רוח חכמים על פרשת וארא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו' ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ע"כ, ויש להעיר בפרשה זו איזו הערות. א) מה נפקא מינה למעשה למעליותא או לגריעותא אם נודע להאבות בשם הויה או באל שדי, ואם יש הבדל ביניהם למעשה לאיזה תכלית, הא גופא טעמא בעי מדוע באמת לא נודע להם בשם הויה. ב) וגם הקימותי וגו' וגם אני שמעתי וגו' אין להם המשך אל הקודם בקשור מלת וגם, אלו היה המאמר הקודם בחיוב ובמעשה אז היה נופל לשון וגם הקימותי וגם אני שמעתי פי' זאת עשיתי וגם זאת וגם זאת עשיתי, אבל כשהמאמר הקודם בשלילה כי שמו הויה לא הודע להם איך נמשך אחר זה וגם הקימותי וגו' כי גם זאת עשה. ג) מה טעם חלופי השמות הקדושים במקראות אלה, לכן אמור לבני ישראל אני ה', שם הויה, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, שם אלהים, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, שתוף שני השמות הויה ואלהים יחד, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', שם הויה, וצריכים לעמוד על הטעם שידוקדק כל שם לענינו לפי שנויי הוראותיהם רחמים ודין, ונבוא אל הבאור כי סוגי בני האדם יתפרדו והיו לשני ראשים, הראש האחד הם צדיקים גמורים שכל הטוב שהם מקבלים מהקב"ה אין בזה בחינת חסד או ויתור, כי זה כבודם ותהלתם שמדקדק הקב"ה עמם כחוט השערה לבלי וותר להם מאומה, וכל מה שיזכו מהטוב הוא במשפט צדק ובדין גמור, והוא מפורש במאמרם (ברכות יז ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה אלו צדיקים גמורים שכל העולם נזונים בצדקה והם נזונים בזרוע, ר"ל כל העולם נזונים מצד החסד לא לפי זכות מעשיהם וצדיקים מגיע להם עפ"י שורת הדין לפי כשרון מעשיהם בלי שום צדקה וחסד ע"ד הוותרנות, והוא ענין דרשתם ז"ל (יבמות דף קכא) וסביביו נשערה מאד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ומה שנזונים ומקבלים מן הטוב הוא בדקדוק ובחשבון מכוון בד בבד נגד זכות מעשיהם בלי שום תוספת מתנת חנם, הראש השני המה אלה המקבלים טוב רק מצד החסד והחנינה ונזונים בצדקה, ואלו דקדק הקב"ה עמהם לתת להם כדרכם וכפרי מעלליהם להתנהג עמהם בדין כפי מעשיהם בלי וויתור לא היתה להם תקומה כמאמר הכתוב (תהלים קמג) אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי.
והנה אבות העולם אברהם יצחק ויעקב הם בעלי המערכה הראשונה שלא לקחו מיד ה' מאומה מצד החסד והרחמים לוותר להם יותר מאשר זכו עפ"י מעשיהם בעצמם ולחם הקלוקל נהמא דכסופא לא בא אל פיהם, האמנם כי יעקב בחיר האבות ענותו תרבהו להחזיק את עצמו בעיניו לשפל ערך כזה שכל מה שהוא מקבל מהקב"ה הוא מצד החסד ואינו כדאי והגון אפילו לזה ואמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, ובמקום גדולתו שם ענותנותו להיות שפל בעיני עצמו שאינו ראוי אפי' לקבל חסד, אבל באמת כל מה שזכו האבות אברהם יצחק ויעקב, הן הטוב שקבלו בחייהם בעצמם והן מה שהובטח למו לקיים לבניהם אחריהם כלם יחד היו מצד הדין והיושר שזכו לזה במעשה צדקותיהם ואין בהם וויתור ויתרון מצד החסד, ולפי זה יכונה הקב"ה לגבייהו בשם שדי המורה על הצמצום והקמוץ, כמו שדרשו ז"ל (חגיגה דף יב) שדי שאמר לעולמו די ולא הוסיף עוד, ועוד דרשות כאלה, ככה כשהתנהג הקב"ה עם האבות נ"ע במדה ובמשורה בצמצום ובדקדוק עד פה נתן להם כפי מדת מעשיהם ולא הוסיף יותר, יתואר אז בשם שדי שאומר די לבלי הוסיף עוד מאומה יותר מאשר זכו בעצמם וכגמול ידם עשה להם בדקדוק כחוט השערה, ושם הויה המורה על רחמים לוותר ולהוסיף מדילי' ע"ד נהמא דכסופא, מהנהגה כזאת לא ידעו אבותינו מעולם, ובכל זאת מה רבו ומה עצמו הטובות לשעתם ולדורותם שהטיב ה' להם אף כי אין בהם כל הוספה זולת מה שזכו במעשיהם עצמם, והוא ע"ד שיש להתפלא על איש שעשה עושר רב ולא היתה לו כל סבה ומקרה אחרת זולת יגיע כפו, הלא גוזמא היא בעיני הרואה, כך גוזמא נקיט על האבות כי כך וכך הרבה הטבתו עמהם וכל זה הוא רק מה שזכו במעשיהם בלי תוספת נופך משלו, אולם בניהם אחריהם שהיו במצרים שנאמר עליהם לקחת לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, הם מצדם נזונו בצדקה, לא זכו להגאל בזכות עצמם רק בזכות אבותיהם שהקים ה' את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ע"כ לגבייהו דבני ישראל במצרים יכונה הקב"ה בשם הויה שהוא רחמים שהבנים קבלו מתנת חנם.
ואחרי הדברים והאמת האלה נבוא לבאור הכתובים בפרשתינו, וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל ביחש הקב"ה לישראל בימים ההם בעת ההיא אשר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, לגבי דידהו אמר שהוא ה' הויה רחמים כי לא זכו אל הגאולה והפדות מצד הדין והמשפט, וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הרצון שהתנהגתי עמהם במדת הצמצום ובדקדוק כחוט השערה כפי שמגיע להם נגד מעשיהם ולא יותר, ושמי הויה שהוא רחמים לוותר בגדר חסד ומתנה לא נודעתי להם, לא ידעו מדרך זה כלל, ואעפ"כ וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' ר"ל ראה כמה זכו וכמה הגיע להם אפי' כששלמתי להם רק תמורת המעשים במדה במשקל ובמשורה, כי נוסף על מה שקבלו בחייהם בעצמם, גם הקימותי את בריתי אתם לתת להם ארץ כנען וגו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו', גם זה וגם זה הוא משום ואזכור את בריתי את אברהם את יצחק ואת יעקב, וזו היא הרבותא של וגם, כי אפי' עפ"י הנהגתו עמהם באל שדי, בכל זאת גם את זה וגם את זה עשיתי להם לשעתם וגם לעתיד לבוא, וכל אלה רק מה שמגיע להם עפ"י הדין עפ"י הנהגת שם שדי בלי כל וויתור, לכן אמור לבני ישראל בני הדור ההוא אני ה' כי לגבי דידהו שאין להם זכות מעצמם הנני ה' במדת הרחמים, כי הם לא זכו להגאל מצד עצמם רק מצד ואזכור את בריתי עם אבותיהם, ולכן לגבייהו הוא חסד חנם, והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', פי' אבל אחרי שאוציא אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים אשר זה יועיל לכם להכיר כי שוא אלילי מצרים וכי לה' הארץ ותזנחו את עצביהם ותשובו לעבוד ה', אז והייתי לכם לאלהים, כי אז תעלו בעצמכם אל מעלות השלמות ולא תהיו עוד נחוצים להתודע לכם רק בשם הויה בהנהגת החסד דוקא במתנת חנם, רק אז אהיה לכם לאלהים דייקא, להתנהג גם עמכם במדת הצמצום בהוראת שם אלהים בדין ובמשפט, כי אז תוכלו שאת גם הנהגה זו, ומסיים וידעתם כי אני ה' אלהיכם, פי' שתי הבחינות ביחד הויה ואלהים, ומפרש המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ מצד זכות האבות, וזהו אשר נתתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב, מצד זה הנני אלהיכם מדת הדין כי עפ"י הדין והמשפט מגיע להם כל אלה, ונתתי אותה לכם מורשה אבל הנתינה לכם מצד עצמיכם שאינכם זכאים אני ה', הוא רחמים וחסד.
וידעו מצרים כי אני ה', בילקוט תהלים סי' ט' נודע ה' משפט עשה בדין שעשה במצרים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים, הכונה לדעתי כי במצרים נראה בעליל כי המשפט לאלהים הוא ויד ה' עשתה זאת ולא מקרה הטבע, כי בדבר אשר זדו עליהם בזה עצמו נוקשו ונלכדו, הן בהצלתו של משה שהתחכמו למושיען של ישראל במים, לא ניצול בכח המתנגד שלא יושלך למים כלל, רק אדרבא ע"י זה עצמו ניצול לאור באור החיים, בהשלכתו היאורה גופא באה הצלתו ועליתו לגדולה לבית המלכות, והן בעונשם של המצרים במה שהיה כחם יפה במים וגזרו על הבן הילוד היאורה תשליכוהו ודנים במים, באותו הכח עצמו נדונו בעצמם כי טובעו בים סוף, הלא זה יעיד כי מעשה אלהים הוא וה' פעל כל זאת, וזה נודע ה' משפט עשה שהקב"ה הוא העושה המשפט, זהו בדין שעשה במצרים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', כי אופן המשפט יוכיח בעליל כי מאת ה' הוא, ומפרש בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים כי נוקשו בפועל כפיהם באותו דבר עצמו אשר זדו עליהם, נמצא שבדין שעשה במצרים ניכר ונודע לכל כי ה' הוא העושה המשפט והיא השגחה פרטית ולא מהמקרה וההזדמנות, ובמדרש פרשה וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים אם אלהים למה איש ואם איש וכו' אלא בשעה שהושלך ליאור איש ובשעה שנהפך לדם אלהים ד"א בשעה שברח מלפני פרעה איש, ובשעה ששיקעו אלהים, תפס הענינים המתנגדים זה לזה שבאותו הענין עצמו שהיה נחשב לאיש כאחד האדם בו עצמו נעשה כאלהים השלך ככל הילדים ביאור ובמים עצמם עשה נפלאות והפכם לדם והפיכת דבר מן הקצה אל הקצה תוכיח כי היא השגחה פרטית מעשה אלהים ולזה יכנוהו בתואר אלהים כביכול, וזו היא כונת הגמרא בשבת בעובדא דיוסף מוקיר שבתא שהאריך לספר באיזה דרך נמצאה המרגליות במעי הדגה ובאיזה אופן אבד אותה העכו"ם, ולפי הענין היה די לספר כי יוסף שהיה מוקיר שבתא קנה דג ומצא בה את המטמון, כי הכונה בהוספת הספור להודיע כי מעשה הקב"ה הוא להפך כי באותה זהירות ושמירה ששמר העכו"ם את הונו, בה עצמה סבב הקב"ה את ההפך להמציא את הונו לאשר חפץ ביקרו ליוסף מוקיר שבתא, וזהו סימן כי מעשה ה' הוא.
ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים, והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה, המשך וחבור הדברים ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו' אל הפשתה והשעורה נכתה וגו' קשה כתורמס, לפי הסדר הראוי והדרוש מקום שני הכתובים והפשתה והשעורה וגו' למעלה אחר פסוק כ"ה ויך הברד בכל ארץ מצרים וגו', אבל כשפסק לספר תוקף פעולת הברד, והמקראות באו לספר השיחות שבין משה לפרעה, איך חזר הכתוב לספר מפעולת הברד והפשתה והשעורה נכתה וגו', וע"ד ההסבר אפשר כי המאמר והפשתה והשעורה וגו' איננו ספור הכתוב אשר עולל הברד, רק הוא המשך דברי משה לפרעה אל מה שאמר לו כי טרם תיראון וגו' כי אחרי עבור המכה ישוב ויתעודד ויוסיף להכביד את לבו, והוא דמיון לשבלי התבואה אשר השבלים הרכות שלא בשלו עוד כל צרכן, כשיעבור רוח על הארץ יכופו ראשן לפי שעה, ואחרי כן כעבור סופה ישובו ויעמדו וישאו ראשן, כך בענינו של פרעה לא נתמלא עוד סאתו כשבלים שלא נתבשלו עוד כראוי, ע"כ יש בכחו לשוב על עקב בשתו להכביד את לבו כבתחלה, אבל כשתבוא השעה שתתמלא סאתו ויהיה בדמיון שבלים קשות שמלאה צמיחתן שתשברנה בעבור סופה ולא יוסיפו לקום, כן ישבר גם הוא ועמו שבר לא יוכלו להרפא, וזאת אשר דבר משה אל פרעה כי גם בהתנפלתם [צ"ל בהתנפלכם] עתה לרגלי להעתיר בעדכם אינני טועה בכם וידעתי כי טרם תיראון באמת את ה' ועוד תשובו לכסלה, ידעתי כי לא באה הודאתכם והכנעתכם גם הפעם מהכרה פנימית ויראת ה', וגם במכה זו עודכם מסתוללים בה' וישיאכם לבבכם לתלות במקרה מאשר המכות אינן מתמידות לעשות מכם כלה ונחרצה, עוברות וחולפות, ולא תאמינו כי יש אלהים שופטים בעל יכולת כי אם כן כבר עשה קציר לנו אבל מאשר המכות נפסקות ככלות איזה זמן אין אלו אלא מקרים מתחלפים, ע"ז אומר לך כי באמת כל אלה בהשגחה מבעל היכולת, ולא מחסרון בעל היכולת באו ההפסקות ובטולי המכות רק מצד המקבלים מצדכם כי לא נתמלאה עוד סאתכם, פקח עיניך וראה את אשר לפניך היום אחרי עבור מכת הברד, וקח לך מזה דמיון לעצמך הנה הפשתה והשעורה נכתה מפני כי השעורה אביב והפשתה גבעול ומפני שנתבכרו כל צרכם ע"כ נכו ונשחתו אבל החטה והכסמת לא נכו מפני כי אפילות הנה ועודן רכות, ואף על פי שהברד ירד על אלה כמו על אלה ואין שנוי מצד הברד רק מצד המקבלים הוא ההבדל, כמו כן גם אתם בהיותכם עוד בגדר שבלים רכות כלומר שלא נתמלאה עוד הסאה ע"כ תקומו מחדש, אבל לא לעולם חוסן עוד תבואו לגדר שבלים מבושלות כמו הפשתה והשעורה עוד תתמלא סאתכם אז תהיה תבוסתכם שלמה.
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו' ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ע"כ, ויש להעיר בפרשה זו איזו הערות. א) מה נפקא מינה למעשה למעליותא או לגריעותא אם נודע להאבות בשם הויה או באל שדי, ואם יש הבדל ביניהם למעשה לאיזה תכלית, הא גופא טעמא בעי מדוע באמת לא נודע להם בשם הויה. ב) וגם הקימותי וגו' וגם אני שמעתי וגו' אין להם המשך אל הקודם בקשור מלת וגם, אלו היה המאמר הקודם בחיוב ובמעשה אז היה נופל לשון וגם הקימותי וגם אני שמעתי פי' זאת עשיתי וגם זאת וגם זאת עשיתי, אבל כשהמאמר הקודם בשלילה כי שמו הויה לא הודע להם איך נמשך אחר זה וגם הקימותי וגו' כי גם זאת עשה. ג) מה טעם חלופי השמות הקדושים במקראות אלה, לכן אמור לבני ישראל אני ה', שם הויה, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, שם אלהים, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, שתוף שני השמות הויה ואלהים יחד, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', שם הויה, וצריכים לעמוד על הטעם שידוקדק כל שם לענינו לפי שנויי הוראותיהם רחמים ודין, ונבוא אל הבאור כי סוגי בני האדם יתפרדו והיו לשני ראשים, הראש האחד הם צדיקים גמורים שכל הטוב שהם מקבלים מהקב"ה אין בזה בחינת חסד או ויתור, כי זה כבודם ותהלתם שמדקדק הקב"ה עמם כחוט השערה לבלי וותר להם מאומה, וכל מה שיזכו מהטוב הוא במשפט צדק ובדין גמור, והוא מפורש במאמרם (ברכות יז ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה אלו צדיקים גמורים שכל העולם נזונים בצדקה והם נזונים בזרוע, ר"ל כל העולם נזונים מצד החסד לא לפי זכות מעשיהם וצדיקים מגיע להם עפ"י שורת הדין לפי כשרון מעשיהם בלי שום צדקה וחסד ע"ד הוותרנות, והוא ענין דרשתם ז"ל (יבמות דף קכא) וסביביו נשערה מאד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ומה שנזונים ומקבלים מן הטוב הוא בדקדוק ובחשבון מכוון בד בבד נגד זכות מעשיהם בלי שום תוספת מתנת חנם, הראש השני המה אלה המקבלים טוב רק מצד החסד והחנינה ונזונים בצדקה, ואלו דקדק הקב"ה עמהם לתת להם כדרכם וכפרי מעלליהם להתנהג עמהם בדין כפי מעשיהם בלי וויתור לא היתה להם תקומה כמאמר הכתוב (תהלים קמג) אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי.
והנה אבות העולם אברהם יצחק ויעקב הם בעלי המערכה הראשונה שלא לקחו מיד ה' מאומה מצד החסד והרחמים לוותר להם יותר מאשר זכו עפ"י מעשיהם בעצמם ולחם הקלוקל נהמא דכסופא לא בא אל פיהם, האמנם כי יעקב בחיר האבות ענותו תרבהו להחזיק את עצמו בעיניו לשפל ערך כזה שכל מה שהוא מקבל מהקב"ה הוא מצד החסד ואינו כדאי והגון אפילו לזה ואמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, ובמקום גדולתו שם ענותנותו להיות שפל בעיני עצמו שאינו ראוי אפי' לקבל חסד, אבל באמת כל מה שזכו האבות אברהם יצחק ויעקב, הן הטוב שקבלו בחייהם בעצמם והן מה שהובטח למו לקיים לבניהם אחריהם כלם יחד היו מצד הדין והיושר שזכו לזה במעשה צדקותיהם ואין בהם וויתור ויתרון מצד החסד, ולפי זה יכונה הקב"ה לגבייהו בשם שדי המורה על הצמצום והקמוץ, כמו שדרשו ז"ל (חגיגה דף יב) שדי שאמר לעולמו די ולא הוסיף עוד, ועוד דרשות כאלה, ככה כשהתנהג הקב"ה עם האבות נ"ע במדה ובמשורה בצמצום ובדקדוק עד פה נתן להם כפי מדת מעשיהם ולא הוסיף יותר, יתואר אז בשם שדי שאומר די לבלי הוסיף עוד מאומה יותר מאשר זכו בעצמם וכגמול ידם עשה להם בדקדוק כחוט השערה, ושם הויה המורה על רחמים לוותר ולהוסיף מדילי' ע"ד נהמא דכסופא, מהנהגה כזאת לא ידעו אבותינו מעולם, ובכל זאת מה רבו ומה עצמו הטובות לשעתם ולדורותם שהטיב ה' להם אף כי אין בהם כל הוספה זולת מה שזכו במעשיהם עצמם, והוא ע"ד שיש להתפלא על איש שעשה עושר רב ולא היתה לו כל סבה ומקרה אחרת זולת יגיע כפו, הלא גוזמא היא בעיני הרואה, כך גוזמא נקיט על האבות כי כך וכך הרבה הטבתו עמהם וכל זה הוא רק מה שזכו במעשיהם בלי תוספת נופך משלו, אולם בניהם אחריהם שהיו במצרים שנאמר עליהם לקחת לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, הם מצדם נזונו בצדקה, לא זכו להגאל בזכות עצמם רק בזכות אבותיהם שהקים ה' את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ע"כ לגבייהו דבני ישראל במצרים יכונה הקב"ה בשם הויה שהוא רחמים שהבנים קבלו מתנת חנם.
ואחרי הדברים והאמת האלה נבוא לבאור הכתובים בפרשתינו, וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל ביחש הקב"ה לישראל בימים ההם בעת ההיא אשר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, לגבי דידהו אמר שהוא ה' הויה רחמים כי לא זכו אל הגאולה והפדות מצד הדין והמשפט, וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הרצון שהתנהגתי עמהם במדת הצמצום ובדקדוק כחוט השערה כפי שמגיע להם נגד מעשיהם ולא יותר, ושמי הויה שהוא רחמים לוותר בגדר חסד ומתנה לא נודעתי להם, לא ידעו מדרך זה כלל, ואעפ"כ וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' ר"ל ראה כמה זכו וכמה הגיע להם אפי' כששלמתי להם רק תמורת המעשים במדה במשקל ובמשורה, כי נוסף על מה שקבלו בחייהם בעצמם, גם הקימותי את בריתי אתם לתת להם ארץ כנען וגו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו', גם זה וגם זה הוא משום ואזכור את בריתי את אברהם את יצחק ואת יעקב, וזו היא הרבותא של וגם, כי אפי' עפ"י הנהגתו עמהם באל שדי, בכל זאת גם את זה וגם את זה עשיתי להם לשעתם וגם לעתיד לבוא, וכל אלה רק מה שמגיע להם עפ"י הדין עפ"י הנהגת שם שדי בלי כל וויתור, לכן אמור לבני ישראל בני הדור ההוא אני ה' כי לגבי דידהו שאין להם זכות מעצמם הנני ה' במדת הרחמים, כי הם לא זכו להגאל מצד עצמם רק מצד ואזכור את בריתי עם אבותיהם, ולכן לגבייהו הוא חסד חנם, והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', פי' אבל אחרי שאוציא אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים אשר זה יועיל לכם להכיר כי שוא אלילי מצרים וכי לה' הארץ ותזנחו את עצביהם ותשובו לעבוד ה', אז והייתי לכם לאלהים, כי אז תעלו בעצמכם אל מעלות השלמות ולא תהיו עוד נחוצים להתודע לכם רק בשם הויה בהנהגת החסד דוקא במתנת חנם, רק אז אהיה לכם לאלהים דייקא, להתנהג גם עמכם במדת הצמצום בהוראת שם אלהים בדין ובמשפט, כי אז תוכלו שאת גם הנהגה זו, ומסיים וידעתם כי אני ה' אלהיכם, פי' שתי הבחינות ביחד הויה ואלהים, ומפרש המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ מצד זכות האבות, וזהו אשר נתתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב, מצד זה הנני אלהיכם מדת הדין כי עפ"י הדין והמשפט מגיע להם כל אלה, ונתתי אותה לכם מורשה אבל הנתינה לכם מצד עצמיכם שאינכם זכאים אני ה', הוא רחמים וחסד.
וידעו מצרים כי אני ה', בילקוט תהלים סי' ט' נודע ה' משפט עשה בדין שעשה במצרים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים, הכונה לדעתי כי במצרים נראה בעליל כי המשפט לאלהים הוא ויד ה' עשתה זאת ולא מקרה הטבע, כי בדבר אשר זדו עליהם בזה עצמו נוקשו ונלכדו, הן בהצלתו של משה שהתחכמו למושיען של ישראל במים, לא ניצול בכח המתנגד שלא יושלך למים כלל, רק אדרבא ע"י זה עצמו ניצול לאור באור החיים, בהשלכתו היאורה גופא באה הצלתו ועליתו לגדולה לבית המלכות, והן בעונשם של המצרים במה שהיה כחם יפה במים וגזרו על הבן הילוד היאורה תשליכוהו ודנים במים, באותו הכח עצמו נדונו בעצמם כי טובעו בים סוף, הלא זה יעיד כי מעשה אלהים הוא וה' פעל כל זאת, וזה נודע ה' משפט עשה שהקב"ה הוא העושה המשפט, זהו בדין שעשה במצרים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', כי אופן המשפט יוכיח בעליל כי מאת ה' הוא, ומפרש בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים כי נוקשו בפועל כפיהם באותו דבר עצמו אשר זדו עליהם, נמצא שבדין שעשה במצרים ניכר ונודע לכל כי ה' הוא העושה המשפט והיא השגחה פרטית ולא מהמקרה וההזדמנות, ובמדרש פרשה וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים אם אלהים למה איש ואם איש וכו' אלא בשעה שהושלך ליאור איש ובשעה שנהפך לדם אלהים ד"א בשעה שברח מלפני פרעה איש, ובשעה ששיקעו אלהים, תפס הענינים המתנגדים זה לזה שבאותו הענין עצמו שהיה נחשב לאיש כאחד האדם בו עצמו נעשה כאלהים השלך ככל הילדים ביאור ובמים עצמם עשה נפלאות והפכם לדם והפיכת דבר מן הקצה אל הקצה תוכיח כי היא השגחה פרטית מעשה אלהים ולזה יכנוהו בתואר אלהים כביכול, וזו היא כונת הגמרא בשבת בעובדא דיוסף מוקיר שבתא שהאריך לספר באיזה דרך נמצאה המרגליות במעי הדגה ובאיזה אופן אבד אותה העכו"ם, ולפי הענין היה די לספר כי יוסף שהיה מוקיר שבתא קנה דג ומצא בה את המטמון, כי הכונה בהוספת הספור להודיע כי מעשה הקב"ה הוא להפך כי באותה זהירות ושמירה ששמר העכו"ם את הונו, בה עצמה סבב הקב"ה את ההפך להמציא את הונו לאשר חפץ ביקרו ליוסף מוקיר שבתא, וזהו סימן כי מעשה ה' הוא.
ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים, והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה, המשך וחבור הדברים ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו' אל הפשתה והשעורה נכתה וגו' קשה כתורמס, לפי הסדר הראוי והדרוש מקום שני הכתובים והפשתה והשעורה וגו' למעלה אחר פסוק כ"ה ויך הברד בכל ארץ מצרים וגו', אבל כשפסק לספר תוקף פעולת הברד, והמקראות באו לספר השיחות שבין משה לפרעה, איך חזר הכתוב לספר מפעולת הברד והפשתה והשעורה נכתה וגו', וע"ד ההסבר אפשר כי המאמר והפשתה והשעורה וגו' איננו ספור הכתוב אשר עולל הברד, רק הוא המשך דברי משה לפרעה אל מה שאמר לו כי טרם תיראון וגו' כי אחרי עבור המכה ישוב ויתעודד ויוסיף להכביד את לבו, והוא דמיון לשבלי התבואה אשר השבלים הרכות שלא בשלו עוד כל צרכן, כשיעבור רוח על הארץ יכופו ראשן לפי שעה, ואחרי כן כעבור סופה ישובו ויעמדו וישאו ראשן, כך בענינו של פרעה לא נתמלא עוד סאתו כשבלים שלא נתבשלו עוד כראוי, ע"כ יש בכחו לשוב על עקב בשתו להכביד את לבו כבתחלה, אבל כשתבוא השעה שתתמלא סאתו ויהיה בדמיון שבלים קשות שמלאה צמיחתן שתשברנה בעבור סופה ולא יוסיפו לקום, כן ישבר גם הוא ועמו שבר לא יוכלו להרפא, וזאת אשר דבר משה אל פרעה כי גם בהתנפלתם [צ"ל בהתנפלכם] עתה לרגלי להעתיר בעדכם אינני טועה בכם וידעתי כי טרם תיראון באמת את ה' ועוד תשובו לכסלה, ידעתי כי לא באה הודאתכם והכנעתכם גם הפעם מהכרה פנימית ויראת ה', וגם במכה זו עודכם מסתוללים בה' וישיאכם לבבכם לתלות במקרה מאשר המכות אינן מתמידות לעשות מכם כלה ונחרצה, עוברות וחולפות, ולא תאמינו כי יש אלהים שופטים בעל יכולת כי אם כן כבר עשה קציר לנו אבל מאשר המכות נפסקות ככלות איזה זמן אין אלו אלא מקרים מתחלפים, ע"ז אומר לך כי באמת כל אלה בהשגחה מבעל היכולת, ולא מחסרון בעל היכולת באו ההפסקות ובטולי המכות רק מצד המקבלים מצדכם כי לא נתמלאה עוד סאתכם, פקח עיניך וראה את אשר לפניך היום אחרי עבור מכת הברד, וקח לך מזה דמיון לעצמך הנה הפשתה והשעורה נכתה מפני כי השעורה אביב והפשתה גבעול ומפני שנתבכרו כל צרכם ע"כ נכו ונשחתו אבל החטה והכסמת לא נכו מפני כי אפילות הנה ועודן רכות, ואף על פי שהברד ירד על אלה כמו על אלה ואין שנוי מצד הברד רק מצד המקבלים הוא ההבדל, כמו כן גם אתם בהיותכם עוד בגדר שבלים רכות כלומר שלא נתמלאה עוד הסאה ע"כ תקומו מחדש, אבל לא לעולם חוסן עוד תבואו לגדר שבלים מבושלות כמו הפשתה והשעורה עוד תתמלא סאתכם אז תהיה תבוסתכם שלמה.
חסלת פרשת וארא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה