסון ולא ראשו נגד עקרו, כי התפלות נמשכות דרך שם מכל כנפות הארץ, וגם על כן קדמו העולים הם הרוחניות התפלות להיורדים הם ירידת השפע וההנהגה לעולם התחתון והבן, וע"ז אמר אין זה כי אם בית אלהים כמחשבתי מתחלה רק וזה שער השמים כפי שבארנו, כי את זה ראה במראה הסלם והעולים והיורדים כנ"ל.
והיה ה' לי לאלהים, במדרש פרשה ע' ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אמר לו הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים בירושלים {בפסוק איתא מירושלים} והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמי {צ"ל עמו} והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"כ, רבו כמו רבו המחברים והמפרשים על המאמר הזה, כלם התקשו בהבנתו מה היא הטובה והתועלת אם יתן בלשון והיה, לא נאמר במדרש כי בגלל הדבר הזה שאמר והיה ה' לי לאלהים יוסיף על הטובה עצמה רב או מעט, רק כל טובות וברכות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, ואין השינוי רק בלשון ומה שמץ דבר טוב נמצא בזה, גם ראוי להתבונן אל לשון מפתח, באיזה סוג הוא בחינת מפתח, כי דברי רבותינו הקדושים ז"ל אינם יוצאים במקרה רק הם מדוקדקים מאד, ובאמרו עשאן מפתח לגאולתן של בנים, עלינו למצוא בזה בחינת מפתח ממש שהוא פותח דבר נעול, שאין בו בעצמו ההנאה, רק הוא פותח שער לכנוס אל ההנאה, ובלעדי המפתח אין להשיג את הטוב ואת ההנאה ההיא, ואיך נכללת התכונה הזאת בלשון והיה ביחש אל הטובות הברכות והנחמות שעתיד הקב"ה לתת לנו, והנה כל הנושאים משאת על המאמר הזה מפרשי המדרש והמחברים בספריהם כמעט כלם כאחד שפה אחת ודברים אחדים למו, להבדיל בין ויהי לויהיה {צ"ל לוהיה}, כי ויהי הוא לשון של צער והיה הוא לשון של שמחה, ועם כל לחצם לא אבין לה במה הזיזו את השאלה ממקומה, לו יהי כדבריהם כי והיה הוא לשון של שמחה, אבל עדיין קשה מה יושיענו זה, מה יתן ומה יוסיף לנו, מאי איכפת לנו אם יאמר בלשון ויהי אם מהברכה והטובה עצמה לא תחסר מאומה, גם לא שמו המחברים לבם לכנוי מפתח, איזה בחינת מפתח יש בזה.
ונראה לי בכונת המדרש שהוא מוצא טובה ותועלת גם בהלשון עצמו, ולולי לשון והיה לא היתה הברכה עצמה במציאות, נצייר נא בנפשנו אלו לא הודיע לנו הקב"ה כלל ביד הנביאים והחוזים וע"י חכמינו ז"ל היעודים העתידים לנו כל הכתוב והנאמר בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אלו לא הוגד לנו שמץ דבר ולא היה לנו זכר מהטוב אשר ננחל לעתיד אלו לא היה כל מגיד ומשמיע כי עוד ישוב ה' וירחמנו, אזי כבר עברנו ובטלנו חלילה מן העולם, היאוש הנורא באורך הגלות שנות אלפים, בגזרות נוראות והשמדות איומות אשר אכלונו בכל פה, היה מוחה את שם ישראל מן הארץ, כעמים רבים אשר נכחד זכרם ואבד נירם, כי באין אומר ובאין דברים, באין יעוד ובאין הבטחה כי ייטב לנו בזמן {יש להוסיף מן} הזמנים לא היה לנו במה להתחזק באמונתינו ולהחזיק מעמד עד היום הזה, רק ההבטחות והיעודים אשר שמענו מפי נביאנו {כך במקור!} וחוזינו ומפי חכמינו ז"ל אשר רוח ה' דובר {צ"ל דִּבֶּר} בם, המה יפיחו בעצמותינו היבשות רוח חיים רוח אמונה רוח אומץ וגבורה לבלי לעזוב את דגל מחנה יהודה, בתקותינו יום יום כי דברי הנביאים והחוזים לא ישובו ריקם ועוד מעט יתקיימו, התקוה והבטחון המה ינחונו בין הררי אש ושלג ולא שופכו אשורינו, ולולי הוגד לנו מראש לא בסתר מה שיהיה באחרית הימים, ולא נתנו לנו נביאנו וחוזינו את משענת ההבטחה בצאתנו בגולה אזי אבדנו כלנו אבדנו, ואף כי עצם הגאולה בעת שתעלה רצון מהבורא ית' תבוא בזמנה, אבל מחסרון ידיעה מגאולה ופדות, לא באנו אליה, והיינו נבלעים בין העמים טרם תבוא הגאולה במועדה, הלא כנים אנחנו בהנחתנו זאת כי היעודים המבשרים כי כך וכך יהיה באחרית הימים, המה היסוד לקיומנו, הוא הרוח אשר יחיינו והוא הנותן לנו כח לשאת ולסבול, ואם כן איפא היש טובה גדולה ותועלת מוחשית מזו, מן היעוד וההבטחה על העתיד, האומנם כי ההבטחות והיעודים בעצמם איננם עצם הטוב המבוקש, רק הגאולה היא תכלית הדבר, ומאמרי היעודים הם רק הגורמים להגיע אל ההנאה מהטוב ההוא, וזהו בחינת מפתח, שהמפתח בעצמו איננו עצם הדבר הנדרש, רק הוא פותח את המנעול לכנוס במקום שהדבר מונח שם ולקחתו, כך לולי היעודים היתה הגאולה נעולה סגורה ומסוגרת לפנינו ולא באנו אליה, ועל ידי ההבטחות נקרב לגשת אליה ולכנוס בתורה {צ"ל בתוכה} ליהנות מטובה.
והנה יעקב אבינו ע"ה לא הסתפק במה שיעשה בפועל כשישוב בשלום אל בית אביו שיעבוד את ה' והאבן אשר שם מצבה תהיה בית אלהים וכל אשר יתן לו עשר יעשרנו לו, ולא אמר די בהמעשה עצמה כשתגיע זמנה, כי אם הקדים את עצמו להגיד מקודם בעת נדודו מה שיעשה מחר לאחר זמן כשישוב לבית אביו, ואמר והיה ה' לי לאלהים פי' שאמר מה שיעשה בעתיד, ע"ז אמר ר"י דסכנין בש"ר לוי, נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אתה אמרת והיה וגו', פי' אתה הודעת מתחלה את אשר תעשה בזמן מאוחר, כן אעשה גם אני כמוך ויהיה מפתח לגאולתן של בניך, גם אני אודיעם את גאולתם מתחלה ואומר להם והיה ביום ההוא וגו', חייך שכל טובות ברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, פי' לא אסתפק בעצם הנתינה לבד מבלי אשר אודיעם מראש מה שיהיה לאחרונה, כי אז יהיו נואשים מתקוה, ובטרם יבוא מועד גאולתם במועד אשר יעדתי והנה איננם כי כבר התבוללו בעמים, אלא איני נותנן אלא בלשון הזה, פי' גם אני אקדים להודיעם והיה ביום ההוא וגו' ואבשר להם מתחלה כל היעודים העתידים, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים בירושלים, והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו', הנה מפורשים בזה היעודים מקבוץ גליות ושיבת ציון מהצלחה רוחנית והצלחה גופנית, והודעת היעודים האלה יסוד מוסד לגוף הדבר, הוא מפתח לכנוס למקום הנעול, והוא מדה במדה כשם שהודיע יעקב אבינו ע"ה ג"כ מה שיעשה אחרי ימים רבים.
נחשתי ויברכני ה' בגללך, בגמרא ברכות (דף מב סע"א) תיכף לתלמיד חכם ברכה שנאמר ויברכני ה' בגללך ואיבעית אימא מהכא ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, ואין הדרש מבואר, כי אין בכתובים אלו רק כי הברכה היתה בגללם, אבל מה היא ההוכחה שהברכות היו תכופות וסמוכות, ונראה כי כונת הגמרא לפרש איזה סימן הי' שנתברכו בגללם וקאמר דהברכה היתה תכופה וסמוכה לביאתם, וזהו שאמר לכן נחשתי, פי' הרגשתי כמו ומי יחוש חוץ ממני (קהלת ב' כה) שברכני ה' בגללך, ומנין הרגיש את זאת מזה שבאה תיכף וסמוך, וכן ביוסף ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ממה היה ניכר שהברכה היתה בגללו אלא ע"כ משום שהיתה תיכף.
ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך, ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל וגו', בפרשה זו יש להעיר איזה הערות, א) לאיזה צורך היו להם שני העדים הגל והמצבה, ב) למה הבדיל לבן בינו לבין יעקב ועשה חלוק ביניהם בעניני העדים, כי על עצמו אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, והעיד רק עד אחד את הגל ולא זכר את המצבה, ואלו על יעקב מוסיף עוד עד שני את המצבה ואומר ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, ונראה כי ענין מצבה בכתוב הוא דבר שבקדושה, קדש לה', ורמזו כאן בהמצבה שהקב"ה כביכול הוא העד בינותם, הוא יצף על הדברים שבסתר, כי נכרת הברית ביניהם על שני דברים, על דברים שבגלוי ועל דברים שבסתר, הדברים שבגלוי הוא שלא יעברו את הגבול מזה לזה לרעה, כי זה יראו אנשים בעינים, ועל זה היה הגל העד, והדברים שבסתר הוא שלא יענה יעקב את בנותיו ולא יקח עליהם נשים, כמפורש בכתוב כי נסתר איש מרעהו אם תענה את בנותי וגו' אין איש עמנו, ועל זה העידה המצבה של קדש אשר רוח אלהים שורה עליה, שהקב"ה יהיה לעד על זה, והוא צופה נסתרות, ולזאת קרא את המצבה בשם מצפה בחלוף אותיות בומ"ף על שם אשר אמר יצף ה', וכל זה מבואר בכתוב, והמצפה (היא המצבה) ענין עדותה הוא, אשר אמר יצף ה' כי נסתר איש מרעהו אם תענה וגו' האלהים עד ביני ובינך, והוא מבואר, והנה העדות של הגל שהוא על דברים שבגלוי על העברת הגבול לרעה, בזה שוים שניהם יעקב ולבן כאחד, כשם שיעקב לא יעבור הגבול להרע ללבן, כן לא יעבור לבן להרע ליעקב, והעיד הגל על שניהם בשוה, אבל עדותה של המצבה שהיא על דברים שבסתר אם תענה את בנותי וגו', היא רק על יעקב לבד שלקח את בנות לבן עמו, אבל אצל לבן לא נשאר דבר מאשר ליעקב שיהיה חשש רעה בסתר, והוא שאמר לבן הנה הגל הזה והנה המצבה, עד הגל הזה ועדה המצבה, שני עדים המה בינינו על שני דברים, כל אחד מהם יעיד על איזה ענין בפני עצמו, ולכך לא ערבבם יחד עדים הגל והמצבה, כאלו שניהם יעידו על דבר אחד, רק הבדילם זה מזה עד הגל ועדה המצבה כל אחד הוא עד על ענין מיוחד, ומבאר פרטי עדותם, אם אני לא אעבור אליך שזהו דבר הגלוי על זה הצבנו לעד את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי ג"כ את הגל הזה, כי בזה שוים אנחנו, ועל מה שנוסף מצדק {נדצ"ל מצדך} חשש דברים שבסתר ענוי בנותי באין רואים, ע"ז הצבנו ואת המצבה הזאת לרעה, ר"ל הקב"ה יהיה עד בינינו ולכך העיד על יעקב שני עדים כי מצדו יש לו שני ענינים, ולבן הקדים תמיד את הגל להמצבה מפני שבהגל פי שנים ברוחו שמעיד על שניהם, אבל המצבה היא עדות רק על אחד מהם, ולא חלק כבוד להקדושה רק להתועלת והשמוש, לא כן יעקב אבינו ע"ה חלק כבוד להקדושה והקדים המצבה תחלה, כי מתחלה לקח אבן וירימה מצבה, ואחר כן אמר לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו את הגל.
כי בא השמש, במדרש פרשה ס"ח בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח אמר יעקב מי גלה לו ששמי שמש, עיין מה שאכתוב אי"ה בפרשה וישב.
ויקח מאבני המקום. בגמרא חולין פרק גיד הנשה (דף צא ע"ב) כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו תנא וכלן נבלעו באחד, והנה מ"ש התוס' שם כי פשוטו של מקרא הוא אבן אחת מאבני המקום, לדעתי לא נסתר בזה הדרש מכל וכל, כי עוד נמצא בכתוב רמז לדרשא זו, דה"ל למכתב בקצרה ויקח אבן, ומדכתיב מאבני משמע שלקח מכל האבנים כלומר הרבה מהם, אך הענין בכלל זר ומוזר עד מאד, ורחוק מה שימצא מאמר מפליא כמוהו, הכי אבנים דוממים יש להם חפץ ורצון לחפוץ כך וכך, האפשר הדבר שהבינו אבנים פשוטים צדקת יעקב אבינו ע"ה ועצם קדושתו (ועיין תנחומא פרשה יתרו והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאין בהם דעת לא לטובה ולא לרעה) או מי שם פה לאבנים לדבר דבר, ואף גם זאת כי יזדקק הקב"ה בשביל אבנים דוממים לעשות להם נס ופלא כזה שיתלכדו יחד והיו לאחדים לאבן אחת, וא"כ מה נפלינו אנחנו עם בני ישראל עם בחירו בכל האותות והמופתים אשר עשה לנו במצרים שדה צוען ועל הים וכדומה מהנסים והנפלאות בשנוי סדרי הטבע, אם גם בעד אבנים דוממים יעשה כזאת, גם המאמר הזה סותר לדברי המדרש בפרשתינו כי התאחות האבנים היתה שומה מאת יעקב בעצמו שעשה הדבר הזה לאות ולסימן, ובמאמר הגמרא שלפנינו כי להשקיט את האבנים עשה ה' ככה שחברו להם יחדיו, אך האמת מבצבצת ויוצאת כי אין זה רק לשון מליצי שפת אלעגארית, התאחות האבנים הוא ציור לכנוסם וקבוצם שקבצם יעקב יחד זה לזה לגדר וחיץ, וע"ד מליצה הוא שהאבנים התאחו והתלכדו יחד, וכונת המאמר היא כי מאבני משמע לשון רבים שנצרכו אבנים הרבה לעשות גדר לשמירתו, והוא ע"ד מליצה כאלו האבנים תובעים שיעקב ישכב עליהם, כלומר שהיו נדרשים ונצרכים לשמירתו, ואח"כ מבאר מ"ש לאחרונה ויקח את האבן לשון יחיד כי להצבת המצבה נבלעו כלן באחד, פי' כי להמצבה בחר מכלם רק אחת מהנה, כאלו כלם נבלעו ונתכנסו בהאבן האחת הזאת, והרעיון העקרי במאמר זה הוא כי לכך כתיב בתחלה מאבני לשון רבים כי כלם היו נתבעים ונחוצים למלאות מהם די הצורך לגדר סביב סביב, אבל להמצבה הספיקה רק אבן אחת ע"כ כתיב אח"כ ויקח את האבן לשון יחיד, והדברים האלה הלביש ר' יצחק במעטה המליצה האלאגארית {כך במקור!}.
במדרש שם, ויקח מאבני המקום ר' יהודה אומר י"ב אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד י"ב שבטים אמר אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחות הן י"ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, ר' נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה מיצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת ע"כ, כל בעל שכל ישר ובריא יבין כי אין תוכן המאמר כפי תוארו החיצון ויש בו כונה פנימית. א) כי הלא ר"י ור"נ ורבנן לא היו אז על אתר אצל יעקב אבינו ועיניהם לא ראו אם לקח י"ב אבנים או ג' או ב', ובאזניהם לא שמעו אם אמר כך או כך, ומאין נצנצה פלוגתתם וחלוקת דעתם, ובודאי יש לזה מקור ויסוד. ב) מה ראה יעקב דוקא בעת ההיא באותה לינת לילה לעשות לו הסימנים למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', מדוע לא עשה לו אותות וסימנים לזה בעת אחרת, ואין לומר כי מפני קדושת המקום ההוא ויתרון מעלתו, מצא אז עת נכונה לחוש עתידות לו לחשוב חשבון בניו לדורותיו, או ע"ד יחוד שם ה' עליו כעל אבותיו, או על זרע כשר, כי הלא עדיין לא נודע לו מעלת המקום, כמבואר בכתוב אחר זה ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ג) גם סימן התאחות האבנים לאותם הענינים הוא נגד ההגיון, דלפי פשט החיצון שבקש לו סימן שיעמדו ממנו י"ב שבטים, א"כ סימן ההתלכדות הוא היפך הדבר כי מרבים נעשה אחד, אלא היה לו לסמן בהיפך כי מאבן אחת יתפרדו י"ב אבנים. ד) גם קשה לקבל כפשוטו כי יעקב אבינו נ"ע הלל את עצמו ואמר שאינו פסולת, ה) בתלמודא דידן (חולין דף צא ע"ב) יש סתירה לדברי המדרש הללו כפי מה שכתבנו למעלה, דלפי המדרש שלפנינו התאחות האבנים היתה שומה על פי יעקב אבינו לסימן ואלו התם בגמרא דריש מקרא שההתאחדות {כך במקור!} היתה מצד האבנים עצמן שנתקבצו למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי מניח צדיק את ראשו וכלן נבלעו באחד, ומובא ברש"י כאן, וזולת כל הקושיות האלה כל המאמר בכלל הוא ענין מוזר מאד, ועל כרחך כי לוטה בו איזה רעיון יקר כדרכם בקדש, וראיתי ונתתי אל לבי כי כונת המדרש להסביר לנו בלשון אלאגארי {כך במקור!} באיזה זכות נשמר יעקב שלא יזיקוהו חיות רעות, וכל אחד מהחכמים אמר טעמו וסברתו, ר' יהודה אמר כי ניצל בזכות י"ב שבטים שעתידים לצאת ממנו, כלומר בשביל עם ישראל, ואלו נטרף חלילה מחיות רעות לא היו השבטים ומציאות ישראל בעולם, ועל דרך האלאגארי {כך במקור!} מכניס הדברים בפי יעקב עצמו כאילו הוא אמר עתידים י"ב שבטים לצאת ממני, מפני שהוא אסף וקבץ האבנים לעשות לו גדר ושמירה, מכניס בגדר מליצה הדברים בפיו כי הוא אמר כך ועשה לו התאחות האבנים לאות ולסימן, אבל הכונה היא עצם הענין, כי התאחו {נדצ"ל התאחות} האבנים ודביקתם יפה זו לזו, פי' עשיית הגדר והמחיצה יפה שישתמר בטח זהו מפני שעתיד להעמיד י"ב שבטים, ואילו לא התאחו האבנים, כלומר אלו לא היה גדר האבנים ולא היתה מחיצה כראוי שמירה מעולה וחיה רעה אכלתהו ח"ו, אז לא היו במציאות השבטים וצאצאיהם בעולם, ולכך היה הקב"ה שומר לראשו, התאחות האבנים הכונה בזה היא השמירה ששמר אותו הקב"ה, ומפני ששמירתו היתה ע"י הגדר שעשה לו, ע"כ יאמר בשפת האלאגארי כי יעקב הוא שאמר כן וכי האבנים שם אותן לאות, אבל עצם כונת האומר היא כי בזכות עם ישראל שעתידים לצאת ממנו הצילו הקב"ה ושמרו ממזיקים, ומפני שמדבר באבנים, וגם להשבטים היו אבנים בחושן האפוד, ע"כ אצל ויקח מאבני המקום שהוא לשון רבים ולא כתיב ויקח אבן דריש לה שרבוי האבנים למחיצה ולשמירה הוא סימן להשבטים שהיו י"ב אבנים, וכל זה הוא רק לעשות סמוכין להסימן לפי שמדבר באבנים, אבל עיקר הכונה הוא על בני ישראל בכלל ועל ההגנה והשמירה, כי שמירת האבנים והתאחותם שתהיה מחיצה חזקה שלא יוכלו חיות רעות לחדור לתוכה להזיק לו, זהו סימן שי"ב שבטים עתידים לצאת ממנו, כלומר מהשמירה הזאת תהיינה תוצאות לעם בני ישראל ואלו טרוף טורף חלילה לא היו ישראל בעולם, ור' נחמיה אמר סברא דידי' שהתאחות האבנים, פי' המחיצה שעשה וקרב אבן אל אבן שלא יוזק ועי"ז נשתמר הוא בזכות עצמו שייחד הקב"ה שמו עליו כמו על אבותיו, וגם הוא מצא סמוכין למליצתו, מפני שהאבות נקראים צורים ככתוב (במדבר כג ט) הנה מראש צורים אראנו (ישעיה נא א) הביטו אל צור חצבתם, ע"כ סמיך לי' כאן בענין האבנים שכאשר התאחו האבנים והשמירה עלתה יפה זה אות וסימן כי יחד הקב"ה שמו עליו כעל אבותיו שעשה להם נסים והצילם מכל רע, ואילו לא התאחו האבנים, הרצון בזה אלו לא היתה המחיצה ונתנזק חלילה אזי לא היה דומה לאבותיו, כנוס האבנים וחבורם זו לזו יחד לשמירה יפה זו היא מליצת התאחות האבנים, אבל לא שהיו באמת למוצק אחד ממש, רק מה שקבצם וכנסם לצורך הגדר יומלץ התאחות, ובלשון האלאגארי מכניס הדברים בפי יעקב כאלו הוא אמר כן, אבל תכלית הכונה במאמר זה הוא הענין עצמו כי ממעשה הגדר נשאר בחיים וייחד הקב"ה שמו עליו, ורבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, והתאחות האבנים פי' עבודת מלאכת הגדר אבן לאבן שחברה {צ"ל שֶׁחֻבְּרוּ} להם יחדיו, היתה תועלת שיצאו זרע אמת בלי פסולת, ואלו נהרג ח"ו לא היה עוד זרע קדש בעולם והיה נפסק החבל, כי זולתו הלא נשארו הסובין והפסולת ישמעאל ובני קטורה ועשו ואלופיו, ובגדר מליצה חידות יצייר המאמר כאלו יעקב בעצמו אמר כן, אבל הרצון שאנחנו נעמוד על תועלת השמירה וההגנה, ומה הטוב שיצא מזה שגדר א"ע בפני החיות, ובאיזה זכות שמרו הקב"ה.
אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, יש להתעורר היאומן כי יסופר על יעקב אבינו בחיר האבות שעלה על דעתו מתחלה כי אין אלהים במקום הזה, הלא יסוד האמונה במציאות ה' כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' סובב כל עלמין וסובל כל עלמין וממלא כל עלמין, וא"כ איך אמר יעקב אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, גם ראוי לעמוד על כפל התוארים בית אלהים ושער השמים, ומה הוא ההבדל בעניניהם, ולהבין את זאת נרדפה לדעת ההבדל בין בית לשער, הנה בית הונח על המעון המיוחד לכל איש או לכל בית אב בפני עצמו, ובחצר אחד יתכן שימצאו כמה בתים לבתי אבות שונים ונפרדים, ואין בהבתים כל התערבות מיתר בני החצר, כי אם איש איש וביתו לבדו, ושער הונח על המקום אשר כל גרי החצר כל יושבי הבתים השונים כלם יעברון יוצאים ונכנסים מהחצר לרחוב ומהרחוב לחצר דרך שם, הוא המאחד והמקבץ תחתיו את כל בני החצר כאיש אחד חברים, ומעתה יתבאר לנו ההבדל בין בית תפלה לשער השמים, בין סתם בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל תפוצות ישראל בין בית המקדש, כי הוא עצמו אותו ההבדל שאמרנו, כי סתם בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים בית אלהים, בחינת בית, שהוא מיוחד לכל אחד לבדו שבחר להתפלל בו, או לכל עדה בפני עצמה שקבעה לה הבית ההוא לתפלה, ואין התערבות מבית תפלה זה לבית תפלה אחר, אבל מקום בית המקדש כל רנה וכל תפלה מאיזה בית תפלה שהוא בכל הארץ, עולה השמימה ועוברת דרך שם, כמאמרם ז"ל כל המתפלל יכוון דרך ירושלים (ברכות דף לא) ובמדרש פ' שמות דאף בימי חורבנה לא זזה השכינה משם, ואולי הכונה משום שמתפללים אנחנו אל המקום ההוא גם בגלותינו, גם אליו גוים ידרושו כאשר התפלל שלמה המלך ע"ה (מלכים ח'), ע"כ בצדק נקרא המקום ההוא שער השמים שיש לו בחינת שער, שכל התפלות מכל בתי התפלה שבכל כנפות הארץ עוברות ועולות דרך המקום ההוא בבחינת שער החצר ושער העיר, והוא הנאמר (תהלים פז) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, פי' שערי ציון שדרך שם עולות כל התפלות השמימה ועל כן נקראים שערים, אוהב ה' אותם יותר מכל משכנות יעקב כי מעלתם גדולה ויתירה מכל משכנות יעקב [ולפי באורנו זה אין הכרח לפרש מ"ם של מכל מ"ם היתרון ואולי פירושו מ"ם מקומי, כי מכל משכנות יעקב נמשכת האהבה לשערי ציון, כי מכל מקומתם {צ"ל מקומותם} למושבותם של ישראל באות התורה והתפלה למעלה דרך שערי ציון, וא"כ אוהב ה' שערי ציון ע"י משכנות יעקב] ומבאר הטעם של אהבת שערי ציון מכל משכנות יעקב, כי נכבדות, תואר לתורה ולתפלה, מדובר בך, כלם באים לשערי ציון ודרך שם עולות השמימה, וא"כ עיר אלהים סלה, פי' באופן זה אין קדושת המקום ההוא תלויה בזמן דוקא כשישראל שרוים על אדמתם והמקדש על מכונו, רק היא עיר אלהים סלה אף בעת חורבנה, כי גם בהיותם בגולה אובדים בארץ מצרים ונדחים בארץ אשור, תעלינה תורתם ותפלתם דרך מקום המקדש, המכוון נגד שערי שמים, וא"כ היא עיר אלהים תמיד בלי הפסק.
[ולשלמות הבאור לא אחדל מלכתוב כאן גם מה שבארתי יתר הכתובים במזמור זה, אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכונניה {כך במקור!} עליון, והוא מקרא קשה, ובארתיו עפ"י הרגיל בעולם כי קטן נתלה בגדול, וכן מצינו בתורה יתרו חותן משה, וזה נראה לי בכתוב (רות ב' א') ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז, והדברים כפולים, כשאמר מודע לאישה ידענו כי הוא ממשפחת אלימלך, ולמה שנה הכתוב עוד הפעם ממשפחת אלימלך, גם איזה חבור וקשור יש להסיפור איש גבור חיל למשפחת אלימלך, והלא תכונת האיש ומהללו ראוים להכתב לפני הזכרת שמו, והל"ל איש גבור חיל ושמו בועז, אולם הכתוב בא להודיע ולהוכיח גדלו ורום ערכו של אלימלך, כמאמרם ז"ל (ב"ב דף צא) אלימלך פרנס הדור היה, ומספר לנו הכתוב כי בועז התיחש לאלימלך ונתלה בו שהוא ממשפחתו בבחינת קטן שנתלה בגדול, וכדאיתא במדרש רות ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא א"ר שמואל בר נחמן בועז גדול הדור היה והאשה עשתה אותו קרוב שנאמר קרוב לנו האיש, והן הם הדברים בפסוק זה ולנעמי מודע לאישה להודיע כי בועז התיחש לאלימלך בגדר קטן הנתלה בגדול להוכיח מזה גדלו של אלימלך, ואלו לא גלה הכתוב את אזנינו כי בועז היה אדם גדול, איזה הוכחה יש מזה שאלימלך היה גדול הדור מאד נעלה, הלא יכול להיות שהיה נעלה רק מבועז הפחות ושפל הערך, ונערך גדול רק לגבי בועז, אבל באמת לגבי דכולי עלמא היה כאחד העם מהבינונים או גם מהפחותים, לזאת יאמר הכתוב, ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז, כלומר דע לך כי זה בועז האיש היה איש גבור חיל אדם גדול ראש אלפי ישראל, ועם כל זה ממשפחת אלימלך היה נתלה באלימלך שהוא מבני משפחתו של אלימלך, הלא זה ראיה ברורה ועדות נאמנה כי אלימלך היה נעלה ומרומם גם מבועז וגדול הדור היה, והנה דרך תליית קטן בגדול כשם שנמצא בין שני בני אדם כך נמצא בין ערים ויושביהן, יש עיר מצער והיא מודעת בקצוי ארץ ואיים רחוקים, ע"י פרסום האדם הגדול שבתורה {נדצ"ל שבתוכה}, ונתלה המקום בהאיש, ויש להפך כי המקום מפורסם ונודע למכביר, וע"י זה נודע האיש בארץ שהוא מאותו מקום פלוני הידוע ונתלה האיש בהמקום, וגם בזה תלוי מי הוא הגדול שביניהם אם האיש או המקום, אם האיש גדול מהמקום אזי המקום נתלה בו, ואם המקום גדול מהאיש, הוא נתלה בהמקום, ואת הדבר הזה נתן הכתוב אות ומופת למעלת וגדולת ציון על כל המקומות ואומר אזכיר רהב ובבל ליודעי, כשאזכיר ליודעי ומכירי את רהב ובבל, הנה פלשת וצור עם כוש, כל אלה המקומות אם אזכירם ליודעי ומכירי מדי דברי עמם, זה יולד שם, אזי יהיה לי ההכרח לתת אות וסימן כי פלוני ופלוני הידוע נולד שם, כי מפחיתות המקום וחסרון פרסומו יהיה דרוש לחפש ולמצוא איזה איש ידוע לתלות המקום בו, בבחינת קטן שנתלה בגדול, אבל בציון הוא להפך ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, כל אחד ואחד אף הגדול שבגדולים, ולזה הכפיל איש ואיש פי' באין יוצא מן הכלל, על כלם יאמר הסימן כי נולד בציון ויתלה עצמו בה, והטעם והוא יכונניה {כך במקור!} עליון שהיא תהיה עליון לכלם, והכל יתיחשו אליה ביחש קטן הנתלה בגדול, ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה, הנראה כי יספור הוא פעל מן ספר פי' יכתוב בספר, כמו בשפת אשכנז מן ספר יאמר לכתיבה בספר לספור, והרצון כי אלה מבני ציון הכתובים ובלולים בין העמים, ינפה אותם ה' כבנפה ויכתבם בספר כי זה יולד בציון ולא ידח מבני ציון נדח,]
נחזור לעניננו כי שער השמים הונח ביחוד על המקום הנקדש לקבלת כל תחנה וכל תפלה מכל העולם כלו, אשר יעלו ויבואו ויגיעו למעלה דרך שם הוא מקום בית המקדש, הוא המקום אשר נטה יעקב אבינו ע"ה ללון שם, כי הוא בחינת שער ממש כמו שער החצר או שער העיר אשר דרך שם יוצאים ובאים כל יושבי הבתים המיוחדים שבאותו חצר או שבאותה עיר, כן מכל בתי התפלות שבכל הארץ עולות ונמשכות התפלות למעלה בקדש דרך שם כפי שבארנו, והנה יעקב אבינו ע"ה כאשר התפלל שם, כדרשתם ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה, עשה את המקום הזה בית תפלה פרטי לפי דעתו ומחשבתו של יעקב, כי לא ידע ולא הרגיש כי זהו המקום המיוחד והנקודה המרכזית שכל התפלות עוברות דרך הנה והוא בחינת שער, ויחשוב בלבו שהמקום הזה הוא כאחד המקומות, ובהתפללו שם הקדישו בבחינת בית תפלה פרטי, אבל בראותו בחלומו סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, וה' נצב עליו וגו' אז הרגיש כי המקום הזה הוא ביחוד מקום הקדושה, ועל זה אמר אכן יש אלהים במקום הזה ביחוד והוא מרכז הקדושה ואנכי לא ידעתי, רק חשבתי כי הוא כאחד המקומות, ויירא ויאמר אם כן אין זה כי אם בית אלהים פי' אין זה כאשר חשבתי שהוא כי אם בית אלהים בית תפלה פרטי בהתפללי בו, אלא וזה שער השמים, שהוא המקום המיוחד בעצם וראשונה להשראת השכינה, לקבל במקום הזה כל עתירה וכל תפלה וזהו בחינת שער, ואולי מראה הסלם ומלאכי אלהים העולים ויורדים בו הוא ציור לעליית התפלות וירידת ההשפעה דרך שם, ולכך בא הציור בסלם שעמידתו באלכסון ולא ראשו נגד עקרו, כי התפלות נמשכות דרך שם מכל כנפות הארץ, וגם על כן קדמו העולים הם הרוחניות התפלות להיורדים הם ירידת השפע וההנהגה לעולם התחתון והבן, וע"ז אמר אין זה כי אם בית אלהים כמחשבתי מתחלה רק וזה שער השמים כפי שבארנו, כי את זה ראה במראה הסלם והעולים והיורדים כנ"ל.
והיה ה' לי לאלהים, במדרש פרשה ע' ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אמר לו הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים בירושלים {בפסוק איתא מירושלים} והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמי {צ"ל עמו} והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"כ, רבו כמו רבו המחברים והמפרשים על המאמר הזה, כלם התקשו בהבנתו מה היא הטובה והתועלת אם יתן בלשון והיה, לא נאמר במדרש כי בגלל הדבר הזה שאמר והיה ה' לי לאלהים יוסיף על הטובה עצמה רב או מעט, רק כל טובות וברכות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, ואין השינוי רק בלשון ומה שמץ דבר טוב נמצא בזה, גם ראוי להתבונן אל לשון מפתח, באיזה סוג הוא בחינת מפתח, כי דברי רבותינו הקדושים ז"ל אינם יוצאים במקרה רק הם מדוקדקים מאד, ובאמרו עשאן מפתח לגאולתן של בנים, עלינו למצוא בזה בחינת מפתח ממש שהוא פותח דבר נעול, שאין בו בעצמו ההנאה, רק הוא פותח שער לכנוס אל ההנאה, ובלעדי המפתח אין להשיג את הטוב ואת ההנאה ההיא, ואיך נכללת התכונה הזאת בלשון והיה ביחש אל הטובות הברכות והנחמות שעתיד הקב"ה לתת לנו, והנה כל הנושאים משאת על המאמר הזה מפרשי המדרש והמחברים בספריהם כמעט כלם כאחד שפה אחת ודברים אחדים למו, להבדיל בין ויהי לויהיה {צ"ל לוהיה}, כי ויהי הוא לשון של צער והיה הוא לשון של שמחה, ועם כל לחצם לא אבין לה במה הזיזו את השאלה ממקומה, לו יהי כדבריהם כי והיה הוא לשון של שמחה, אבל עדיין קשה מה יושיענו זה, מה יתן ומה יוסיף לנו, מאי איכפת לנו אם יאמר בלשון ויהי אם מהברכה והטובה עצמה לא תחסר מאומה, גם לא שמו המחברים לבם לכנוי מפתח, איזה בחינת מפתח יש בזה.
ונראה לי בכונת המדרש שהוא מוצא טובה ותועלת גם בהלשון עצמו, ולולי לשון והיה לא היתה הברכה עצמה במציאות, נצייר נא בנפשנו אלו לא הודיע לנו הקב"ה כלל ביד הנביאים והחוזים וע"י חכמינו ז"ל היעודים העתידים לנו כל הכתוב והנאמר בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אלו לא הוגד לנו שמץ דבר ולא היה לנו זכר מהטוב אשר ננחל לעתיד אלו לא היה כל מגיד ומשמיע כי עוד ישוב ה' וירחמנו, אזי כבר עברנו ובטלנו חלילה מן העולם, היאוש הנורא באורך הגלות שנות אלפים, בגזרות נוראות והשמדות איומות אשר אכלונו בכל פה, היה מוחה את שם ישראל מן הארץ, כעמים רבים אשר נכחד זכרם ואבד נירם, כי באין אומר ובאין דברים, באין יעוד ובאין הבטחה כי ייטב לנו בזמן {יש להוסיף מן} הזמנים לא היה לנו במה להתחזק באמונתינו ולהחזיק מעמד עד היום הזה, רק ההבטחות והיעודים אשר שמענו מפי נביאנו {כך במקור!} וחוזינו ומפי חכמינו ז"ל אשר רוח ה' דובר {צ"ל דִּבֶּר} בם, המה יפיחו בעצמותינו היבשות רוח חיים רוח אמונה רוח אומץ וגבורה לבלי לעזוב את דגל מחנה יהודה, בתקותינו יום יום כי דברי הנביאים והחוזים לא ישובו ריקם ועוד מעט יתקיימו, התקוה והבטחון המה ינחונו בין הררי אש ושלג ולא שופכו אשורינו, ולולי הוגד לנו מראש לא בסתר מה שיהיה באחרית הימים, ולא נתנו לנו נביאנו וחוזינו את משענת ההבטחה בצאתנו בגולה אזי אבדנו כלנו אבדנו, ואף כי עצם הגאולה בעת שתעלה רצון מהבורא ית' תבוא בזמנה, אבל מחסרון ידיעה מגאולה ופדות, לא באנו אליה, והיינו נבלעים בין העמים טרם תבוא הגאולה במועדה, הלא כנים אנחנו בהנחתנו זאת כי היעודים המבשרים כי כך וכך יהיה באחרית הימים, המה היסוד לקיומנו, הוא הרוח אשר יחיינו והוא הנותן לנו כח לשאת ולסבול, ואם כן איפא היש טובה גדולה ותועלת מוחשית מזו, מן היעוד וההבטחה על העתיד, האומנם כי ההבטחות והיעודים בעצמם איננם עצם הטוב המבוקש, רק הגאולה היא תכלית הדבר, ומאמרי היעודים הם רק הגורמים להגיע אל ההנאה מהטוב ההוא, וזהו בחינת מפתח, שהמפתח בעצמו איננו עצם הדבר הנדרש, רק הוא פותח את המנעול לכנוס במקום שהדבר מונח שם ולקחתו, כך לולי היעודים היתה הגאולה נעולה סגורה ומסוגרת לפנינו ולא באנו אליה, ועל ידי ההבטחות נקרב לגשת אליה ולכנוס בתורה {צ"ל בתוכה} ליהנות מטובה.
והנה יעקב אבינו ע"ה לא הסתפק במה שיעשה בפועל כשישוב בשלום אל בית אביו שיעבוד את ה' והאבן אשר שם מצבה תהיה בית אלהים וכל אשר יתן לו עשר יעשרנו לו, ולא אמר די בהמעשה עצמה כשתגיע זמנה, כי אם הקדים את עצמו להגיד מקודם בעת נדודו מה שיעשה מחר לאחר זמן כשישוב לבית אביו, ואמר והיה ה' לי לאלהים פי' שאמר מה שיעשה בעתיד, ע"ז אמר ר"י דסכנין בש"ר לוי, נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אתה אמרת והיה וגו', פי' אתה הודעת מתחלה את אשר תעשה בזמן מאוחר, כן אעשה גם אני כמוך ויהיה מפתח לגאולתן של בניך, גם אני אודיעם את גאולתם מתחלה ואומר להם והיה ביום ההוא וגו', חייך שכל טובות ברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, פי' לא אסתפק בעצם הנתינה לבד מבלי אשר אודיעם מראש מה שיהיה לאחרונה, כי אז יהיו נואשים מתקוה, ובטרם יבוא מועד גאולתם במועד אשר יעדתי והנה איננם כי כבר התבוללו בעמים, אלא איני נותנן אלא בלשון הזה, פי' גם אני אקדים להודיעם והיה ביום ההוא וגו' ואבשר להם מתחלה כל היעודים העתידים, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים בירושלים, והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו', הנה מפורשים בזה היעודים מקבוץ גליות ושיבת ציון מהצלחה רוחנית והצלחה גופנית, והודעת היעודים האלה יסוד מוסד לגוף הדבר, הוא מפתח לכנוס למקום הנעול, והוא מדה במדה כשם שהודיע יעקב אבינו ע"ה ג"כ מה שיעשה אחרי ימים רבים.
נחשתי ויברכני ה' בגללך, בגמרא ברכות (דף מב סע"א) תיכף לתלמיד חכם ברכה שנאמר ויברכני ה' בגללך ואיבעית אימא מהכא ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, ואין הדרש מבואר, כי אין בכתובים אלו רק כי הברכה היתה בגללם, אבל מה היא ההוכחה שהברכות היו תכופות וסמוכות, ונראה כי כונת הגמרא לפרש איזה סימן הי' שנתברכו בגללם וקאמר דהברכה היתה תכופה וסמוכה לביאתם, וזהו שאמר לכן נחשתי, פי' הרגשתי כמו ומי יחוש חוץ ממני (קהלת ב' כה) שברכני ה' בגללך, ומנין הרגיש את זאת מזה שבאה תיכף וסמוך, וכן ביוסף ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ממה היה ניכר שהברכה היתה בגללו אלא ע"כ משום שהיתה תיכף.
ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך, ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל וגו', בפרשה זו יש להעיר איזה הערות, א) לאיזה צורך היו להם שני העדים הגל והמצבה, ב) למה הבדיל לבן בינו לבין יעקב ועשה חלוק ביניהם בעניני העדים, כי על עצמו אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, והעיד רק עד אחד את הגל ולא זכר את המצבה, ואלו על יעקב מוסיף עוד עד שני את המצבה ואומר ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, ונראה כי ענין מצבה בכתוב הוא דבר שבקדושה, קדש לה', ורמזו כאן בהמצבה שהקב"ה כביכול הוא העד בינותם, הוא יצף על הדברים שבסתר, כי נכרת הברית ביניהם על שני דברים, על דברים שבגלוי ועל דברים שבסתר, הדברים שבגלוי הוא שלא יעברו את הגבול מזה לזה לרעה, כי זה יראו אנשים בעינים, ועל זה היה הגל העד, והדברים שבסתר הוא שלא יענה יעקב את בנותיו ולא יקח עליהם נשים, כמפורש בכתוב כי נסתר איש מרעהו אם תענה את בנותי וגו' אין איש עמנו, ועל זה העידה המצבה של קדש אשר רוח אלהים שורה עליה, שהקב"ה יהיה לעד על זה, והוא צופה נסתרות, ולזאת קרא את המצבה בשם מצפה בחלוף אותיות בומ"ף על שם אשר אמר יצף ה', וכל זה מבואר בכתוב, והמצפה (היא המצבה) ענין עדותה הוא, אשר אמר יצף ה' כי נסתר איש מרעהו אם תענה וגו' האלהים עד ביני ובינך, והוא מבואר, והנה העדות של הגל שהוא על דברים שבגלוי על העברת הגבול לרעה, בזה שוים שניהם יעקב ולבן כאחד, כשם שיעקב לא יעבור הגבול להרע ללבן, כן לא יעבור לבן להרע ליעקב, והעיד הגל על שניהם בשוה, אבל עדותה של המצבה שהיא על דברים שבסתר אם תענה את בנותי וגו', היא רק על יעקב לבד שלקח את בנות לבן עמו, אבל אצל לבן לא נשאר דבר מאשר ליעקב שיהיה חשש רעה בסתר, והוא שאמר לבן הנה הגל הזה והנה המצבה, עד הגל הזה ועדה המצבה, שני עדים המה בינינו על שני דברים, כל אחד מהם יעיד על איזה ענין בפני עצמו, ולכך לא ערבבם יחד עדים הגל והמצבה, כאלו שניהם יעידו על דבר אחד, רק הבדילם זה מזה עד הגל ועדה המצבה כל אחד הוא עד על ענין מיוחד, ומבאר פרטי עדותם, אם אני לא אעבור אליך שזהו דבר הגלוי על זה הצבנו לעד את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי ג"כ את הגל הזה, כי בזה שוים אנחנו, ועל מה שנוסף מצדק {נדצ"ל מצדך} חשש דברים שבסתר ענוי בנותי באין רואים, ע"ז הצבנו ואת המצבה הזאת לרעה, ר"ל הקב"ה יהיה עד בינינו ולכך העיד על יעקב שני עדים כי מצדו יש לו שני ענינים, ולבן הקדים תמיד את הגל להמצבה מפני שבהגל פי שנים ברוחו שמעיד על שניהם, אבל המצבה היא עדות רק על אחד מהם, ולא חלק כבוד להקדושה רק להתועלת והשמוש, לא כן יעקב אבינו ע"ה חלק כבוד להקדושה והקדים המצבה תחלה, כי מתחלה לקח אבן וירימה מצבה, ואחר כן אמר לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו את הגל.
חסלת פרשת ויצא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה