רוח חכמים על פרשת שמות מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס, פרש"י שהיו בנויות מתחלה ועתה עשאום לאוצר, עיין בשפתי חכמים בשם הרא"מ שנדחק למאד, ובעיני הוא פשוט דדייק מדלא כתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה פתום ורעמסס, והוסיף מלת את, את פתום ואת רעמסס, משמע את פתום הידוע ואת רעמסס הידוע שכבר היו בנויות מתחלה רק עתה זה בנה אותן לערי מסכנות ולאוצר, שוב ראיתי במזרחי עצמו כי כן עלה במחשבתו תחלה לפרש כן, ודחה פי' זה דא"כ מה נעשה בשארי מקומות כמו אלה, כמו מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את ננוה ואת רחובות עיר ואת כלח (בראשית י יא), ואני לא אבין לה, איך יפרנס הרא"מ את המאמר (ב"ק דף מא) ר' שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, הלא כי יש ויש דרשות על כל אתין שבתורה, ואם כי לא ידענום ונעלמו מאתנו הכי על כן אין לדרוש במקום שידוע ואפשר, חסרון ידיעת הדרש כזה במקום אחר אינו ראיה לסתור, ובמקום שיש לדרוש דורשין, ועוד דלפי דברי הרא"מ לא נמצא ידינו ורגלינו ברוב המקומות, ונפגש מעצורים על כל צעד, לדוגמא הא דדריש בפ' וירא והוא ישב פתח האהל ישב כתיב שבקש לעמוד כו' וכן דריש בלוט ובעפרון ישב כתיב, ומה נעשה בהרבה מקומות אין מספר דכתיב נמי ישב חסר וי"ו, כמו ישב אהל ומקנה, והכנעני אז ישב בארץ, והוא ישב בסדום ורבים כמוהם, אך היטיב אשר דבר בזה בספר נחמד למראה בבאורו על המדרש שם בפ' וירא פרשה מ"ח בתירוצו על קושית היפ"ת שם מהמקראות הנ"ל דכתיב ישב חסר מאי דרשי בהו, והיא כעין דחוי הרא"מ כאן, וכתב על זה בספר נחמד למראה וז"ל ואנכי נפלאתי על המראה וכי יש בידינו כל דרשות חז"ל הלא אמרו בהוריות ת"ר סדרי משנה נשנו בימי רבי, ובמסכת ע"ז איתא ע"ז דאברהם אבינו ארבע מאות פרקי הוו לי' ואנן אין לנו אלא חמשה, וא"כ באמת כלן נדרשו ונעלמו מאתנו עכ"ל.
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, פרש"י בכל מקום שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, ד"א כן ירבה כן רבה וכן פרץ, השפתי חכמים איננו יודע בזה מה הוא שח וחס אני על עתי ועטי להעתיק דבריו, אבל באור פרש"י הוא גמרא מפורשת (סוטה דף יא) דדייק הא דכתיב יענו אותו בעתיד והו"ל למכתב וכאשר ענו אותו בעבר וכן מ"ש כן ירבה וכן יפרץ בעתיד הו"ל למכתב ג"כ כן רבו וכן פרצו בעבר, וכן מפורש בגמרא דפריך כן רבו וכן פרצו מבע"ל, לכך פרש"י וכאשר יענו אותו כל אשר נתנו לב והתנכלו איך יענו אותו מן הוא והלאה, כן חשב הקב"ה כי ירבה וכי יפרץ, ולפ"ז מדבר הכתוב על המחשבה של הענוי הקודמת למעשה ולכך כתב בלשון עתיד, וזהו מה שאמר שם בגמ' על הקושיא הנ"ל אמר ר"ל רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרץ והן הן דברי רש"י, זהו לפי פירושו הראשון, ובפירושו השני פי' כפשוטו דיענו אותו פירושו באמת בעבר ולא בעתיד, גם כן ירבה וכן יפרץ הכוונה ג"כ בעבר כן רבה וכן פרץ, דמצינו בלה"ק הרבה כמוהם עתיד במקום עבר, כמו אז ישיר משה אז יבנה שלמה, ואין זה עתיד כלל, וכל זה פשוט.
ותחיינה את הילדים, פרש"י מספקות להם מים ומזון, בש"ח פי' דדייק מדכתיב ותחיינה את הילדים דמיותר הוא דכבר נאמר ולא עשו כאשר דבר אליהן ש"מ לא המיתום, ולדידי אינו מספיק דיש לפרש ולא עשו על ואם בת היא וחיה שהמיתו הבנות, ונ"ל דהדיוק הוא שהיה למכתב בשלילה שלא המיתום שפרעה צוה להמיתם והם לא המיתום והיא שלילת הפעולה ומדכתיב ותחיינה משמע שעשו בפועל איזה חיות ודריש מזה שהיו מספקות להם מזון, וע"כ נכתב בלשון פעולה, שוב ראיתי שכן פרש"י עצמו בסוטה (דף יא).
לדעה מה יעשה לו, מה שנאמר לדעה ולא לדעת, אפשר שהכונה בזה כי לפי דעתה ומחשבתה יעשה לו דבר מה, לדעה פירושו לפי דעה, מה יעשה לו דבר מה יעשה לו, כי לפי טבע אנושי לא היה לה לעמוד על דם אחיה, לראות בעיניה כי יטבע במים או יבלענו תנין, כמה שנאמר בהגר ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ואיך הקשיתה מרים את לבה להביט בעיניה קץ אחיה, לזאת בא הטעם כי לפי דעה יהיה נעשה עמו דבר מה, כי יסבב ה' דבר להצילו מרדת שחת, כי ראו את הילד הזה כי טוב הוא, יתר מכל הילדים, והתנבאה מראש שיהיה מושיען של ישראל, ע"כ לפי דעתה היה ברור אצלה כי לא יספה ככל הילדים המושלכים היאורה, ויסובב דבר מה להצלתו.
ובמדרש לדעה מה יעשה לו לדעת מה יהיה בסוף נבואתה, נראה דמדייק תיבת לו דהל"ל מה יעשה בו, אלא שהיתה בטוחה בנבואתה שיחיה ויהיה מושיען של ישראל, רק התיצבה לראות מה יעשה לו התגלגלות המעשים לסבב את המטרה, ולכן כתיב לו כלומר מעשים המצורפים אליו, או לו למענו כמו ה' ילחם לכם, אבל מה יעשה בו היה משמע בו בעצמו שהיה ספק בלבה בגוף חייתו של משה, ובאמת לא הסתפקה בזה כי התנבאה שיהיה מושיען של ישראל.
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, במדרש פרשה א' ובגמרא סוטה (דף יא) ומגילה (יג א) שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, יש לחקור לדעת מניין להם זה, גם הענין עצמו זר ומוזר מה המריצה לכך להתיהד וללכת לטבול א"ע לשם יהדות, איזה דבר עורר אותה לזה, האם היה לה לקנאות בהצלחת ישראל הלא היו עבדים נבזים ושפלים במצב היותר שפל בעת ההיא, ועוד דלפי דרשת חז"ל גם בני ישראל היו אז עובדי ע"ז, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והנראה כי הוציאו דרשתם מדכתיב לרחוץ על היאור דהו"ל למכתב לרחוץ ביאור בבי"ת השמוש כמו ורחץ את בשרו במים (ויקרא טז כד) ע"כ דרשי לה למלת על שהוא על הסבה, כמו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך (בראשית כא יב) שהלכה לרחוץ על אודות היאור שהוא גלולי בית אביה, וענין גלולי בית אביה לדעתי אין הכונה עבודה זרה שלהם ממש עפ"י דרשתם כי עבדו את היאור רק שדרשו ותלך לרחוץ על היאור על אודות היאור היינו לתקן קלקול גזירת אביה להשליך הילדים ביאור, כי אותה ההליכה גרמה שנתקן אותו הקלקול שנתגלגלה מן ההליכה ההיא הצלת משה, ולא שהלכה במכוון לעשות כן, רק מאותה ההליכה נתהוה ממילא תקנה לאותה הקלקלה, וזהו שמצאו רמז בכתוב מדכתיב על היאור ולא ביאור, שבלכתה לפי כונתה להתרחץ הצילה את משה מושיען של ישראל, והיא הצלה לכל העם כלו, וע"ד מליצה יאמר שהלכה להתרחץ מחטא אביה הנ"ל, כאלו הלכה מצדה לתכלית זה במכוון, אבל באמת כונת חז"ל מה שנתהוה ממילא מזה עפ"י רצון ה' והשגחתו, ובת פרעה היתה כלי חפץ ביד ה' לסבב הדבר על ידה, ומה שבגמ' מגילה (דף יג) קאמר אמאי קרי לה יהודיה ע"ש שכפרה בע"ז דכתיב ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור וא"ר יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, לדעתי אין כונת הגמ' ע"ז ממש רק מפני שהצילה את משה וכאלו ילדה אותו קורא לה יהודיה, דפעולת הליכתה זאת הוי כמו שהלכה להתיהד שכפרה בע"ז אבל הכונה שע"י נתקן גזירת השלכת הילדים ביאור, ומתאים לזה מאמר המדרש במדבר פרשה יד סי' א ואשתו היהודיה ילדה וגו' שהסרתי אותו מן הטביעה ע"י רחיצת בת פרעה כמה דתימא ותרד בת פרעה לרחוץ גו'.
ותראהו את הילד והנה נער בוכה, פרש"י קולו כנער, בשפתי חכמים פירש דקשה לי' לרש"י והא לא היה בן י"ג שנה ואיך קרא לו נער, סר מן הדרך כדרכו ולא ראה את הסתירה הגלויה בכתוב, והיא גמרא מפורשת סוטה (דף יא) וכן כאן במדרש במקומו, קרי לי' ילד וקרי לי' נער אלא קולו כנער, פי' לכך אצל בוכה שהשמיע קולו קרי לי' נער, הרי דברי רש"י הם דברי חז"ל, וטעמם שם בצדו.
ויש מקום עיון בענין זה דבהרבה מקומות קרי ילד וקרי נער, כמו אצל ישמעאל אל ירע בעיניך על הנער וכתיב בתרי' שם על שכמה ואת הילד, וכן שם להלן ותשלך את הילד, אל אראה במות הילד ואח"כ וישמע אלהים את קול הנער, שאי את הנער, ותשק את הנער, וכן ביוסף והוא נער את בני בלהה, והיה באמת בן שבע עשרה שנה ולהלן נאמר עליו הילד איננו, הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, וכן נאמר על בנימין (בראשית יוד כ) ילד זקונים קטן, ולכל הדעות (עיין בסדר הדורות במקומו) היה בנימין בעת שבאו אחי יוסף לשבר בר במצרים לא פחות מן שלשים שנה וקרא לו ילד, וא"כ קשה מאי פריך בגמ' קרי לי' ילד וקרי לי' נער הרי מצינו דקרי לנער ולגדול ילד, ומתקבל על הדעת דילד הוא שם החבה והגעגועים, ומי שמחבב אותו יקרא ילד גם לנער ולגדול הבא בשנים, אבל להפך כשהוא עדיין ילד אי אפשר לקרוא אותו נער, ולכך הקב"ה שלא חבב את ישמעאל קרא אותו נער אל ירע בעיניך על הנער וישמע אלהים את קול הנער, אבל אברהם והגר שחבבו אותו חבת אם את בן יחידה כתיב אצלם שם על שכמה ואת הילד, ותשלך את הילד, אל אראה במות הילד, וכן ראובן שחבב את יוסף כתיב גבי' הילד איננו, אל תחטאו בילד, וכן בבנימין שהיו געגועים עליו לכך קראו אותו ילד, אבל כאן במשה קשה דקרי לי' ילד וקרי לי' נער דהיה ילד באמת ואיך קראו נער, ומשני דגבי השמעת קולו בבכיתו היה כנער.
ומשה היה רועה וגו', במדרש פרשה ב' הה"ד יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותין הן שנאמר ושם לה עלילות דברים אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן שנאמר רחום וחנון ה', יש להתבונן מה ראה בעל המאמר קשות במקרא זה יודיע דרכיו למשה וגו' שבא ליישבו ולפרשו ע"י ההבדל שבין עלילותיו של הקב"ה לעלילותיו של בשר ודם, ואם כונת בעל המאמר להגיד כי דרכיו ועלילותיו האמורים בכתוב זה כונתו לחסדי ה' ורחמיו, מה היה לו להזכיר את ההפך בבן אדם כי דרכיו ועלילותיו מעוותין הן, מה ענין דרכיהם ועלילותיהם של בני אדם לכאן, אולם זאת חקרנוה כן היא בהבדל שמות הנרדפים בין עלילה לשמות אחרים המונחים על פעולה ומעשה, כי עלילה הונח רק על עשיית רעה לזולתו, ופעולת חטא ועון, כמו רוע מעלליהם, ועולל למו כאשר עוללת לי, למי עוללת כה, ונוקם על עלילותם, וכמוהם הרבה, ואצל הקב"ה הונח עלילה על הדין והמשפט שהוא עושה לעוברי רצונו שהוא רע ביחש מקבל הפעולה, וזהו לדעתי המרומז במאמר הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו (תהלים קה א) הרצון בזה כי לישראל עם קרובו המכירים את ה' די ומספיק להם שיקראו בשמו ויודו לו, אבל בעמים אחרים עובדי אלילים אשר לא ידעו את ה' ובשמו לא יקראו ההכרח להודיעם עלילותיו, המשפטים והמוראים הגדולים שעשה בארץ, כי רק ע"י הספורים האלה תפול עליהם אימתו ופחדו, וזהו נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה) ע"י עלילותיו שהם מדת דינו וענשו את החוטאים הוא נורא על בני אדם, ומי שיתבונן בכל כתבי הקדש יראה כי הכלל הזה מקיף בכל מקום שנזכר עלילה כי הוא לרעה תמיד, וזהו גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ יא) יאמר בגדר רבותא, כי הנער בעודו שובב ופרוע ומעשיו מעשה נערות, גם אז במעלליו במעשיו הרעים יש הכרה אם זך ואם ישר פעלו כי המתבונן בשום לב למעשה נער לדרכי מצחקיו ונטיות שבבותו יכיר האותות לפנים מה יהיה משפט הנער ומעשהו כשיגדל, ואומרו גם במעלליו הוא כאלו אומר גם במעשיו הרעים במצב נערותו.
אולם ממקום אחד יש לכאורה סתירה גלויה להנחתינו זאת, מהכתוב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג י) הלא עינינו הרואות כי מעלליהם נאמר על מעשה צדיקים, ולהפך במחלקה השניה במעשה הרשעים כתיב אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, נאמר גמול ידיו ולא גמול מעלליו, אבל אם נתבונן היטב נראה כי גם הכתוב הזה מתאים עם ההנחה ההיא, כי תוכן הענין בכתוב זה להשיב על שאלת מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אשר התשובה הברורה היא, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), רק שחטאותיו מעטים מצדקותיו, ע"כ מקבל המעט בהמעט והרוב בהרוב, פי' העונשין המועטים לעומת חטאותיו יקבל בחייו הארציים הקצרים, בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ושכרו הטוב המרובה כצדקותיו מוכן ומזומן לפניו לעוה"ב בחיים נצחיים, אי לזאת רע לו להצדיק בעוה"ז, וטיבותא היא לגבייהו, ולהפך ברשע, אין רשע בארץ אשר לא יעשה איזה טוב בחייו, ואפי' באחאב שנאמר בו לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע (מלכים כב) אמרו חז"ל (סנהדרין דף קב) שנמצא בו דבר אחד טוב שההנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל בהיות הטוב אצל הרשעים בגדר המועט והרע ברבוי, על כן יקבל הרשע בעד המועט במועט, בעד הטוב המעט מקבל שכרו בעוה"ז בחייו הקצובים ובעד הרבוי ברבוי, בעד עונותיו המרובים ישולם רשע וחוטא בעוה"ב, וכדאיתא בתענית (דף יא) כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז על עבירה קלה שעושין, ויותר מבואר הדבר במדרש רבה בראשית פרשה ל"ג ובויקרא פרשה כ"ז, ר"ע אומר כו' מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז כדי להשפיע להם שלוה וליתן להם שכר טוב לעוה"ב, משפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצות קלות שעשו בעוה"ז כדי להפרע מהם לעתיד לבוא עכ"ל, ובקדושין (דף מ ע"ב) אר"א בר' צדוק למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה (פי' רק נופו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל, רק עיקרו צדיק והרע במקצת) נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז כדי שיירשו העוה"ב שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד ולמה רשעים דומים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה (מעשיו הטובים הם קצת) נקצץ נופו כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע להם טובה לרשעים בעוה"ז כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, ואחרי הדברים והאמת האלה, אין זה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ונהפוך הוא כי מעליותן וטובתן של צדיקים הוא מה שמקבלין הרע בעוה"ז, ולרשעים רעה היא וגריעותא שמקבלים שכרם בעוה"ז, ועתה יצא כנגה באור הכתוב בישעיה לפי הנחתינו כי מעללים הונחו על מעשים רעים, כי יוכיח הנביא על אמרם צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אמרו צדיק כי טוב לו יען כי פרי מעלליהם הרעים יאכלו הצדיקים בעוה"ז, וירצו את עונותיהם המעטים למען יבואו על שכרם משלם בעוה"ב לנצח נצחים, גם אמרו אוי לרשע רע יען כי גמול ידיו יעשה לו בעוה"ז גמול מעט מעשיו הטובים כדי להפרע מהם בעוה"ב, וא"כ הלא באמת צדיק וטוב לו רשע ורע לו, ומשפטי ה' צדקו יחדיו.
ואם כנים אנחנו בהנחת שם התאר מעללים, הנה המאמר שלפנינו מבואר בטוב, כי אחרי אשר עלילות הם פעולות רעות, על כן עמד בעל המאמר על הכתוב לבני ישראל עלילותיו, איך נופל עלילות על הנהגת הקב"ה עם ישראל עם קרובו ואיך יאמר כזאת שירע לישראל עמו, ועוד כי הכתובים סותרים א"ע תוך כדי דבור, כי אחרי אומרו לבני ישראל עלילותיו המורה שהוא עושה להם רעות חלילה, יאמר תיכף רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, הלא הדברים סותרים זה את זה, לזאת בא המדרש לבאר כי לא כעלילותיו של בשר ודם הם עלילותיו של הקב"ה, ולא תחתה עלילותיו של הקב"ה בחדא מחתה עם העלילות שנאמרו אצל בן אדם, עלילותיו של בשר ודם מעוותין הן שתכלית המריע להרע ובכן הם עלילות רצוני רעות בעצם וראשונה, אבל עלילותיו של הקב"ה כשנאמר בכתוב עלילות אצל הקב"ה, הוא רק ע"ד ההשאלה אבל בעצם רחמניות הם כי תכלית רצונו ית' לטובה ולתועלת, ולזה מסיים חנון ורחום ה' דהכל אחד הוא וגם עלילותיו שנאמר מקודם רחמניות הן, ומאתו לא תצא רעה בתכלית, ונכון מה שכתוב אצל בני ישראל עלילותיו, וזו היא הכונה הפנימית במאמרם ז"ל (תענית דף ג) בתוס' ד"ה אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה, ר"ל כשעושה הקב"ה רעה ח"ו אין ליחד שמו ית' על חלק הרע שבאותה מעשה, כי חלילה כונתו ית' בעצם להרע, אלא על הטובה כלומר על הטובה המעוטפת באותה הרעה כי זו היא מגמת חפצו ית', ועל זה הוא מיחד את שמו, פי' הטובה היא תכלית רצונו ית', ויחוד שם הבעלים הוא על תכלית הענין, כיחוד שם האומן שהוא על תכלית המלאכה כמו חייט שחותך את הבגד לא נקרא על שם חתוך הבגד רק על התכלית שתופר בגד שלם, וכדומה אומנים אחרים, כן הקב"ה יחוד שמו על התכלית שהוא טוב סלה.
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, בילקוט ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח אמר לו משה להקב"ה רבון העולמים שלח נא ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח לעתיד לבוא אמר לו לא אמרתי לך ואשלחך אל ישראל אלא אל פרעה ולאותו האיש שאתה אומר אני שולח אותו לע"ל אל ישראל שנאמר (מלאכי ג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא, המאמר אומר דרשוני ראשית דבר הענין קשה להולמו איך סירב מרע"ה א"ע מללכת בשליחות הקב"ה, שנית לפי המאמר הזה הורה לו להקב"ה ע"י מי ומי ישלח כי המאמר בא להוציא את הכתוב מפשוטו שלח נא ביד תשלח ביד מי שהוא ומפרשו שלח נא ביד תשלח ביד מי שתשלח לע"ל הוא אליהו הנביא, מה היה לו למשה להורות להקב"ה מי יהיה השליח די לו בסירובו את עצמו, שלישית הלא אליהו לא היה עדיין בעולם ואיך יאמר כי במקומו ישלח את אליהו, רביעית צריכין להבין עיקר ההבדל בין השליחות לפרעה להשליחות לישראל לסתור בזה דברי מרע"ה כי מטעם זה אי אפשר לשלוח ע"י אליהו.
הנה על שנוי גזירת ה' שגזר בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא היו במצרים רק רד"ו שנה טרם מלואת כל מספר הארבע מאות שנה, כבר ענו ואמרו קדמונינו ז"ל, כי קושי השעבוד השלים הזמן החסר, כמו שבארתי בפ' בשלח ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים ודייק הכתוב ביום ההוא טרם בא מועד הקץ המוגבל ד' מאות שנה זה היה מיד מצרים מפעולת מצרים שהכבידו עולם על ישראל יותר מדאי, ובמעשיהם גרמו לקרב את הקץ, אולם השלמת קושי השעבוד את הזמן לא היתה השלמה גמורה לבלתי עבוד בם עוד, רק השלמה לפי שעה לדחות את תשלום השטר חוב במילואו לעת אחרת, כמאמרם ז"ל אהיה אשר אהיה אהיה בגלות זה ואהיה בגלות אחר, ולפי ההשקפה השטחית מה הועיל לנו הקב"ה בזה למהר להוציאנו ממצרים קודם הזמן אם סוף סוף עלינו לשוב להגלות ולשלם את החוב עד הפרוטה האחרונה, מה עשה ה' ומה ראה על ככה להחליף גלות זה באחר מה טוב לנו גליות האחרונות מגליות מצרים, ואם כי היה קושי השעבוד מה בכך הלא לא עשו בהם כלה וגם בהכביד עליהם העול עדיין היו קיימים ויחיו ויגיעו לקץ הימין לסוף הארבע מאות שנה ואז היתה תשועת עולמים, אולם תוספת קושי השעבוד איננו שעבוד הגוף ואי משום הא לא אריא לא היה מדלג על הקץ לא היה מקפץ על הזמן המוגבל להחיש פדותם, רק כי הוסיפו להשתעבד בם בנפשם ורוחם, להעבירם על דעתם ועל דעת קונם, והרעה נגעה עד הנפש, ועל כזה ימליץ הנביא (ישעיה נא) הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה וגו' ושמתיה ביד מוגיך אשר עשו בך שני דברים אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה, לנפשך דייקא בענינים הנוגעים להנפש לאמונת אל אמון להתעותך תהו לא דרך באמונות שוא ודעות כוזבות להעבירם מדתם ואמונתם, גם ותשימי כארץ גווך שמשלו ממשלה בלי מצרים על גופך להעבידך בפרך, וכל זה היה בגלות מצרים, ואם כי מצד סבלות החומר ועבודה קשה היה אפשר לעכבם עוד במצרים עד כלות כל הארבע מאות שנה אבל מצד השתבשות הנפשות לא היה אפשר להניחם עוד כי כבר טבעו בגלולי מצרים עד צואר נשתקעו בהבלי אליליהם ותועבותיהם כהמצריים עצמם, עוד מעט והיו כלא היו ונשכח כליל כי מאברהם יצחק ויעקב מוצאם כי בני ישראל המה כדרשתם ז"ל (מ"ר אחרי וילקוט ואתחנן) לקחם לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וכן דרשו ז"ל ואת ערום ועריה ערום מן המצות, כי לא נשאר בהם כל זכר וכל אות ממעשה אבותיהם והיו ככל מצרים בית ישראל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך חיי בדמייך שזיכה אותם בשני דמים בדם פסח ודם מילה, על כן מצד מצב קלקול האמונה היה נחוץ למהר להוציאם קודם יציאת הנפש ממש, נר אלהים טרם יכבה, מבלי שים לב אל הזמן הקבוע מבראשונה, כי בהגיע המצב ליציאת הנפש, לא היה אפשר להמשיך עוד, ובזה מבואר בפשוט מאמרם ז"ל (סנהדרין דף צח) אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב, ולכאורה הדבר קשה בשלמא כשכלו זכאי הדין נותן שיבוא בן דוד, אבל כשכלו חייב למה יבוא בן דוד, ולפי הצעתינו הענין פשוט, כי אם יגיע הדור למרום קץ קלקול הנפש עד שכלו חייב הרי הוא בגדר יציאת הנפש ומיתה גמורה שלא יזכר ישראל עוד לא יחכה עוד לחננם לעת אחרת כי אם יפדם תיכף כמו שהיה במצרים, כי אדרבא זה שהיו שקועים ביותר בגלולי מצרים בגדר דור שכלו חייב זה עצמו חיוב [צ"ל חייב] מהירת גאולתם, ואת זה אחזה בביאור מאמרם ז"ל (ברכה [צ"ל ברבה ור"ל מדרש רבה] שה"ש) קול דודי הנה זה בא וגו' זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו האיך אנו נגאלים והלא אמר הקב"ה לאברהם ועבדום וגו' ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא רד"ו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, כלומר הואיל והוא חפץ בגאולתכם שסוף סוף תגאלו ע"כ אינו מביט על חשבון השנים כי אם יחכה עד קץ אותן השנים לא תגאלו עוד לעולם כי תשקעו מבלי שוב עוד, ועל זה יורו דברי הכתוב (שמות יב, לט) כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, פי' שלא יכלו מצד עצמם להתמהמה רגע אף כדי הכנת צדה ולכך לא אמר ולא נתנום להתמהמה רק ולא יכלו מצד עצמם, ואלו היה החפזון רק מצד פרעה מפני שאץ לגרשם היה ביד הקב"ה להכריחו לבל יאיץ בם כאשר הויה יד ה' בו ובעמו להכריחו לעיקר השחרור כן היפלא מה' דבר להכריחו גם לזה, אפס החפזון היה נחוץ מצד ישראל עצמם, ולפי זה מבואר מה ראה פרעה לגרשם הלא די היה מצדו שיקרא להם דרור ויסכים ליציאתם כי יותר לא נדרש מאתו ומה היה לו שהוסיף גם לגרשם נגד רצונם ובלי תת להם שהות אפילו להכין מזון, אבל זה ג"כ היה מסובב מאת הקב"ה לטובת ישראל שלא יתעכבו ויצאו תיכף, כי לא יכלו להתמהמה מצד מצבם עצמם, ולאשר ענין הגרוש היה דבר גדול הנחוץ לטובת ישראל לכך הודיע הקב"ה למשה לפני מכת בכורות כשלחו גרש יגרש אתכם מזה (שמות יא א).
המורם מדברינו כי על כן חש הקב"ה להוציא את בנ"י ממצרים לפני הזמן המוגבל מראש הוא מפני שהיו שקועים עד צואר בגלולי מצרים, ואלו התעכבו עוד התערבו ביניהם לנצח, אבל אלו לא היו משוקעים כל כך כי אז השלימו במצרים כל הארבע מאות שנה, ושליחות משה לפדותם לא היה לישראל שייטיבו מעשיהם ואז גאולה תהיה להם כי היה הזמן קצוב ולא היה אפשר להוציאם קודם הזמן אם גם הטיבו את מעשיהם, ושליחותו של משה לא היה לישראל רק לפרעה שישלחם כי חירותם לא היה תלוי בישראל, אבל לעתיד לבוא כתיב שישלח הקב"ה את אליהו לישראל שישפרו מעשיהם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כי הגאולה האחרונה ביד ישראל היא לפי זכות מעשיהם ע"כ תהיה שליחות אליהו לישראל, משל למה הדבר דומה לשני אנשים אשר נתנם המלך במשמר על אחד גזר לשבת במאמר זמן מוגבל כך וכך שנים, ועל השני גזר להאסר עד שיחזור למוטב ויקבל עליו לבל ישוב לכסלה, הנה על הראשון שמאסרו לזמן קצוב צריכין לבקש חסד מהמלך אחרי שאינו תלוי כלל בהאיש הנאסר רק בגזירת המלך לא כן השני המשתדל בעדו לקרוא לו דרור צריך לדבר על לב האסיר עצמו כי בו בעצמו הדבר תלוי, כך ביוצאי מצרים שהוגבל לכתחלה זמן ארבע מאות שנה לגלותם, אם היה הצורך לשחררם קודם הזמן צריכין לפנות לשר בית האסורים לפרעה, אבל לע"ל אשר הגאולה תלויה בזכותינו היום אם בקולו תשמעו זכו אחישנה ע"כ שליחות הגואל היא לישראל, לקחת עמהם דברים לזכות מעשיהם, ועתה נבוא לבאור המדרש שהתחלנו שאמר משה להקב"ה שלח ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח לע"ל, הכונה שאמר משה שתהיה גאולה שלמה וגמורה בהחלט ואותה השליחות העתידה בקץ הימין תהיה כעת, וע"ז ענהו הקב"ה, אילו הגאולה הזאת גאולת מצרים היה תלוי בישראל ע"י הטבת מעשיהם שפיר היה נכון לשלוח אותו האיש להשיב לב אבות על בנים וגו' והיה קץ ותכלית גמור להגלות, אבל לא אמרתי לך ואשלחך אל ישראל לתקנם ממעשיהם הרעים כי בהם ובמעשיהם אינו תלוי גאולתם אלא אל פרעה כי הוא ישלחם מצדו, ע"כ לא זו האיש לשלוח אותו האיש אשר ישיב לב אבות על בנים וגו', ואילו בגאולה האחרונה כתיב הנני שולח לכם את אליהו הנביא לכם דוקא להטיב אתכם ומסיים והשיב לב אבות וגו' כי אז יהיה תלוי רק בכם, ע"כ אותו האיש ואותה הגאולה האחרונה אפשר רק אז.
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי, עיין ברש"י שהביא מאי דדריש ר' יוסי עלה בזבחים, אולם לפי הפשט אפשר דקרי לי' כאן הלוי לא על שם שהוא משבט לוי, רק על שאהרן יהיה בן לויתו של משה בשליחות זו, וז"ש הלא אהרן אחיך הלוי הנלוה לך והמלוה אותך והוא דבר ידבר אל פרעה, והשם לוי מעיקרא כשקראה לאה אשת יעקב את בנה לוי הוא ע"ש לויה והתחברות באמרה הפעם ילוה אישי אלי.
ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס, פרש"י שהיו בנויות מתחלה ועתה עשאום לאוצר, עיין בשפתי חכמים בשם הרא"מ שנדחק למאד, ובעיני הוא פשוט דדייק מדלא כתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה פתום ורעמסס, והוסיף מלת את, את פתום ואת רעמסס, משמע את פתום הידוע ואת רעמסס הידוע שכבר היו בנויות מתחלה רק עתה זה בנה אותן לערי מסכנות ולאוצר, שוב ראיתי במזרחי עצמו כי כן עלה במחשבתו תחלה לפרש כן, ודחה פי' זה דא"כ מה נעשה בשארי מקומות כמו אלה, כמו מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את ננוה ואת רחובות עיר ואת כלח (בראשית י יא), ואני לא אבין לה, איך יפרנס הרא"מ את המאמר (ב"ק דף מא) ר' שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, הלא כי יש ויש דרשות על כל אתין שבתורה, ואם כי לא ידענום ונעלמו מאתנו הכי על כן אין לדרוש במקום שידוע ואפשר, חסרון ידיעת הדרש כזה במקום אחר אינו ראיה לסתור, ובמקום שיש לדרוש דורשין, ועוד דלפי דברי הרא"מ לא נמצא ידינו ורגלינו ברוב המקומות, ונפגש מעצורים על כל צעד, לדוגמא הא דדריש בפ' וירא והוא ישב פתח האהל ישב כתיב שבקש לעמוד כו' וכן דריש בלוט ובעפרון ישב כתיב, ומה נעשה בהרבה מקומות אין מספר דכתיב נמי ישב חסר וי"ו, כמו ישב אהל ומקנה, והכנעני אז ישב בארץ, והוא ישב בסדום ורבים כמוהם, אך היטיב אשר דבר בזה בספר נחמד למראה בבאורו על המדרש שם בפ' וירא פרשה מ"ח בתירוצו על קושית היפ"ת שם מהמקראות הנ"ל דכתיב ישב חסר מאי דרשי בהו, והיא כעין דחוי הרא"מ כאן, וכתב על זה בספר נחמד למראה וז"ל ואנכי נפלאתי על המראה וכי יש בידינו כל דרשות חז"ל הלא אמרו בהוריות ת"ר סדרי משנה נשנו בימי רבי, ובמסכת ע"ז איתא ע"ז דאברהם אבינו ארבע מאות פרקי הוו לי' ואנן אין לנו אלא חמשה, וא"כ באמת כלן נדרשו ונעלמו מאתנו עכ"ל.
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, פרש"י בכל מקום שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, ד"א כן ירבה כן רבה וכן פרץ, השפתי חכמים איננו יודע בזה מה הוא שח וחס אני על עתי ועטי להעתיק דבריו, אבל באור פרש"י הוא גמרא מפורשת (סוטה דף יא) דדייק הא דכתיב יענו אותו בעתיד והו"ל למכתב וכאשר ענו אותו בעבר וכן מ"ש כן ירבה וכן יפרץ בעתיד הו"ל למכתב ג"כ כן רבו וכן פרצו בעבר, וכן מפורש בגמרא דפריך כן רבו וכן פרצו מבע"ל, לכך פרש"י וכאשר יענו אותו כל אשר נתנו לב והתנכלו איך יענו אותו מן הוא והלאה, כן חשב הקב"ה כי ירבה וכי יפרץ, ולפ"ז מדבר הכתוב על המחשבה של הענוי הקודמת למעשה ולכך כתב בלשון עתיד, וזהו מה שאמר שם בגמ' על הקושיא הנ"ל אמר ר"ל רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרץ והן הן דברי רש"י, זהו לפי פירושו הראשון, ובפירושו השני פי' כפשוטו דיענו אותו פירושו באמת בעבר ולא בעתיד, גם כן ירבה וכן יפרץ הכוונה ג"כ בעבר כן רבה וכן פרץ, דמצינו בלה"ק הרבה כמוהם עתיד במקום עבר, כמו אז ישיר משה אז יבנה שלמה, ואין זה עתיד כלל, וכל זה פשוט.
ותחיינה את הילדים, פרש"י מספקות להם מים ומזון, בש"ח פי' דדייק מדכתיב ותחיינה את הילדים דמיותר הוא דכבר נאמר ולא עשו כאשר דבר אליהן ש"מ לא המיתום, ולדידי אינו מספיק דיש לפרש ולא עשו על ואם בת היא וחיה שהמיתו הבנות, ונ"ל דהדיוק הוא שהיה למכתב בשלילה שלא המיתום שפרעה צוה להמיתם והם לא המיתום והיא שלילת הפעולה ומדכתיב ותחיינה משמע שעשו בפועל איזה חיות ודריש מזה שהיו מספקות להם מזון, וע"כ נכתב בלשון פעולה, שוב ראיתי שכן פרש"י עצמו בסוטה (דף יא).
לדעה מה יעשה לו, מה שנאמר לדעה ולא לדעת, אפשר שהכונה בזה כי לפי דעתה ומחשבתה יעשה לו דבר מה, לדעה פירושו לפי דעה, מה יעשה לו דבר מה יעשה לו, כי לפי טבע אנושי לא היה לה לעמוד על דם אחיה, לראות בעיניה כי יטבע במים או יבלענו תנין, כמה שנאמר בהגר ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ואיך הקשיתה מרים את לבה להביט בעיניה קץ אחיה, לזאת בא הטעם כי לפי דעה יהיה נעשה עמו דבר מה, כי יסבב ה' דבר להצילו מרדת שחת, כי ראו את הילד הזה כי טוב הוא, יתר מכל הילדים, והתנבאה מראש שיהיה מושיען של ישראל, ע"כ לפי דעתה היה ברור אצלה כי לא יספה ככל הילדים המושלכים היאורה, ויסובב דבר מה להצלתו.
ובמדרש לדעה מה יעשה לו לדעת מה יהיה בסוף נבואתה, נראה דמדייק תיבת לו דהל"ל מה יעשה בו, אלא שהיתה בטוחה בנבואתה שיחיה ויהיה מושיען של ישראל, רק התיצבה לראות מה יעשה לו התגלגלות המעשים לסבב את המטרה, ולכן כתיב לו כלומר מעשים המצורפים אליו, או לו למענו כמו ה' ילחם לכם, אבל מה יעשה בו היה משמע בו בעצמו שהיה ספק בלבה בגוף חייתו של משה, ובאמת לא הסתפקה בזה כי התנבאה שיהיה מושיען של ישראל.
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, במדרש פרשה א' ובגמרא סוטה (דף יא) ומגילה (יג א) שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, יש לחקור לדעת מניין להם זה, גם הענין עצמו זר ומוזר מה המריצה לכך להתיהד וללכת לטבול א"ע לשם יהדות, איזה דבר עורר אותה לזה, האם היה לה לקנאות בהצלחת ישראל הלא היו עבדים נבזים ושפלים במצב היותר שפל בעת ההיא, ועוד דלפי דרשת חז"ל גם בני ישראל היו אז עובדי ע"ז, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והנראה כי הוציאו דרשתם מדכתיב לרחוץ על היאור דהו"ל למכתב לרחוץ ביאור בבי"ת השמוש כמו ורחץ את בשרו במים (ויקרא טז כד) ע"כ דרשי לה למלת על שהוא על הסבה, כמו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך (בראשית כא יב) שהלכה לרחוץ על אודות היאור שהוא גלולי בית אביה, וענין גלולי בית אביה לדעתי אין הכונה עבודה זרה שלהם ממש עפ"י דרשתם כי עבדו את היאור רק שדרשו ותלך לרחוץ על היאור על אודות היאור היינו לתקן קלקול גזירת אביה להשליך הילדים ביאור, כי אותה ההליכה גרמה שנתקן אותו הקלקול שנתגלגלה מן ההליכה ההיא הצלת משה, ולא שהלכה במכוון לעשות כן, רק מאותה ההליכה נתהוה ממילא תקנה לאותה הקלקלה, וזהו שמצאו רמז בכתוב מדכתיב על היאור ולא ביאור, שבלכתה לפי כונתה להתרחץ הצילה את משה מושיען של ישראל, והיא הצלה לכל העם כלו, וע"ד מליצה יאמר שהלכה להתרחץ מחטא אביה הנ"ל, כאלו הלכה מצדה לתכלית זה במכוון, אבל באמת כונת חז"ל מה שנתהוה ממילא מזה עפ"י רצון ה' והשגחתו, ובת פרעה היתה כלי חפץ ביד ה' לסבב הדבר על ידה, ומה שבגמ' מגילה (דף יג) קאמר אמאי קרי לה יהודיה ע"ש שכפרה בע"ז דכתיב ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור וא"ר יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, לדעתי אין כונת הגמ' ע"ז ממש רק מפני שהצילה את משה וכאלו ילדה אותו קורא לה יהודיה, דפעולת הליכתה זאת הוי כמו שהלכה להתיהד שכפרה בע"ז אבל הכונה שע"י נתקן גזירת השלכת הילדים ביאור, ומתאים לזה מאמר המדרש במדבר פרשה יד סי' א ואשתו היהודיה ילדה וגו' שהסרתי אותו מן הטביעה ע"י רחיצת בת פרעה כמה דתימא ותרד בת פרעה לרחוץ גו'.
ותראהו את הילד והנה נער בוכה, פרש"י קולו כנער, בשפתי חכמים פירש דקשה לי' לרש"י והא לא היה בן י"ג שנה ואיך קרא לו נער, סר מן הדרך כדרכו ולא ראה את הסתירה הגלויה בכתוב, והיא גמרא מפורשת סוטה (דף יא) וכן כאן במדרש במקומו, קרי לי' ילד וקרי לי' נער אלא קולו כנער, פי' לכך אצל בוכה שהשמיע קולו קרי לי' נער, הרי דברי רש"י הם דברי חז"ל, וטעמם שם בצדו.
ויש מקום עיון בענין זה דבהרבה מקומות קרי ילד וקרי נער, כמו אצל ישמעאל אל ירע בעיניך על הנער וכתיב בתרי' שם על שכמה ואת הילד, וכן שם להלן ותשלך את הילד, אל אראה במות הילד ואח"כ וישמע אלהים את קול הנער, שאי את הנער, ותשק את הנער, וכן ביוסף והוא נער את בני בלהה, והיה באמת בן שבע עשרה שנה ולהלן נאמר עליו הילד איננו, הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, וכן נאמר על בנימין (בראשית יוד כ) ילד זקונים קטן, ולכל הדעות (עיין בסדר הדורות במקומו) היה בנימין בעת שבאו אחי יוסף לשבר בר במצרים לא פחות מן שלשים שנה וקרא לו ילד, וא"כ קשה מאי פריך בגמ' קרי לי' ילד וקרי לי' נער הרי מצינו דקרי לנער ולגדול ילד, ומתקבל על הדעת דילד הוא שם החבה והגעגועים, ומי שמחבב אותו יקרא ילד גם לנער ולגדול הבא בשנים, אבל להפך כשהוא עדיין ילד אי אפשר לקרוא אותו נער, ולכך הקב"ה שלא חבב את ישמעאל קרא אותו נער אל ירע בעיניך על הנער וישמע אלהים את קול הנער, אבל אברהם והגר שחבבו אותו חבת אם את בן יחידה כתיב אצלם שם על שכמה ואת הילד, ותשלך את הילד, אל אראה במות הילד, וכן ראובן שחבב את יוסף כתיב גבי' הילד איננו, אל תחטאו בילד, וכן בבנימין שהיו געגועים עליו לכך קראו אותו ילד, אבל כאן במשה קשה דקרי לי' ילד וקרי לי' נער דהיה ילד באמת ואיך קראו נער, ומשני דגבי השמעת קולו בבכיתו היה כנער.
ומשה היה רועה וגו', במדרש פרשה ב' הה"ד יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותין הן שנאמר ושם לה עלילות דברים אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן שנאמר רחום וחנון ה', יש להתבונן מה ראה בעל המאמר קשות במקרא זה יודיע דרכיו למשה וגו' שבא ליישבו ולפרשו ע"י ההבדל שבין עלילותיו של הקב"ה לעלילותיו של בשר ודם, ואם כונת בעל המאמר להגיד כי דרכיו ועלילותיו האמורים בכתוב זה כונתו לחסדי ה' ורחמיו, מה היה לו להזכיר את ההפך בבן אדם כי דרכיו ועלילותיו מעוותין הן, מה ענין דרכיהם ועלילותיהם של בני אדם לכאן, אולם זאת חקרנוה כן היא בהבדל שמות הנרדפים בין עלילה לשמות אחרים המונחים על פעולה ומעשה, כי עלילה הונח רק על עשיית רעה לזולתו, ופעולת חטא ועון, כמו רוע מעלליהם, ועולל למו כאשר עוללת לי, למי עוללת כה, ונוקם על עלילותם, וכמוהם הרבה, ואצל הקב"ה הונח עלילה על הדין והמשפט שהוא עושה לעוברי רצונו שהוא רע ביחש מקבל הפעולה, וזהו לדעתי המרומז במאמר הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו (תהלים קה א) הרצון בזה כי לישראל עם קרובו המכירים את ה' די ומספיק להם שיקראו בשמו ויודו לו, אבל בעמים אחרים עובדי אלילים אשר לא ידעו את ה' ובשמו לא יקראו ההכרח להודיעם עלילותיו, המשפטים והמוראים הגדולים שעשה בארץ, כי רק ע"י הספורים האלה תפול עליהם אימתו ופחדו, וזהו נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה) ע"י עלילותיו שהם מדת דינו וענשו את החוטאים הוא נורא על בני אדם, ומי שיתבונן בכל כתבי הקדש יראה כי הכלל הזה מקיף בכל מקום שנזכר עלילה כי הוא לרעה תמיד, וזהו גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ יא) יאמר בגדר רבותא, כי הנער בעודו שובב ופרוע ומעשיו מעשה נערות, גם אז במעלליו במעשיו הרעים יש הכרה אם זך ואם ישר פעלו כי המתבונן בשום לב למעשה נער לדרכי מצחקיו ונטיות שבבותו יכיר האותות לפנים מה יהיה משפט הנער ומעשהו כשיגדל, ואומרו גם במעלליו הוא כאלו אומר גם במעשיו הרעים במצב נערותו.
אולם ממקום אחד יש לכאורה סתירה גלויה להנחתינו זאת, מהכתוב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג י) הלא עינינו הרואות כי מעלליהם נאמר על מעשה צדיקים, ולהפך במחלקה השניה במעשה הרשעים כתיב אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, נאמר גמול ידיו ולא גמול מעלליו, אבל אם נתבונן היטב נראה כי גם הכתוב הזה מתאים עם ההנחה ההיא, כי תוכן הענין בכתוב זה להשיב על שאלת מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אשר התשובה הברורה היא, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), רק שחטאותיו מעטים מצדקותיו, ע"כ מקבל המעט בהמעט והרוב בהרוב, פי' העונשין המועטים לעומת חטאותיו יקבל בחייו הארציים הקצרים, בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ושכרו הטוב המרובה כצדקותיו מוכן ומזומן לפניו לעוה"ב בחיים נצחיים, אי לזאת רע לו להצדיק בעוה"ז, וטיבותא היא לגבייהו, ולהפך ברשע, אין רשע בארץ אשר לא יעשה איזה טוב בחייו, ואפי' באחאב שנאמר בו לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע (מלכים כב) אמרו חז"ל (סנהדרין דף קב) שנמצא בו דבר אחד טוב שההנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל בהיות הטוב אצל הרשעים בגדר המועט והרע ברבוי, על כן יקבל הרשע בעד המועט במועט, בעד הטוב המעט מקבל שכרו בעוה"ז בחייו הקצובים ובעד הרבוי ברבוי, בעד עונותיו המרובים ישולם רשע וחוטא בעוה"ב, וכדאיתא בתענית (דף יא) כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז על עבירה קלה שעושין, ויותר מבואר הדבר במדרש רבה בראשית פרשה ל"ג ובויקרא פרשה כ"ז, ר"ע אומר כו' מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז כדי להשפיע להם שלוה וליתן להם שכר טוב לעוה"ב, משפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצות קלות שעשו בעוה"ז כדי להפרע מהם לעתיד לבוא עכ"ל, ובקדושין (דף מ ע"ב) אר"א בר' צדוק למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה (פי' רק נופו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל, רק עיקרו צדיק והרע במקצת) נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז כדי שיירשו העוה"ב שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד ולמה רשעים דומים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה (מעשיו הטובים הם קצת) נקצץ נופו כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע להם טובה לרשעים בעוה"ז כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, ואחרי הדברים והאמת האלה, אין זה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ונהפוך הוא כי מעליותן וטובתן של צדיקים הוא מה שמקבלין הרע בעוה"ז, ולרשעים רעה היא וגריעותא שמקבלים שכרם בעוה"ז, ועתה יצא כנגה באור הכתוב בישעיה לפי הנחתינו כי מעללים הונחו על מעשים רעים, כי יוכיח הנביא על אמרם צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אמרו צדיק כי טוב לו יען כי פרי מעלליהם הרעים יאכלו הצדיקים בעוה"ז, וירצו את עונותיהם המעטים למען יבואו על שכרם משלם בעוה"ב לנצח נצחים, גם אמרו אוי לרשע רע יען כי גמול ידיו יעשה לו בעוה"ז גמול מעט מעשיו הטובים כדי להפרע מהם בעוה"ב, וא"כ הלא באמת צדיק וטוב לו רשע ורע לו, ומשפטי ה' צדקו יחדיו.
ואם כנים אנחנו בהנחת שם התאר מעללים, הנה המאמר שלפנינו מבואר בטוב, כי אחרי אשר עלילות הם פעולות רעות, על כן עמד בעל המאמר על הכתוב לבני ישראל עלילותיו, איך נופל עלילות על הנהגת הקב"ה עם ישראל עם קרובו ואיך יאמר כזאת שירע לישראל עמו, ועוד כי הכתובים סותרים א"ע תוך כדי דבור, כי אחרי אומרו לבני ישראל עלילותיו המורה שהוא עושה להם רעות חלילה, יאמר תיכף רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, הלא הדברים סותרים זה את זה, לזאת בא המדרש לבאר כי לא כעלילותיו של בשר ודם הם עלילותיו של הקב"ה, ולא תחתה עלילותיו של הקב"ה בחדא מחתה עם העלילות שנאמרו אצל בן אדם, עלילותיו של בשר ודם מעוותין הן שתכלית המריע להרע ובכן הם עלילות רצוני רעות בעצם וראשונה, אבל עלילותיו של הקב"ה כשנאמר בכתוב עלילות אצל הקב"ה, הוא רק ע"ד ההשאלה אבל בעצם רחמניות הם כי תכלית רצונו ית' לטובה ולתועלת, ולזה מסיים חנון ורחום ה' דהכל אחד הוא וגם עלילותיו שנאמר מקודם רחמניות הן, ומאתו לא תצא רעה בתכלית, ונכון מה שכתוב אצל בני ישראל עלילותיו, וזו היא הכונה הפנימית במאמרם ז"ל (תענית דף ג) בתוס' ד"ה אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה, ר"ל כשעושה הקב"ה רעה ח"ו אין ליחד שמו ית' על חלק הרע שבאותה מעשה, כי חלילה כונתו ית' בעצם להרע, אלא על הטובה כלומר על הטובה המעוטפת באותה הרעה כי זו היא מגמת חפצו ית', ועל זה הוא מיחד את שמו, פי' הטובה היא תכלית רצונו ית', ויחוד שם הבעלים הוא על תכלית הענין, כיחוד שם האומן שהוא על תכלית המלאכה כמו חייט שחותך את הבגד לא נקרא על שם חתוך הבגד רק על התכלית שתופר בגד שלם, וכדומה אומנים אחרים, כן הקב"ה יחוד שמו על התכלית שהוא טוב סלה.
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, בילקוט ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח אמר לו משה להקב"ה רבון העולמים שלח נא ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח לעתיד לבוא אמר לו לא אמרתי לך ואשלחך אל ישראל אלא אל פרעה ולאותו האיש שאתה אומר אני שולח אותו לע"ל אל ישראל שנאמר (מלאכי ג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא, המאמר אומר דרשוני ראשית דבר הענין קשה להולמו איך סירב מרע"ה א"ע מללכת בשליחות הקב"ה, שנית לפי המאמר הזה הורה לו להקב"ה ע"י מי ומי ישלח כי המאמר בא להוציא את הכתוב מפשוטו שלח נא ביד תשלח ביד מי שהוא ומפרשו שלח נא ביד תשלח ביד מי שתשלח לע"ל הוא אליהו הנביא, מה היה לו למשה להורות להקב"ה מי יהיה השליח די לו בסירובו את עצמו, שלישית הלא אליהו לא היה עדיין בעולם ואיך יאמר כי במקומו ישלח את אליהו, רביעית צריכין להבין עיקר ההבדל בין השליחות לפרעה להשליחות לישראל לסתור בזה דברי מרע"ה כי מטעם זה אי אפשר לשלוח ע"י אליהו.
הנה על שנוי גזירת ה' שגזר בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא היו במצרים רק רד"ו שנה טרם מלואת כל מספר הארבע מאות שנה, כבר ענו ואמרו קדמונינו ז"ל, כי קושי השעבוד השלים הזמן החסר, כמו שבארתי בפ' בשלח ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים ודייק הכתוב ביום ההוא טרם בא מועד הקץ המוגבל ד' מאות שנה זה היה מיד מצרים מפעולת מצרים שהכבידו עולם על ישראל יותר מדאי, ובמעשיהם גרמו לקרב את הקץ, אולם השלמת קושי השעבוד את הזמן לא היתה השלמה גמורה לבלתי עבוד בם עוד, רק השלמה לפי שעה לדחות את תשלום השטר חוב במילואו לעת אחרת, כמאמרם ז"ל אהיה אשר אהיה אהיה בגלות זה ואהיה בגלות אחר, ולפי ההשקפה השטחית מה הועיל לנו הקב"ה בזה למהר להוציאנו ממצרים קודם הזמן אם סוף סוף עלינו לשוב להגלות ולשלם את החוב עד הפרוטה האחרונה, מה עשה ה' ומה ראה על ככה להחליף גלות זה באחר מה טוב לנו גליות האחרונות מגליות מצרים, ואם כי היה קושי השעבוד מה בכך הלא לא עשו בהם כלה וגם בהכביד עליהם העול עדיין היו קיימים ויחיו ויגיעו לקץ הימין לסוף הארבע מאות שנה ואז היתה תשועת עולמים, אולם תוספת קושי השעבוד איננו שעבוד הגוף ואי משום הא לא אריא לא היה מדלג על הקץ לא היה מקפץ על הזמן המוגבל להחיש פדותם, רק כי הוסיפו להשתעבד בם בנפשם ורוחם, להעבירם על דעתם ועל דעת קונם, והרעה נגעה עד הנפש, ועל כזה ימליץ הנביא (ישעיה נא) הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה וגו' ושמתיה ביד מוגיך אשר עשו בך שני דברים אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה, לנפשך דייקא בענינים הנוגעים להנפש לאמונת אל אמון להתעותך תהו לא דרך באמונות שוא ודעות כוזבות להעבירם מדתם ואמונתם, גם ותשימי כארץ גווך שמשלו ממשלה בלי מצרים על גופך להעבידך בפרך, וכל זה היה בגלות מצרים, ואם כי מצד סבלות החומר ועבודה קשה היה אפשר לעכבם עוד במצרים עד כלות כל הארבע מאות שנה אבל מצד השתבשות הנפשות לא היה אפשר להניחם עוד כי כבר טבעו בגלולי מצרים עד צואר נשתקעו בהבלי אליליהם ותועבותיהם כהמצריים עצמם, עוד מעט והיו כלא היו ונשכח כליל כי מאברהם יצחק ויעקב מוצאם כי בני ישראל המה כדרשתם ז"ל (מ"ר אחרי וילקוט ואתחנן) לקחם לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וכן דרשו ז"ל ואת ערום ועריה ערום מן המצות, כי לא נשאר בהם כל זכר וכל אות ממעשה אבותיהם והיו ככל מצרים בית ישראל ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך חיי בדמייך שזיכה אותם בשני דמים בדם פסח ודם מילה, על כן מצד מצב קלקול האמונה היה נחוץ למהר להוציאם קודם יציאת הנפש ממש, נר אלהים טרם יכבה, מבלי שים לב אל הזמן הקבוע מבראשונה, כי בהגיע המצב ליציאת הנפש, לא היה אפשר להמשיך עוד, ובזה מבואר בפשוט מאמרם ז"ל (סנהדרין דף צח) אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב, ולכאורה הדבר קשה בשלמא כשכלו זכאי הדין נותן שיבוא בן דוד, אבל כשכלו חייב למה יבוא בן דוד, ולפי הצעתינו הענין פשוט, כי אם יגיע הדור למרום קץ קלקול הנפש עד שכלו חייב הרי הוא בגדר יציאת הנפש ומיתה גמורה שלא יזכר ישראל עוד לא יחכה עוד לחננם לעת אחרת כי אם יפדם תיכף כמו שהיה במצרים, כי אדרבא זה שהיו שקועים ביותר בגלולי מצרים בגדר דור שכלו חייב זה עצמו חיוב [צ"ל חייב] מהירת גאולתם, ואת זה אחזה בביאור מאמרם ז"ל (ברכה [צ"ל ברבה ור"ל מדרש רבה] שה"ש) קול דודי הנה זה בא וגו' זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו האיך אנו נגאלים והלא אמר הקב"ה לאברהם ועבדום וגו' ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא רד"ו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, כלומר הואיל והוא חפץ בגאולתכם שסוף סוף תגאלו ע"כ אינו מביט על חשבון השנים כי אם יחכה עד קץ אותן השנים לא תגאלו עוד לעולם כי תשקעו מבלי שוב עוד, ועל זה יורו דברי הכתוב (שמות יב, לט) כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, פי' שלא יכלו מצד עצמם להתמהמה רגע אף כדי הכנת צדה ולכך לא אמר ולא נתנום להתמהמה רק ולא יכלו מצד עצמם, ואלו היה החפזון רק מצד פרעה מפני שאץ לגרשם היה ביד הקב"ה להכריחו לבל יאיץ בם כאשר הויה יד ה' בו ובעמו להכריחו לעיקר השחרור כן היפלא מה' דבר להכריחו גם לזה, אפס החפזון היה נחוץ מצד ישראל עצמם, ולפי זה מבואר מה ראה פרעה לגרשם הלא די היה מצדו שיקרא להם דרור ויסכים ליציאתם כי יותר לא נדרש מאתו ומה היה לו שהוסיף גם לגרשם נגד רצונם ובלי תת להם שהות אפילו להכין מזון, אבל זה ג"כ היה מסובב מאת הקב"ה לטובת ישראל שלא יתעכבו ויצאו תיכף, כי לא יכלו להתמהמה מצד מצבם עצמם, ולאשר ענין הגרוש היה דבר גדול הנחוץ לטובת ישראל לכך הודיע הקב"ה למשה לפני מכת בכורות כשלחו גרש יגרש אתכם מזה (שמות יא א).
המורם מדברינו כי על כן חש הקב"ה להוציא את בנ"י ממצרים לפני הזמן המוגבל מראש הוא מפני שהיו שקועים עד צואר בגלולי מצרים, ואלו התעכבו עוד התערבו ביניהם לנצח, אבל אלו לא היו משוקעים כל כך כי אז השלימו במצרים כל הארבע מאות שנה, ושליחות משה לפדותם לא היה לישראל שייטיבו מעשיהם ואז גאולה תהיה להם כי היה הזמן קצוב ולא היה אפשר להוציאם קודם הזמן אם גם הטיבו את מעשיהם, ושליחותו של משה לא היה לישראל רק לפרעה שישלחם כי חירותם לא היה תלוי בישראל, אבל לעתיד לבוא כתיב שישלח הקב"ה את אליהו לישראל שישפרו מעשיהם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כי הגאולה האחרונה ביד ישראל היא לפי זכות מעשיהם ע"כ תהיה שליחות אליהו לישראל, משל למה הדבר דומה לשני אנשים אשר נתנם המלך במשמר על אחד גזר לשבת במאמר זמן מוגבל כך וכך שנים, ועל השני גזר להאסר עד שיחזור למוטב ויקבל עליו לבל ישוב לכסלה, הנה על הראשון שמאסרו לזמן קצוב צריכין לבקש חסד מהמלך אחרי שאינו תלוי כלל בהאיש הנאסר רק בגזירת המלך לא כן השני המשתדל בעדו לקרוא לו דרור צריך לדבר על לב האסיר עצמו כי בו בעצמו הדבר תלוי, כך ביוצאי מצרים שהוגבל לכתחלה זמן ארבע מאות שנה לגלותם, אם היה הצורך לשחררם קודם הזמן צריכין לפנות לשר בית האסורים לפרעה, אבל לע"ל אשר הגאולה תלויה בזכותינו היום אם בקולו תשמעו זכו אחישנה ע"כ שליחות הגואל היא לישראל, לקחת עמהם דברים לזכות מעשיהם, ועתה נבוא לבאור המדרש שהתחלנו שאמר משה להקב"ה שלח ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח לע"ל, הכונה שאמר משה שתהיה גאולה שלמה וגמורה בהחלט ואותה השליחות העתידה בקץ הימין תהיה כעת, וע"ז ענהו הקב"ה, אילו הגאולה הזאת גאולת מצרים היה תלוי בישראל ע"י הטבת מעשיהם שפיר היה נכון לשלוח אותו האיש להשיב לב אבות על בנים וגו' והיה קץ ותכלית גמור להגלות, אבל לא אמרתי לך ואשלחך אל ישראל לתקנם ממעשיהם הרעים כי בהם ובמעשיהם אינו תלוי גאולתם אלא אל פרעה כי הוא ישלחם מצדו, ע"כ לא זו האיש לשלוח אותו האיש אשר ישיב לב אבות על בנים וגו', ואילו בגאולה האחרונה כתיב הנני שולח לכם את אליהו הנביא לכם דוקא להטיב אתכם ומסיים והשיב לב אבות וגו' כי אז יהיה תלוי רק בכם, ע"כ אותו האיש ואותה הגאולה האחרונה אפשר רק אז.
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי, עיין ברש"י שהביא מאי דדריש ר' יוסי עלה בזבחים, אולם לפי הפשט אפשר דקרי לי' כאן הלוי לא על שם שהוא משבט לוי, רק על שאהרן יהיה בן לויתו של משה בשליחות זו, וז"ש הלא אהרן אחיך הלוי הנלוה לך והמלוה אותך והוא דבר ידבר אל פרעה, והשם לוי מעיקרא כשקראה לאה אשת יעקב את בנה לוי הוא ע"ש לויה והתחברות באמרה הפעם ילוה אישי אלי.
חסלת פרשת שמות
תחלת פרשת שמות מתוך ספר רוח חכמים על התורה לר' נפתלי משכיל לאיתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה