מכתבי הצטדקות מנער לאביו
ז.
אבי אור עיני !
הנה המורה לשפת רוסיא הבאיש את ריחי בעיניך, נתנני לבן מביש וממר, בן לא שומע, בועט בלמודים ומְמָאֵן לקחת לקח, וזה האות אשר נתן לך המורה כי עומד אנכי על עמדי בידיעת השפה הזאת ועָלׂה לא עליתי, עד כי התאבכו גאות עשן חמתך עלי עד לאין מרפא. לזאת הנני הולך להרגיע רוחך ולשמח נפשך אשר נעצבה ממסבתי, ברוגז רחם תזכור לתת לי הרשיום להצטדק לפניך, וארחץ לעיניך בנקיון כפי, ואם אדמו חטאי כתולע בעיניך, כשלג ילבינו, יסורו העננים ושחקי יטהרו. דע נא אפוא אדוני אבי כי לא כצעקתה הבאה אליך עשיתי, לא פשעי ולא חטאתי, ומורי החפיא עלי דברים אשר לא כן. כי נרפה המורה, נרפה במלאכתו, וזה הדבר אשר לא אראה ברכה בלמודי, זה דרכו בבואו יבוא אל התא ויסגור הדלת אחריו, ויצוני לאמר "קום קרא" או "משוך בשבט סופר" והוא יסב עיניו מנגדי, לא יפנה ולא ישעה אלי, ויבלה העת במקרא מכתבי עתים ובעַשֵׁן עלי מרורים, עד כי תעבור העת ויעבור גם הוא ואיננו. ובראשונה לא מצאתי עוז בנפשי להוכיחו על פניו, רק בימים האחרונים חזקתי את לבבי ואמצתי את רוחי לדבר אתו משפטים, הוכחתיו בשבט פי והעד העידותי בו לאמר: "כי אגלה אזן אבי וכמו חי כמו חרון ישערנו, יגרשנו מגֵו כמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה" על כן עבר לפני להכני בלשון לפניך וערום הערים לבל אביא לך את דבתו רעה. – ועתה אמנם חטאתי אבל חטאת אחרת, כי לא גליתי אזנך כל הימים, וכחדתי ממך הדבר עד הנה, ועל זה אצדיק עלי את הדין, ועל כי החשיתי כאבי נעכר. ועתה אבי ! הלא חפץ אתה בהצדקי, הכר נא את האמת, והסר כעס מלבך, ואהבתך אל תסיר לעולמים מאת בנך הנושק עפר רגלך ...
ח.
אבי כליל תפארתי !
אתמול דברת אתי משפטים על כי מאנתי להגות בחֻקֵי-למודי ואבלה עתותי לבהלה, והדברים ירעמו גם היום כרעמים באזני, יסרתני מוסר דברים ואזני תצלנה גם עתה כמקול שאון כלי תותח ומחי קבל, ודברות קדשך מלהבות אש אהבת אבות לבנים כתובים למולי כעשרת הדברים על לוחות העדות, לא ימושו מקרב לבי והיו לטטפות בין עיני, כי הדברים מצד עצמם דברי אלהים חיים המה ומוסרך מוסר שדי ! אבל בדבר משפטי ודיני יש לי להצטדק להרבות לי בורית ולכבס בנתר. מלפניך משפטי יָצא רק לחובה, ואם עיניך תחזינה מישרים תמצא ידך גם להפוך בזכותי, כי לא אחת ולא שתים התאוננתי רע באזנך, כי קצה נפשי במורי לא אוכל שאתו, וזִהֲמַתּוּ נפשי אותו וגם למודיו, ויהיו עלי למעמסה, וכהולך לגיא צלמות הנני בעיני בלכתי להגות עמו, על כן פג רוח חשקי בתורה ושקידתי רפתה למאד. כי כאשר תחזק שקידת התלמידים ויעוז חשקם לפי תוכן הלמודים, לפיהם ירבו ויצערו, כן ירבו וכן יעצמו לפי המורה לפי האיש ולפי שֵׁחו [כך במקור וצ"ל בשי"ן שמאלית]. אם המורה מכֻבד בעיני תלמידו מקֻבל ומרֻצה אליו, אז ידבק בו כאזור אל מתני איש ונפשו קשורה בנפשו, ורב כח האהבה והקרבה ההיא לפעול על נפש התלמיד פעולה עזה להגות בלמודיו בחשק נמרץ וחילים יגבר; אבל אם המורה נבזה בעיניו נמאס ונפשו בחלה בו, יבוא בית הספר כאסיר אל בור, לא ישים לב אל הלמודים, כי אם יספור את רגעיו מתי יעבור המועד ויצא לחפשי מבית כלאו, להמלט כצבי מיד וכצפור מפח יקוש, על כן תפוג תורתו ושקידה נדחה ממנו, האף אין זאת אבי מרים ראשי ? והדבר הזה איננו יצרי מעללי הנערים ושרירות לב בנים שובבים, כי אם נטוע הוא בנפש וטֻבּע בטבע האדם, וכאשר לא תחזק יד השכל על חוש הטעם להטעים ולהמתיק מאכל תפל בלי מלח אל חיך האוכל, ככה יתעב האדם מטבעו כל לקח וכל תורה אשר יורהו שנוא נפשו והיה לו לזרא, גם כל יד מכרחת ללא הועיל. כן אנכי מאז הרכבת לראשי את האיש הנתעב והנאלח הזה, אשר לא תשאהו נפש היפה, ואתה לא שמת לבך לזה, ואני מה כי תלין עלי ? הסר מעלי אבי יקירי אך את הנגע הזה, אז איתם ונקיתי מפשע רב, אשקוד על דלתות התורה ואהגה בחשק נמרץ, ואשמרה דבריך אני בנך ...
עד כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה