רוח חכמים על פרשת יתרו מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
וישמע יתרו, פרש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, עיין בשפתי חכמים להג הרבה יגיעת בשר, אך דברי רש"י הם מאמר ערוך בזבחים (דף קטז) כתנאי וישמע יתרו כהן מדין מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף, הרי מפורשים טעמי הדרשות כי מ"ד מלחמת עמלק שמע מפני שסמוכים אהדדי והסברא נותנת כי וישמע יתרו נמשך אל הקודם ששמע מלחמת עמלק ובא, ומ"ד קריעת ים סוף שמע הוא מפני שנאמר כאן שמיעה ונאמר להלן שמיעה אצל מלכי האמורי ואצל רחב מה שמיעה דלהלן מפורש בצדם שהיא קריעת ים סוף אף כאן קריעת ים סוף שמע, ובאמת אצל קריעת ים סוף גופה מצינו בכתוב שמעו עמים, משא"כ אצל שארי נסי מצרים, ולכך שמעו מלכי האמורי וכן אמרה רחב כי שמעו שהוביש ה' את מי ים סוף כדכתיב בזה בתורה שמעו עמים, ועל כן גם מה שנאמר וישמע יתרו היא אותה השמועה שמפורש שמעו עמים.
ועל פי דברינו אלה נרויח לעמוד על כונת מאמר הגמ' בברכות (דף לב) שאמר משה להקב"ה עכשיו יאמרו אוה"ע תשש כחו כנקבה א"ל הקב"ה למשה והלא ראו את הנסים שעשיתי להם על הים, והקשו המפרשים למה תפס דוקא מה שנעשה על הים ולא אמר הנסים שנעשו במצרים עצמה, ולא מצאו המפרשים פשר דבר נכון לקושיא זו, ולדרכנו הוא פשוט בתכלית הפשיטות, דתשובת הקב"ה למשה היא על מה שנאמר בכתוב ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך, ושמיעת העמים הלא היא מבוארת רק אצל קריעת ים סוף שמעו עמים, וכן מצינו בכתובים השמועה הזאת אצל מלכי האמורי ורחב הזונה ע"כ השיב הקב"ה למשה איך יאמרו העמים אשר שמעו את שמעי תשש כחי והלא ראו את הנסים וכו', כלומר הגוים אשר שמעו את שמעי הלא היתה שמיעתם גם קריעת ים סוף.
ומה שמדקדקים במאמר הגמרא דזבחים ובפרש"י מה שאלה היא זו כלל מה שמועה שמע, הלא מפורש בכתוב בצדו במקומו ששמע את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', גם מה להם להדורשים לחדש מעצמם טעמים חדשים אם בכתוב מפורש טעם אחר, נראה דאין כונת השאלה מה שמע איזה דבר שמע, כי שמע את הכל יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, דכתיב ששמע את כל אשר עשה אלהים וגו' את הכל שמע, רק השאלה היא איזה שמועה מהשמועות עוררה אותו לבוא שלא נתעורר לזה קודם לכן, ולזה דייקא לישנא בתיבת ובא, מה שמועה שמע ובא, שתיבת ובא מיותרת, וחקירת הדורשים היא איזה ענין עורר אותו אל בואו, ודרש כל אחד לפי סברתו, זה ס"ל ששמיעת מלחמת עמלק עוררה אותו לבוא מטעם דסמיכי אהדדי, ואחרי מלחמת עמלק כתיב וישמע יתרו משמע שזה עצמו שמע ובא, וזה ס"ל דקריעת ים סוף עוררה אותו לבוא מדכתיב וישמע יתרו ושמיעה נאמרה אצל קי"ס, וחד אמר מתן תורה שמע כי אז נשמע קולו של הקב"ה מסוף העולם ועד סופו, ומה שהקשה הש"ח דילמא בשביל כל השמועות בשוה בא ולא עדיף חדא מאינך וכו' ותירץ בעקמומיות כדרכו, ואין התחלה כלל לקושיתו דהא אנן נחזי כי עד הנה לא בא ויחר עד עתה, והשאלה היא איזה היא השמועה האחרונה שאז החליט לבוא, לו יהא שכל השמועות יחד כלם עשו רושם בקרבו אבל עכ"פ אחת מהן האחרונה הביאה לידי מעשה לבוא, וזו היא השאלה איזה שמועה שמע שמלאה הסאה ובא, והוא פשוט.
אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, חלקם לשנים מה שעשה למשה בפרט הוא מה שזכר להלן שהצילו מחרב פרעה, ומה שעשה לישראל עמו בכלל.
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויחד יתרו על כל הטובה וגו' אשר הצילו מיד מצרים, ירצה אחרי ששמע ממשה בפרטות כל המעשים כלם המרומזים בכתוב הקודם, כל מעשה יציאת מצרים, כל התלאה בדרך, והבאר, והמן, על כלם שמח יתרו ביותר על מה שיצאו ממצרים, ולא שהיתה התשועה ע"י הטבת מצבם במצרים עצמה, כי אז יגורו כל הימים פן ישובו לכבוש אותם לעבדים, כי הלא גם עתה אחרי שלחם אותם מארצם שבו והתנחמו למה זה שלחנו את ישראל מעבדנו ורדפו אחריהם לתפשם, וכל שכן אם היו נשארים בארצם על מקומם, ע"כ הטובה של היציאה משם מכל וכל שלא יוסיפו עוד לראותם היתה גדולה בעיניו מכל שארי הטובות, וזהו ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, ר"ל יותר מעל כל הטובות שנעשו לישראל שמח על אשר הצילו מיד מצרים ויצאו משם, ולפ"ז אין השנות דברים ונאומי כפל במה שאמר הכתוב על כל הטובה וגו' ואח"ז אשר הצילו מיד מצרים.
ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, ויש להעיר א) השנות הדבר פעמים אשר הציל אתכם וגו' אשר הציל את העם וגו'. ב) בתחלה אומר אתכם ובפעם ב' אומר את העם. ג) אצל אתכם אמר ומיד פרעה ואצל העם לא אמר רק מיד מצרים. ד) אצל אתכם נאמר מיד מצרים ואצל העם נאמר מתחת יד מצרים, ונראה עפ"י מאמרם ז"ל ששבט לוי לא נשתעבד, וזהו ברוך ה' אשר הציל אתכם, דייקא אתכם משה ואהרן ושבטיכם מיד מצרים לגמרי שלא נכנסתם כלל תחת יד מצרים, ומוסיף עוד לגבי משה ואהרן ומיד פרעה הוא מה שנצולו מחרבו ולא הרגם, אבל אצל העם בכלל שכבר היו כבושים תחת יד מצרים אמר מתחת יד מצרים שהצילם והוציאם מתחת ידם הפרושה עליהם, וזהו שהסביר האונקלוס מתחות מרות מצראי, שכבר היה מרות מצרים עליהם, שוב מצאתי כן בס' תולדות אדם.
והודעת להם את הדרך ילכו בה, בגמרא (ריש קדושין) האשה נקנית בשלש דרכים, ופריך בגמרא מאי איריא דתני שלש ליתני שלשה ומשני משום דקבעי למיתני דרך ודרך לשון נקבה הוא דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ואלא הא דתניא בשבעה דרכים בודקין את הזב ניתני שבע משום דקבעי למיתני דרך ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר דכתיב בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך אי הכי קשיא קראי אהדדי כו' קראי אהדדי לא קשיא הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו', וקשה המבלי אין מקום בתורה עצמה להוכיח כי תורה איקרי לשון נקבה שהוכרח להביא ראיה ממקרא שבכתובים מהכתוב תורת ה' תמימה וגו', הלא בכמה קראי בתורה מצינו תורה בלשון נקבה, וזאת התורה (דברים ד מד) למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט) וכדומה הרבה, שוב ראיתי שהרגיש בזה במהרש"א ודחק ליישב עפ"י דרוש, גם בס' איי הים נתקשה בזה, וכתב כי זאת משתמש גם ללשון זכר מפני שעל הכתוב ולאביו שלח כזאת פרש"י לפי חשבון זה, פה ממלל רברבן יאמר כדבר הזה שאין לו שחר, וכי משום שרש"י מסביר את הענין בכתיבתו בלשון לפי חשבון וחשבון הוא לשון זכר וע"כ כתב אצל חשבון לשון זכר "זה" הכי על כן כזאת שבכתוב נתהפך מנקבה לזכר ונתחדשה לנו הלכה אתמהה, והרמב"ן פי' כזאת קאי על המנחה, גם לפי חלומו של האיי הים לא תתישב רק שלא יקשה מן וזאת התורה, אבל מה יענה להכתוב למען תהיה תורת ה' בפיך דכתיב גבי תורה תהיה לשון נקבה ואמאי לא מייתי הגמרא מהכא, אולם אשר אני רואה בזה כי מה שנקרא בגמרא ובפוסקים בשם הלכה נקרא בלשון הכתוב בשם תורה, כמו זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת הזב, באורם הלכות המנחה, הלכות החטאת, הלכות הזב, כי השם הלכה נתחדש בזמן המשנה, ואותו השם הוא בלשון התורה, תורה, כלומר הלכה, ואינה כלולה בשם הזה כל התורה כלה, רק הענינים המיוחדים הכתובים בצדם, הלכה פלונית, הלכה פלונית, ועתה לך וראה בדברים (שם) דוזאת התורה נמשך על הלכות ערי מקלט דקאי התם, ולפרש"י וזאת התורה זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו, עכ"פ בפרשה מיוחדת הכתוב מדבר, וכן זאת התורה (במדבר יט יד) מדבר בפרט אדם כי ימות באהל וגו', גם ככל התורה הזאת (דברים ד ח) קאי על משנה תורה דסמיך לי' אשר אני נותן לפניכם היום, וכן למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט) משתעי בזכירת יציאת מצרים, וא"כ אין להביא ראיה מהכתובים האלה דהתורה בכלל איקרי לשון נקבה, דאפשר לומר דהלכה אחת או פרשיות מיוחדות שפיר דאיקרו לשון נקבה, אבל התורה כלה בכלל אפשר דאיקרי לשון זכר, למוד, או לקח, וכשם שאין להביא ראיה דהתורה בכלל איקרי נקבה מן תורה אחת יהיה לאזרח וגו' (שמות יב מט) דהתם בולט באור הכתוב הלכה אחת בענין פסח לאזרח ולגר בלי שנוי ביניהם, כך להמתבונן ביתר המקומות שנאמר תורה בלשון נקבה בכלן אין הכתוב מדבר בתורה בכלל, והכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה מדבר בכל התורה כלה בכל המקצועות שיבואו לשאול את פי משה, וצריך להביא ראיה דהתורה כלה איקרי נקבה, על כן הביא הכתוב תורת ה' תמימה דבתורה כלה משתעי וקרי לה בלשון נקבה, והיא ראיה ברורה להכתוב והודעתם את הדרך ילכו בה, ואולי סמכו גם על מה שכתוב שם תמימה.
בגמרא שבת (דף פח) דריש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ראיתי בשם הגאון בעל בית הלוי שדקדק דמשמע מלשון הגמרא שהקדימה של נעשה לנשמע היא שחייבה שני הכתרים וצריך באור, ולי נראה בפשיטות דאלו נאמר נשמע ונעשה לא היה במאמר נשמע כלום, רק הכונה שישמעו מה שיצוה אותם ואם אפשר לעשות אז יקבלו ויעשו, ע"ד מאמרם ז"ל (ריש ע"ז) שחזר הקב"ה עם התורה על כל אומה ולשון בא אצל ישמעאל ושאל מה כתיב בה אצל אדום ושאל מה כתיב בה וכששמעו שמצותיה הם נגד חפצם ותכונתם נמנעו מלקבלה, ואלו הקדימו ישראל נשמע תחלה היה במשמע ג"כ שישמעו תחלה מה כתיב בה, ואפילו אלו קבלוה אח"כ לא היתה להם מעלה אחרת רק המעשה, אבל השמיעה אינה משמשמת [צ"ל משמשת] מעלה כלום שנאמרה רק בספק ושאלה אם אפשר לקיימה, אבל עכשיו שהקדימו נעשה לנשמע הרי הוכיחו לדעת כי הוחלט בדעתם לעשות מה שהוא אף שיצוה מה שיצוה, ואי אפשר לפרש עוד ונשמע שיתבוננו בשמועתם אם לעשות ואם לא, כיון שכבר הקדימו גלוי דעתם במאמר נעשה שיעשו כל מה שיהיה, אלא ע"כ הכונה נעשה מה שתצוה תיכף וגם נשמע לקיים מה שתצוה לאחר זמן, כי אזנינו תהיינה קשובות לשמוע תמיד, וא"כ מאמר ונשמע הוא מעלה בפני עצמה, וזהו המבואר ומדוקדק בדברי ר' סימאי בשעה שהקדימו דייקא נעשה לנשמע קשרו מלאכי השרת שני כתרים לכל אחד, כנגד נעשה וכנגד נשמע.
ולדעתי זהו באור המאמר בשבת (שם) א"ר אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, שהדבר קשה איך אפשר לעשות טרם ישמעו מה לעשות, ולדרכנו נעשה הוא מה שיצטוו כעת תיכף ונשמע הוא על העתיד, ומלאכי השרת משתמשין ועושין בפועל כסגנון הזה של נעשה ונשמע, עושי דברו מה שמצום ומוכנים גם לשמוע בקול דברו שיצום להבא, כך ישראל מלבד שאמרו נעשה על העבר וההוה מה שכבר נצטוו ומה שיצום כעת, הוסיפו מעצמם ונשמע, והכינו את עצמם לשמוע גם מה שיצוה אותם מחדש, וזה אות נאמן כי אינם עושים מיראה ונחשב עליהם למשא, כי אז לא היו מוסיפים מעצמם כי מוכנים לשמוע עוד, אבל כשהוסיפו נופך משלהם גם ונשמע להבא, הרי עשייתם מאהבה וחפץ לב.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה, במדרש פרשה כ"ח בא וראה שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אינו יכול להיות עושה מלחמה ולהיות סופר ומלמד תינוקות והקב"ה אינו כן אתמול בים כעושה מלחמה שנאמר ה' איש מלחמה ואומר בכחו רגע הים והיום במתן תורה ירד ללמד תורה לבניו וכה"א הן אל ישגיב בכחו מי כמהו מורה הוי וידבר אלהים וגו', לא בארו המפרשים איך מרומז הענין בכתוב זה שלפנינו וידבר אלהים שמסיים המדרש הוי וידבר אלהים, ונראה דדייק מה שנכתב כאן שם אלהים המורה על דין ובעל כח, ואצל נתינת התורה הל"ל וידבר ה' בשם הויה, לזאת יאמר שהרמז בזה שהוא בעל מלחמה וגם מורה ומלמד, ונכלל בזה מה שאמר הכתוב הן אל ישגיב בכחו מי כמהו מורה.
במדרש שם א"ר ברכיה הלוחות היו ארכן ששה טפחים כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד, המאמר אומר דרשוני, וכל המפרשים התכוונו לדעת אחת שרומז לשלשה חלקי התורה סוד פשט ודרוש, שני טפחים בידו של הקב"ה זהו חלק הסוד ושני טפחים בידו של משה זהו חלק הפשט ושני טפחים מפרישין בין יד ליד זה חלק הדרוש, ואנחנו אשר אין לנו חלק בנסתרות, ואי אפשר שהרמז סוד לא יהיה מפורש במדרש בשום מקום, ע"כ נתורה נא לבקש הבנת המאמר עפ"י פשט, בשגם יש עוד להעיר כי לפי באור המפרשים היה מספיק אורך הלוחות רק שלשה טפחים והיה די ג"כ לרמז אותו הענין טפח אחד ביד הקב"ה זהו חלק הסוד טפח אחד ביד משה זהו חלק הפשט וטפח המפריש בין יד ליד זהו חלק הדרוש, ולאיזה ענין היו הטפחים שנים שנים, אולם אצלינו באור המאמר הוא פשוט כפי מה שבארנו בריש ספרינו זה בכונת המאמר הראשון שבמדרש בריש פרשה בראשית אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע שהם שלשה חלקי התורה משפטים עדות וחקים, פי' מה שבין אדם לחבירו אשר השכל מחייבם מעצמו גם בלי צווי, ומה שבין אדם למקום שמצד השכל לבד לא עשינו אותם רק נצטווינו מהקב"ה עליהם, אבל עכ"פ יש להם טעמים והשכל יבינם ג"כ, ומה שבין אדם למקום שאין להם טעם כלל ונעלם מעיני כל חי, עיי"ש בבארנו כי הרחבנו שם הדברים, וכמו כן במאמר המדרש שלפנינו ירמוז לשלשה חלקי התורה האלה עדות חוקים ומשפטים, ואליהם נמלצים דברי המדרש בדקדוק, על חלק החוקים להיותו נעלם מעיני כל חי אומר שני טפחים ביד הקב"ה ואין לאחר זולתו ית' חלק ומבוא בידיעת טעמם ונמוקם, ועל חלק המשפטים שבין אדם לחבירו לצרכי החיים ומחויבים מצד השכל גם בלי אזהרה, יאמר שני טפחים בידו של משה, כלומר שהוא תופש בם מצד עצמו והבנתו, ועל חלק העדות להיותו מצות שבין אדם למקום אבל טעמיהם גלוים וידועים, ועפ"י גלוי הטעמים מסכימים גם עם השכל, כמו פסח שהוא צווי מהקב"ה ואלו לא נצטווינו עליו לא עלה על דעתינו לעשות פסח, אבל על פי טעמו בצדו שהוא זכרון ועדות שהוציאנו ממצרים, וכן סוכות כי הושיבנו בסוכות בהוציאו אותנו מארץ מצרים מסכים עם השכל לעשות את הזכרונות האלה, וכדומה כל המצות הכלולות בשם עדות, על זה יאמר שני טפחים מפרישין בין יד ליד וקרובים לשניהם להקב"ה ולמשה בשוה שהם בגדר ממוצע בין חקים למשפטים, ולפי דברינו אלה כי המאמר יסוב על ציר מצות התורה הטיב הדורש אשר דבר שני טפחים בכל אחד, כי כל חלק מחלקי התורה כפול, אחד שהוא שנים, מצות עשה ומצות לא תעשה, והוא פשוט ומבואר.
ועל דרך זה יש לפרש מאמרם ז"ל (שבת דף פח) דריש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאה על ידי תליתאי כו', פרש"י אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, וכפרש"י הוא במדרש תנחומא ובילקוט וז"ל התורה משולשת תורה נביאים וכתובים עיי"ש, אך המדרש שם מדבר בסוג התורה בכלל ע"כ מכנה גם נביאים וכתובים בכלל תורה, אבל במאמר זה שלפנינו שמדבר ביחוד על נתינת התורה בהר סיני ע"י משה, קשה להבין אומרו שנביאים וכתובים נקראו אורייתא ושנתנו ע"י משה, עוד הקשו המחברים מדאיתא בנדרים (דף כב) ובמדרש (קהלת ג) אלמלא חטאו ישראל ולא עשו את העגל לא נתנו להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, וא"כ איך קאמר כאן בלשון ברכה בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, הלא נתינת נביאים וכתובים איננה ברכה ובאו מסבת עונותיהם של ישראל, [וחוץ לדרכנו יש להשיב על הקושיא הזאת בשנתבונן אל הסתירה מדאיתא בברכות (דף ה) וא"ר לוי בר חמא אר"ל מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן וגו' אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים מלמד שכלם נתנו למשה מסיני, הרי מפורש שנביאים וכתובים נתנו למשה מסיני ואיך נפרנס המאמר דנדרים דאלמלא חטאו ישראל לא נתנו להם רק תורה לחוד, הרי נביאים וכתובים נתחדשו לאחר כן מפני עונותיהם של ישראל, וישובו של דבר יתבאר לנו עפ"י הא דאמרינן במגילה (דף יט ע"ב) ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר, מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה, חזינן מזה שהכונה על ההלכות והדינים שנתחדשו מהסופרים שגם הם נתנו למשה מסיני, פי' שיש להם רמז בתורת משה, כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו (ריש מגילה), רק שמחדשים מה שכבר כלול בכח בתורת משה, ע"ד אמרם ז"ל (ירושלמי פ"ב דפאה) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה מסיני, דאין לבאר המאמר כצורתו וכפשוטו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה בסיני ממש, דא"כ מאי נפקותא בין כל ההלכות שבמשניות וברייתות וגמרא ובין ההלכות שנאמר עליהם מפורש שהם הלכה למשה מסיני, דלפ"ז כל התורה כלה שבעל פה היא הלכה למשה מסיני, ומה נשתנו צרורות שעורין חציצין ומחיצין (ערובין דף ד) דקרינן רק להו הלכה למשה מסיני, אך האמת עדה לעצמה בבאור הענין כי ההלכות שנאמרו למשה בסיני פירושו שנאמרו ההלכות ההנה מפורש בסיני כך וכך הלכה, אבל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הוא ע"ד הכתוב (קהלת א ט) ואין כל חדש תחת השמש, שאין באורו כי כל הנעשה תחת השמש כבר היה לעולמים, רק באורו שכל מה שנתחדש חדשים לבקרים אינו חדש לגמרי בריאה חדשה רק שהוא כלול כבר בטבע הבריאה מאז מראשית, ולא ידענוהו עד כה ועתה זה נתגלה ונתודע, וע"ז יאמר אין כל חדש שיהיה מחודש בכלו בעיקרו, כך משה רבינו ע"ה קבל כללים ומדות שהתורה נדרשת בהן להוציא מהם רמזים ודרשות, מה שעד עתה היו נעלמים, והתלמיד הותיק דייקא, הלומד לשמה ומחדש דבר בבאור אמתי עפ"י מדות התורה ועפ"י הרמזים שבלשונות הכתובים הוא החופש המטמון הטמון ומגלה מה שהיה מכוסה, ועל זה יאמר כי החדוש הזה נתן למשה מסיני, כי המחודש עפ"י הכללים והמדות והרמזים שבלשון הכתובים, הרי הוא כלול ומעומס במה שקבל משה מסיני, והוא בגדר כלל ולא פרט, בכח ולא בפועל, והוא מפורש ברבה פרשה תשא פרשה מ"א וכי כל התורה למד משה כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה אלא כללים למדהו הקב"ה למשה הוי ככלותו לדבר אתו, ועפ"ז מדויק לשון המשנה (ריש אבות) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', והנה לשון מסירה נופלת רק על נתינת הדבר כלו בשלמותו, אבל אם יתן איש לחבירו מקצת דבר לא שייך מסר, לדוגמא מי שלקח מזה אלף כסף ונתנם בשלמות לאחר יש לתארו מסר, אבל כשיתן להשני פחות ממה שלקח לא יונח על זה מסר, רק נתן כך וכך, וא"כ איך יאמר כאן ומסרה דמשמע בשלמות הלא אמרינן (תמורה דף טז) שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, וא"כ איך מסר יהושע לזקנים כל מה שקבל ממשה בשלמות, אך הכונה שמסר את הכללים ומדות התורה ובזה כלול הכל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכן הך דמגילה שהראהו הקב"ה למשה מה שהסופרים עתידים לחדש, פי' שיש להם רמז בתורת משה, ונמלץ על זה שנתן למשה מסיני, פי' כלולים ומעומסים במה שנתן למשה מסיני, והתוי"ט בהקדמתו בא בענין זה בין המצרים והבדיל בין נתן למשה מסיני ובין הראה לו, כי הראהו הכונה רק שהראה אבל לא נתן לו, והכריחו להתוי"ט לפרש כן משום שכתב כי המשניות מחודשים לגמרי מרבינו הקדוש, וכדי שלא תקשה מהך דמגילה דכל דקדוקי סופרים הראה הקב"ה למשה, ע"כ שם פדות בין הראה לנתן וכתב דהראהו הכונה רק ראיה לבד אבל לא נתן לו, והוא דחוק למאד כי מה שאמרו שם במגילה בלשון הראהו הרי מצינו גם בלשון אחרת כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה מסיני, הלא על זה הענין עצמו אומר נתינה, אך לדעתי הנחתו איננה מוחלטת ואין סתירה כי חבור המשניות הוא בכלל מה שנתן למשה מסיני פי' שכלול בתורת משה, וזהו עצמו מ"ש במגילה מלמד שהראהו למשה כו', והנה כל זה הוא בהלכות ודינים שמעומסים בתורת משה עפ"י מדות שהתורה נדרשת בהן ועפ"י הרמזים בלשון הכתוב, וגם לשון לחדש משמע חדוש הלכה וכן לשון דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים משמע בדברי תורה והלכות, אבל מה שאינו בגדר חדושי תורה רק מה שהתנבאו הנביאים איש לפי רוחו וזמנו ודורו להוכיח על עון ולשאת משא וחזון אם לפורעניות ר"ל ואם לנחמה, ומה שראו מראות אלהים ומחזה שדי חזו בהלך נפשם לפי מצב הדורות ולפי מעשיהם, על ישראל ועל העמים, אין זה נכנס בגדר העמסה בדברי תורת משה, וזהו ודאי מפני עונותיהם של ישראל ואלמלא חטאו לא היה צורך בכל אלה, וסרה קושיית המחברים דמאי קאמר על נתינת נביאים וכתובים בלשון ברכה בריך רחמנא, הלא נתחדשו מפני עונותיהם של ישראל, דאוריין תליתאי שנתנו ע"י משה מסיני הכונה חדושי ההלכות כמו מקרא מגילה, אבל כל נבואת הנביאים בכלל ודאי דאלמלא חטאו לא נתנו להם כי אין זה ענין למשה מסיני], אולם לדרכנו הכונה בבאור אוריין תליתאי לשלשה חלקי התורה עדות חוקים ומשפטים, שהתורה כלולה משלשתם, ולדרכנו זה אין כל התחלה לקושיית המחברים מהך דנדרים, כי אין זכר כאן לנביאים וכתובים כלל, רק לעדות חוקים ומשפטים, ושפיר קאמר בריך רחמנא בלשון ברכה.
ומדי דברי בו בהמאמר דשבת, זכור אזכור עוד מאי דקאמר התם ע"י תליתאי זה משה פרש"י תליתאי שלישי לבטן מרים אהרן ומשה, והוא מחוסר הבנה מאי מעליותא היא לנתינת התורה מה שהיה שלישי לבטן שנברך על זה בריך רחמנא, ולולי פרש"י היה אפשר לפרש שהכונה כי מרע"ה היה משולש בשלשה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, תורה שלמד תורה לישראל, עבודה שהיה כהן ששמש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, ובמדרש ויקרא פי"א כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הה"ד משה ואהרן בכהניו, וגמ"ח שנשא את משא העם ואת טרחו חנם, כדבר שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), ולפ"ז מתאים תליתאי שגבי משה ג"כ עם אוריין תליתאי ועמא תליתאי, פי' שהוא כלול משלשה, ולפרש"י אין תליתאי דמשה דומה להנך תליתאי, והבן.
וישמע יתרו, פרש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, עיין בשפתי חכמים להג הרבה יגיעת בשר, אך דברי רש"י הם מאמר ערוך בזבחים (דף קטז) כתנאי וישמע יתרו כהן מדין מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף, הרי מפורשים טעמי הדרשות כי מ"ד מלחמת עמלק שמע מפני שסמוכים אהדדי והסברא נותנת כי וישמע יתרו נמשך אל הקודם ששמע מלחמת עמלק ובא, ומ"ד קריעת ים סוף שמע הוא מפני שנאמר כאן שמיעה ונאמר להלן שמיעה אצל מלכי האמורי ואצל רחב מה שמיעה דלהלן מפורש בצדם שהיא קריעת ים סוף אף כאן קריעת ים סוף שמע, ובאמת אצל קריעת ים סוף גופה מצינו בכתוב שמעו עמים, משא"כ אצל שארי נסי מצרים, ולכך שמעו מלכי האמורי וכן אמרה רחב כי שמעו שהוביש ה' את מי ים סוף כדכתיב בזה בתורה שמעו עמים, ועל כן גם מה שנאמר וישמע יתרו היא אותה השמועה שמפורש שמעו עמים.
ועל פי דברינו אלה נרויח לעמוד על כונת מאמר הגמ' בברכות (דף לב) שאמר משה להקב"ה עכשיו יאמרו אוה"ע תשש כחו כנקבה א"ל הקב"ה למשה והלא ראו את הנסים שעשיתי להם על הים, והקשו המפרשים למה תפס דוקא מה שנעשה על הים ולא אמר הנסים שנעשו במצרים עצמה, ולא מצאו המפרשים פשר דבר נכון לקושיא זו, ולדרכנו הוא פשוט בתכלית הפשיטות, דתשובת הקב"ה למשה היא על מה שנאמר בכתוב ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך, ושמיעת העמים הלא היא מבוארת רק אצל קריעת ים סוף שמעו עמים, וכן מצינו בכתובים השמועה הזאת אצל מלכי האמורי ורחב הזונה ע"כ השיב הקב"ה למשה איך יאמרו העמים אשר שמעו את שמעי תשש כחי והלא ראו את הנסים וכו', כלומר הגוים אשר שמעו את שמעי הלא היתה שמיעתם גם קריעת ים סוף.
ומה שמדקדקים במאמר הגמרא דזבחים ובפרש"י מה שאלה היא זו כלל מה שמועה שמע, הלא מפורש בכתוב בצדו במקומו ששמע את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', גם מה להם להדורשים לחדש מעצמם טעמים חדשים אם בכתוב מפורש טעם אחר, נראה דאין כונת השאלה מה שמע איזה דבר שמע, כי שמע את הכל יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה, דכתיב ששמע את כל אשר עשה אלהים וגו' את הכל שמע, רק השאלה היא איזה שמועה מהשמועות עוררה אותו לבוא שלא נתעורר לזה קודם לכן, ולזה דייקא לישנא בתיבת ובא, מה שמועה שמע ובא, שתיבת ובא מיותרת, וחקירת הדורשים היא איזה ענין עורר אותו אל בואו, ודרש כל אחד לפי סברתו, זה ס"ל ששמיעת מלחמת עמלק עוררה אותו לבוא מטעם דסמיכי אהדדי, ואחרי מלחמת עמלק כתיב וישמע יתרו משמע שזה עצמו שמע ובא, וזה ס"ל דקריעת ים סוף עוררה אותו לבוא מדכתיב וישמע יתרו ושמיעה נאמרה אצל קי"ס, וחד אמר מתן תורה שמע כי אז נשמע קולו של הקב"ה מסוף העולם ועד סופו, ומה שהקשה הש"ח דילמא בשביל כל השמועות בשוה בא ולא עדיף חדא מאינך וכו' ותירץ בעקמומיות כדרכו, ואין התחלה כלל לקושיתו דהא אנן נחזי כי עד הנה לא בא ויחר עד עתה, והשאלה היא איזה היא השמועה האחרונה שאז החליט לבוא, לו יהא שכל השמועות יחד כלם עשו רושם בקרבו אבל עכ"פ אחת מהן האחרונה הביאה לידי מעשה לבוא, וזו היא השאלה איזה שמועה שמע שמלאה הסאה ובא, והוא פשוט.
אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, חלקם לשנים מה שעשה למשה בפרט הוא מה שזכר להלן שהצילו מחרב פרעה, ומה שעשה לישראל עמו בכלל.
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויחד יתרו על כל הטובה וגו' אשר הצילו מיד מצרים, ירצה אחרי ששמע ממשה בפרטות כל המעשים כלם המרומזים בכתוב הקודם, כל מעשה יציאת מצרים, כל התלאה בדרך, והבאר, והמן, על כלם שמח יתרו ביותר על מה שיצאו ממצרים, ולא שהיתה התשועה ע"י הטבת מצבם במצרים עצמה, כי אז יגורו כל הימים פן ישובו לכבוש אותם לעבדים, כי הלא גם עתה אחרי שלחם אותם מארצם שבו והתנחמו למה זה שלחנו את ישראל מעבדנו ורדפו אחריהם לתפשם, וכל שכן אם היו נשארים בארצם על מקומם, ע"כ הטובה של היציאה משם מכל וכל שלא יוסיפו עוד לראותם היתה גדולה בעיניו מכל שארי הטובות, וזהו ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, ר"ל יותר מעל כל הטובות שנעשו לישראל שמח על אשר הצילו מיד מצרים ויצאו משם, ולפ"ז אין השנות דברים ונאומי כפל במה שאמר הכתוב על כל הטובה וגו' ואח"ז אשר הצילו מיד מצרים.
ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, ויש להעיר א) השנות הדבר פעמים אשר הציל אתכם וגו' אשר הציל את העם וגו'. ב) בתחלה אומר אתכם ובפעם ב' אומר את העם. ג) אצל אתכם אמר ומיד פרעה ואצל העם לא אמר רק מיד מצרים. ד) אצל אתכם נאמר מיד מצרים ואצל העם נאמר מתחת יד מצרים, ונראה עפ"י מאמרם ז"ל ששבט לוי לא נשתעבד, וזהו ברוך ה' אשר הציל אתכם, דייקא אתכם משה ואהרן ושבטיכם מיד מצרים לגמרי שלא נכנסתם כלל תחת יד מצרים, ומוסיף עוד לגבי משה ואהרן ומיד פרעה הוא מה שנצולו מחרבו ולא הרגם, אבל אצל העם בכלל שכבר היו כבושים תחת יד מצרים אמר מתחת יד מצרים שהצילם והוציאם מתחת ידם הפרושה עליהם, וזהו שהסביר האונקלוס מתחות מרות מצראי, שכבר היה מרות מצרים עליהם, שוב מצאתי כן בס' תולדות אדם.
והודעת להם את הדרך ילכו בה, בגמרא (ריש קדושין) האשה נקנית בשלש דרכים, ופריך בגמרא מאי איריא דתני שלש ליתני שלשה ומשני משום דקבעי למיתני דרך ודרך לשון נקבה הוא דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ואלא הא דתניא בשבעה דרכים בודקין את הזב ניתני שבע משום דקבעי למיתני דרך ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר דכתיב בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך אי הכי קשיא קראי אהדדי כו' קראי אהדדי לא קשיא הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו', וקשה המבלי אין מקום בתורה עצמה להוכיח כי תורה איקרי לשון נקבה שהוכרח להביא ראיה ממקרא שבכתובים מהכתוב תורת ה' תמימה וגו', הלא בכמה קראי בתורה מצינו תורה בלשון נקבה, וזאת התורה (דברים ד מד) למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט) וכדומה הרבה, שוב ראיתי שהרגיש בזה במהרש"א ודחק ליישב עפ"י דרוש, גם בס' איי הים נתקשה בזה, וכתב כי זאת משתמש גם ללשון זכר מפני שעל הכתוב ולאביו שלח כזאת פרש"י לפי חשבון זה, פה ממלל רברבן יאמר כדבר הזה שאין לו שחר, וכי משום שרש"י מסביר את הענין בכתיבתו בלשון לפי חשבון וחשבון הוא לשון זכר וע"כ כתב אצל חשבון לשון זכר "זה" הכי על כן כזאת שבכתוב נתהפך מנקבה לזכר ונתחדשה לנו הלכה אתמהה, והרמב"ן פי' כזאת קאי על המנחה, גם לפי חלומו של האיי הים לא תתישב רק שלא יקשה מן וזאת התורה, אבל מה יענה להכתוב למען תהיה תורת ה' בפיך דכתיב גבי תורה תהיה לשון נקבה ואמאי לא מייתי הגמרא מהכא, אולם אשר אני רואה בזה כי מה שנקרא בגמרא ובפוסקים בשם הלכה נקרא בלשון הכתוב בשם תורה, כמו זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת הזב, באורם הלכות המנחה, הלכות החטאת, הלכות הזב, כי השם הלכה נתחדש בזמן המשנה, ואותו השם הוא בלשון התורה, תורה, כלומר הלכה, ואינה כלולה בשם הזה כל התורה כלה, רק הענינים המיוחדים הכתובים בצדם, הלכה פלונית, הלכה פלונית, ועתה לך וראה בדברים (שם) דוזאת התורה נמשך על הלכות ערי מקלט דקאי התם, ולפרש"י וזאת התורה זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו, עכ"פ בפרשה מיוחדת הכתוב מדבר, וכן זאת התורה (במדבר יט יד) מדבר בפרט אדם כי ימות באהל וגו', גם ככל התורה הזאת (דברים ד ח) קאי על משנה תורה דסמיך לי' אשר אני נותן לפניכם היום, וכן למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט) משתעי בזכירת יציאת מצרים, וא"כ אין להביא ראיה מהכתובים האלה דהתורה בכלל איקרי לשון נקבה, דאפשר לומר דהלכה אחת או פרשיות מיוחדות שפיר דאיקרו לשון נקבה, אבל התורה כלה בכלל אפשר דאיקרי לשון זכר, למוד, או לקח, וכשם שאין להביא ראיה דהתורה בכלל איקרי נקבה מן תורה אחת יהיה לאזרח וגו' (שמות יב מט) דהתם בולט באור הכתוב הלכה אחת בענין פסח לאזרח ולגר בלי שנוי ביניהם, כך להמתבונן ביתר המקומות שנאמר תורה בלשון נקבה בכלן אין הכתוב מדבר בתורה בכלל, והכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה מדבר בכל התורה כלה בכל המקצועות שיבואו לשאול את פי משה, וצריך להביא ראיה דהתורה כלה איקרי נקבה, על כן הביא הכתוב תורת ה' תמימה דבתורה כלה משתעי וקרי לה בלשון נקבה, והיא ראיה ברורה להכתוב והודעתם את הדרך ילכו בה, ואולי סמכו גם על מה שכתוב שם תמימה.
בגמרא שבת (דף פח) דריש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ראיתי בשם הגאון בעל בית הלוי שדקדק דמשמע מלשון הגמרא שהקדימה של נעשה לנשמע היא שחייבה שני הכתרים וצריך באור, ולי נראה בפשיטות דאלו נאמר נשמע ונעשה לא היה במאמר נשמע כלום, רק הכונה שישמעו מה שיצוה אותם ואם אפשר לעשות אז יקבלו ויעשו, ע"ד מאמרם ז"ל (ריש ע"ז) שחזר הקב"ה עם התורה על כל אומה ולשון בא אצל ישמעאל ושאל מה כתיב בה אצל אדום ושאל מה כתיב בה וכששמעו שמצותיה הם נגד חפצם ותכונתם נמנעו מלקבלה, ואלו הקדימו ישראל נשמע תחלה היה במשמע ג"כ שישמעו תחלה מה כתיב בה, ואפילו אלו קבלוה אח"כ לא היתה להם מעלה אחרת רק המעשה, אבל השמיעה אינה משמשמת [צ"ל משמשת] מעלה כלום שנאמרה רק בספק ושאלה אם אפשר לקיימה, אבל עכשיו שהקדימו נעשה לנשמע הרי הוכיחו לדעת כי הוחלט בדעתם לעשות מה שהוא אף שיצוה מה שיצוה, ואי אפשר לפרש עוד ונשמע שיתבוננו בשמועתם אם לעשות ואם לא, כיון שכבר הקדימו גלוי דעתם במאמר נעשה שיעשו כל מה שיהיה, אלא ע"כ הכונה נעשה מה שתצוה תיכף וגם נשמע לקיים מה שתצוה לאחר זמן, כי אזנינו תהיינה קשובות לשמוע תמיד, וא"כ מאמר ונשמע הוא מעלה בפני עצמה, וזהו המבואר ומדוקדק בדברי ר' סימאי בשעה שהקדימו דייקא נעשה לנשמע קשרו מלאכי השרת שני כתרים לכל אחד, כנגד נעשה וכנגד נשמע.
ולדעתי זהו באור המאמר בשבת (שם) א"ר אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, שהדבר קשה איך אפשר לעשות טרם ישמעו מה לעשות, ולדרכנו נעשה הוא מה שיצטוו כעת תיכף ונשמע הוא על העתיד, ומלאכי השרת משתמשין ועושין בפועל כסגנון הזה של נעשה ונשמע, עושי דברו מה שמצום ומוכנים גם לשמוע בקול דברו שיצום להבא, כך ישראל מלבד שאמרו נעשה על העבר וההוה מה שכבר נצטוו ומה שיצום כעת, הוסיפו מעצמם ונשמע, והכינו את עצמם לשמוע גם מה שיצוה אותם מחדש, וזה אות נאמן כי אינם עושים מיראה ונחשב עליהם למשא, כי אז לא היו מוסיפים מעצמם כי מוכנים לשמוע עוד, אבל כשהוסיפו נופך משלהם גם ונשמע להבא, הרי עשייתם מאהבה וחפץ לב.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה, במדרש פרשה כ"ח בא וראה שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אינו יכול להיות עושה מלחמה ולהיות סופר ומלמד תינוקות והקב"ה אינו כן אתמול בים כעושה מלחמה שנאמר ה' איש מלחמה ואומר בכחו רגע הים והיום במתן תורה ירד ללמד תורה לבניו וכה"א הן אל ישגיב בכחו מי כמהו מורה הוי וידבר אלהים וגו', לא בארו המפרשים איך מרומז הענין בכתוב זה שלפנינו וידבר אלהים שמסיים המדרש הוי וידבר אלהים, ונראה דדייק מה שנכתב כאן שם אלהים המורה על דין ובעל כח, ואצל נתינת התורה הל"ל וידבר ה' בשם הויה, לזאת יאמר שהרמז בזה שהוא בעל מלחמה וגם מורה ומלמד, ונכלל בזה מה שאמר הכתוב הן אל ישגיב בכחו מי כמהו מורה.
במדרש שם א"ר ברכיה הלוחות היו ארכן ששה טפחים כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד, המאמר אומר דרשוני, וכל המפרשים התכוונו לדעת אחת שרומז לשלשה חלקי התורה סוד פשט ודרוש, שני טפחים בידו של הקב"ה זהו חלק הסוד ושני טפחים בידו של משה זהו חלק הפשט ושני טפחים מפרישין בין יד ליד זה חלק הדרוש, ואנחנו אשר אין לנו חלק בנסתרות, ואי אפשר שהרמז סוד לא יהיה מפורש במדרש בשום מקום, ע"כ נתורה נא לבקש הבנת המאמר עפ"י פשט, בשגם יש עוד להעיר כי לפי באור המפרשים היה מספיק אורך הלוחות רק שלשה טפחים והיה די ג"כ לרמז אותו הענין טפח אחד ביד הקב"ה זהו חלק הסוד טפח אחד ביד משה זהו חלק הפשט וטפח המפריש בין יד ליד זהו חלק הדרוש, ולאיזה ענין היו הטפחים שנים שנים, אולם אצלינו באור המאמר הוא פשוט כפי מה שבארנו בריש ספרינו זה בכונת המאמר הראשון שבמדרש בריש פרשה בראשית אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע שהם שלשה חלקי התורה משפטים עדות וחקים, פי' מה שבין אדם לחבירו אשר השכל מחייבם מעצמו גם בלי צווי, ומה שבין אדם למקום שמצד השכל לבד לא עשינו אותם רק נצטווינו מהקב"ה עליהם, אבל עכ"פ יש להם טעמים והשכל יבינם ג"כ, ומה שבין אדם למקום שאין להם טעם כלל ונעלם מעיני כל חי, עיי"ש בבארנו כי הרחבנו שם הדברים, וכמו כן במאמר המדרש שלפנינו ירמוז לשלשה חלקי התורה האלה עדות חוקים ומשפטים, ואליהם נמלצים דברי המדרש בדקדוק, על חלק החוקים להיותו נעלם מעיני כל חי אומר שני טפחים ביד הקב"ה ואין לאחר זולתו ית' חלק ומבוא בידיעת טעמם ונמוקם, ועל חלק המשפטים שבין אדם לחבירו לצרכי החיים ומחויבים מצד השכל גם בלי אזהרה, יאמר שני טפחים בידו של משה, כלומר שהוא תופש בם מצד עצמו והבנתו, ועל חלק העדות להיותו מצות שבין אדם למקום אבל טעמיהם גלוים וידועים, ועפ"י גלוי הטעמים מסכימים גם עם השכל, כמו פסח שהוא צווי מהקב"ה ואלו לא נצטווינו עליו לא עלה על דעתינו לעשות פסח, אבל על פי טעמו בצדו שהוא זכרון ועדות שהוציאנו ממצרים, וכן סוכות כי הושיבנו בסוכות בהוציאו אותנו מארץ מצרים מסכים עם השכל לעשות את הזכרונות האלה, וכדומה כל המצות הכלולות בשם עדות, על זה יאמר שני טפחים מפרישין בין יד ליד וקרובים לשניהם להקב"ה ולמשה בשוה שהם בגדר ממוצע בין חקים למשפטים, ולפי דברינו אלה כי המאמר יסוב על ציר מצות התורה הטיב הדורש אשר דבר שני טפחים בכל אחד, כי כל חלק מחלקי התורה כפול, אחד שהוא שנים, מצות עשה ומצות לא תעשה, והוא פשוט ומבואר.
ועל דרך זה יש לפרש מאמרם ז"ל (שבת דף פח) דריש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאה על ידי תליתאי כו', פרש"י אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, וכפרש"י הוא במדרש תנחומא ובילקוט וז"ל התורה משולשת תורה נביאים וכתובים עיי"ש, אך המדרש שם מדבר בסוג התורה בכלל ע"כ מכנה גם נביאים וכתובים בכלל תורה, אבל במאמר זה שלפנינו שמדבר ביחוד על נתינת התורה בהר סיני ע"י משה, קשה להבין אומרו שנביאים וכתובים נקראו אורייתא ושנתנו ע"י משה, עוד הקשו המחברים מדאיתא בנדרים (דף כב) ובמדרש (קהלת ג) אלמלא חטאו ישראל ולא עשו את העגל לא נתנו להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, וא"כ איך קאמר כאן בלשון ברכה בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, הלא נתינת נביאים וכתובים איננה ברכה ובאו מסבת עונותיהם של ישראל, [וחוץ לדרכנו יש להשיב על הקושיא הזאת בשנתבונן אל הסתירה מדאיתא בברכות (דף ה) וא"ר לוי בר חמא אר"ל מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן וגו' אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים מלמד שכלם נתנו למשה מסיני, הרי מפורש שנביאים וכתובים נתנו למשה מסיני ואיך נפרנס המאמר דנדרים דאלמלא חטאו ישראל לא נתנו להם רק תורה לחוד, הרי נביאים וכתובים נתחדשו לאחר כן מפני עונותיהם של ישראל, וישובו של דבר יתבאר לנו עפ"י הא דאמרינן במגילה (דף יט ע"ב) ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר, מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה, חזינן מזה שהכונה על ההלכות והדינים שנתחדשו מהסופרים שגם הם נתנו למשה מסיני, פי' שיש להם רמז בתורת משה, כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו (ריש מגילה), רק שמחדשים מה שכבר כלול בכח בתורת משה, ע"ד אמרם ז"ל (ירושלמי פ"ב דפאה) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה מסיני, דאין לבאר המאמר כצורתו וכפשוטו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה בסיני ממש, דא"כ מאי נפקותא בין כל ההלכות שבמשניות וברייתות וגמרא ובין ההלכות שנאמר עליהם מפורש שהם הלכה למשה מסיני, דלפ"ז כל התורה כלה שבעל פה היא הלכה למשה מסיני, ומה נשתנו צרורות שעורין חציצין ומחיצין (ערובין דף ד) דקרינן רק להו הלכה למשה מסיני, אך האמת עדה לעצמה בבאור הענין כי ההלכות שנאמרו למשה בסיני פירושו שנאמרו ההלכות ההנה מפורש בסיני כך וכך הלכה, אבל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הוא ע"ד הכתוב (קהלת א ט) ואין כל חדש תחת השמש, שאין באורו כי כל הנעשה תחת השמש כבר היה לעולמים, רק באורו שכל מה שנתחדש חדשים לבקרים אינו חדש לגמרי בריאה חדשה רק שהוא כלול כבר בטבע הבריאה מאז מראשית, ולא ידענוהו עד כה ועתה זה נתגלה ונתודע, וע"ז יאמר אין כל חדש שיהיה מחודש בכלו בעיקרו, כך משה רבינו ע"ה קבל כללים ומדות שהתורה נדרשת בהן להוציא מהם רמזים ודרשות, מה שעד עתה היו נעלמים, והתלמיד הותיק דייקא, הלומד לשמה ומחדש דבר בבאור אמתי עפ"י מדות התורה ועפ"י הרמזים שבלשונות הכתובים הוא החופש המטמון הטמון ומגלה מה שהיה מכוסה, ועל זה יאמר כי החדוש הזה נתן למשה מסיני, כי המחודש עפ"י הכללים והמדות והרמזים שבלשון הכתובים, הרי הוא כלול ומעומס במה שקבל משה מסיני, והוא בגדר כלל ולא פרט, בכח ולא בפועל, והוא מפורש ברבה פרשה תשא פרשה מ"א וכי כל התורה למד משה כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה אלא כללים למדהו הקב"ה למשה הוי ככלותו לדבר אתו, ועפ"ז מדויק לשון המשנה (ריש אבות) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', והנה לשון מסירה נופלת רק על נתינת הדבר כלו בשלמותו, אבל אם יתן איש לחבירו מקצת דבר לא שייך מסר, לדוגמא מי שלקח מזה אלף כסף ונתנם בשלמות לאחר יש לתארו מסר, אבל כשיתן להשני פחות ממה שלקח לא יונח על זה מסר, רק נתן כך וכך, וא"כ איך יאמר כאן ומסרה דמשמע בשלמות הלא אמרינן (תמורה דף טז) שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, וא"כ איך מסר יהושע לזקנים כל מה שקבל ממשה בשלמות, אך הכונה שמסר את הכללים ומדות התורה ובזה כלול הכל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכן הך דמגילה שהראהו הקב"ה למשה מה שהסופרים עתידים לחדש, פי' שיש להם רמז בתורת משה, ונמלץ על זה שנתן למשה מסיני, פי' כלולים ומעומסים במה שנתן למשה מסיני, והתוי"ט בהקדמתו בא בענין זה בין המצרים והבדיל בין נתן למשה מסיני ובין הראה לו, כי הראהו הכונה רק שהראה אבל לא נתן לו, והכריחו להתוי"ט לפרש כן משום שכתב כי המשניות מחודשים לגמרי מרבינו הקדוש, וכדי שלא תקשה מהך דמגילה דכל דקדוקי סופרים הראה הקב"ה למשה, ע"כ שם פדות בין הראה לנתן וכתב דהראהו הכונה רק ראיה לבד אבל לא נתן לו, והוא דחוק למאד כי מה שאמרו שם במגילה בלשון הראהו הרי מצינו גם בלשון אחרת כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן למשה מסיני, הלא על זה הענין עצמו אומר נתינה, אך לדעתי הנחתו איננה מוחלטת ואין סתירה כי חבור המשניות הוא בכלל מה שנתן למשה מסיני פי' שכלול בתורת משה, וזהו עצמו מ"ש במגילה מלמד שהראהו למשה כו', והנה כל זה הוא בהלכות ודינים שמעומסים בתורת משה עפ"י מדות שהתורה נדרשת בהן ועפ"י הרמזים בלשון הכתוב, וגם לשון לחדש משמע חדוש הלכה וכן לשון דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים משמע בדברי תורה והלכות, אבל מה שאינו בגדר חדושי תורה רק מה שהתנבאו הנביאים איש לפי רוחו וזמנו ודורו להוכיח על עון ולשאת משא וחזון אם לפורעניות ר"ל ואם לנחמה, ומה שראו מראות אלהים ומחזה שדי חזו בהלך נפשם לפי מצב הדורות ולפי מעשיהם, על ישראל ועל העמים, אין זה נכנס בגדר העמסה בדברי תורת משה, וזהו ודאי מפני עונותיהם של ישראל ואלמלא חטאו לא היה צורך בכל אלה, וסרה קושיית המחברים דמאי קאמר על נתינת נביאים וכתובים בלשון ברכה בריך רחמנא, הלא נתחדשו מפני עונותיהם של ישראל, דאוריין תליתאי שנתנו ע"י משה מסיני הכונה חדושי ההלכות כמו מקרא מגילה, אבל כל נבואת הנביאים בכלל ודאי דאלמלא חטאו לא נתנו להם כי אין זה ענין למשה מסיני], אולם לדרכנו הכונה בבאור אוריין תליתאי לשלשה חלקי התורה עדות חוקים ומשפטים, שהתורה כלולה משלשתם, ולדרכנו זה אין כל התחלה לקושיית המחברים מהך דנדרים, כי אין זכר כאן לנביאים וכתובים כלל, רק לעדות חוקים ומשפטים, ושפיר קאמר בריך רחמנא בלשון ברכה.
ומדי דברי בו בהמאמר דשבת, זכור אזכור עוד מאי דקאמר התם ע"י תליתאי זה משה פרש"י תליתאי שלישי לבטן מרים אהרן ומשה, והוא מחוסר הבנה מאי מעליותא היא לנתינת התורה מה שהיה שלישי לבטן שנברך על זה בריך רחמנא, ולולי פרש"י היה אפשר לפרש שהכונה כי מרע"ה היה משולש בשלשה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, תורה שלמד תורה לישראל, עבודה שהיה כהן ששמש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, ובמדרש ויקרא פי"א כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הה"ד משה ואהרן בכהניו, וגמ"ח שנשא את משא העם ואת טרחו חנם, כדבר שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), ולפ"ז מתאים תליתאי שגבי משה ג"כ עם אוריין תליתאי ועמא תליתאי, פי' שהוא כלול משלשה, ולפרש"י אין תליתאי דמשה דומה להנך תליתאי, והבן.
חסלת פרשת יתרו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה