רוח חכמים על פרשת פנחס מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר וגו', דברים עודפים נראים בתוך המקראות האלה. א) למה ספר הקב"ה למשה מה שעשה פנחס, הטרם ידע או ראה משה בעצמו מה שעשה פנחס, הלא מפורש בסמוך בסוף פרשה הקודמת, והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל וירא פנחס וגו' ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל, הלא גלוי ומבואר שהיה לעיני משה ולעיני כל ישראל, ולשון ויקם מתוך העדה תוכיח שהיה לעיני כלם וידע גם ראה משה את מעשה פנחס ופעולתו שנעצרה המגפה, ובגמרא סנהדרין (דף פב) א"ל למשה מקובלני ממך הבועל מדינית קנאין פוגעין בו א"ל קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא מיד ויקח רומח בידו וגו', מבואר במאמר זה כי עפ"י צווי של משה עשה פנחס, וא"כ כשידע וראה משה בעיניו כל מה שעשה, למה חזר הקב"ה לספר למשה פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי וגו' ולא כליתי וגו', כאלו עד הנה לא ידע משה מכל אלה ובא להודיע לו דבר חדש, והיה לו לאמר בקצרה אמור לפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום וגו' כי לא בא לחדש רק להודיע שכרו. ב) עוד יותר יפלא כי גם אחרי אשר חזר לספר כל מעשה פנחס וצוה למשה להגיד לפנחס את הגמול אשר ישיב לו הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אח"ז שב הכתוב עוד הפעם להגיד מה שעשה פנחס תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, כאלו לא ידענו ולא שמענו עוד מה זה השכר ועל מה זה. ג) במדרש כאן פנחס בן אלעזר וגו' בדין הוא שיטול שכרו, והוא כתבלין בלי מלח, מה בא ללמדנו ומה יחדש לנו המדרש, וכבר דשו בו רבים.
ואחזה בבאור הענין כי המדרש עמד על הרגש העודף בכתוב לספר למשה מעשה פנחס מה שכבר ידע ועל ההכפלה תחת אשר קנא לאלהיו מה שעמדנו על זה, וליישב את הקושיות האלו יאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו, כי על כן מתחיל לספר פנחס בן אלעזר מה שלכאורה הוא מיותר כדי להוכיח בזה כי שכרו הוא בדין מכוון מדה כנגד מדה, ר"ל אין הכונה במאמר פנחס בן אלעזר וגו' השיב וגו' לספר למשה דבר חדש מה שלא ידע עד כאן, רק הראה הקב"ה בזה לדעת כי השכר שהוא נותן לפנחס אין בו עודף או וויתור יותר ממה שראוי לתת לו לפי מעשיו, רק מתיחשים השכר והמעשים זה לזה בדיוק גמור, ולכך חזר לספר הפעולה אצל הבטחת השכר וקרב זה אל זה ספור המעשה אל תשלום הגמול להראות כי מקבילים אשה אל אחותה לשום לב ולשקול אותם זה לעומת זה כאלו נותן הפעולה והגמול במאזנים ישאו יחד בשתי כפות המשקולת להרגיש כי ישאו בד בבד, ובדין הוא לפי המעשה שישולם בשכר הזה, וזהו אמרו פנחס בן אלעזר וגו' בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל מה שחזר הקב"ה לספר מה שעשה פנחס במקום שמודיע שכרו הוא ללמדנו כי בדין הוא ועפ"י שורת המשפט שיטול שכרו הכתוב בצדו, פי' ראה גם ראה מה שעשה ומה שניתן לו בשכרו כי מדוקדק השכר לפי מעשיו בלי ויתור.
ועתה נפן נא אל הכתובים להבין בם איך יתפרשו על דרך זה וסרח העודף לא יהיה עוד, איך יתראה בהשנות הדברים והכפלתם דקדוק נתינת השכר לפנחס בערך מעשיו שוה בשוה, הנה מעשה פנחס ופעולתו שפעל ועשה במעשה שטים, מלבד שהיה מושיע ורב בעת ההיא לעצור המגפה שכבר התפשטה במחנה ולהסיר חרון אף ה' שכבר נשקה ביעקב, עוד זאת כי פעולתו על ארץ רבה וימי עולם הגדיל לעשות ולהיטיב לזמנים מאוחרים ועתים רחוקות בכל דור ודור, כי מלבד מה שהועיל לשעתו, עוד עשה בזה דרך סלולה וכבושה לדורות עולם, כי בכל עת קטב ישוד צהרים ודבר באופל יהלך ח"ו לא יעשה ה' כלה חלילה כאשר היה בזמן פנחס, כי זכותו של פנחס אשר עשה במעשיו הטובים ועצר בעד המגפה בזמנו, הזכות ההוא יתעורר בכל עת צרה וצוקה כזאת לעצור בעד המות ולאמר למלאך המשחית הרף, כי ידוע לנו מפי סופרים וספרים כי אבותינו מעולם גדולי המעשים ורבי העליליה המה סללו הדרכים והנתיבות לכל טובה ולכל ישועה אשר תקרינה בכל דור ודור, כי להיותם צדיקים חסידים ואנשי מעשה, ע"כ זכותם עמד להם לעשות להם אות לטובה לשעתם בחייהם, ואחרי שכבר יצא הענין ההוא מכח אל הפועל מוכן אותו הדבר ועומד ערוך בכל ושמור לבניהם אחריהם עד תכלית אור עם חשך לעשות גם להם ככה בעת צרכם אף כי מצד עצמם לא יזכו לזה, כי מן הוא והלאה נחשב כי אין כל חדש באותו ענין רק כבר נעשה ופועל פעל בימיהם בימי קדם ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, אבל אלו שקל הקב"ה בכל דור ודור את נסיו ואת נפלאותיו, אשר הוא עושה תמיד ואת הטוב ואת החסד אשר יתחסד עם הזכות והכשרון מאותו הדור במאזנים ישאו יחד מבלי גלגול על האחרונים זכות אבות, אז לא באו הדורות האחרונים לכלל מדה זו, כי האחרונים חדלי הכשרון וחסרי הזכות המה מצד עצמם, רק זכות אבותם מסייעתם בכל עת צרה וצוקה לעשות להם מאותם הנסים והנפלאות שכבר נעשה בענין זה לאבותיהם, וכתוב הדר במדרש בראשית פרשה ע"ז אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעוה"ז עיי"ש, וכתבנו עוד בזה בפרשה בא עיי"ש, כללו של דבר כי זכות הראשונים הועיל לשעתם והועיל לעתיד לבוא לעשות גם לבניהם ולבני בניהם כזאת בעת הצורך, ולולי ההכנה וההזמנה ויציאת הדבר מכח אל הפועל ואל ההויה בזמן הקודם בזכות הראשונים לא היו האחרונים ראוים וזכאים לכך מצד עצמם, כן הדבר בענין פנחס אשר בזכות מעשיו נעצרה המגפה בזמנו, וזכותו הוא שיעמוד בכל הזמנים בעת צרה כזאת, ולולי זכותו של פנחס הערוך ושמור משנות קדם אפשר לא היתה פליטה לצאן אדם בעת תנתן רשות למשחית לערוץ אנוש מני ארץ, כי זכות האחרונים קטן ודל מלהפקיע את עצמם, בלתי אם יזכור ה' את זכות אבות הקדמונים לעשות להאחרונים ממה שנעשה כבר בזה הענין בזכות הראשונים, הלא עינינו הרואות כתוב בספר התורה כי לא נעצרו המגפות בדור המדבר כי אם ע"י ראשי הדור אהרן להקטיר קטורת ופנחס שקנא קנאת ה', וא"כ בדורות המאוחרים אשר כיתומים היינו ואין אב צדיק ונושע, מי יעמוד בפרץ להשליך מפי המות טרף להשיב ידו מבלע, רק שבכל דור ודור אם תקרינה כאלה, יתעורר זכות אהרן ופנחס לעשות מה שנעשה כבר בזכות אלה, כי עצירת המגפה מאהרן ופנחס והלאה אינה מחוסרת מעשה שכבר יצאה מן ההעלם אל הגלוי ואל המציאות, ומוכנת ועומדת היא להשתמש בה בכל עת הנחוץ, וכל הדברים האלה יש להעמיס כונה שניה בדברי הכתוב (תהלים קו ל) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה זה ספור מעשה פנחס בזמנו, ותחשב לו לצדקה ר"ל שנחשבה לו מהקב"ה המעשה הזמנית ההיא לצדקה וחסד לדור ודור עד עולם, שנחשב לו שעשה בזה חסד וצדקה לדורות עולם, כי כל הדורות יאכלו מפרי פועל ידיו וישבעו מטובו במקרים כאלה כמו שנתבאר.
ואחרי אשר טובת פנחס היתה כפולה טובה זמנית לבני דורו לעצור בעד המגפה שהיתה אז, וטובה לימים הבאים לבל תעשה כל מגפה אותם כלה כאמור, א"כ גם משכורתו ראויה להיות כפולה בערך כפלת המעשה לזמנו ולאחר זמנו מקבילות אשה מול אחותה, כי הקב"ה משלם גמול ליראיו מדה כנגד מדה, וכל זה מפורש בכתוב, פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, זהו ספור המעשה מה שעשה לזמנו ולאותה שעה שהשיב את החמה הבוערת כתנור, לכן ר"ל כנגד הטובה הזמנית ההיא יקבל מדה במדה ג"כ טובה זמנית, הנני נותן לו לעצמו את בריתי שלום, אבל מלבד זה עוד שכר משנה אתן לו שכר תמידי לדורות, וזהו עוד זאת והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, עולם ממש בלי הפסק, יען גם במעשיו נמצאת טובת עולם, וזהו תחת אשר קנא לאלהיו, ר"ל במה שקנא כעת לאלהיו ויכפר בזה על בני ישראל לדורות עולם, כי בכל עת תמיד בעת דבר ר"ל יתעורר זכותו מחדש ותעצר המגפה, שכבר הוציא בזכותו ובצדקתו מכח אל הפעולה.
הנה יוצא לנו מבואר כי השנות ספור המעשה למשה ושלוש הדברים תחת אשר קנא לאלהיו וגו' באו להורות בצדם כי השכר מכוון אל המעשה מדה במדה, וכל זה מדוקדק בדברי המדרש, שעמד על ההרגש למה בא לספר למשה מעשה פנחס הידוע לו, ולכך עמד המדרש על התחלת הדברים שהם עודפים, ואמר בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל כי בזה מבואר ששכרו היה לעומת מעשיו בדקדוק ושלם לו הקב"ה מדה במדה לא בעודף ויתרון, לכך הכפיל הספור אצל הבטחת השכר שיהיה השכר בולט במדה ובמשורה נגד המעשים, – וכל הכתוב בזה כבר נדפס בספר כוכב מיעקב בהפטורת פרשה זו בלי הזכרת שמי עליו, והארכתי שם עוד בבאור דברי הילקוט, עיי"ש.
בקנאו את קנאתי, פרש"י בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כו', בשפתי חכמים מבלבל דברי רש"י כמנהגו, ולדעתי הוא פשוט, כי כונת רש"י שלא נפרש בקנאו את קנאתי שקנא בשבילי, דא"כ ה"ל למכתב בשמוש הלמ"ד כמו המקנא אתה לי, וקנאתי לציון, קנאתי לה' צבאות, והו"ל למכתב כאן בקנאו לי, פי' בשבילי, ומדכתיב בקנאו את קנאתי פירושו בנקמו את נקמתי, פי' בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, שעשה הנקמה שהיה להקב"ה לנקום, והוא בגדר שליח העושה שליחותו של בעה"ב.
קח לך את יהושע בן נון, פרש"י קחנו בדברים, הש"ח כתב בכונת רש"י כי אין קיחה נופלת בבני אדם, והוא נגד המצוי הרבה במקרא שנאמרה קיחה בבני אדם, כמו ויקח אברהם את שרה אשתו ואת לוט (בראשית יב ה) ויקחו את לוט (שם יד יב) קחם נא אלי ואברכם (שם מח ט) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו וגו' ואת מנשה בשמאלו (שם יג) גם יתר דבריו מעוקלים, ועיין ויקרא ח א קח את אהרן פרש"י קחנו בדברים ומשכהו, ואולי הכונה לפמ"ש במדרש פי"ח הבאתי לעיל בפ' קרח שאהרן לא חפץ לקבל הכהונה ולכך משכהו בדברים, וצ"ע, אך באור דברי רש"י פשוט, דתבת לך מיותרת וה"ל למכתב קח את יהושע, ואין לפרש כאן לך לרצונך כמו שפירש אצל שלח לך, או להנאתך כמו אצל לך לך, כי הלא כאן היה הדבר מוכרח שאמר לו הקב"ה ונאספת לעמך, וע"ז אמר משה יפקוד אלהים איש על העדה ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, גם לרצונך לא שייך הכא אחרי שזה יהיה אחר מותו, ובעודו חי לא יועיל לו מאומה, ע"כ מפרש רש"י דתבת לך הכונה קחהו בדברים שיתרצה לזה, גם פי' בדרך אחר לך את הבדוק לך את זה אתה מכיר.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה', בגמרא חולין (דף ס ע"ב) ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה לי' מאי רבותי' דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה לי' יומא נמי אי אפשר דלא מנו בי' תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקים בשמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח והיינו דאמר רשב"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח עכ"ל הגמרא, רחוק מה שנמצא מאמר מפליא ומתמיה כזה בכללו ובפרטיו, ועל מדוכה זו ישבו גדולי המחברים והאריכו למעניתם, ורבינו בעל התוי"ט כתב על מאמר זה ספר מיוחד, ואענה גם אני חלקי לפי שכלי הדל, ונעביר ראשונה תחת השבט את השאלות הנופלות במאמר זה, כי השאלות תהיינה אבני הבחינה להבחין אמתת התשובה, אם כל השאלות תפולנה ולא יהיה להן מקום עוד אחרי הבאור שאבאר זה האות כי ישר הוא וכדאי הוא להתקבל.
הנה התוספות הקשו, מאי רומיא היא בכתוב דכתיב את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כי ביחס אל כל המאורות וכל הכוכבים הרבים והעצומים אשר ברקיע השמים לגביהם מתוארים השמש וירח שניהם המאורות הגדולים, אבל שנוי התוארים המאור הגדול והמאור הקטן הוא ביחס שבינם לבין עצמם כי לא היו שוים רק אחד גדול ואחד קטן, אולם גם הקטן גדול הוא לגבי הכוכבים, ואי משום קושיא זו לא איריא, כי יש לדקדק בכתוב כי תבת הגדולים עכ"פ מיותרת, והיה מספיק שיאמר ויעש אלהים את שני המאורות את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים, והיה מבואר למדי דהמאור הגדול הוא השמש והמאור הקטן הוא הירח ואין מקום לטעות לשני מאורות אחרים ממאורות זולתם, כיון שזכר אחרי כן את הכוכבים בפני עצמם, ומדהוסיף הכתוב אצל שני המאורות מלת הגדולים ללא צורך, משמע כי בא להשוותם יחד בגדלם, כי אם לא זאת למה לי הגדולים כלל, וא"כ קשה דקרי להו אחרי כן אחד גדול ואחד קטן, וע"ז סמך ר"ש בן פזי את דרשתו, אולם יש לשאול שאלות רבות אחרות. א) מאי שאלה היא מעיקרא וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי, אדרבא כיון שאמרה דבר הגון שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד הלא ההכרח לעשות שנוי ביניהם שיהיה אחד קטן מחבירו, ומעיקרא מאי קסברה הלבנה, לפי שאלתה העצומה וכי אפשר וכו' היה לה להיות מזומנת להשתנות, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ב) יש לדקדק לשון לכי ומיעטי את עצמך, מה הכונה בדיוק מלת לכי, ובלשון מעטי את עצמך, והול"ל בקצרה התמעטי. ג) התשובה האחרונה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח מרפסת איגרא, איך יצויר גדר חטא ח"ו בחקו ית' שיצטרך לקרבן ולכפרה. ד) קשה ממ"נ אם זה שהמעיט את הירח הוא שלא כדין למה עשה ה' באמת ככה, ואם הטעם שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד הוא טעם נכון וחזק, וכדין עשה, א"כ אין צורך לפייסה, ואין חטא ואשם, ומה מקום לקרבן ולכפרה כלל. ה) ידוע כי עיקר קרבן חטאת הוא, הודוי והתשובה, ואם לא יתחרט וישוב מחטאתו אשר חטא הוא כטובל ושרץ בידו, וא"כ מה יועיל הקרבן לכפרה בענין זה שמיעט את הירח, הלא ביד הקב"ה לתקן ולשנותה כבתחלה, ואם הנגע עומד בעינו מה יועיל הקרבן. ו) ציור הבאת קרבן באופן זה לא מצינו, כל הקרבנות חטאות ואשמות מביאים החוטאים להקב"ה, ולפי הציור שלפנינו בענין זה שהקב"ה כביכול הוא שחטא היה לו להקב"ה להקריב קרבן, אבל לא שאנחנו נקריב קרבן להחוטא ח"ו. ז) לפי שטחיות המאמר, כי התמעטות הלבנה היא עול מצדו ית', א"כ מה נתקן במה שצוה לנו להקריב קרבן, וכי זה חוטא וזה מתכפר. ח) אם הקרבן הוא על מעוטה היה הנכון לקבוע זמן הבאת הקרבן בעת מעוטה, בעת שהחטא שורר ובולט, ולמה נצטוינו להקרבן דוקא אחרי חדושה אחר מולד הלבנה שכבר החלה להתחדש ולהתגדל. ט) מדוע המעיט הקב"ה את הלבנה כלל, ואם מטעם ההגון שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הלא היה אפשר שיגדיל ויאדיר אחד מהם יותר מאשר היה והשני ישאר על מעמדו, כשם שנעשה שנוי במה שהקטין את האחד, כך היה אפשר שיגדיל את אחד, כפי היעוד לעתיד, דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים. י) יש לחקור לדעת מה טעם יהיה לעת קץ אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים, לאיזה צורך הוא השנוי הזה בעתיד מאשר עד כה, האם בלתי מספיקים אורם אשר עתה. יא) יש לדקדק בנוסח לשון קדוש החודש, ולא יהיה בה שום מעוט, מה מרומז במלת שום. יב) דברי ר"ש בן פזי הלא הם נגד נוסח התפלה במוסף של ר"ח, לדברי ר"ש בן פזי הקרבן הוא כפרה על הקב"ה, ובתפלת מוסף נאמר ושעירי חטאת לכפר בעדם, הלא מפורש דהכפרה היא בעדנו ולא בעד הקב"ה. יג) יש להבין מה חטאנו אנחנו שנביא שעירי חטאת לכפר את החטא ההוא. יד) במוסף של ר"ח יש שנוי נמרץ, בתחלה נאמר ושעירי חטאת לכפר, קורא לו חטאת ולכפרה, ואח"כ נאמר מזבח חדש בציון תכין ואומר ושעירי עזים נעשה ברצון, קורא לו שעירי עזים ולא שעיר חטאת, ולא לכפר רק נעשה ברצון, הלא דבר הוא.
ולבוא אל באור הענין בכללו ובפרטיו, נשימה לבנו אל ההבדל בין החמה ללבנה, ונראה כי נבדלו בשתים. א) מובדלות בעצם כמות האור, כי אור החמה רב ועצום מאד מאור הלבנה, ואפילו באמצע החדש בעת שהלבנה במלואה ובהירה בשחקים בשלמותה, אין כל ערך ומקצת התדמות לאור החמה. ב) החמה מאירה תמיד בשעור אחד באין שנוי מיום ליום, כל כדור השמש מאיר לארץ ולדרים עליה תמידין כסדרן לא יגדל ולא יצער, כחתן יוצא מחופתו נראה ונגלה לכל הארץ, אבל הלבנה תשתנה מעת לעת בשעור כמות הכדור הנשקף נוכח הארץ, מן מחצית החדש הולכת ומתמעטת, ואורה יקטן מיום ליום עד שתתכסה מכל וכל, ואחרי כן תשוב לעלות מעט מעט במעלות אשר ירדה, הנה עינינו הרואות כי יש לה להלבנה שני מעוטים נגד החמה, מעוט אחד שיעור האור שהיא כהה, ומיעוט שני שהולכת ומתמעטת, ועם הצעת ההערה הקטנה הזאת יסור כל חומר ומקשה מהמאמר שלפנינו ויצא מבואר, כי על דבר המתמעט מעט מעט הונח בלשון הקדש הליכה, כמו והמים היו הלוך וחסור (בראשית ח ה), [ועיין רש"י פ' לך, הלוך ונסוע הנגבה, לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר עכ"ל, ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות, אבל באמת הדבר מוכח מלשון הכתוב הלוך ונסוע שבאורו מעט מעט ולא נסיעה בלי הפסק, לכך פירש לפרקים] ולזה התכוון ר"ש בן פזי במאמר שלפנינו בתשובת הקב"ה להירח לכי ומעטי את עצמך, כלומר התמעטי מעט מעט, הוא המעוט השני שהלבנה הולכת הלוך וחסר מחצי החדש והלאה, ולזה מדקדק לשון לכי ומעטי ולא התמעטי סתם, כי אין זה לכונת המעוט של אורה בערך אור החמה שבענין זה נתמעטה תיכף בפעם אחת, רק משתעי במעוט השני שהוא קמעה קמעה וע"ז נופלת לשון לכי ומעטי, כמו הלוך וחסר, ומשום הכי נמי מוסיף את עצמך, כי המעוט הזה איננו מעוט האור, רק מיעוט העצם, שהיא מתכסת ונעלמת, בעצם גופה, כאלו היא חסרה מכל וכל או פגומה באיזה חלק ממנה בימי מעוטה, ועל המעוט השני הזה הוא שבאה הירח בטענה חזקה, רבש"ע הואיל ואמרתי לך דבר הגון אמעיט את עצמי, טענתה היא למה זה לה גם המעוט השני, כי מטעם הצעתה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הלא יספיק רק ההבדל הראשון שנוי אורה בערך אור החמה, אבל מה להוסיף עוד על קטנות אורה גם להתמעט מעט מעט ולהתכסות בעצמה ובגופה, ואין הכונה הואיל ואמרתי לך דבר הגון שבקשה בעד זה נשיאת פנים, כי בבואה לפני המלך ה' צבאות עם הצעתה כי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, היתה מוכנת ומזומנת להשתנות אם יעלה עליה הגורל מרצון הבורא ית', רק הכונה כי הדבר ההגון שאמרה לו אינו מכריח את המעוט השני ג"כ, כי די במעוט הראשון, ולכך מדויק בלשונה אמעיט את עצמו [צ"ל עצמי] שהוא ענין המעוט השני שעצמה מתמעט וחסר, כי על הפרט הזה היא תלונתה, ולא על קטנות אורה בכלל.
והנה בטעמו של דבר למה באמת עשה ה' ככה להמעיטה גם במעוט השני, הלא לטעם אין שנים משתמשין בכתר אחד די מעוט קטנות אורה לגבי השמש לבד, הטעם לזה מצינו מפורש בנוסח התפלה בברכת קדוש החדש, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, הנה מפורש הטעם למעוט הלבנה מפני הצורך לחדושה שהוא אות וסימן לבני ישראל שגם הם יתחדשו כמוה, ועיקר הצורך הוא בחדושה של הלבנה, והמעוט הוא ממילא כי אי אפשר להחדוש בלי מעוט מתחלה, אבל תכלית הכונה הוא החדוש, ועל פי זה אין סתירה מנוסח ברכת קדוש הלבנה למאמר הגמרא, דבנוסח הברכה נאמר שהקב"ה אמר להלבנה שתתחדש ואילו בגמרא קאמר שאמר לה להתמעט, כי במאמר לכי ומיעטי את עצמך, תכלית הרצון הוא בשביל שתתחדש, והמעוט הוא רק נסיבה להחדוש, ואחרי הדברים האלה מה נעימים ומתוקים דברי הגמרא, הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, ר"ל הלא מה שמעטתי את הירח בשביל שתתחדש הוא בשבילכם, ואלו שפרתם מעשיכם וחזרתם בתשובה שלמה והתחדשתם כפי הרצון המקווה, כבר התקיים אז והיה אור הלבנה כאור החמה, והעכוב הוא מצדכם, ועדיין יש צורך להסימן שהם עתידים להתחדש כמותה, והעתיד המקווה ההוא לא בא עוד, א"כ אתם החוטאים והחייבים ובידכם לתקן הדבר, ע"כ עליכם להביא קרבן חטאת לכפרה, ואין הכונה הביאו כפרה עלי ממש רק עלי על המעשה שעשיתי למענכם רק עליכם להביא כפרה על זה, כי החטא הזה הוא בכם ובידכם לשוב ולהתכפר והעכוב הוא מצדכם, ולזאת נצטוינו לברך ברכת קדוש החדש, להתבונן אל תכן הדבר על מה זה בא כדי לתת אל לב לתקן את המעוות, ולכך נקבע זמן הקרבן בעת חדוש הלבנה ולא בשעת מעוטה אף כי הקרבן הוא על המעוט, כיון שהמעוט איננו עקרו של דבר רק לסבת צורך החדוש לסימן ההתעוררות שגם הם עתידים להתחדש כמותה, ועיקר הענין הוא החדוש, ע"כ נתיחד זמן הבאת הקרבן בזמן התחלת חדושה, ולקץ הימין אחרי שנתחדש בעצמנו, ומה שנאמר על העתיד שהם עתידים להתחדש יתקיים בפועל ובהוה, אז לא יהיה עוד צורך בחדוש הלבנה ובמעוטה כי יתבטל טעם האות והסימן, ולא יהיה צורך רק להבדיל בין שני המאורות שלא ישתמשו שנים בכתר אחד, יהיה ההבדל שאחד יגדל מהשני, והיה אור הלבנה כאור החמה כבראשונה בעת היצירה ואור החמה יהיה שבעתים, והלבנה לא תתמעט עוד כלל לא באורה הכהה ולא בכסוי עצמותה מעט מעט, וזה שמדויק בלשון נוסח קדוש הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט, מדייק בתבת שום לשלול שני המעוטים גם יחד, ומטעם זה מובן השנוי בנוסח תפלת מוסף בר"ח שבתחלה נאמר שעירי חטאת לכפרה, כי כל עוד לא התחדשנו אנחנו והלבנה שהיא סימן לזה עדיין בפגומה בא השעיר לחטא לכפרה, והכפרה היא בעדנו, כי אנחנו החוטאים והמונעים, ולכך נאמר לכפר בעדם, אבל בזמן העתיד כשנשוב בתשובה שלמה ויבנה המקדש ומזבח חדש בציון יוכן, לא יהיה צורך עוד להביא השעיר לשם חטאת לכפרה, רק ושעירי עזים נעשה ברצון דייקא לשם רצון לבד.
