רוח חכמים על פרשת מטות מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים וגו' כי החריש לה ביום שמעו, פרש"י מיום אל יום שלא תאמר מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך, דברי רש"י אי אפשר להולמן, איך משמע מן מיום אל יום דלא נאמר מעת לעת, הלא אדרבא מיום אל יום משמע מעת לעת, והעקש והפתלתל הש"ח [השפתי חכמים] מבלבל גם כאן, אבל פשוט הדבר כי טעות הדפוס יש כאן, כי דברי רש"י שנוים בספרי מיום אל יום יכול מעת לעת לכך נאמר ביום שמעו, הרי מפורש כי מיום אל יום משמע דוקא מעת לעת רק ביום שמעו בא למעט, ובגמרא נדרים (דף עו ע"ב) תניא הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר"י ור"א בר"ש אמרו מעת לעת מ"ט דת"ק אמר קרא ביום שמעו (פי' הר"ן דמשמע יום השמיעה בלבד) ורבנן מ"ט דכתיב מיום אל יום (פרש"י והר"ן דמשמע מאותה שעה ביום זה עד יום המחרת באותה שעה), ודברי רש"י כאן בחומש הם דברי הספרי, מיום אל יום, שלא תטעה מלשון זה שהוא מעת לעת לכך נאמר ביום שמעו ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך, ואין כאן רק טעות הדפוס, ותחת לכך נאמר מיום אל יום צ"ל לכך נאמר ביום שמעו, והוא ברור.
ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונם אל מקומם וגו' לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ"י איש נחלתו וגו', ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תלחצו [צ"ל תחלצו] לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה', ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם וגו' ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר, החומר והמקשה בכתובים אלו נגלה לעין כל. א) הלא בני גד ובני ראובן הקדימו להגיד מעצמם אנחנו נחלץ חושים לפני בנ"י עד אשר הביאונם אל מקומם, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל, ומה הוסיף ומה חידש משה בדבריו אם תעשון הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו' ואחר תשובו, כאלו בא להתנות עמהם תנאי חדש, הלא כל אלה הגידו מעצמם. ב) ויותר קשה על בני גד ובני ראובן עצמם שהשיבו למשה עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' כאשר אדוני דובר, כאלו שמעו דבר חדש ממשה, הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, והיה להם להשיב למשה, הלא כבר אמרנו והתחייבנו מעצמנו לזה, ואיך נופל על זה כאשר אדוני מצוה. ג) וגם לזה יש לשום לב כי מתחלה בקיום התנאי אם תחלצו לפני ה' למלחמה מסיים והייתם נקיים מה' ומישראל ואלו באופן השני אם לא תעשו כן אומר הנה חטאתם לה' ולא אמר גם לישראל כמקודם. ד) גם יש לדקדק לאיזה צורך הוסיף משה לאמר ואחר תשובו, הלא הצווי הוא שיעברו חלוצים למלחמה עד גמר הכבוש עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ, אבל מה לו להגיד להם מה יעשו אחרי כן הלא מעצמם ישובו, וא"כ ואחר תשובו למותר הוא. ה) השנות הדברים כאשר אדוני מצוה כאשר אדוני דובר, הכפל למה לי, גם שנוי הלשון מזה לזה בתחלה מצוה ואח"כ דובר.
הנה חובת איש ישראל שיהיו כל מעשיו לשם שמים, אף שהוא עושה לטובת עצמו ולתועלתו יזכור שם ה' ויבקש עזרו מקדש, ויודה לה' חסדו על אשר נותן לו כח לעשות כל אשר הוא עושה, ויצרף תמיד המחשבה לשם ה' אל המעשה שהוא עושה לצורך עצמו, ותקנו לנו חז"ל ברכה על כל אכילה והנאה שתבוא אל האדם להזכיר שם ה' על המעשה אף שעצם האכילה היא מלאכה הצריכה לגופו ישתף לזה הכונה לה', ואמרו ז"ל אסור לאדם ליהנות בעוה"ז בלי ברכה (ברכות דף לה) שלא תהיה ההנאה לשם הנאה לבד, עיין מ"ש בפ' ואתחנן עוד בזה, וכן הוא כשיצא ישראל למלחמה על אויביו אף שיצאו למלחמה לטוב להם לעצמם ולצרכם, היה להם לכוון לשם ה' ולמען שם קדשו, כדברי יואב לאבישי אחיו במלחמת בני עמון חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו (ש"ב י יב), והנראה כי הענין הזה רמוז בדברי דוד המלך ע"ה כשבא למחנה במלחמת גליות דכתיב ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א יז כו), ויש לדקדק מדוע שאל השאלה מה יעשה לאיש אשר יכה וגו' לפי הנראה מהכתובים הקודמים לזה, כבר שמע דוד את הגמול אשר יגמל האיש אשר ימיתהו, וז"ל הכתובים והוא מדבר עמם והנה איש הבינים עולה גליות הפלשתי שמו וגו' וידבר וגו' וישמע דוד, וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאד ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו וגו', הלא מפורש כי שמע דוד גם הוא דברי הפלשתי, וכראות איש ישראל את הפלשתי נסו מפניו הלא היה באותו מעמד שראה דוד בעיניו, גם מלשון הכתוב ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וגו' מוכח ג"כ שהיה במעמד דוד בעת שיצא הפלשתי לנגדם, כמובן במלות האיש העולה הזה, וא"כ כבר ידע דוד את אשר יעשה לאיש אשר יכהו, ולמה חזר ושאל מה יעשה לאיש וגו', גם לשון ויאמר דוד אינה לפי הענין שבא בשאלה, והול"ל וישאל דוד, ואף גם זאת יפלא אם בא בשאלה מה יעשה לאיש, מובן מזה כי זהו דבר גדול בעיניו והאיש המסתכן בנפשו להלחם עם הענק הגבור הזה ראוי לגמול גדול וא"כ היה לו להגדיל הדבר והוא בעצמו מקטין אותו כדבר של מה בכך באמרו כי מי הפלשתי הערל הזה וגו' הלא הוא הפך המבוקש, גם לאיזה צורך הוסיף בדבריו והסיר חרפה מעל ישראל, הלא עיקר הענין להרגו ולהכותו נפש, והסרת החרפה תבוא ממילא, ועוד מצינו שנוי מן דברי העם לדברי דוד, הם אמרו רק כי לחרף את ישראל עולה, ודוד הוסיף כי חרף מערכות אלהים חיים, וגם לזאת יש לשום לב, אחרי שכבר השיבו לו על שאלתו כי כזאת וכזאת יעשה למכהו, למה זה סבב לשאול עוד הפעם מאחרים דכתיב ויסוב אל מול אחר ויאמר כדבר הזה, וגם בפעם השנית כתיב ויאמר ולא וישאל כראוי אצל שאלה.
וליישר הדורים אלה נשער בזה כי כשמוע דוד דברי גליות הפלשתי בחרפו מערכות אלהי ישראל מעבר מזה, ושיח איש ישראל מזה כי אשר יכה את הפלשתי הלזה יעשרנו המלך עושר רב ועוד שלומים גדולים התפלא עד מאד, איך יעצור העם ברוחו לשמוע דברי חרפות כאלו ולדבר ע"ד גמול מכהו, איך לא נמצא איש אשר ילבש בגדי נקם תלבושת, למען כבוד עמו ולמען כבוד אלהי ישראל בלי כל שכר וגמול, כי אין גמול גדול מזה מהמעשה עצמו, הנקמה והקנאה לה' צבאות, הוא הגמול שאין למעלה ממנו, וזולת זה אין לבקש כל תשלום כלל, על כן בשמעו כל זאת דברי גליות ודברי אנשי המחנה ע"ד התשלומים כתיב ויאמר דוד אל העומדים עמו, אמירה החלטית ולא שאלה לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז, כלומר היא תשובה על דבריהם כי כך וכך יעשה לאיש אשר יכהו, וע"ז אמר להם מה יעשה לאיש ההוא פי' אין לעשות לו מאומה, והוא בדרך תמיה מה יעשה לו כלל הלא בעשותו הדבר הזה והסיר חרפה מעל ישראל, זהו ביחש העם אשר זה זכרו גם הם בדבריהם כי לחרף מערכות ישראל יצא, ודוד מוסיף עוד כי יש לנקום נקמת ה' צבאות, כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים וזכר גם את כבוד ה' כי יש לאמץ הלב לצאת נגדו למען כבוד שם קדשו, קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וזה לבד דיו ומה עוד לעשות עמו דבר, ועל פליאתו זאת ענה ואמר לו העם כדבר הראשון כה יעשה לאיש אשר יכנו, ולא נמצא בהם מתעורר מצד הענין עצמו, רק דברו ע"ד הגמול, ע"כ חזר ויסוב אל מול אחר ויאמר בהחלט כדבר הזה מדוע ישאו ויתנו בדבר תשלומים, וחשב בלבו אם לא מצא מתעורר ומקנא קנאת ישראל וקנאת ה' בפנה זו אולי ימצא בפנה השנית ע"כ סבב בכל המחנה, בקש ולא מצא ויאזור עוז בעצמו לצאת נגדו וקיים בעצמו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוואנקא.
והנה בני גד ובני ראובן בדברם אל משה לתת להם עבר הירדן לאחוזה והם יחלצו חושים לפני בני ישראל עד אשר יביאום אל המנוחה ואל הנחלה, לא זכרו בדבריהם שם ה' כלל, כאלו היא מלחמה של חול, וכל המעשים שיעשו אין בהם כל הגיון רוחני וקדוש רק לטובת עצמם בלבד, לטובת החיים הגשמיים ולא יותר, על זה בא משה לעוררם כי כל המעשים יהיו גם לשם שמים לכן חזר ושנה את שם ה' בכל דבריו, ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, ומפרש דבריו אם תחלצו לפני ה' דייקא למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' דייקא ונכבשה הארץ לפני ה' ומדייק בכל דבר לפני ה' כי זו היא ההוספה שהוסיף על דבריהם, ובעיני משה היה רע שלא זכרו שם ה' כלל, ע"כ דקדק להם כי כל פרט ממעשיהם יהיה בהגיון קדש לה', וע"ז מסיים כי אם כה תעשו והייתם נקיים מה' ומישראל, כלומר באופן זה תצאו ידי חובתכם לשני הצדדים הן לה' במחשבתכם לשם שמים והן לישראל מצד תוצאות הפעולה והתועלת להעם, ואם לא תעשון כן ללחום לשם שמים ומעשיכם יהיו רק לטובת עצמיכם, הנה חטאתם לה', כי לא תצאו רק ידי חובת המעשה עצמה חובתכם לישראל, אבל ישאר חטאיכם לה', ולכך אצל והייתם נקיים אומר מה' ומישראל ואצל חטאתם נאמר רק לה' והוא מובן, ועל זה ענו לו בני גד ובני ראובן לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ומפרשים דבריהם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר, פי' באותו לשון שדברת שכל פנה שאנחנו פונים יהיה לשם שמים, והוסיפו הפעם בדבריהם גם הם את שם ה' כי למענו ולמען שם קדשו יעשו, כי זה היה תכלית המשא ומתן בין משה וביניהם, ומה שאמרו מתחלה כאשר אדוני מצוה ואח"ז כאשר אדוני דובר אפשר כי משה צוה אליהם בהחלט ואחר תשובו ולא תשארו בארץ כנען, כי הם אמרו לא נשוב אל בתינו עד וגו', ואין בזה מפורש שישובו רק השלילה כי כל עוד לא יכבשו את הארץ לא ישובו, אבל אם גם אחר זה לא ישובו רשאים להשאר שם, ומשה צוה אליהם בהחלט ואחר תשובו, למען לא יהיה המקום צר לכלם יחד, ועל הצווי הזה התכוונו בדבריהם עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, ועל זה נופל לשון מצוה, ועל מה שסיימו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' ע"ז אמרו כאשר אדוני דובר, כלומר נתכוון כפי דבריך ולא על דרך שדברנו אנחנו מראש.
ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים וגו' כי החריש לה ביום שמעו, פרש"י מיום אל יום שלא תאמר מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך, דברי רש"י אי אפשר להולמן, איך משמע מן מיום אל יום דלא נאמר מעת לעת, הלא אדרבא מיום אל יום משמע מעת לעת, והעקש והפתלתל הש"ח [השפתי חכמים] מבלבל גם כאן, אבל פשוט הדבר כי טעות הדפוס יש כאן, כי דברי רש"י שנוים בספרי מיום אל יום יכול מעת לעת לכך נאמר ביום שמעו, הרי מפורש כי מיום אל יום משמע דוקא מעת לעת רק ביום שמעו בא למעט, ובגמרא נדרים (דף עו ע"ב) תניא הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר"י ור"א בר"ש אמרו מעת לעת מ"ט דת"ק אמר קרא ביום שמעו (פי' הר"ן דמשמע יום השמיעה בלבד) ורבנן מ"ט דכתיב מיום אל יום (פרש"י והר"ן דמשמע מאותה שעה ביום זה עד יום המחרת באותה שעה), ודברי רש"י כאן בחומש הם דברי הספרי, מיום אל יום, שלא תטעה מלשון זה שהוא מעת לעת לכך נאמר ביום שמעו ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך, ואין כאן רק טעות הדפוס, ותחת לכך נאמר מיום אל יום צ"ל לכך נאמר ביום שמעו, והוא ברור.
ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונם אל מקומם וגו' לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ"י איש נחלתו וגו', ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תלחצו [צ"ל תחלצו] לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה', ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם וגו' ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר, החומר והמקשה בכתובים אלו נגלה לעין כל. א) הלא בני גד ובני ראובן הקדימו להגיד מעצמם אנחנו נחלץ חושים לפני בנ"י עד אשר הביאונם אל מקומם, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל, ומה הוסיף ומה חידש משה בדבריו אם תעשון הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו' ואחר תשובו, כאלו בא להתנות עמהם תנאי חדש, הלא כל אלה הגידו מעצמם. ב) ויותר קשה על בני גד ובני ראובן עצמם שהשיבו למשה עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' כאשר אדוני דובר, כאלו שמעו דבר חדש ממשה, הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, והיה להם להשיב למשה, הלא כבר אמרנו והתחייבנו מעצמנו לזה, ואיך נופל על זה כאשר אדוני מצוה. ג) וגם לזה יש לשום לב כי מתחלה בקיום התנאי אם תחלצו לפני ה' למלחמה מסיים והייתם נקיים מה' ומישראל ואלו באופן השני אם לא תעשו כן אומר הנה חטאתם לה' ולא אמר גם לישראל כמקודם. ד) גם יש לדקדק לאיזה צורך הוסיף משה לאמר ואחר תשובו, הלא הצווי הוא שיעברו חלוצים למלחמה עד גמר הכבוש עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ, אבל מה לו להגיד להם מה יעשו אחרי כן הלא מעצמם ישובו, וא"כ ואחר תשובו למותר הוא. ה) השנות הדברים כאשר אדוני מצוה כאשר אדוני דובר, הכפל למה לי, גם שנוי הלשון מזה לזה בתחלה מצוה ואח"כ דובר.
הנה חובת איש ישראל שיהיו כל מעשיו לשם שמים, אף שהוא עושה לטובת עצמו ולתועלתו יזכור שם ה' ויבקש עזרו מקדש, ויודה לה' חסדו על אשר נותן לו כח לעשות כל אשר הוא עושה, ויצרף תמיד המחשבה לשם ה' אל המעשה שהוא עושה לצורך עצמו, ותקנו לנו חז"ל ברכה על כל אכילה והנאה שתבוא אל האדם להזכיר שם ה' על המעשה אף שעצם האכילה היא מלאכה הצריכה לגופו ישתף לזה הכונה לה', ואמרו ז"ל אסור לאדם ליהנות בעוה"ז בלי ברכה (ברכות דף לה) שלא תהיה ההנאה לשם הנאה לבד, עיין מ"ש בפ' ואתחנן עוד בזה, וכן הוא כשיצא ישראל למלחמה על אויביו אף שיצאו למלחמה לטוב להם לעצמם ולצרכם, היה להם לכוון לשם ה' ולמען שם קדשו, כדברי יואב לאבישי אחיו במלחמת בני עמון חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו (ש"ב י יב), והנראה כי הענין הזה רמוז בדברי דוד המלך ע"ה כשבא למחנה במלחמת גליות דכתיב ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א יז כו), ויש לדקדק מדוע שאל השאלה מה יעשה לאיש אשר יכה וגו' לפי הנראה מהכתובים הקודמים לזה, כבר שמע דוד את הגמול אשר יגמל האיש אשר ימיתהו, וז"ל הכתובים והוא מדבר עמם והנה איש הבינים עולה גליות הפלשתי שמו וגו' וידבר וגו' וישמע דוד, וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאד ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו וגו', הלא מפורש כי שמע דוד גם הוא דברי הפלשתי, וכראות איש ישראל את הפלשתי נסו מפניו הלא היה באותו מעמד שראה דוד בעיניו, גם מלשון הכתוב ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וגו' מוכח ג"כ שהיה במעמד דוד בעת שיצא הפלשתי לנגדם, כמובן במלות האיש העולה הזה, וא"כ כבר ידע דוד את אשר יעשה לאיש אשר יכהו, ולמה חזר ושאל מה יעשה לאיש וגו', גם לשון ויאמר דוד אינה לפי הענין שבא בשאלה, והול"ל וישאל דוד, ואף גם זאת יפלא אם בא בשאלה מה יעשה לאיש, מובן מזה כי זהו דבר גדול בעיניו והאיש המסתכן בנפשו להלחם עם הענק הגבור הזה ראוי לגמול גדול וא"כ היה לו להגדיל הדבר והוא בעצמו מקטין אותו כדבר של מה בכך באמרו כי מי הפלשתי הערל הזה וגו' הלא הוא הפך המבוקש, גם לאיזה צורך הוסיף בדבריו והסיר חרפה מעל ישראל, הלא עיקר הענין להרגו ולהכותו נפש, והסרת החרפה תבוא ממילא, ועוד מצינו שנוי מן דברי העם לדברי דוד, הם אמרו רק כי לחרף את ישראל עולה, ודוד הוסיף כי חרף מערכות אלהים חיים, וגם לזאת יש לשום לב, אחרי שכבר השיבו לו על שאלתו כי כזאת וכזאת יעשה למכהו, למה זה סבב לשאול עוד הפעם מאחרים דכתיב ויסוב אל מול אחר ויאמר כדבר הזה, וגם בפעם השנית כתיב ויאמר ולא וישאל כראוי אצל שאלה.
וליישר הדורים אלה נשער בזה כי כשמוע דוד דברי גליות הפלשתי בחרפו מערכות אלהי ישראל מעבר מזה, ושיח איש ישראל מזה כי אשר יכה את הפלשתי הלזה יעשרנו המלך עושר רב ועוד שלומים גדולים התפלא עד מאד, איך יעצור העם ברוחו לשמוע דברי חרפות כאלו ולדבר ע"ד גמול מכהו, איך לא נמצא איש אשר ילבש בגדי נקם תלבושת, למען כבוד עמו ולמען כבוד אלהי ישראל בלי כל שכר וגמול, כי אין גמול גדול מזה מהמעשה עצמו, הנקמה והקנאה לה' צבאות, הוא הגמול שאין למעלה ממנו, וזולת זה אין לבקש כל תשלום כלל, על כן בשמעו כל זאת דברי גליות ודברי אנשי המחנה ע"ד התשלומים כתיב ויאמר דוד אל העומדים עמו, אמירה החלטית ולא שאלה לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז, כלומר היא תשובה על דבריהם כי כך וכך יעשה לאיש אשר יכהו, וע"ז אמר להם מה יעשה לאיש ההוא פי' אין לעשות לו מאומה, והוא בדרך תמיה מה יעשה לו כלל הלא בעשותו הדבר הזה והסיר חרפה מעל ישראל, זהו ביחש העם אשר זה זכרו גם הם בדבריהם כי לחרף מערכות ישראל יצא, ודוד מוסיף עוד כי יש לנקום נקמת ה' צבאות, כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים וזכר גם את כבוד ה' כי יש לאמץ הלב לצאת נגדו למען כבוד שם קדשו, קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וזה לבד דיו ומה עוד לעשות עמו דבר, ועל פליאתו זאת ענה ואמר לו העם כדבר הראשון כה יעשה לאיש אשר יכנו, ולא נמצא בהם מתעורר מצד הענין עצמו, רק דברו ע"ד הגמול, ע"כ חזר ויסוב אל מול אחר ויאמר בהחלט כדבר הזה מדוע ישאו ויתנו בדבר תשלומים, וחשב בלבו אם לא מצא מתעורר ומקנא קנאת ישראל וקנאת ה' בפנה זו אולי ימצא בפנה השנית ע"כ סבב בכל המחנה, בקש ולא מצא ויאזור עוז בעצמו לצאת נגדו וקיים בעצמו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוואנקא.
והנה בני גד ובני ראובן בדברם אל משה לתת להם עבר הירדן לאחוזה והם יחלצו חושים לפני בני ישראל עד אשר יביאום אל המנוחה ואל הנחלה, לא זכרו בדבריהם שם ה' כלל, כאלו היא מלחמה של חול, וכל המעשים שיעשו אין בהם כל הגיון רוחני וקדוש רק לטובת עצמם בלבד, לטובת החיים הגשמיים ולא יותר, על זה בא משה לעוררם כי כל המעשים יהיו גם לשם שמים לכן חזר ושנה את שם ה' בכל דבריו, ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, ומפרש דבריו אם תחלצו לפני ה' דייקא למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' דייקא ונכבשה הארץ לפני ה' ומדייק בכל דבר לפני ה' כי זו היא ההוספה שהוסיף על דבריהם, ובעיני משה היה רע שלא זכרו שם ה' כלל, ע"כ דקדק להם כי כל פרט ממעשיהם יהיה בהגיון קדש לה', וע"ז מסיים כי אם כה תעשו והייתם נקיים מה' ומישראל, כלומר באופן זה תצאו ידי חובתכם לשני הצדדים הן לה' במחשבתכם לשם שמים והן לישראל מצד תוצאות הפעולה והתועלת להעם, ואם לא תעשון כן ללחום לשם שמים ומעשיכם יהיו רק לטובת עצמיכם, הנה חטאתם לה', כי לא תצאו רק ידי חובת המעשה עצמה חובתכם לישראל, אבל ישאר חטאיכם לה', ולכך אצל והייתם נקיים אומר מה' ומישראל ואצל חטאתם נאמר רק לה' והוא מובן, ועל זה ענו לו בני גד ובני ראובן לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ומפרשים דבריהם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר, פי' באותו לשון שדברת שכל פנה שאנחנו פונים יהיה לשם שמים, והוסיפו הפעם בדבריהם גם הם את שם ה' כי למענו ולמען שם קדשו יעשו, כי זה היה תכלית המשא ומתן בין משה וביניהם, ומה שאמרו מתחלה כאשר אדוני מצוה ואח"ז כאשר אדוני דובר אפשר כי משה צוה אליהם בהחלט ואחר תשובו ולא תשארו בארץ כנען, כי הם אמרו לא נשוב אל בתינו עד וגו', ואין בזה מפורש שישובו רק השלילה כי כל עוד לא יכבשו את הארץ לא ישובו, אבל אם גם אחר זה לא ישובו רשאים להשאר שם, ומשה צוה אליהם בהחלט ואחר תשובו, למען לא יהיה המקום צר לכלם יחד, ועל הצווי הזה התכוונו בדבריהם עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, ועל זה נופל לשון מצוה, ועל מה שסיימו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' ע"ז אמרו כאשר אדוני דובר, כלומר נתכוון כפי דבריך ולא על דרך שדברנו אנחנו מראש.
חסלת פרשת מטות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה