רוח חכמים - פרשת ויקרא

רוח חכמים על פרשת ויקרא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

ויקרא אל משה, פרש"י לכל דברות כו' קדמה קריאה כו' ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו', והקשה בשפ"ח למה לא אמר יכול אף להפסקות בהתחלה כשאמר לכל דברות היתה קריאה, ומיישב בעקוממיות {צ"ל בעקמומיות}, ואין התחלה לקושיתו דדברי רש"י מסודרים דבר על מקומו כראוי תחלה הביא תבת ויקרא כי לכל דברות קדמה קריאה וגו' ואח"ז מפרש תבות אל משה כי הקול הולך אל משה וזולתו לא שמעו ואח"ז דריש תבת וידבר כי לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, הרי סדור דבריו כפי סדר הכתוב איש על מקומו.

לאמר, פרש"י צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדבור עכ"ל, וכתב בשפ"ח האי שכן מצינו לאו דוקא דהא שלוח המרגלים לא היה אלא לאחר ל"ח שנה כו', ולא ידעתי מה היה לו להכחיש מה שכתב רש"י ז"ל כי ל"ח שנה היו מנודים מהמרגלים ואילך מה שמפורש בכתוב בכמה מקומות, ובפ' שלח במקומו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו' יום לשנה יום לשנה וגו' הרי ששלוח המרגלים היה קרוב ליציאת מצרים היינו בשנה השנית, ואיך יאמר הש"ח דברים כאלה שאין להם שחר, הלא לולי חטא המרגלים לא היה להם כלל להתמהמה במדבר, ע"כ דבריו מרפסין איגרא, והשפ"ח מביא הדברים בשם המזרחי, ומפני שבכמה מקומות מביא בשם המזרחי דברים שאי אפשר להולמן ועיינתי והנה לא דובים ולא יער ושקר העיד בשם הרא"מ ע"כ לא נתתי אמון בו גם בזה ועיינתי בהרא"מ, והנה חלילה להרא"מ טעות גדול כזה, רק שפה אחרת ודברים אחרים בפי הרא"מ עיי"ש.

מן הבהמה, בחולין (דף ה ע"א) מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה, נראה דדריש לה משום דמן הבהמה מיותר דכתיב מפורש מן הבקר ומן הצאן ואיזה מין בהמה אחרת זולת בקר וצאן ראוי להקרבה, וא"כ מן הבהמה מיותר, ואין לומר דמן הבהמה כלל ובקר וצאן פרט כמו דכתיב ואם מן העוף קרבנו דהתם כתוב בתריה והקריב מן התורים וגו' דבא לפרש אם יביא מן העוף אזי יקריב מן תורים ובני יונה וכן הול"ל גם כאן אם מן הבהמה והקריב מן הבקר ומן הצאן, אבל כשכתב כסדר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן א"כ מן הבהמה למאי אתא, ע"כ דריש דלא קאי על הקרבן רק על המקריב, וצ"ע ברש"י.

ושחט את בן הבקר וגו' והקטיר הכהן וגו' ואם מן הצאן קרבנו וגו' והקריב הכהן והקטיר וגו', במדרש רבה פרשה ב, נאמרה הקרבה בצאן ולא נאמרה הקרבה בשור כדי שלא יאמר אדם בעצמו אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראוים אביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה לגבי מזבח והרני עמו ברחמים ומקבלני בתשובה לכך נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור, ולא נתפרשו הדברים למה דוקא כשהיתה נאמרה הקרבה בשור היה לחוש שיאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים ואביא שור לכפרה ונסלח לי אבל עכשיו שנאמרה הקרבה רק באיל אין לחוש לזה, הלא גם עתה החשש עומד בעינו שיאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים ואביא איל, ונקדים דברי הנביא (הושע ו) כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות, ואי אפשר לפרש הדברים כפשוטם כפי הוראות המלות כי לא יחפוץ הקב"ה בזבחים ולא יקבל עולות מחים, כי הלא פיו הוא ציום ומצות הקרבנות הלא הן מקצוע גדול בתורה, אך הענין בזה הוא כי הנה נתלבטו רבים וכן שלמים בעיקר ענין הקרבנות שהוא דבר המתנגד לעקרו {צ"ל לעקרי} אמונתינו הקדושה והטהורה כי הקב"ה שלם בתכלית השלמות ולא ישיגוהו כל משיגי הגוף אם יחטא אדם לא ירע ולא ישחית חלילה להקב"ה ולא יגרע ממנו מאומה ואם יצדק לא יטיב לו כמאמר הכתוב (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ואם צדקת מה מידך יקח, וא"כ לקרבן מה הוא עושה לכפר את פני האדון ה' צבאות למחול בגללו להחוטא על עונותיו, מה יתן ומה יוסיף הקרבן להקב"ה, והתשובה המקובלת בזה כי הקרבן אינו לתועלת המקבל רק לתועלת הנותן המביא את הקרבן, כי על פי הפעולה המוחשית בשפכו דמי בעל חי על חטאתו אשר חטא יצייר בנפשו כי הוא בעצמו היה ראוי לעונש כזה, ויתפעל ויתנחם על מעשיו הרעים, ואין הקרבן עצמו תכלית המקווה רק המסובב ממנו הנוחם והחרטה והכנעת הלב הבאים מחמתו זהו תכליתו העקרי, ולזאת היה צריך הקרבן לסמיכה ולודוי כי זהו עיקרו ובלעדי זה לא ירצה, וחכמינו ז"ל אמרו (ברכות ה ע"ב ובכ"ד) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, דכיון שהקרבן עצמו איננו העיקר ואין יתרון מצד רוב המעשה מאי נ"מ בין המרבה והממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים כי העיקר היא הכונה, ואחרי כונת הלב הן הם הדברים, ועל כן אונס רחמנא פטרי' כי חטא הבא מאונס הלא אין בו מחשבה, ואין בו קלקול כי המעשה עצמה איננה העיקר רק המחשבה.

ובזה יתבאר לנו מאמר הילקוט (תהלים כה) שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה נפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מהו עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יעשה תשובה הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך, ויש להתעורר במאמר זה. א) בתשובת החכמה חטאים תרדף רעה הול"ל חוטאים תרדף רעה, פי' פועלי האון יענשו על חטאם אבל חטאים משמע הפעולה והוא החטא יקבל עונש ואין זה מובן. ב) מה הוסיפה הנבואה על החכמה הלא בכלל מאתים מנה ובתשובת החכמה תרדף רעה סתם נכללו בזה כל מיני רעות וגם מות בכלל, ודוחק לאמר כי כונת הנבואה למעט ולהוציא כל מיני רעות אחרות והעמידה רק על עונש המות לבד. ג) תמיה היותר גדולה כי תוה"ק הלא היא מאת ה' מן השמים וקוב"ה ואורייתא דא חד, ואיך יבוא ציור פלוגתא וחלוקת דעת בין התורה ובין הקב"ה שכל אחד מהם השיב תשובה אחרת כאלו לא ניחא ליה להקב"ה כביכול במה שנאמר בתורה, הס מלהזכיר כי לא ראי כראי זה ולא כמחשבותיו ית' מחשבות כותב התורה, אין מינות גדולה מזו, [ולדעתי זהו באור מאמרם ז"ל (נדרים דף פא) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוה עד שפירשה הקב"ה בעצמו, בעל המאמר מפרש את הכתוב מי האיש החכם ויבן את זאת, זהו שאלו לחכמים, ואשר דבר פי ה' אליו זהו נביא, אין מאלה מהחכמים ומהנביאים מי שיגיד על מה עזבה {צ"ל אבדה} הארץ, ומסיים ויאמר ה' כי הקב"ה בעצמו פרשוהו, ופריך היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה א"ר שאין מברכין בתורה תחלה, והענין מפליא אם קיימו כל התורה למה זה בעטו בברכת התורה דוקא, גם מה ענין ברכת התורה גדול כל כך שמחמתו תאבד הארץ וישראל יגלה מעל אדמתו, אולם כונת המאמר כי קיימו את כל המצות רק בגדר נמוס וחקי דרך ארץ וחיוב השכל, ולא האמינו בתורה מן השמים, ובאופן זה לא שייך לברך ברכת התורה כי הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את תורתו, כי לפי הדעה המושבשת {צ"ל המשובשת} ההיא שאין תורה מן השמים רק משה בשכלו הוא סדר לפנינו מעצמו אין מקום לברכת התורה וזו היא כפירה בעיקר ממש, ואין הכונה שלא ברכו בתורה תחלה על הברכה בפרט, רק על תכן הענין של הברכה כי לא האמינו שהתורה היא מן השמים, ע"כ שפיר שאבדה הארץ כי הורס יסוד האמונה ונוטל הבסיס שהתורה עומדת עליו] וא"כ קשה ציור המאמר שלפנינו, ואני רואה את המכוון במאמר זה, כי הנה תואר חכמה במאמר זה על כרחך איננו על חכמה האלהית היא תוה"ק, כי הלא שאלו לתורה בפני עצמה וגם השיבה תשובה אחרת, רק כאן בחכמה אנושית המאמר מדבר, והכונה ששאלו לחכמה האנושית לשכל האדם איך יעלה על דעת בן אדם עפ"י משפט תבונתו וחקרי לבו מה לעשות לחוטא ופושע, אולם השכל הפשוט ישפוט כי אין לייסר את הפושעים ואין לענשם כלל מפני האמתלא בשגם הוא בשר בעל חומר ויצרו מתגבר עליו להדיחו מדרך הטוב ולהטותו לכל עון ולכל חטאת, ומה אשם הוא בדבר אם אופן יצירתו כך הוא שיש לו מסית בקרב לבו, לזאת תחייב החכמה האנושית שלא לעשות עול במשפט ולא לענוש את החוטא כלל רק חטאים תרדף רעה, כלומר החטאים בעצם יכלו מן הארץ ויתבטל היצה"ר ואז לא יחטא ממילא, והוא ע"ד מאמרם ז"ל בברכות (דף י) בעובדא דההוא בריוני דהוו בשבבותי' דר"מ דהוו קא מצערא לי' טובא ובעי רחמי עלי' כי היכי דלימותו א"ל ברוריא דביתהו דר"מ מאי דעתך דכתיב יתמו חטאים מן הארץ מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ופרש"י שיתמו החטאים עצמם ויכלה היצה"ר, ויש להמליץ זה בדברי הכתוב (תהלים פב) עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה פי' שנושאים פני הרשעים פועלי הרע לפוטרם מעונש וישפטו רק את הפעולה ע"ד חטאים תרדף רעה מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וע"ז הוכיחם עד מתי תשפטו את העול את החטא ופני רשעים החוטאים תשאו סלה, ועד"ז היא תשובת שכל האנושי חטאים תרדף רעה להתם חטאת ולכלות היצה"ר מן העולם, אבל לפי מציאות היצה"ר המסית ומדיח אין לענוש את החוטא על חטאותיו, אבל הנבואה האלקית רוח אחרת עמה כי עיקר מציאות היצה"ר הוא לטובת האדם ולהצלחתו בעבור יתגבר על יצרו ויכניע את החומר יבחר בטוב וימאס ברע, ובזה יעלה ויבוא ויגיע לרום המעלות ואין הסתת היצה"ר הכרחית לשמוע בקולו, כשם שאיש החיל ביום קרב חובתו שלא להכנע ושלא למסור את עצמו לשבי ביד שונאו כי אם לנצחו, כן על האדם לעמוד בקשרי מלחמה נגד היצר ולהתגבר עליו, וע"כ חרצה הנבואה משפט החוטא נפש החוטאת היא תמות נפש החוטאת דייקא, הפועל החוטא הוא החייב ואשמו בראשו, לא כהחכמה אשר נקתה את הפועל מחטא רק להפעול כי להפועל משפט מות, כמשפט איש הצבא ביום הלחמו ביום קרב אם ינוס מן המערכה או יסגיר א"ע לשביה כל עוד שהיה עוז בידו ללחום דמו בראשו וירה יירה, כי כן יסד המלך משפטי הצבא, ומלכותא דרקיע כמלכותי' דארעא, שאלו לתורה חוטא מהו עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר, פי' כשנתבונן בתוה"ק מה כתיב בה על אודות הנפשות החוטאת, מצינו בה ענין הקרבנות כי החוטא יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו, פי' כשנעמיק לרדת לדעת נותן התורה מה כונתו בהבאת הקרבן אמר יעשה תשובה, פי' רצונו ית' בהבאת הקרבנות היא התשובה וההכנעה ושבירת היצר זהו עיקר מטרת הקרבן, ומסמיך לי' על הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, והשאלה להקב"ה הוא ציור לההתבוננות בתורה בענין הקרבנות, ותשובת הקב"ה הוא הבנת הטעם והעמידה על האמת, והוא על דרך ביאת פתגם המלך במדינה במלות מצומצמות מועט מחזיק את המרובה, ואם יש ספק בפתשגן כתב הדת ונבוכים השרים בארש לעמוד על הכונה, ישובו וישאלו את פי מלכם והיה כי יאיר להם אור על מאמרו, אין הבאור ההוא שיני {צ"ל שינוי} דעתו אף שימצאו בו חדשות שלא נכתבו מפורש בפתגם הראשון ולא שערום מראש, רק הוא גלוי דעת כונתו הראשונה הרחבת דבריו הראשונים, ככה תשובת הקב"ה יעשה תשובה אף שאינה מפורשת כל כך בצווי הקב"ה אין בה כל חדש, רק הוא באור על מה שכתוב בתורה וגלוי דעתו העקרית בענין זה, וא"כ תשובת הקב"ה איננה תשובה אחרת מתשובת התורה ואין בזה דעות מחולקות רק הוא באור על מ"ש בתורה, והכונה הפנימית מכניס בפי הקב"ה כי מה שכתב בתורתו להביא קרבן לא הקרבן עצמו יכפר עון, כי אם מה שיעשה תשובה ע"י הקרבן ויתחרט על עונותיו.

ועל זה הדרך היו דברי תוכחתו של שמואל הנביא לשאול, ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הן שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר וגו' (שמואל טו), הנה חכמי הלשון הבדילו בין חפץ לרצון כי חפץ הונח רק על הרצון התכליתי כי הדבר שהאדם רוצה בו הוא עצמו התכלית והמטרה של רצונו, אבל דבר שלא נגמר בו עוד עיקר כונתו כי אם על המסובב ממנו לא יונח ע"ז חפץ, לדוגמא הבונה בית לגור בו הנה על הבנין יונח תואר רצון אבל לא חפץ, כי הבנין איננו תכלית רצונו כי אם הישיבה בו, רק הישיבה בתוך הבית תתואר בשם חפץ, וכן כשייסר איש את בנו בשבט על משובתו הנה אין ההכאה עצמה תכלית מבוקשו אף כי האב בעשותו זאת רוצה בזה רק תכלית רצונו בההכאה שישוב הבן ללכת בדרך טובים, ע"כ אין להניח תואר חפץ על ההכאה רק על תקון מדת הבן, והוא כונת הכתוב (יחזקאל יח כג) החפץ אחפוץ מות רשע, האם מיתת הרשע היא אצלי בגדר חפץ פי' תכליתי, הלא עיקר חפצי בשוב רשע מדרכו וחיה, והעונש של הרשע הוא רק גרם וסבה לתכלית אחר, להפיל אימתה ופחד ומפני יראת העונש ישוב הרשע מדרכו ושב ורפא לו וחיה, וא"כ עונש המיתה להרשע איננו בגדר חפץ ותכלית, ולפי דברינו הקודמים בענין הקרבנות כי הקרבן עצמו איננו העיקר כי אם התשובה והחרטה המצורפת להקרבן, א"כ הקרבן עצמו איננו בגדר חפץ, רק ההכנעה והשמיעה בקול ה' היא התכלית והיא המגודרת בתואר חפץ כלומר תכליתי, וזו היא תוכחת שמואל הנביא לשאול על המרותו את פי ה' להחיות את הצאן, החפץ לה' בעולות וזבחים, האם העולות והזבחים הם חפץ ה', פי' תכלית רצונו במצות הקרבנות אשר יתואר בשם חפץ, כשמוע בקול ה' כמו שהשמיעה בקולו הוא תכלית רצונו, הן שומע {צ"ל שמוע} מזבח טוב להקשיב טוב מחלב אלים, או פי' שומע {צ"ל שמוע} מזבח טוב כלומר הטוב המתמצה מן הקרבן היא השמיעה ששומע בקול ה', להקשיב הוא הטוב והמטרה מהקרבת חלב אלים מה שמקשיב בקול ה' לשמור מצותיו, אבל לא כי הקרבת הבשר והדם זו היא תכלית הקרבן, כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, לפי הפשט יאמר כי המרי בקול ה' היא חטאת קסם גדולה כל כך כאלו קוסם קסמים, והפצר מלעשות רצונו הוא און ותרפים כאלו עובד ע"ז, ולפי ענינינו יבואר בהמשך והרחבת הדברים הקודמים, כי כשם שהקרבן עצמו איננו תכלית רצונו ית' כי אם השמיעה בקולו, כך בעניני חטאים חטאת קסם איננה מעשה הכשפים עצמם כי ירעו וישחיתו חלילה להקב"ה רק עיקר החטא מהקסם הוא המרי מה שממרה פי ה' וכופר בו ית', וכן חטאת און ותרפים עבירות היותר חמורות אין המעשה עצמה הרעה, רק החטא הוא הפצר מה שהוא מפציר וממאן לעשות רצונו ית' אבל עצמיות עבודת האלילים אין בה כל רע לבורא עולם חלילה כי הוא שלם בתכלית השלמות ואין דבר שירע לו ח"ו, וא"כ מה בצע בהקריבך מן הצאן קרבן אשה לה' כיון שיש בזה המרה והעברה על רצונו, מה יתנו ומה יוסיפו לך הזבחים אם יש בזה הפצר ומרי הפך רצונו, ובזה באנו אל כונת הכתוב שהקדמנו כי חסד חפצתי ולא זבח, ידקדק בתיבת חפצתי על התכלית, כי עשות חסד הוא חפצי ותכליתי אבל לא הזבח, ודעת אלהים היא התכלית והעיקר מהקרבת עולות, וכמה שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה.

וזה יש להמליץ בדברי הכתוב (בראשית) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וגו', ולכאורה היה די כי יאמר והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, מאי גם הוא, אך הכונה שהבל הביא גם את עצמו עם הקרבן, וזהו תכלית הקרבן כי יחשוב המקריב כאלו הביא את עצמו והקריב את דמו ואת חלבו על גבי המזבח, וקין הביא רק את הקרבן לכן כתיב גבי' ויבא קין מפרי האדמה ואלו הבל הביא גם הוא גם את עצמו, ועל כן כתיב וישע ה' אל הבל לבד ואל מנחתו לבד, ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי קין לא הביא את עצמו על כן גם קרבנו לא עלה לרצון.

ויש לרמז זה בריש סדרא אדם כי יקריב מכם קרבן, דלכאורה היה צריך למסמך מלת לכם אצל אדם כלומר אדם מכם כי יקריב קרבן, ועל כן סמיך לה אצל קרבן שלא לפרש אדם מכם רק שהקרבן יהיה ממכם מחלבכם ודמכם כאלו את עצמכם אתם מקריבים.

ועתה נבוא לבאור המדרש בפרשתנו, כי העד היותר נאמן כי הקרבן עצמו אינו משמש כלום רק התשובה ועזיבת החטא, כלומר המחשבה היא העיקר ולא המעשה עצמה, הוא מה שנאמר הקרבה בצאן ולא נאמרה הקרבה בשור שהחוטא שנתרחק מהקב"ה מתקרב אליו ית' ע"י הקרבן ונאמרה ההקרבה בצאן יותר מבשור, כי אלו היה עצם הקרבן מטרת כונת הצווי מפני שיש לו להקב"ה ח"ו צורך בו, אזי כל מה שהוא גדול יותר היה יותר מקובל ומרוצה והיתה נאמרה הקרבה בשור שיש בו בשר יותר מבשה ותועלתו גדולה משל צאן, והיה מקום לטעות כי הקרבן הוא בתורת תשלומים בעד חטאתו להטיב מה שהרע להקב"ה, ויאמר אדם בעצמו אלך ואעשה דברים מכוערים ואביא שור שיש בו בשר הרבה, פי' שאשלם להקב"ה בעד נזקו, אבל כשנכתבה חבה יתירה אצל הבאת צאן הקטן מפר, הלא זה ראיה ברורה כי אין זה לטובת המקבל ואין כל תועלת להקב"ה בהקרבן עצמו שאין בו תשלומים וסלוק בעד החטא, רק הוא לעורר את החוטא לתשובה לשבר את לבו ולהכניע את רוחו כראותו כי בעל חי כמהו אשר נשמת חיים באפו נגזר מארץ חיים ונשפך דמו בגללו ולמענו ויתן אל לבו כי הוא בעצמו היה ראוי לעונש כזה, ושחיטת הקרבן ונטילת נשמתו מעוררים את החרטה בלב החוטא המביא את הקרבן, וא"כ אי אפשר לו עוד לחשוב כי ישוב לעשות דברים מכוערים ויביא קרבן, כי מה תועלת בהקרבן אם לא ייטיב מעשיו, וכל זה מוכח מדכתיב הקרבה בצאן ולא נאמרה הקרבה בשור, פי' ממה שנאמר בקרבן הבא מן הכבשים או מן העזים יותר הקרבה להקב"ה להתקרב אליו ית'.

במדרש פרשה ד, ר' יהושע אומר מקום המשפט שמה הרשע מקום שנעשה מדת הדין במעשה העגל דכתיב עברו ושובו משער לשער שמה הרשע שם ויגוף ה' את העם, ורוח הקדש צווחת ואומרת מקום הצדק שמה הרשע מקום שהצדקתים וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם שמה הרשע שמה הרשיעו ועשו את העגל, נראה בבאור המדרש שבא לתת טעם מפני מה נשתנה חטא העגל שגם אחרי שנענשו בשעתו לא נמחה העון כמאמר וביום פקדי ופקדתי, והתשובה על זה עפ"י דאיתא שבת (דף פח) אמר עולא עלובה כלה מזנה מתוך חופתה א"ר מרי ברה דבת שמואל מאי קרא עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו ועל כן גדול החטא ביותר אם בעת מתן תורה קלקלו, ולזו יכוון ר' יהושע דלגבי ישראל הרי נפרע החטא שנענשו באותה שעה מקום המשפט שמה הרשע שם נתקיים הדין וא"כ כבר נמחק החטא, אבל רוה"ק צווחת ואומרת כי אינו דומה חטא זה לחטאים אחרים מקום הצדק מקום שהצדקתים וקראתים אלהות קרוב לקבלת התורה שמה הרשע שמה הרשיעו ועשו את העגל והוא כלה שזינתה מתוך חופתה, ע"כ ביום פקדי ופקדתי.

ובזה בארנו מאמר חז"ל (ברכות דף לב) אמרה כנסת ישראל שמא לא תשכח לי מעשה עגל כו', עיין מ"ש בכוכב מיעקב בהפטורת אמור.

חסלת פרשת ויקרא

תחלת פרשת ויקרא מתוך ספר רוח חכמים על התורה לר' נפתלי משכיל לאיתן