ואמרתי עוד בדרך אחר וקרוב ג"כ לדרכנו הראשון, כי ההבדל בין החמה להלבנה בשתים, א' שאור החמה גדול הרבה מאור הלבנה, ב' אור החמה הוא מעצמה, שמאירה בעצם בלי קבלת שפע אורה מזולתה, והלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור עצמי, רק מקבלת אורה מהחמה, והאור הזה נקרא נוגה, ונגד שני סוגי האור האלה נאמר בעמוס ה' ואפל אין נוגה לו, פי' ואפל שאין לו אור עצמי כשמש וגם אין נוגה לו מאחר כבחינת הלבנה, [וזהו לדעתי באור הגמרא פרק בתרא דשבת (דף קנו ע"א) מאן דבחמה כו' אכיל מדילי' ושתי מדילי', מאן דבלבנה כו' אכיל דלא דילי' וכו', פרש"י שהחמה אינה מסגת גבול הלבנה להאיר בלילה והלבנה נכנסת לגבול החמה ביום, ולקוצר דעתי אינו מובן דלפרש"י דאכיל דלא דילי' הכונה שהלבנה נכנסת לגבול החמה ביום, א"כ עכ"פ בלילה אוכלת מדילה ולשון הגמרא אכיל דלא דילי' משמע דתמיד אכיל דלא דילי' ואינו אוכל דילי' כל עיקר, ולולי פרש"י יש לפרש בפשיטות שהחמה אכיל דילה כלומר שאורה משל עצמה ולא משל אחרים, ואלו הלבנה אוכלת דלא דילה כי היא גשם אפל וחשוך ומקבלת אורה מהשמש, ואוכלת לא דילה תמיד, וע"כ הנולד במזל הלבנה אוכל ג"כ דלא דילי'], והנה בבואה הלבנה לפני המלך ה' צבאות ואמרה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד היה מספיק להבדיל ביניהם בהבדל חוזק האור שאור החמה גדול ואור הלבנה קטן, והקב"ה אמר לה לכי ומעטי את עצמך ודייקי לישנא מעטי עצמך פי' העצם שלה יתמעט שלא תאיר מעצמה רק תקבל אורה מנוגה נגדה מהחמה, ועל זה באה בתלונה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון שההכרח להבדיל בינינו שלא נהיה שנינו שוים, וכי בשביל זה אמעיט את עצמי עצמי ממש כי לא אאיר בעצם כלל, הלא די בהבדל הראשון, אך הטעם לזה יען כי הלבנה סימן לישראל והחמה סימן לאוה"ע, והוא סימן לישראל שיקבלו השפעתם בימי נדודם בגולה מאוה"ע ע"ד הכתוב (תהלים ד ח) נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, ואם ייטיבו דרכיהם ויזכו לגאולה העתידה אז יהנו ויאכלו באמת משל עצמם, ולזה ירמוז נוסח קדוש הלבנה וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, וע"כ לימות המשיח אחרי השתנות המצב ולא יהיה עוד צורך בסימן הלבנה שעתידים להתחדש, והיה אור הלבנה כאור החמה משל עצמה, וכשיהיה אורה בעצמותה ממילא יהיה אור גדול, ולא יחסר רק להבדיל שלא ישתמשו שנים בכתר אחד, ע"כ אור החמה יהיה שבעתים מאשר היה, וזהו שאמר ר"ש בן פזי הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, פי' הלא אתם החוטאים ובכם הדבר תלוי לתקן פגימת הלבנה, שאין זה רק בשבילכם לאות ולסימן, – והבאור הראשון יותר מדוקדק ומשלים ישוב כל השאלות והוא העיקר.
וציור הענין בכלל הנראה כמו זר שתתוכח הלבנה עם יוצרה ועל פועל ידו תצוהו את אשר יעשה, והפיוסים הרבים אשר פייסה והיא לא נתפסה בלבה ולא נתפייסה ולא קא מיתבא דעתה עד שהודה שעשה שלא כשורה כביכול, אשר כל אלה זרות גדולות לתפוס במוחינו, הכי יש לה להלבנה דעת ורצון לבקש חשבון ולדרוש כך או כך, האם פה לה ולשון לדבר ולהתוכח, או החסר להקב"ה ח"ו ידיעה מתחלה לעשות כהוגן שלא ישתמש שנים בכתר אחד, שלא תצטרך הלבנה להעירו ולעוררו ע"ז, גם הפיוסים הרבים והשונים שלא עלתה בידו להשקיטה עד לאחרונה, כאדם שאינו יודע במה לפייס את חבירו, וכן כל יתר דברי המאמר, הציור בכל זה דעת לנבון נקל שאין רצון בעל המאמר כי באמת היתה שיחה כזאת בפועל ובמעשה, רק דרך חז"ל לדבר במליצה חדות להכניס סברות בפי מדברים, והסברות והטעמים שיש להסביר ולהטעים באותו ענין נותנים בפי המדברים השייכים לענין ההוא, בפי כל אחד הדבור הנאות לו, אבל באמת הם סברות והשערות מבעל המאמר, וגם מאמר זה שלפנינו הוא מאמר חדותי, לאלפנו דעת טעמו של דבר, מדוע יקטן אור הלבנה מעת לעת הלוך והתמעט ומדוע יכהה אורה נגד אור החמה, ומכניס הדברים בפי הירח כאלו הלבנה שואלת ומתלוננת על עושק משפטה, והכונה היא השאלה עצמה מדוע עשה ה' ככה, והתשובה היא ג"כ מבעל המאמר וישם אותה בפי הקב"ה כאלו הוא משיב לה, על ערך שעור האור שהטעם פשוט כי אי אפשר שיהיו שניהם שוים דא"כ מה לו שנים, זה מכניס בפי הלבנה בתור החלטה בלי טענות ומענות שאמרה להקב"ה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ועשה הקב"ה תיכף כדבריה והקטינה, והרצון בזה טעם עצם הענין מה שנוצרה הלבנה בשנוי האור מאור החמה, ועל השנוי השני שהיא הולכת ומתמעטת ומתחדשת וחוזרת חלילה, יש לכאורה כמה טעמים שונים אבל להיותם בלתי צודקים ויש להם פירכא, ע"כ יצייר בעל המאמר, כאלו הקב"ה משיב לה אותו הטעם והלבנה תוכיח בטולו, וחוזר וממציא טעם אחר והלבנה תחזור ותסתור גם אותו ואינה מתפייסת בתשובות ההנה ולא תתקרר דעתה, וכלם רק סברות בעל המאמר עצמו, ולהורות יתן בלבנו כי טעם זה אינו מספיק וטעם זה אינו מספיק, עד שעמד על טעם האחרון, ועתה סרו כל זרות המאמר.
וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר וגו', דברים עודפים נראים בתוך המקראות האלה. א) למה ספר הקב"ה למשה מה שעשה פנחס, הטרם ידע או ראה משה בעצמו מה שעשה פנחס, הלא מפורש בסמוך בסוף פרשה הקודמת, והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל וירא פנחס וגו' ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל, הלא גלוי ומבואר שהיה לעיני משה ולעיני כל ישראל, ולשון ויקם מתוך העדה תוכיח שהיה לעיני כלם וידע גם ראה משה את מעשה פנחס ופעולתו שנעצרה המגפה, ובגמרא סנהדרין (דף פב) א"ל למשה מקובלני ממך הבועל מדינית קנאין פוגעין בו א"ל קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא מיד ויקח רומח בידו וגו', מבואר במאמר זה כי עפ"י צווי של משה עשה פנחס, וא"כ כשידע וראה משה בעיניו כל מה שעשה, למה חזר הקב"ה לספר למשה פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי וגו' ולא כליתי וגו', כאלו עד הנה לא ידע משה מכל אלה ובא להודיע לו דבר חדש, והיה לו לאמר בקצרה אמור לפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום וגו' כי לא בא לחדש רק להודיע שכרו. ב) עוד יותר יפלא כי גם אחרי אשר חזר לספר כל מעשה פנחס וצוה למשה להגיד לפנחס את הגמול אשר ישיב לו הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אח"ז שב הכתוב עוד הפעם להגיד מה שעשה פנחס תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, כאלו לא ידענו ולא שמענו עוד מה זה השכר ועל מה זה. ג) במדרש כאן פנחס בן אלעזר וגו' בדין הוא שיטול שכרו, והוא כתבלין בלי מלח, מה בא ללמדנו ומה יחדש לנו המדרש, וכבר דשו בו רבים.
ואחזה בבאור הענין כי המדרש עמד על הרגש העודף בכתוב לספר למשה מעשה פנחס מה שכבר ידע ועל ההכפלה תחת אשר קנא לאלהיו מה שעמדנו על זה, וליישב את הקושיות האלו יאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו, כי על כן מתחיל לספר פנחס בן אלעזר מה שלכאורה הוא מיותר כדי להוכיח בזה כי שכרו הוא בדין מכוון מדה כנגד מדה, ר"ל אין הכונה במאמר פנחס בן אלעזר וגו' השיב וגו' לספר למשה דבר חדש מה שלא ידע עד כאן, רק הראה הקב"ה בזה לדעת כי השכר שהוא נותן לפנחס אין בו עודף או וויתור יותר ממה שראוי לתת לו לפי מעשיו, רק מתיחשים השכר והמעשים זה לזה בדיוק גמור, ולכך חזר לספר הפעולה אצל הבטחת השכר וקרב זה אל זה ספור המעשה אל תשלום הגמול להראות כי מקבילים אשה אל אחותה לשום לב ולשקול אותם זה לעומת זה כאלו נותן הפעולה והגמול במאזנים ישאו יחד בשתי כפות המשקולת להרגיש כי ישאו בד בבד, ובדין הוא לפי המעשה שישולם בשכר הזה, וזהו אמרו פנחס בן אלעזר וגו' בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל מה שחזר הקב"ה לספר מה שעשה פנחס במקום שמודיע שכרו הוא ללמדנו כי בדין הוא ועפ"י שורת המשפט שיטול שכרו הכתוב בצדו, פי' ראה גם ראה מה שעשה ומה שניתן לו בשכרו כי מדוקדק השכר לפי מעשיו בלי ויתור.
ועתה נפן נא אל הכתובים להבין בם איך יתפרשו על דרך זה וסרח העודף לא יהיה עוד, איך יתראה בהשנות הדברים והכפלתם דקדוק נתינת השכר לפנחס בערך מעשיו שוה בשוה, הנה מעשה פנחס ופעולתו שפעל ועשה במעשה שטים, מלבד שהיה מושיע ורב בעת ההיא לעצור המגפה שכבר התפשטה במחנה ולהסיר חרון אף ה' שכבר נשקה ביעקב, עוד זאת כי פעולתו על ארץ רבה וימי עולם הגדיל לעשות ולהיטיב לזמנים מאוחרים ועתים רחוקות בכל דור ודור, כי מלבד מה שהועיל לשעתו, עוד עשה בזה דרך סלולה וכבושה לדורות עולם, כי בכל עת קטב ישוד צהרים ודבר באופל יהלך ח"ו לא יעשה ה' כלה חלילה כאשר היה בזמן פנחס, כי זכותו של פנחס אשר עשה במעשיו הטובים ועצר בעד המגפה בזמנו, הזכות ההוא יתעורר בכל עת צרה וצוקה כזאת לעצור בעד המות ולאמר למלאך המשחית הרף, כי ידוע לנו מפי סופרים וספרים כי אבותינו מעולם גדולי המעשים ורבי העליליה המה סללו הדרכים והנתיבות לכל טובה ולכל ישועה אשר תקרינה בכל דור ודור, כי להיותם צדיקים חסידים ואנשי מעשה, ע"כ זכותם עמד להם לעשות להם אות לטובה לשעתם בחייהם, ואחרי שכבר יצא הענין ההוא מכח אל הפועל מוכן אותו הדבר ועומד ערוך בכל ושמור לבניהם אחריהם עד תכלית אור עם חשך לעשות גם להם ככה בעת צרכם אף כי מצד עצמם לא יזכו לזה, כי מן הוא והלאה נחשב כי אין כל חדש באותו ענין רק כבר נעשה ופועל פעל בימיהם בימי קדם ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, אבל אלו שקל הקב"ה בכל דור ודור את נסיו ואת נפלאותיו, אשר הוא עושה תמיד ואת הטוב ואת החסד אשר יתחסד עם הזכות והכשרון מאותו הדור במאזנים ישאו יחד מבלי גלגול על האחרונים זכות אבות, אז לא באו הדורות האחרונים לכלל מדה זו, כי האחרונים חדלי הכשרון וחסרי הזכות המה מצד עצמם, רק זכות אבותם מסייעתם בכל עת צרה וצוקה לעשות להם מאותם הנסים והנפלאות שכבר נעשה בענין זה לאבותיהם, וכתוב הדר במדרש בראשית פרשה ע"ז אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעוה"ז עיי"ש, וכתבנו עוד בזה בפרשה בא עיי"ש, כללו של דבר כי זכות הראשונים הועיל לשעתם והועיל לעתיד לבוא לעשות גם לבניהם ולבני בניהם כזאת בעת הצורך, ולולי ההכנה וההזמנה ויציאת הדבר מכח אל הפועל ואל ההויה בזמן הקודם בזכות הראשונים לא היו האחרונים ראוים וזכאים לכך מצד עצמם, כן הדבר בענין פנחס אשר בזכות מעשיו נעצרה המגפה בזמנו, וזכותו הוא שיעמוד בכל הזמנים בעת צרה כזאת, ולולי זכותו של פנחס הערוך ושמור משנות קדם אפשר לא היתה פליטה לצאן אדם בעת תנתן רשות למשחית לערוץ אנוש מני ארץ, כי זכות האחרונים קטן ודל מלהפקיע את עצמם, בלתי אם יזכור ה' את זכות אבות הקדמונים לעשות להאחרונים ממה שנעשה כבר בזה הענין בזכות הראשונים, הלא עינינו הרואות כתוב בספר התורה כי לא נעצרו המגפות בדור המדבר כי אם ע"י ראשי הדור אהרן להקטיר קטורת ופנחס שקנא קנאת ה', וא"כ בדורות המאוחרים אשר כיתומים היינו ואין אב צדיק ונושע, מי יעמוד בפרץ להשליך מפי המות טרף להשיב ידו מבלע, רק שבכל דור ודור אם תקרינה כאלה, יתעורר זכות אהרן ופנחס לעשות מה שנעשה כבר בזכות אלה, כי עצירת המגפה מאהרן ופנחס והלאה אינה מחוסרת מעשה שכבר יצאה מן ההעלם אל הגלוי ואל המציאות, ומוכנת ועומדת היא להשתמש בה בכל עת הנחוץ, וכל הדברים האלה יש להעמיס כונה שניה בדברי הכתוב (תהלים קו ל) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה זה ספור מעשה פנחס בזמנו, ותחשב לו לצדקה ר"ל שנחשבה לו מהקב"ה המעשה הזמנית ההיא לצדקה וחסד לדור ודור עד עולם, שנחשב לו שעשה בזה חסד וצדקה לדורות עולם, כי כל הדורות יאכלו מפרי פועל ידיו וישבעו מטובו במקרים כאלה כמו שנתבאר.
ואחרי אשר טובת פנחס היתה כפולה טובה זמנית לבני דורו לעצור בעד המגפה שהיתה אז, וטובה לימים הבאים לבל תעשה כל מגפה אותם כלה כאמור, א"כ גם משכורתו ראויה להיות כפולה בערך כפלת המעשה לזמנו ולאחר זמנו מקבילות אשה מול אחותה, כי הקב"ה משלם גמול ליראיו מדה כנגד מדה, וכל זה מפורש בכתוב, פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, זהו ספור המעשה מה שעשה לזמנו ולאותה שעה שהשיב את החמה הבוערת כתנור, לכן ר"ל כנגד הטובה הזמנית ההיא יקבל מדה במדה ג"כ טובה זמנית, הנני נותן לו לעצמו את בריתי שלום, אבל מלבד זה עוד שכר משנה אתן לו שכר תמידי לדורות, וזהו עוד זאת והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, עולם ממש בלי הפסק, יען גם במעשיו נמצאת טובת עולם, וזהו תחת אשר קנא לאלהיו, ר"ל במה שקנא כעת לאלהיו ויכפר בזה על בני ישראל לדורות עולם, כי בכל עת תמיד בעת דבר ר"ל יתעורר זכותו מחדש ותעצר המגפה, שכבר הוציא בזכותו ובצדקתו מכח אל הפעולה.
הנה יוצא לנו מבואר כי השנות ספור המעשה למשה ושלוש הדברים תחת אשר קנא לאלהיו וגו' באו להורות בצדם כי השכר מכוון אל המעשה מדה במדה, וכל זה מדוקדק בדברי המדרש, שעמד על ההרגש למה בא לספר למשה מעשה פנחס הידוע לו, ולכך עמד המדרש על התחלת הדברים שהם עודפים, ואמר בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל כי בזה מבואר ששכרו היה לעומת מעשיו בדקדוק ושלם לו הקב"ה מדה במדה לא בעודף ויתרון, לכך הכפיל הספור אצל הבטחת השכר שיהיה השכר בולט במדה ובמשורה נגד המעשים, – וכל הכתוב בזה כבר נדפס בספר כוכב מיעקב בהפטורת פרשה זו בלי הזכרת שמי עליו, והארכתי שם עוד בבאור דברי הילקוט, עיי"ש.
בקנאו את קנאתי, פרש"י בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כו', בשפתי חכמים מבלבל דברי רש"י כמנהגו, ולדעתי הוא פשוט, כי כונת רש"י שלא נפרש בקנאו את קנאתי שקנא בשבילי, דא"כ ה"ל למכתב בשמוש הלמ"ד כמו המקנא אתה לי, וקנאתי לציון, קנאתי לה' צבאות, והו"ל למכתב כאן בקנאו לי, פי' בשבילי, ומדכתיב בקנאו את קנאתי פירושו בנקמו את נקמתי, פי' בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, שעשה הנקמה שהיה להקב"ה לנקום, והוא בגדר שליח העושה שליחותו של בעה"ב.
קח לך את יהושע בן נון, פרש"י קחנו בדברים, הש"ח כתב בכונת רש"י כי אין קיחה נופלת בבני אדם, והוא נגד המצוי הרבה במקרא שנאמרה קיחה בבני אדם, כמו ויקח אברהם את שרה אשתו ואת לוט (בראשית יב ה) ויקחו את לוט (שם יד יב) קחם נא אלי ואברכם (שם מח ט) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו וגו' ואת מנשה בשמאלו (שם יג) גם יתר דבריו מעוקלים, ועיין ויקרא ח א קח את אהרן פרש"י קחנו בדברים ומשכהו, ואולי הכונה לפמ"ש במדרש פי"ח הבאתי לעיל בפ' קרח שאהרן לא חפץ לקבל הכהונה ולכך משכהו בדברים, וצ"ע, אך באור דברי רש"י פשוט, דתבת לך מיותרת וה"ל למכתב קח את יהושע, ואין לפרש כאן לך לרצונך כמו שפירש אצל שלח לך, או להנאתך כמו אצל לך לך, כי הלא כאן היה הדבר מוכרח שאמר לו הקב"ה ונאספת לעמך, וע"ז אמר משה יפקוד אלהים איש על העדה ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, גם לרצונך לא שייך הכא אחרי שזה יהיה אחר מותו, ובעודו חי לא יועיל לו מאומה, ע"כ מפרש רש"י דתבת לך הכונה קחהו בדברים שיתרצה לזה, גם פי' בדרך אחר לך את הבדוק לך את זה אתה מכיר.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה', בגמרא חולין (דף ס ע"ב) ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה לי' מאי רבותי' דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה לי' יומא נמי אי אפשר דלא מנו בי' תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקים בשמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח והיינו דאמר רשב"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח עכ"ל הגמרא, רחוק מה שנמצא מאמר מפליא ומתמיה כזה בכללו ובפרטיו, ועל מדוכה זו ישבו גדולי המחברים והאריכו למעניתם, ורבינו בעל התוי"ט כתב על מאמר זה ספר מיוחד, ואענה גם אני חלקי לפי שכלי הדל, ונעביר ראשונה תחת השבט את השאלות הנופלות במאמר זה, כי השאלות תהיינה אבני הבחינה להבחין אמתת התשובה, אם כל השאלות תפולנה ולא יהיה להן מקום עוד אחרי הבאור שאבאר זה האות כי ישר הוא וכדאי הוא להתקבל.
הנה התוספות הקשו, מאי רומיא היא בכתוב דכתיב את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כי ביחס אל כל המאורות וכל הכוכבים הרבים והעצומים אשר ברקיע השמים לגביהם מתוארים השמש וירח שניהם המאורות הגדולים, אבל שנוי התוארים המאור הגדול והמאור הקטן הוא ביחס שבינם לבין עצמם כי לא היו שוים רק אחד גדול ואחד קטן, אולם גם הקטן גדול הוא לגבי הכוכבים, ואי משום קושיא זו לא איריא, כי יש לדקדק בכתוב כי תבת הגדולים עכ"פ מיותרת, והיה מספיק שיאמר ויעש אלהים את שני המאורות את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים, והיה מבואר למדי דהמאור הגדול הוא השמש והמאור הקטן הוא הירח ואין מקום לטעות לשני מאורות אחרים ממאורות זולתם, כיון שזכר אחרי כן את הכוכבים בפני עצמם, ומדהוסיף הכתוב אצל שני המאורות מלת הגדולים ללא צורך, משמע כי בא להשוותם יחד בגדלם, כי אם לא זאת למה לי הגדולים כלל, וא"כ קשה דקרי להו אחרי כן אחד גדול ואחד קטן, וע"ז סמך ר"ש בן פזי את דרשתו, אולם יש לשאול שאלות רבות אחרות. א) מאי שאלה היא מעיקרא וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי, אדרבא כיון שאמרה דבר הגון שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד הלא ההכרח לעשות שנוי ביניהם שיהיה אחד קטן מחבירו, ומעיקרא מאי קסברה הלבנה, לפי שאלתה העצומה וכי אפשר וכו' היה לה להיות מזומנת להשתנות, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ב) יש לדקדק לשון לכי ומיעטי את עצמך, מה הכונה בדיוק מלת לכי, ובלשון מעטי את עצמך, והול"ל בקצרה התמעטי. ג) התשובה האחרונה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח מרפסת איגרא, איך יצויר גדר חטא ח"ו בחקו ית' שיצטרך לקרבן ולכפרה. ד) קשה ממ"נ אם זה שהמעיט את הירח הוא שלא כדין למה עשה ה' באמת ככה, ואם הטעם שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד הוא טעם נכון וחזק, וכדין עשה, א"כ אין צורך לפייסה, ואין חטא ואשם, ומה מקום לקרבן ולכפרה כלל. ה) ידוע כי עיקר קרבן חטאת הוא, הודוי והתשובה, ואם לא יתחרט וישוב מחטאתו אשר חטא הוא כטובל ושרץ בידו, וא"כ מה יועיל הקרבן לכפרה בענין זה שמיעט את הירח, הלא ביד הקב"ה לתקן ולשנותה כבתחלה, ואם הנגע עומד בעינו מה יועיל הקרבן. ו) ציור הבאת קרבן באופן זה לא מצינו, כל הקרבנות חטאות ואשמות מביאים החוטאים להקב"ה, ולפי הציור שלפנינו בענין זה שהקב"ה כביכול הוא שחטא היה לו להקב"ה להקריב קרבן, אבל לא שאנחנו נקריב קרבן להחוטא ח"ו. ז) לפי שטחיות המאמר, כי התמעטות הלבנה היא עול מצדו ית', א"כ מה נתקן במה שצוה לנו להקריב קרבן, וכי זה חוטא וזה מתכפר. ח) אם הקרבן הוא על מעוטה היה הנכון לקבוע זמן הבאת הקרבן בעת מעוטה, בעת שהחטא שורר ובולט, ולמה נצטוינו להקרבן דוקא אחרי חדושה אחר מולד הלבנה שכבר החלה להתחדש ולהתגדל. ט) מדוע המעיט הקב"ה את הלבנה כלל, ואם מטעם ההגון שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הלא היה אפשר שיגדיל ויאדיר אחד מהם יותר מאשר היה והשני ישאר על מעמדו, כשם שנעשה שנוי במה שהקטין את האחד, כך היה אפשר שיגדיל את אחד, כפי היעוד לעתיד, דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים. י) יש לחקור לדעת מה טעם יהיה לעת קץ אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים, לאיזה צורך הוא השנוי הזה בעתיד מאשר עד כה, האם בלתי מספיקים אורם אשר עתה. יא) יש לדקדק בנוסח לשון קדוש החודש, ולא יהיה בה שום מעוט, מה מרומז במלת שום. יב) דברי ר"ש בן פזי הלא הם נגד נוסח התפלה במוסף של ר"ח, לדברי ר"ש בן פזי הקרבן הוא כפרה על הקב"ה, ובתפלת מוסף נאמר ושעירי חטאת לכפר בעדם, הלא מפורש דהכפרה היא בעדנו ולא בעד הקב"ה. יג) יש להבין מה חטאנו אנחנו שנביא שעירי חטאת לכפר את החטא ההוא. יד) במוסף של ר"ח יש שנוי נמרץ, בתחלה נאמר ושעירי חטאת לכפר, קורא לו חטאת ולכפרה, ואח"כ נאמר מזבח חדש בציון תכין ואומר ושעירי עזים נעשה ברצון, קורא לו שעירי עזים ולא שעיר חטאת, ולא לכפר רק נעשה ברצון, הלא דבר הוא.
ולבוא אל באור הענין בכללו ובפרטיו, נשימה לבנו אל ההבדל בין החמה ללבנה, ונראה כי נבדלו בשתים. א) מובדלות בעצם כמות האור, כי אור החמה רב ועצום מאד מאור הלבנה, ואפילו באמצע החדש בעת שהלבנה במלואה ובהירה בשחקים בשלמותה, אין כל ערך ומקצת התדמות לאור החמה. ב) החמה מאירה תמיד בשעור אחד באין שנוי מיום ליום, כל כדור השמש מאיר לארץ ולדרים עליה תמידין כסדרן לא יגדל ולא יצער, כחתן יוצא מחופתו נראה ונגלה לכל הארץ, אבל הלבנה תשתנה מעת לעת בשעור כמות הכדור הנשקף נוכח הארץ, מן מחצית החדש הולכת ומתמעטת, ואורה יקטן מיום ליום עד שתתכסה מכל וכל, ואחרי כן תשוב לעלות מעט מעט במעלות אשר ירדה, הנה עינינו הרואות כי יש לה להלבנה שני מעוטים נגד החמה, מעוט אחד שיעור האור שהיא כהה, ומיעוט שני שהולכת ומתמעטת, ועם הצעת ההערה הקטנה הזאת יסור כל חומר ומקשה מהמאמר שלפנינו ויצא מבואר, כי על דבר המתמעט מעט מעט הונח בלשון הקדש הליכה, כמו והמים היו הלוך וחסור (בראשית ח ה), [ועיין רש"י פ' לך, הלוך ונסוע הנגבה, לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר עכ"ל, ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות, אבל באמת הדבר מוכח מלשון הכתוב הלוך ונסוע שבאורו מעט מעט ולא נסיעה בלי הפסק, לכך פירש לפרקים] ולזה התכוון ר"ש בן פזי במאמר שלפנינו בתשובת הקב"ה להירח לכי ומעטי את עצמך, כלומר התמעטי מעט מעט, הוא המעוט השני שהלבנה הולכת הלוך וחסר מחצי החדש והלאה, ולזה מדקדק לשון לכי ומעטי ולא התמעטי סתם, כי אין זה לכונת המעוט של אורה בערך אור החמה שבענין זה נתמעטה תיכף בפעם אחת, רק משתעי במעוט השני שהוא קמעה קמעה וע"ז נופלת לשון לכי ומעטי, כמו הלוך וחסר, ומשום הכי נמי מוסיף את עצמך, כי המעוט הזה איננו מעוט האור, רק מיעוט העצם, שהיא מתכסת ונעלמת, בעצם גופה, כאלו היא חסרה מכל וכל או פגומה באיזה חלק ממנה בימי מעוטה, ועל המעוט השני הזה הוא שבאה הירח בטענה חזקה, רבש"ע הואיל ואמרתי לך דבר הגון אמעיט את עצמי, טענתה היא למה זה לה גם המעוט השני, כי מטעם הצעתה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הלא יספיק רק ההבדל הראשון שנוי אורה בערך אור החמה, אבל מה להוסיף עוד על קטנות אורה גם להתמעט מעט מעט ולהתכסות בעצמה ובגופה, ואין הכונה הואיל ואמרתי לך דבר הגון שבקשה בעד זה נשיאת פנים, כי בבואה לפני המלך ה' צבאות עם הצעתה כי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, היתה מוכנת ומזומנת להשתנות אם יעלה עליה הגורל מרצון הבורא ית', רק הכונה כי הדבר ההגון שאמרה לו אינו מכריח את המעוט השני ג"כ, כי די במעוט הראשון, ולכך מדויק בלשונה אמעיט את עצמו [צ"ל עצמי] שהוא ענין המעוט השני שעצמה מתמעט וחסר, כי על הפרט הזה היא תלונתה, ולא על קטנות אורה בכלל.
והנה בטעמו של דבר למה באמת עשה ה' ככה להמעיטה גם במעוט השני, הלא לטעם אין שנים משתמשין בכתר אחד די מעוט קטנות אורה לגבי השמש לבד, הטעם לזה מצינו מפורש בנוסח התפלה בברכת קדוש החדש, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, הנה מפורש הטעם למעוט הלבנה מפני הצורך לחדושה שהוא אות וסימן לבני ישראל שגם הם יתחדשו כמוה, ועיקר הצורך הוא בחדושה של הלבנה, והמעוט הוא ממילא כי אי אפשר להחדוש בלי מעוט מתחלה, אבל תכלית הכונה הוא החדוש, ועל פי זה אין סתירה מנוסח ברכת קדוש הלבנה למאמר הגמרא, דבנוסח הברכה נאמר שהקב"ה אמר להלבנה שתתחדש ואילו בגמרא קאמר שאמר לה להתמעט, כי במאמר לכי ומיעטי את עצמך, תכלית הרצון הוא בשביל שתתחדש, והמעוט הוא רק נסיבה להחדוש, ואחרי הדברים האלה מה נעימים ומתוקים דברי הגמרא, הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, ר"ל הלא מה שמעטתי את הירח בשביל שתתחדש הוא בשבילכם, ואלו שפרתם מעשיכם וחזרתם בתשובה שלמה והתחדשתם כפי הרצון המקווה, כבר התקיים אז והיה אור הלבנה כאור החמה, והעכוב הוא מצדכם, ועדיין יש צורך להסימן שהם עתידים להתחדש כמותה, והעתיד המקווה ההוא לא בא עוד, א"כ אתם החוטאים והחייבים ובידכם לתקן הדבר, ע"כ עליכם להביא קרבן חטאת לכפרה, ואין הכונה הביאו כפרה עלי ממש רק עלי על המעשה שעשיתי למענכם רק עליכם להביא כפרה על זה, כי החטא הזה הוא בכם ובידכם לשוב ולהתכפר והעכוב הוא מצדכם, ולזאת נצטוינו לברך ברכת קדוש החדש, להתבונן אל תכן הדבר על מה זה בא כדי לתת אל לב לתקן את המעוות, ולכך נקבע זמן הקרבן בעת חדוש הלבנה ולא בשעת מעוטה אף כי הקרבן הוא על המעוט, כיון שהמעוט איננו עקרו של דבר רק לסבת צורך החדוש לסימן ההתעוררות שגם הם עתידים להתחדש כמותה, ועיקר הענין הוא החדוש, ע"כ נתיחד זמן הבאת הקרבן בזמן התחלת חדושה, ולקץ הימין אחרי שנתחדש בעצמנו, ומה שנאמר על העתיד שהם עתידים להתחדש יתקיים בפועל ובהוה, אז לא יהיה עוד צורך בחדוש הלבנה ובמעוטה כי יתבטל טעם האות והסימן, ולא יהיה צורך רק להבדיל בין שני המאורות שלא ישתמשו שנים בכתר אחד, יהיה ההבדל שאחד יגדל מהשני, והיה אור הלבנה כאור החמה כבראשונה בעת היצירה ואור החמה יהיה שבעתים, והלבנה לא תתמעט עוד כלל לא באורה הכהה ולא בכסוי עצמותה מעט מעט, וזה שמדויק בלשון נוסח קדוש הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט, מדייק בתבת שום לשלול שני המעוטים גם יחד, ומטעם זה מובן השנוי בנוסח תפלת מוסף בר"ח שבתחלה נאמר שעירי חטאת לכפרה, כי כל עוד לא התחדשנו אנחנו והלבנה שהיא סימן לזה עדיין בפגומה בא השעיר לחטא לכפרה, והכפרה היא בעדנו, כי אנחנו החוטאים והמונעים, ולכך נאמר לכפר בעדם, אבל בזמן העתיד כשנשוב בתשובה שלמה ויבנה המקדש ומזבח חדש בציון יוכן, לא יהיה צורך עוד להביא השעיר לשם חטאת לכפרה, רק ושעירי עזים נעשה ברצון דייקא לשם רצון לבד.
ואמרתי עוד בדרך אחר וקרוב ג"כ לדרכנו הראשון, כי ההבדל בין החמה להלבנה בשתים, א' שאור החמה גדול הרבה מאור הלבנה, ב' אור החמה הוא מעצמה, שמאירה בעצם בלי קבלת שפע אורה מזולתה, והלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור עצמי, רק מקבלת אורה מהחמה, והאור הזה נקרא נוגה, ונגד שני סוגי האור האלה נאמר בעמוס ה' ואפל אין נוגה לו, פי' ואפל שאין לו אור עצמי כשמש וגם אין נוגה לו מאחר כבחינת הלבנה, [וזהו לדעתי באור הגמרא פרק בתרא דשבת (דף קנו ע"א) מאן דבחמה כו' אכיל מדילי' ושתי מדילי', מאן דבלבנה כו' אכיל דלא דילי' וכו', פרש"י שהחמה אינה מסגת גבול הלבנה להאיר בלילה והלבנה נכנסת לגבול החמה ביום, ולקוצר דעתי אינו מובן דלפרש"י דאכיל דלא דילי' הכונה שהלבנה נכנסת לגבול החמה ביום, א"כ עכ"פ בלילה אוכלת מדילה ולשון הגמרא אכיל דלא דילי' משמע דתמיד אכיל דלא דילי' ואינו אוכל דילי' כל עיקר, ולולי פרש"י יש לפרש בפשיטות שהחמה אכיל דילה כלומר שאורה משל עצמה ולא משל אחרים, ואלו הלבנה אוכלת דלא דילה כי היא גשם אפל וחשוך ומקבלת אורה מהשמש, ואוכלת לא דילה תמיד, וע"כ הנולד במזל הלבנה אוכל ג"כ דלא דילי'], והנה בבואה הלבנה לפני המלך ה' צבאות ואמרה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד היה מספיק להבדיל ביניהם בהבדל חוזק האור שאור החמה גדול ואור הלבנה קטן, והקב"ה אמר לה לכי ומעטי את עצמך ודייקי לישנא מעטי עצמך פי' העצם שלה יתמעט שלא תאיר מעצמה רק תקבל אורה מנוגה נגדה מהחמה, ועל זה באה בתלונה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון שההכרח להבדיל בינינו שלא נהיה שנינו שוים, וכי בשביל זה אמעיט את עצמי עצמי ממש כי לא אאיר בעצם כלל, הלא די בהבדל הראשון, אך הטעם לזה יען כי הלבנה סימן לישראל והחמה סימן לאוה"ע, והוא סימן לישראל שיקבלו השפעתם בימי נדודם בגולה מאוה"ע ע"ד הכתוב (תהלים ד ח) נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, ואם ייטיבו דרכיהם ויזכו לגאולה העתידה אז יהנו ויאכלו באמת משל עצמם, ולזה ירמוז נוסח קדוש הלבנה וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, וע"כ לימות המשיח אחרי השתנות המצב ולא יהיה עוד צורך בסימן הלבנה שעתידים להתחדש, והיה אור הלבנה כאור החמה משל עצמה, וכשיהיה אורה בעצמותה ממילא יהיה אור גדול, ולא יחסר רק להבדיל שלא ישתמשו שנים בכתר אחד, ע"כ אור החמה יהיה שבעתים מאשר היה, וזהו שאמר ר"ש בן פזי הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, פי' הלא אתם החוטאים ובכם הדבר תלוי לתקן פגימת הלבנה, שאין זה רק בשבילכם לאות ולסימן, – והבאור הראשון יותר מדוקדק ומשלים ישוב כל השאלות והוא העיקר.
וציור הענין בכלל הנראה כמו זר שתתוכח הלבנה עם יוצרה ועל פועל ידו תצוהו את אשר יעשה, והפיוסים הרבים אשר פייסה והיא לא נתפסה בלבה ולא נתפייסה ולא קא מיתבא דעתה עד שהודה שעשה שלא כשורה כביכול, אשר כל אלה זרות גדולות לתפוס במוחינו, הכי יש לה להלבנה דעת ורצון לבקש חשבון ולדרוש כך או כך, האם פה לה ולשון לדבר ולהתוכח, או החסר להקב"ה ח"ו ידיעה מתחלה לעשות כהוגן שלא ישתמש שנים בכתר אחד, שלא תצטרך הלבנה להעירו ולעוררו ע"ז, גם הפיוסים הרבים והשונים שלא עלתה בידו להשקיטה עד לאחרונה, כאדם שאינו יודע במה לפייס את חבירו, וכן כל יתר דברי המאמר, הציור בכל זה דעת לנבון נקל שאין רצון בעל המאמר כי באמת היתה שיחה כזאת בפועל ובמעשה, רק דרך חז"ל לדבר במליצה חדות להכניס סברות בפי מדברים, והסברות והטעמים שיש להסביר ולהטעים באותו ענין נותנים בפי המדברים השייכים לענין ההוא, בפי כל אחד הדבור הנאות לו, אבל באמת הם סברות והשערות מבעל המאמר, וגם מאמר זה שלפנינו הוא מאמר חדותי, לאלפנו דעת טעמו של דבר, מדוע יקטן אור הלבנה מעת לעת הלוך והתמעט ומדוע יכהה אורה נגד אור החמה, ומכניס הדברים בפי הירח כאלו הלבנה שואלת ומתלוננת על עושק משפטה, והכונה היא השאלה עצמה מדוע עשה ה' ככה, והתשובה היא ג"כ מבעל המאמר וישם אותה בפי הקב"ה כאלו הוא משיב לה, על ערך שעור האור שהטעם פשוט כי אי אפשר שיהיו שניהם שוים דא"כ מה לו שנים, זה מכניס בפי הלבנה בתור החלטה בלי טענות ומענות שאמרה להקב"ה וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ועשה הקב"ה תיכף כדבריה והקטינה, והרצון בזה טעם עצם הענין מה שנוצרה הלבנה בשנוי האור מאור החמה, ועל השנוי השני שהיא הולכת ומתמעטת ומתחדשת וחוזרת חלילה, יש לכאורה כמה טעמים שונים אבל להיותם בלתי צודקים ויש להם פירכא, ע"כ יצייר בעל המאמר, כאלו הקב"ה משיב לה אותו הטעם והלבנה תוכיח בטולו, וחוזר וממציא טעם אחר והלבנה תחזור ותסתור גם אותו ואינה מתפייסת בתשובות ההנה ולא תתקרר דעתה, וכלם רק סברות בעל המאמר עצמו, ולהורות יתן בלבנו כי טעם זה אינו מספיק וטעם זה אינו מספיק, עד שעמד על טעם האחרון, ועתה סרו כל זרות המאמר.
חסלת פרשת פנחס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה