רוח חכמים על פרשת כי תשא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
כי תשא את ראש בני ישראל וגו', יש לשום לב מדוע יתאר הכתוב ספירת בני ישראל בנשיאת ראש מה ענין המנין לנשיאת ראש, ויתבארו עוד פרטים בפרשתינו מדוע יהיה המספר סבה לנגף שנצטוו לתת מחצית השקל כפר נפשם למנוע את הנגף, ולמה מחצית השקל דוקא, והשנות הדברים בפקד אותם שתי פעמים, גם השנות הדברים פעמים מחצית השקל תרומה לה', באור הענין כי המספר יורה על ההפרדה, כי האחד והמחובר אינו נכנס בגדר המספר, וידוע כי הפרוד בבני ישראל ראשית חטאת ופותח שער להביא עליהם את הרעה כמאמר הכתוב (הושע י ב) חלק לבם עתה יאשמו, וכיון שהמנין הוא סימן הרבוי וההתחלקות הוא מקום לשלוט בהם נגף וצריכין כפרה כי יתן איש כפר נפשו לה', ויכוון לבו בנתינת הכפר להתאחד כאיש אחד עם זולתו והאחדות תשלוט ביניהם ואז חבור אפרים עצבים הנח לו (הושע ד יז) והוא גדר וחיץ בעד נגע ונגף שלא יקרב לאהלם, ואם יש אחדות וקשור הלבבות בבני ישראל אז המספר הוא כמשל אברי האדם שכל אבר הוא מיוחד בפני עצמו ויש מספר למו מפני שרבים הם, ובכל זאת בדרך כלל יחד כלם הם אחד, רצוני אדם אחד והראש הוא המאחד את כלם תחת נקודת האחד, ולכך מתואר המלך או הנשיא ביחש העם בשם ראש כמו נתנה ראש (במדבר יד ד) ושמו להם ראש אחד (הושע ב ב) כי כל איש ואיש הוא בריה בפני עצמה ונפרד מזולתו, רק ע"י המושל הזה נעשו עם אחד, והוא בבחינת הראש שבאדם שמאחד את כל האברים תחת שם אדם אחד, וכן לגיונות הצבא הנה אנשי החיל נבדלים זה מזה וכל אחד אדם בפני עצמו, וע"י שר הצבא נעשו הנפרדים של אותו הלגיון לאחד, תחת הפּאָלקאָווניִק נעשה פּאָלק אחד וע"י הגעֶנעֶראַל נעשה קאָרפּוּס אחד, כבחינת הראש שבאדם לאברים, ולכך מתואר בשם ראש, ולזאת במנין העם אם כי נפרד ונבדל כל איש מזולתו ונכנסים בגדר המספר, בכל זאת צריך המנין להיות בבחינת ראש שיהיו יחד כלם בחוברת בלב ונפש כאופן האברים והראש, שגם בהיותם נמנים ונפרדים ורבים, יהיו אז בבחינת אחד, ולכך מתאר את המספר המורה על ההפרדה בתואר נשיאת ראש, ולהוראה זו נצטוו לתת מחצית השקל כי המטבע הזאת היא ציור הענין הזה כפי שמבאר הכתוב עשרים גרה השקל נמצא מחצית השקל כולל בתוכו עשר גרה והגרות היחידות והנפרדות הנמנות לעשר יתלכדו והיו לאחדים במטבע אחת במחצית השקל, כן האישים הנפרדים יתאחדו באחדות, ואז לא יהיה בהם נגף, כי האחדות תגונן עליהם גנון והציל ובשלומם ואחדותם יהיה להם שלום, וזהו אפי' אם לא יהיו עושים ח"ו רצונו של מקום, ואחדותם לא תקיף רק ביניהם לבין עצמם בין אדם לחבירו, גם אז לא יהיה בהם נגף כמאמר חבור אפרים עצבים הנח לו, אבל באמת הלא אין זה רק מחצית דבר, כי התכלית האמתי הוא כי תהיה האחדות שלמה גם עם ה' ויהיו גם עושים רצונו של מקום, ועל הרמז הזה נצטוו לתת מחצית השקל ולא שקל שלם להורות אם כי ההגנה בעד הנגף תספיק אחדותם בינם לבין עצמם, אבל על כל זה אין זה רק מחצית דבר, ותכלית המכוון הוא כי יצרפו בתוך אחדותם גם את ה' ואז תהיה האחדות שלמה בתכלית, וכל זה נרמז בנתינת המטבע מחצית השקל, ואחרי כל הדברים האלה מבוארים הכתובים בפרשתינו תואר נשיאת ראש על המנין וטעם התעוררות מדת הדין בעת ההיא לנגוף ונתינת הכפר לבל יהיה בהם נגף, ומחצית השקל דוקא שרומז בתוכו שהוא מקובץ מנפרדים והיה למטבע אחת וגם שעדיין הוא מחצית דבר, כי על דרך השלמות הגמורה הוא דוקא כשיתאחדו גם עם הקב"ה כביכול, ולזאת כפל הכתוב מחצית השקל תרומה לה', לרמז על מה שהוא מחצית ולא שלם הוא תרומה לה' לכוון בזה שהצורך גם לעשות רצונו של מקום, וכן מה שהוכפל בכתוב בפקוד אותם פעמים הוא ג"כ להוכיח כי הפקידה והמספר מתיחשים אל הנגף ובהשנותו פעמים מורה הדבר באצבע יותר כי המנין והנגף הם סבה ומסובב, וזה מחייב את זה, וכסף הכפר הוא לעורר את רמוזו על ההפך ממש על האחדות הגמורה.
בגמרא ע"ז (דף ד) ואריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור ע"כ, רבים מן הקדמונים והאחרונים יגעו להסביר את המאמר הזה, אלא למה עשו כו' הנראה כי לכתחלה עשו את העגל בשביל זה, היתכן לעשות לכתחלה הרעה הגדולה הזאת את העגל בשביל להורות כי תשובה מועלת, גם מאין ידעו כי אם ישובו תקובל תשובתם כי בטחו בזה כיון שהם עשו להוכחה לבאים אחריהם לא היה עוד ענין כזה, ועל מה בטחו לכתחלה גם הם, ועוד והיא קשה מכלם דא"כ מפני מה גדול החטא כל כך ומה חרה אף ה' עד להשחית שאמר הקב"ה לכלותם כיון שהיתה גזירת המלך ליתן פתחון פה לשבים כפרש"י כיון שכך היתה הגזירה מהקב"ה בעצמו, ולפי חומר הנושא מובן כי כל דברי המסבירים יגעים מאד, אבל האמת היא כי לא עמדו על סגנון לשון האגדה והמדרשים בהרבה מקומות כי במקום שבעלי האגדה מוצאים איזה טעם או איזה דבר חדש באיזה ענין יתלו אותו הענין רק באותו הענין המחודש, ויתפסו בלשונם כאלו הוא היסוד לענין ההוא באמת, כאלו הוא בעצם וראשונה טעם וסבת אותו מעשה, אבל זהו רק סגנון לשון כדי לחזק את הרעיון המחודש, וכשמצא רשב"י במעשה העגל בדיעבד שנתקבלה תשובתם תפס לשון אלא למה עשו לומר לך וכו' כאלו לכתחלה עשו בשביל כך ומצייר בדבורו כאלו באמת עשו בשביל כך, וראה מה שכתבתי בפרשה בראשית במאמר לא היה צריך להתחיל את התורה מבראשית.
הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, בגמרא ברכות (דף ז) אמר ר"י ג' דברים בקש משה מלפני הקב"ה בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו בקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך, עיין באהל יעקב פ' וישלח שהקשה לו הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל הלא כבר נאמר (תהלים פט) לא ימנע טוב להולכים בתמים, וא"כ אם באמת יהיו אוה"ע ראוים להשראת השכינה מדוע יקפח הקב"ה שכרם ולא ישרה שכינתו עליהם, ואם לא יהיו ראוים להשראת השכינה לא היה לו למשה לבקש ע"ז, ולדעתי באור הענין כך הוא כי שני אנשים ראובן ושמעון שחברו להם יחדו במקום אחד ונתרחקו זה מזה, יתכן על שלשה אופנים. א) ששניהם גרמו את ההרחקה זה הלך למזרח וזה למערב. ב) שראובן לבד חלף הלך לו משם ושמעון נשאר על מקומו כבתחלה. ג) ששמעון הרחיק ללכת מזה וראובן נצב על מקומו, וע"ד זה הוא בהרחקות במצב הרכוש והקנין, כגון שני אחים ירשו מאביהם כסף ורשות חלק כחלק, ואחר זמן בהמשך הימים נעשה הבדל ביניהם אחד עשיר ואחד עני, אפשר ג"כ באחת משלש אלה, או ששניהם נעתקו ממצבם העשיר עלה עוד מעלה מעלה למן העת אשר ירשו נחלת אביהם והעני הלוך הלך ודל, וע"ד זה נאמר בקללה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, ר"ל לא יספיק ההבדל שבין הגר ובינך מה שהגר יתרומם ויתנשא בהצלחה נפלאה ואתה תעמוד על עמדך, כי אז אין רע בעצם כי אם קנאת איש מרעהו כי מה מנו יהלך אם זולתו יעלה גם עלה אם הוא על עמדו יעמוד ולא נגרע ממנו דבר, אלא כי לעומת זה שהגר יעלה מעלה מעלה אתה תרד מטה מטה ותהיה התרחקות המצבים משני הצדדים, או אפשר שאחד מהאחים עומד על עמדו כמבראשונה בעת התחלקם את הירושה רק השני עלה על גרם המעלות על מרומי גפי העושר, או שהשני ירד מאז עשר מעלות אחורנית, ועד"ז היתה בקשת משה רבינו ע"ה ע"ד השראת השכינה, ראה וחכם בדברי הגמ' דדייק ואמר שלא ישרה שכינתו רק על ישראל ולא אמר שלא ישרה שכינתו על אוה"ע, כי לא בקש רעה על אוה"ע רק בקש טוב על ישראל שיעלו מעלה מעלה ויגדל מעלתם וחין ערכם וממילא יהיו אוה"ע נמוכים מהם, כדמיון שר הפלך העובר בערי המחוז יתאכסן באחד מבתי העשירים ואם ישנם שני עשירים הדומים בערכם והיכלי טירותיהם בנוים ג"כ בנוה על דרך אחד אפשר שיתאכסן בזה או בזה, אבל אם אחד יעלה בעשרו ויבנה ביתו כמו רמים וישכללו ביתר שאת על השני הלא יסור השר אל ביתו אף כי השני לא נגרע ערכו מבתחלה, רק עלויו והתנשאותו של הראשון הם שגרמו שהשר יפנה רק אליו, והעדר הכבוד של השני בא מחמת זה ממילא, ועד"ז בארתי מאמר הכתוב (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, המבארים נדחקו למאד בבאור וכסילים מרים קלון, ולדעתינו הכונה כי מרים נמשך אל הקודם אל כבוד חכמים כי פי שנים ברוחו. א) כי חכמים ינחלו אותו. ב) כי כבודם של חכמים הוא מרים קלון הכסילים, כי כל מה שיגדל כבוד החכמים נראה ונגלה מזה ביותר חרפתם של הכסילים, ואולי הוא ענין משפיל אף מרומם כשהוא משפיל את זה מרומם את זה כי אחד גורם לחבירו ותלוים זה בזה, והוא מאמרם ז"ל שבקש משה רק טובת ישראל שיתעלו ויתרוממו הם מצדם, וזהו דבר היוצא ממילא שתהא השראת השכינה רק אצלם, וע"ז מביא הכתוב ונפלינו אני ועמך, שלא בקש להפלות הגוים מהם להשפיל ערך זולתם מאשר הוא, רק בקש להפלות אותו ואת עמו מכל הגוים, שהם ישארו להם על מצבם רק את ישראל יפלה להרים כבודם ביותר וממילא תהיה השראת שכינתו ית' רק על ישראל ולא על עם אחר, יען כי הם נעלים עליהם.
אשר שברת, בגמרא שבת (דף פז ע"א) יישר כחך ששברת, רבים התקשו למה יצאת כאן לפרש אשר לשון אישור יותר מבכל המקומות דכתיב אשר ולמה לא יתפרש גם כאן אשר שברת לסימן להלוחות הראשונים, ונראה דהא כתיב תחלה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ואם בא לסימן כאן המקום להודיע איזה הראשונים אשר שברת, אבל בהזכירו הלוחות הראשונים בפעם ראשונה לא יתן סימן אשר שברת רק כשהוסיף עוד וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו כתובים על הלוחות הראשונים עתה זה אומר אשר שברת על כרחך שאינו בא לסימן, ודריש יישר כחך ששברת.
כי תשא את ראש בני ישראל וגו', יש לשום לב מדוע יתאר הכתוב ספירת בני ישראל בנשיאת ראש מה ענין המנין לנשיאת ראש, ויתבארו עוד פרטים בפרשתינו מדוע יהיה המספר סבה לנגף שנצטוו לתת מחצית השקל כפר נפשם למנוע את הנגף, ולמה מחצית השקל דוקא, והשנות הדברים בפקד אותם שתי פעמים, גם השנות הדברים פעמים מחצית השקל תרומה לה', באור הענין כי המספר יורה על ההפרדה, כי האחד והמחובר אינו נכנס בגדר המספר, וידוע כי הפרוד בבני ישראל ראשית חטאת ופותח שער להביא עליהם את הרעה כמאמר הכתוב (הושע י ב) חלק לבם עתה יאשמו, וכיון שהמנין הוא סימן הרבוי וההתחלקות הוא מקום לשלוט בהם נגף וצריכין כפרה כי יתן איש כפר נפשו לה', ויכוון לבו בנתינת הכפר להתאחד כאיש אחד עם זולתו והאחדות תשלוט ביניהם ואז חבור אפרים עצבים הנח לו (הושע ד יז) והוא גדר וחיץ בעד נגע ונגף שלא יקרב לאהלם, ואם יש אחדות וקשור הלבבות בבני ישראל אז המספר הוא כמשל אברי האדם שכל אבר הוא מיוחד בפני עצמו ויש מספר למו מפני שרבים הם, ובכל זאת בדרך כלל יחד כלם הם אחד, רצוני אדם אחד והראש הוא המאחד את כלם תחת נקודת האחד, ולכך מתואר המלך או הנשיא ביחש העם בשם ראש כמו נתנה ראש (במדבר יד ד) ושמו להם ראש אחד (הושע ב ב) כי כל איש ואיש הוא בריה בפני עצמה ונפרד מזולתו, רק ע"י המושל הזה נעשו עם אחד, והוא בבחינת הראש שבאדם שמאחד את כל האברים תחת שם אדם אחד, וכן לגיונות הצבא הנה אנשי החיל נבדלים זה מזה וכל אחד אדם בפני עצמו, וע"י שר הצבא נעשו הנפרדים של אותו הלגיון לאחד, תחת הפּאָלקאָווניִק נעשה פּאָלק אחד וע"י הגעֶנעֶראַל נעשה קאָרפּוּס אחד, כבחינת הראש שבאדם לאברים, ולכך מתואר בשם ראש, ולזאת במנין העם אם כי נפרד ונבדל כל איש מזולתו ונכנסים בגדר המספר, בכל זאת צריך המנין להיות בבחינת ראש שיהיו יחד כלם בחוברת בלב ונפש כאופן האברים והראש, שגם בהיותם נמנים ונפרדים ורבים, יהיו אז בבחינת אחד, ולכך מתאר את המספר המורה על ההפרדה בתואר נשיאת ראש, ולהוראה זו נצטוו לתת מחצית השקל כי המטבע הזאת היא ציור הענין הזה כפי שמבאר הכתוב עשרים גרה השקל נמצא מחצית השקל כולל בתוכו עשר גרה והגרות היחידות והנפרדות הנמנות לעשר יתלכדו והיו לאחדים במטבע אחת במחצית השקל, כן האישים הנפרדים יתאחדו באחדות, ואז לא יהיה בהם נגף, כי האחדות תגונן עליהם גנון והציל ובשלומם ואחדותם יהיה להם שלום, וזהו אפי' אם לא יהיו עושים ח"ו רצונו של מקום, ואחדותם לא תקיף רק ביניהם לבין עצמם בין אדם לחבירו, גם אז לא יהיה בהם נגף כמאמר חבור אפרים עצבים הנח לו, אבל באמת הלא אין זה רק מחצית דבר, כי התכלית האמתי הוא כי תהיה האחדות שלמה גם עם ה' ויהיו גם עושים רצונו של מקום, ועל הרמז הזה נצטוו לתת מחצית השקל ולא שקל שלם להורות אם כי ההגנה בעד הנגף תספיק אחדותם בינם לבין עצמם, אבל על כל זה אין זה רק מחצית דבר, ותכלית המכוון הוא כי יצרפו בתוך אחדותם גם את ה' ואז תהיה האחדות שלמה בתכלית, וכל זה נרמז בנתינת המטבע מחצית השקל, ואחרי כל הדברים האלה מבוארים הכתובים בפרשתינו תואר נשיאת ראש על המנין וטעם התעוררות מדת הדין בעת ההיא לנגוף ונתינת הכפר לבל יהיה בהם נגף, ומחצית השקל דוקא שרומז בתוכו שהוא מקובץ מנפרדים והיה למטבע אחת וגם שעדיין הוא מחצית דבר, כי על דרך השלמות הגמורה הוא דוקא כשיתאחדו גם עם הקב"ה כביכול, ולזאת כפל הכתוב מחצית השקל תרומה לה', לרמז על מה שהוא מחצית ולא שלם הוא תרומה לה' לכוון בזה שהצורך גם לעשות רצונו של מקום, וכן מה שהוכפל בכתוב בפקוד אותם פעמים הוא ג"כ להוכיח כי הפקידה והמספר מתיחשים אל הנגף ובהשנותו פעמים מורה הדבר באצבע יותר כי המנין והנגף הם סבה ומסובב, וזה מחייב את זה, וכסף הכפר הוא לעורר את רמוזו על ההפך ממש על האחדות הגמורה.
בגמרא ע"ז (דף ד) ואריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור ע"כ, רבים מן הקדמונים והאחרונים יגעו להסביר את המאמר הזה, אלא למה עשו כו' הנראה כי לכתחלה עשו את העגל בשביל זה, היתכן לעשות לכתחלה הרעה הגדולה הזאת את העגל בשביל להורות כי תשובה מועלת, גם מאין ידעו כי אם ישובו תקובל תשובתם כי בטחו בזה כיון שהם עשו להוכחה לבאים אחריהם לא היה עוד ענין כזה, ועל מה בטחו לכתחלה גם הם, ועוד והיא קשה מכלם דא"כ מפני מה גדול החטא כל כך ומה חרה אף ה' עד להשחית שאמר הקב"ה לכלותם כיון שהיתה גזירת המלך ליתן פתחון פה לשבים כפרש"י כיון שכך היתה הגזירה מהקב"ה בעצמו, ולפי חומר הנושא מובן כי כל דברי המסבירים יגעים מאד, אבל האמת היא כי לא עמדו על סגנון לשון האגדה והמדרשים בהרבה מקומות כי במקום שבעלי האגדה מוצאים איזה טעם או איזה דבר חדש באיזה ענין יתלו אותו הענין רק באותו הענין המחודש, ויתפסו בלשונם כאלו הוא היסוד לענין ההוא באמת, כאלו הוא בעצם וראשונה טעם וסבת אותו מעשה, אבל זהו רק סגנון לשון כדי לחזק את הרעיון המחודש, וכשמצא רשב"י במעשה העגל בדיעבד שנתקבלה תשובתם תפס לשון אלא למה עשו לומר לך וכו' כאלו לכתחלה עשו בשביל כך ומצייר בדבורו כאלו באמת עשו בשביל כך, וראה מה שכתבתי בפרשה בראשית במאמר לא היה צריך להתחיל את התורה מבראשית.
הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, בגמרא ברכות (דף ז) אמר ר"י ג' דברים בקש משה מלפני הקב"ה בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו בקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך, עיין באהל יעקב פ' וישלח שהקשה לו הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל הלא כבר נאמר (תהלים פט) לא ימנע טוב להולכים בתמים, וא"כ אם באמת יהיו אוה"ע ראוים להשראת השכינה מדוע יקפח הקב"ה שכרם ולא ישרה שכינתו עליהם, ואם לא יהיו ראוים להשראת השכינה לא היה לו למשה לבקש ע"ז, ולדעתי באור הענין כך הוא כי שני אנשים ראובן ושמעון שחברו להם יחדו במקום אחד ונתרחקו זה מזה, יתכן על שלשה אופנים. א) ששניהם גרמו את ההרחקה זה הלך למזרח וזה למערב. ב) שראובן לבד חלף הלך לו משם ושמעון נשאר על מקומו כבתחלה. ג) ששמעון הרחיק ללכת מזה וראובן נצב על מקומו, וע"ד זה הוא בהרחקות במצב הרכוש והקנין, כגון שני אחים ירשו מאביהם כסף ורשות חלק כחלק, ואחר זמן בהמשך הימים נעשה הבדל ביניהם אחד עשיר ואחד עני, אפשר ג"כ באחת משלש אלה, או ששניהם נעתקו ממצבם העשיר עלה עוד מעלה מעלה למן העת אשר ירשו נחלת אביהם והעני הלוך הלך ודל, וע"ד זה נאמר בקללה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, ר"ל לא יספיק ההבדל שבין הגר ובינך מה שהגר יתרומם ויתנשא בהצלחה נפלאה ואתה תעמוד על עמדך, כי אז אין רע בעצם כי אם קנאת איש מרעהו כי מה מנו יהלך אם זולתו יעלה גם עלה אם הוא על עמדו יעמוד ולא נגרע ממנו דבר, אלא כי לעומת זה שהגר יעלה מעלה מעלה אתה תרד מטה מטה ותהיה התרחקות המצבים משני הצדדים, או אפשר שאחד מהאחים עומד על עמדו כמבראשונה בעת התחלקם את הירושה רק השני עלה על גרם המעלות על מרומי גפי העושר, או שהשני ירד מאז עשר מעלות אחורנית, ועד"ז היתה בקשת משה רבינו ע"ה ע"ד השראת השכינה, ראה וחכם בדברי הגמ' דדייק ואמר שלא ישרה שכינתו רק על ישראל ולא אמר שלא ישרה שכינתו על אוה"ע, כי לא בקש רעה על אוה"ע רק בקש טוב על ישראל שיעלו מעלה מעלה ויגדל מעלתם וחין ערכם וממילא יהיו אוה"ע נמוכים מהם, כדמיון שר הפלך העובר בערי המחוז יתאכסן באחד מבתי העשירים ואם ישנם שני עשירים הדומים בערכם והיכלי טירותיהם בנוים ג"כ בנוה על דרך אחד אפשר שיתאכסן בזה או בזה, אבל אם אחד יעלה בעשרו ויבנה ביתו כמו רמים וישכללו ביתר שאת על השני הלא יסור השר אל ביתו אף כי השני לא נגרע ערכו מבתחלה, רק עלויו והתנשאותו של הראשון הם שגרמו שהשר יפנה רק אליו, והעדר הכבוד של השני בא מחמת זה ממילא, ועד"ז בארתי מאמר הכתוב (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, המבארים נדחקו למאד בבאור וכסילים מרים קלון, ולדעתינו הכונה כי מרים נמשך אל הקודם אל כבוד חכמים כי פי שנים ברוחו. א) כי חכמים ינחלו אותו. ב) כי כבודם של חכמים הוא מרים קלון הכסילים, כי כל מה שיגדל כבוד החכמים נראה ונגלה מזה ביותר חרפתם של הכסילים, ואולי הוא ענין משפיל אף מרומם כשהוא משפיל את זה מרומם את זה כי אחד גורם לחבירו ותלוים זה בזה, והוא מאמרם ז"ל שבקש משה רק טובת ישראל שיתעלו ויתרוממו הם מצדם, וזהו דבר היוצא ממילא שתהא השראת השכינה רק אצלם, וע"ז מביא הכתוב ונפלינו אני ועמך, שלא בקש להפלות הגוים מהם להשפיל ערך זולתם מאשר הוא, רק בקש להפלות אותו ואת עמו מכל הגוים, שהם ישארו להם על מצבם רק את ישראל יפלה להרים כבודם ביותר וממילא תהיה השראת שכינתו ית' רק על ישראל ולא על עם אחר, יען כי הם נעלים עליהם.
אשר שברת, בגמרא שבת (דף פז ע"א) יישר כחך ששברת, רבים התקשו למה יצאת כאן לפרש אשר לשון אישור יותר מבכל המקומות דכתיב אשר ולמה לא יתפרש גם כאן אשר שברת לסימן להלוחות הראשונים, ונראה דהא כתיב תחלה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ואם בא לסימן כאן המקום להודיע איזה הראשונים אשר שברת, אבל בהזכירו הלוחות הראשונים בפעם ראשונה לא יתן סימן אשר שברת רק כשהוסיף עוד וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו כתובים על הלוחות הראשונים עתה זה אומר אשר שברת על כרחך שאינו בא לסימן, ודריש יישר כחך ששברת.
סליק ליה ספר שמות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה