תחילת הספר
מכתבים מנער לאביו ראשית בכורי פרי עטו
א.
אבי אורי וישעי !
זה בני בכורי, מכתבי זה אשר הבאתי לך הוא ראשית אוני, עד הנה מאז תאחז ידי בעט סופר, הריתי חלתי אבל לא ילדתי, למדתי ידי לכתוב אותיות ולחברם למלים ומלים למאמרים, וכמעט צלחה ימיני לערוך שתים ושלש דלתות, ואלכה להגיד לאדוני אבי למען אמצא חן בעיניך. – אל תביט נא אבי יקירי ממני ומעלה, מה חדל אני עד היות סופר מהיר ושלם במלאכת סופרים, כי עוד רב הדרך לפני, כי אם אל זה תביט אל אשר הצלחתי מאז אתפוש עט ועד עתה, ואשר מצאה ידי מאז אתחנך למשוך בשבט זה שלשת ירחים, ואז לא אבוש ופני לא יחוָרו. ומן הוא והלאה אביא לך תמיד ממגד תבואות עטי מגד ירחים מדי חדש בחדשו. דברי בנך הצעיר המכבדך ביראת הכבוד ...
ב.
אבי מחמדי ואמי יקרתי !
הנה הבאתי לכם הורי היקרים ראשית בכורי פרי עטי בטנא הגליון הזה, ראשית בכורי הכתב והלשון, כאשר הביאו בני ישראל מלפנים ראשית בכורי כל בית ה'. פרי זרעכם הוא ופרי יגיעכם אשר זרעתם על תלמי לבבי, והנפתי אותם תנופה לשמכם ולכבודכם, למען תראו ונהרתם כי לא תיגעו לריק ולא תזרעו אל קוצים. ואם אין עוד בהם בכֻרה אִוְתָה נפשכם, עודני עץ רך ופריי בוסר, תקוץ בם נפש היפה וְשִׁנֵּי הקורא תקהינה, כתב ידי לא תואר ולא הדר ושפתי שפת עלגים, אך אתם אבותי הנחמדים פרי קדש הלולים תקראו למו, והיו בעיניכם לדברי חפץ, לראות כי יונקכם לא יִיבַשׁ וְעָלְכֶם לא יבול וראיתם ושש לבכם, כי יש תקוה כי אעש בדים ואשלח פארות, אותותי אלה יתנו לכם אותות כי שוקד אני על דבריכם ועל מצותכם לעשותם, ואגמול שקדים בשקידתי, על כן יעלוז לבכם על בנכם הצעיר ...
ג.
אבי ואמי בבות עיני !
מיום היותי גמול-חלב עתיק משדים נשקתי ידיכם במו פי שחר וערב אבות יקרים ! אך מצות אנשים מלומדה היתה זאת לי, כי לא נבונותי ולא בכרה עוד דעתי להבין ולהשכיל את כל תגמוליכם עלי, להרגיש מקרב ולב עמוק את כל החסדים ואת כל האמת אשר עשיתם עמדי. ועתה אך עתה נתן לי ה' לב רגש, אני לבדי אבינה ועם לבבי אשיחה חסדכם ואמתכם עמדי מיום גוחי מרחם עד היום הזה, ומה רב טוב עוד צפנתם לי. עתה אשקכם רק בעבור חושי בי, אשקכם ברוח, אוקירכם בהלך נפש, ואכבדכם בהגיון סלה ! – עתה ידעתי מה הם נשיקות בנים משכילים להוריהם, לשמוע בקולם. ומה היקר והכבוד אשר יתנו זרע ישרים לאבותיהם, לשמור פקודתם. ובמה יזכה נער כמוני את ארחו, כי אם לשמור כדבריכם. על כן הבאתי לכם הורים מאירים ראשית קרבני לריח ניחוח, מעשה ידי אצבעותי בעט סופר, והיתה זאת לי לעדה כי פקודתכם שמרה רוחי, אלמד ידי לכתב, אצבעותי למשוך בשבט סופר, וכל אשר תאמרו עלי [כך במקור!] אעשה, אני בנכם ...
ד.
אבי הודי והדרי !
בפעם הזאת אבי ואדוני ! אביע לך רוחי, לא בשפתי בשר ופטומי מלין, כי אם בשפתי סופרים ולשון עט. בפעם הזאת אערכה לעיניך ראשונה מערכי לבבי בכתב על ספר, ואפים ארץ אשתחוה לך כי תקח רצון מידי עוללות כרמך, המה הטורים האלה אשר הבאתי לך משלך, כי מכחך שִׁחַדת בעדי ותפזר עלי תועפות כסף, ללמדני דעת ולהורני דרך תבונות, לתת לראשי מורים מהירים לתורה ולחכמה ללשון ולספר, על כן מידך הכל ומידך נתתי לך. וענתה בי כתׂבתי זאת כי לא לריק זרעת כספך ולא לתהו והבל כלית כחך, כי אקח לקח ואשמע בלמודים מאת מלמדי ומדריכי, לא אקנא בהוללים בנערים נעורים אשר בשוקים וברחובות סביב יתהלכון, שם על ההרים, ירקדו כאילים עלי גבעות כבני צאן, אני בסוד משחקים אלה לא אבוא ובמשובתם לא יחד כבודי, כי תורתך אבי בתוך מעי, אשר למדתני לדעת, כי כמוהם גם עלומם דומה לצבי ולעופר האילים, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וימי נעוריהם יגזו חיש, יעופו וחלפו עם אניות אֵבה, יגיעו להם ימים אשר אין בהם חפץ ללמודים ונפשם ריקה אין כל, אין תורה וחכמה, אין מוסר ודעת, ונהמו באחריתם ובמסתרים תבכה נפשם על אבדן עתם בענין רע; ואמרותיך אלה נזלו כטל על לבבי, כשעירים עלי דשא כרביבים זרזיף ארץ, מאז איתם ונקיתי מפשע רב, אוקיר זמני מפז ועתי מכתם אופיר, לא אוציאם לריק ולא אבלם לבטלה, הלא זה לך האות על פעלי ושקידתי, הספר הזה המֻגש לך מאת בנך מכבדך ...
עד כאן
