רוח חכמים - פרשת בחקותי

רוח חכמים על פרשת בחקותי מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

במדרש פרשה ל"ה ר' אבא ברי' דר' חייא בש"ר יונתן אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאלף ועד תיו קללות מויו ועד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, לבוא אל באור המאמר הסתום הזה נקדים באורנו למאמר המדרש ריש איכה, שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה, משה אמר איכה אשא לבדי, ישעיה אמר איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיה לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה, ויש להתעורר בדברי המדרש הזה, הרק שלשה אלה אמרו לשון איכה, הלא מצינו עוד במקרא לשון איכה כמו (שיר א ז) איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, וכן (ירמיה ח ח) איכה תאמרו חכמים אנחנו, גם נעלמה מאתנו הכונה העקרית מאי בא המדרש לאשמעינן מספר האומרים בלשון איכה שהיו שלשה, מאי נ"מ אם שלשה נתנבאו בלשון זה או פחות או יותר, גם מה חידש לנו המדרש בגוף הענין במה שפרט לנו מי ומי האומרים ומה שאמר כל אחד, מה בא ללמדינו לענין הקינה של איכה ישבה בדד שהוא עומד בה, וביותר לא ידענו מה הוסיף ר' לוי בהמשל למטרונא שהיו לה שלשה שושבינין כו' הלא הדברים מבוארים כבר די צרכם בלי המשל, ודרך המשל להסביר יותר מה שלא ידענו בלתו, ואני רואה בזה כי דבר גדול דבר אלינו המדרש להטעים ולהסביר יותר את הקינה של איכה ישבה וגו' לעורר אותנו על גדל השבר יותר, נצייר נא בנפשנו אם נבוא לבקש רחמים בעד איש עני ואביון המטופל בבנים ובנות, ולרש אין כל לא לחם ולא שמלה, מעיהם חמרמרו מזלעפות רעב, ערומים וחשופי שת, אין עצים להחם את בשרם בקרה, ומגורתם צר מעון, הלא יתרגש השומע מהפלגת העוני והדלות באופן מבהיל כזה ויתמלא רחמים על עני מדוכא כזה, ובכל זאת אם העני הזה הוא עני מלידה ומבטן ולא ראה טובה מימיו לא יתעורר השומע עניו ומרודו כל כך כמו שיתעורר אם ישמע כזאת על איש שבזמן העבר היה עשיר בעשירים ונהפך עליו הגלגל מן הקצה אל הקצה, שלחנו היה מלא דשן תרנגולים פטומים יין המשומר וכל מעדני מלך, גם נסע בצבים ובכרכרות, ולכל אחד מבניו היו עשר חליפות שמלות של משי ורקמה מעונו היה היכל מלך כרמי הוד וגני חמד מסביב לו, ועתה זה עצמו היה לבכור דלים במצב נורא כנ"ל, המרחק הרב וההשתנות הגדולה ממרום פסגת העונג והעושר עד תהום תחתית העניות יגדילו את השבר והאסון על אחת שבע, והוא שאמרה נעמי (רות א כא) אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה', הציגה לפניהם את זה לעומת זה, גדלה והצלחתה הקודמות מול מפלתה כעת, ואלה מול אלה מעוררים ההתפעלות יותר, ואלו לא אמרה רק כי באה הלום ריקם לא היו מתפעלים, כי אביונים רבים בארץ ואין זה חדש, וכן התאונן איוב (טז) שלו הייתי ויפרפרני והצרה גדולה ביותר כי הורגלתי מעולם בחיי שלוה, כן בההפכים ממטה למעלה תתפעל הנפש ביותר אם העלוי וההתנשאות באו אחרי דלות ושפלות, ונתהפך מן הקצה אל הקצה, ועל זה שנינו במשנה (פסחים דף קטז) בחובת ספור יציאת מצרים בליל פסח, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, כי ההתעוררות אל השבח והודאה לאל ית' תתגדל אם יסופר מתחלה רוב הענוי והעבדות הקודמות וכי נתהפך מאפילה לאור גדול, כי שני קצות ההפכים מגדילים הדבר.

ובהרגש מרחק שני הקצוות יכוון המדרש (איכה) אלו זכיתם הייתם קוראים שמעו עמים ירגזון ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני (באור הענין הייתם קוראים, פי' היה מתקיים בכם כמו קורא אני עליך וכו') כל דבר שנשמע מרחוק מקום יותר יוכיח על גדלו ועזוזו, מי מהאנשים שמפורסם יותר יש לו יתרון על זולתו אם בחכמה אם בעושר, וכן כל מקרה שנשמע למרחוק אות הוא כי הוא ענין גדול, והנה אותם הנסים אשר עשה ה' לישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים היו גדולים מאד והלך קולם למרחוק ושמעו כל העמים וזה ראיה על גדלם כי עשו להם כנפים, ועתה מהיפך להיפך כי הרעות גדולות כל כך עד כי נשמעות בין העמים, ותחת שמעו עמים והלך הקול למרחוק מטובם והצלחתם, שמעו עמים עתה כי נאנחה אני והפרסום הוא על הרעה הפך מקצה אל קצה.

כן הדבר בענין זה שלפנינו, הנה לשון איכה היא תמונת ההפלגה להפליג את הענין שידובר בו, אם בהצלחה תפליג ותרומם את ההצלחה, ואם ברעה ובאסון תפליג את הנפילה, וכאן באיכה ישבה בדד אין למלת איכה באור אחר כי אם מלת ההפלגה להגדיל ולהפליא את האסון, פי' איך גדול השבר ומי יכילנו, מה גדול ונורא עד מאד מה שישבה בדד, ולבוא אל חקר הקינה הזאת לדעת מה רבה היא תלוי בהמצב הקודם, אם גם בזמן העבר לפני הריסותנו לא ישבנו על גפי מרומי ההצלחה והאושר אז אין הפלגת האיכה ישבה בדד גדולה כל כך, אבל אם כשם שיש להתפלא על גודל הנפילה כהיום, כן היתה התפעלות מקודם על ההיפך על גדל הרבוי והרוממות, אז תגדל ההתפעלות מהירידה עוד יותר, ע"כ להביננו בינה עד כמה יש לקונן על האיכה ישבה בדד, עד כמה גדלה הרעה, בא המדרש להגיד כי לא ירמיהו לבדו אמר בלשון איכה בלשון הפלגה על הבדידות והצרות, כי בלשון הפלגה זו עצמה אמר משה על ההפך על הרבוי וההצלחה ואמר איכה אשא לבדי, ועתה ראו גם ראו והתבוננו משני הקצוות כמה גדלה הנפילה והירידה, מלשון איכה ציור ההגזמה הנאמר על ההצלחה הקודמת להורות שלא היתה בגדר הרגיל רק בהפלגה יתירה, מזה יגדל האיכה של ירמיה, כי לפי ערך גדל ההצלחה הקודמת לפיהו יגדל האסון והשבר אח"ז והוא מבואר, נמצא כי האיכה אשא לבדי של משה מוסיף לנו הרגשת הקינה של האיכה ישבה בדד של ירמיה, וזהו שבא המדרש להביננו לבל נחשוב כי רק על הנפילה נאמרה איכה לשון הפלגה יוצא מגדר הרגיל, כי גם על ההצלחה נאמרה בלשון זה וא"כ גדלה הקינה של איכה ישבה בדד יותר, ועם זה בא להוסיף ולעורר כי לא עביד קוב"ה דינא בלא דינא, כי גם על חטאותם ופשעיהם נאמר בלשון ההפלגה איכה היתה לזונה, הרצון מה מאד היתה פרוצה, וע"כ כגמול ידם שלם להם.

היוצא לנו כי השכיל הדורש מאד להמשיך כאן את האיכה של משה שהוא על הגדולה והרבוי כדי להפליג ולהגדיל בזה את הקינה של האיכה ישבה בדד, אך בכל זאת לולי המשל של ר' לוי למטרונה היה אפשר לסתור ולאמר כי לא קרבו זה אל זה ואין המשל להעני שהקדמנו דומה להנמשל, כי ההצלחה ועלוי המעמד היה בדור אחר שהיה מלפניהם בימי קדם, והאומללים המה אלה שהיו בעת החורבן, וא"כ אין זה באיש אחד, והרי הוא דומה כאלו נספר גדל עניו ומרודו של עני מדוכא לעורר עליו רחמים, ובתוך כך נאמר כי איש פלוני הוא עשיר וצולח עד מאד, מה ענין זה לזה הלא אישים נפרדים המה זה עני וזה עשיר, ורק אם שני הקצוות וההתהפכות נעשו באדם אחד אז יגדיל את הדבר, אבל ההבדל הזה אם הוא בשני בני אדם לא יעורר מאומה להפליג האסון של זה העני, וכן הכא נמי אם הדורות הקודמים היו מאושרים מה ענין זה לדור זה שבימיו היה החורבן ולא ראו בטובה, שכבר שכחו ויצא מלבם ההצלחה הקודמת לפני זמן רב, ובדרך מליצה יש לבאר בזה את הכתוב (איכה א ז) זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, דיש לדקדק דהל"ל בימי עניה ולמה חסר הבי"ת, והכונה כי כל כך תקפו הצרות הלוך ורע יותר ויותר עד כי בדור אחרון זכרה את ימי עניה ומרודיה הקודמים בגדר כל מחמדיה שהיו לה מימי קדם, שהם מחמדים לעומת הצרות האחרונות, כי מאז ועד עתה ירדו עוד עשר מעלות אחורנית, והצרות הראשונות נחשבים למחמדים נגד מה שהוא לאחרונה, ובמדרש זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים וגו' אמרו ישראל לפני הקב"ה שכחה מצויה בנו ואין שכחה מצויה בך לכן זכור לבני אדום, הכונה כי הצרות האחרונות משכחות הראשונות ואין אנו זוכרים מה שהיה לנו מקדם קדמתה כי הדורות ההם כבר ספו תמו ואינם ואין אנחנו זוכרים רק משך ימי חיינו מה שהיה לנו לפני איזה שנים טוב מעתה, וזהו שכחה מצויה בנו שהצרות האחרונות משכחות הראשונות, ואם לפי ערך זה יפקוד ה' על עון אדום לא יהיה גדול כל כך, ואין שכחה מצויה בך זכור תזכור את הימים היותר ראשונים את יום ירושלים עת הזהב בהיותה על גפי מרומי ההצלחה ותפקוד על עון אדום מהחל ועד כלה, וכן הכא נמי איך יגדיל האיכה של איכה אשא לבדי את האיכה ישבה בדד שהוא מרחק הרבה דורות ואלה שסבלו היום לא ראו בטובה, לזאת המשיל ר' לוי למטרונה פי' שהמקרים היו באדם אחד, כך אין אנו דנים על האישים הפרטיים והיחידים, רק על כלל האומה שהיתה מאושרת בראשונה בתכלית ההפלגה, ועתה ירדה בתכלית השפלות כדמיון המטרונה, וא"כ איכה של משה מגדיל שפיר את איכה של ירמיהו, כי עלוי המצב מקודם מגדיל את הירידה שאח"ז, [ובענין זה אחשוב כונה מהופכת במאמר הגמרא (חגיגה ט ע"ב) יאה עניותא לישראל כברזא סומקי לסוסיא חורא, והמשל אינו מובן מהו הדמיון זה לזה, גם אם כוונתו להגיד כי העניות יפה מאד לישראל, הכי לא מצא דמיון אחר של יופי בעולם רק היופי של ברזא סומקי לסוס חור, ולי נראה שהכונה היא להיפך כי העניות הוא ההפך והמתנגד לתכונת ישראל, והיא בולטת ונראת לעינים שהיא צבע אחר שלא כצבע עצם האומה הישראלית כי בני ישראל בני מלכים נכנהו {אולי צ"ל נינהו, יו"ד במקום כ"ף}, ולהם יאתה כבוד ויקר עושר וגדולה, והעניות נמשלה לגביהם כמו ברזא סומקי לסוסיא חורא שהברזא היא דוקא גוון אחר לא כגוון הסוס עצמו כי אם יהיה גם צבע הברזא כצבע הסוס לא יהיה ניכר כלל ועל כן נותנים עליו ברזא דוקא בהבדל הצבע מעצם הסוס, כך היא העניות לישראל בהבדל הגוון היפך העצם, כי ישראל הוא עם נבחר מאז מעולם והרכיבם ה' על במתי ארץ, ועתה מונחת עליהם העניות כדבר סותר ומתנגד לעצמם, ואולי לכך אמר יאה ולא יפה או נאה, כי אין הכונה לאמר שהוא יפה אדרבא שאינו לפי מדתו, רק שהוא יאה כלומר שיאה ומתאים זה לזה, כמו שמתאימים הברזא והסוס בצבעיהם וכשווי צבע האדום אל הלבן, כן שוה העניות לישראל שמתנגד זה לזה, ולכך בחר במשל סוס לבן, שהנמשל הוא ישראל שהוא בגדר לבן ר"ל בני מלכים ואצילים, והברזא היא העניות שהיא הפך העצם ונכרת לעינים).

ובדרכנו זו נמצא כונת המאמר במדרש ראה ר"פ ד' רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה מניין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם וגו', וקשה להבין מאי שייטי' דברכות לכאן, הלא על הברכות אין מקום להטיל ספק שמא נתנו לרעה רק על הקללות וא"כ הוי לי' למימר לא לרעתם נתתי להם קללות, אבל ברכות מה ענינם לרעה, ועפ"י דרכנו מבואר כי יש טובה שהיא לרעת המקבל כמו שמלעיטים את העוף כדי להמיתו ולאכלו, וכענין משגיא לגוים ויאבדם, שעיקר תכלית ההגבהה להגדיל המפלה, וע"ד שכתבנו כי העלוי וההצלחה הקודמת מגדילים את השבר שאחריהם, וע"כ יש מקום לחשוש כי גם הברכות נתנו לרעה כדי להגדיל שברנו אח"כ חלילה, והברכות והקללות כלן יחד אחת הנה אחת אוחזת בעקב אחותה, כי יחד כלן הן לתכלית כונת יציאת הרעה, וכן בצ"ח קללות שבמשנה תורה מתחלת הקללה בברכה אשה תארש ואיש אחר ישגלנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו, וכן שם זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, מקדים הברכה מקודם כדי שתגדל הקללה, ולא אמר בנים לא תוליד זיתים לא יהיו לך רק מקודם ברכה ואח"כ ההפך, ע"ז אומר אלא להודיען איזה דרך טובה, כי אותה הברכה שנאמרה על אופן אם ישמעו היא ברכה בעצם לשם ברכה ממש כי זה מוכח מענין שלא חברם הכתוב יחד, רק תלה כל אחת בתנאי מיוחד את הברכה אם תשמעו ואז לא תעלה ולא תבוא קללה כלל, רק אם לא תשמעו אז תבוא הקללה ולא תליא זה בזה, ולא נתנה הברכה אם ישמעו לכתחלה שתתחייב הקללה לבוא אחריה, ויש לכוון את זה בבאור הכתוב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי יוד) וקשה התוך הכתוב, מה ענין סברת תוספת עצב אל הברכה, ולדברינו כי הרעה הבאה אחרי הטובה גדולה ביותר והטובה מגדלת ומוספת את הרעה, על זה יאמר ברכת ה' היא תעשיר ולאותה הברכה לא יוסיף עמה עצב להגדיל הנפילה רק שתהיה ברכה בעצם וקיימת.

המשפט הזה המאומת עפ"י נסיון והמציאות כי עינינו רואות כזאת בכל עת ובכל מקום כי מי שהיה מאושר וצולח מלפנים אם ידל וירד ממעמדו ירע לו יתר הרבה מעני כערכו אשר היה כל ימותיו, המשפט הזה הוא גם בהפכו, מי שהוא עני ואביון מתולדתו אם ה' הצליח דרכו ויעשר ויעל על גפי מרומי ההצלחה, גדול ורב עשרו וטובו מעשיר קבוע כל ימיו, ועפ"י ההנחה הזאת בגאולה העתידה כשישיב ה' את שבות עמו וירכיבם על במתי ארץ, יגדל האושר עשרת מונים בהיותו אחרי צרות רבות ורעות, ולפי רוב הענוי והלחץ לפי רוב המרירות הקודמות כן ירבה וכן יגדל הטוב שאחר זה, ולפי זה הקללות מתהפכות לברכות כי לולי הקללות לא היו הברכות גדולות כל כך, א"כ הקללות נתהפכו לברכות והרעות לטובות, ועתה באנו לבאור המדרש שלפנינו קללות מויו ועד הא ולא עוד שהן הפוכות, פי' סמיכות האותיות זה לזה מורה על מעוטם לעומת הטוב שיהיה לאחרונה ואף גם זאת כי מה שמתחיל באות ויו ומסיים באות הא מהופך מסדר הא"ב הוא סימן ורמז שהם הפוכות שהקללות יתהפכו לברכות כי על ידם תגדל הישועה שאח"ז ביותר, וזהו שמסיים א"ר אבין אם זכיתם הרני הופך לכם קללות לברכות, ואם הכונה אם זכיתם ולא תחטאו, איך שייך הרני הופך הקללות לברכות, הלא לא תהיינה קללות כלל כי אם ברכות ואיזה היפך יש כאן שהקללות עצמן תהיינה לברכות, ולדרכנו הכונה אם זכיתם לעתיד לבוא הרני הופך לכם קללות לברכות, כי אז הקללות יהיו הגרם והסבה להגדיל את הברכות כאמור, וזהו הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה (תהלים ל יב) פי' שהמספד עצמו נהפך למחול הצרה גרמה את הטובה, וע"ז אומר פתחת שקי ותאזרני שמחה אותו השק שהיה לאבלי הוא נעשה לי לאזור של שמחה, ולכך לא אמר על השק בלשון הסרה הסירות שקי כמו במרדכי להסיר שקו, רק פתחת כלומר פתחת התפירות של השק ונתארך ותאזרני שמחה שאותו השק של בכיה נעשה לי אזור של שמחה, כלומר הצרה שהיתה רעה בשעתה לבסוף מזה נתגדלה השמחה, כמליצת הפייטן ממכה עצמה אתה מתקן רטיה, ומקביל לפי זה סוף הפסוק פתחת שקי ותאזרני שמחה לתחלתו הפכת מספדי למחול לי, וזה יש להמליץ בכתוב (ירמיה לא יג) ונחמתים ושמחתים מיגונם, כי מיגון הקודם תבוא נחמה ושמחה להגדיל השמחה ביותר, [וחוץ לדרכנו אפשר להטעים את הכתוב עפ"י מאמרם ז"ל (סוף מכות) כיון שנתקיימה נבואת ירמיה תתקיים נבואת זכריה, וזהו נחמתים ושמחתים מיגונם, היגון גורם להתנחם].

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו' ורדפתם את אוביכם {כך במקור!} ונפלו לפניכם לחרב, פשטות הכתובים תוכיח כי הדברים אמורים בשני אופנים, כי בעת ששלום גמור שורר בארץ ושקט ושאנן ואין מחריד אז מה ענין לרדוף אחרי אויב להפילו לפי חרב, ולפ"ז נאמרו הכתובים בסוגים שונים, ונקט הסוג היותר נעלה בראשונה הוא האופן שיהיה שלום גמור בלי צורך למלחמה כלל להתגבר על האויב ואז ושכבתם ואין מחריד ולא תמושו ממקומכם, והאופן השני הוא הסוג הגרוע מן הראשון שתהיה מלחמה בארץ אז יעזרכם ה' ותצליחו עכ"פ לנצח את האויב, ובודאי כי האופן הראשון שלום גמור טוב מהאופן השני לנצח במלחמה והוא מובן מעצמו, גם מבואר בכתוב כי בעת השלום והמנוחה אז ישכב וינוח באין מחריד, אבל בעת מלחמה עכ"פ לא ינוח ולא ישקוט ויחרד פן תגבר יד האויב, ובזה תתבאר לי המשנה סוף עוקצין בסיום הש"ס לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וכל דברי המפרשים יגעים מניין מוכח מהכתוב הזה דאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום דוקא, הלא מבואר בפסוק שני ענינים עוז ושלום ומניין כי אין ברכה אלא השלום, וגם יש לדקדק למה מביא כלל התחלת הכתוב ה' עוז לעמו יתן ולא היה לו להביא רק סוף הכתוב ה' יברך את עמו בשלום, דלמא ה' יברך את עמו בשלום היא ברכה בפני עצמה אבל לא שהיא לבדה מחזקת את הברכה, ולדברינו יצדק מאד, כי עוז ושלום הם שני סוגים נפרדים, עוז וגבורה הם למלחמה ולנצחון, ואז אינו בטוח כל כך בהחלט ולבו יחרד לרגעים פן יגבר אויב, כי אף אם עוז לו וגבורה אבל אפשר שאויבו עוד יעוז ויגבר ממנו, ואפי' אם לא ינוצח ידאג פן לא ינצח ג"כ וכוחות הלוחמים ישאו בד בבד, גם אי אפשר שלא יפלו במלחמה מצדם ג"כ איזה אנשים, אבל שלום הוא בודאי בטחון גמור, וכשאמר הכתוב ה' עוז לעמו יתן אינו מוצא ספוק בזה, כי בזה לא בא עוד למדריגת ושקט ושאנן ואין מחריד, ואומר ה' יברך את עמו בשלום בלי צורך לעוז וגבורה למלחמה, מובן כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ומתמיד הברכה אלא השלום, כי הברכה הקודמת ברכת העוז שהיא בדרך הטבע שהגבור יתגבר על החלש אפשר שלא תחזיק הברכה תמיד כי אפשר לפעמים שמי שכנגד עוד יעוז ממנו, אבל ברכת השלום תסיר כל דאגה וכל עבודה ותחזיק ותקיים את הברכה.

וחז"ל דרשו על הכתוב ה' עוז לעמו יתן אין עוז אלא תורה (מדרש שיר רבה פסוק כתפוח בעצי היער) וצריך באור איך הוציאו מלת עוז ממשמעותה שהוראתה בכל מקום כח וגבורה, אולם אין כונתם גם כאן לתת לו באור חדש כי אם יוכיחו בזה כח הנפלא של תורתנו הק', הן קטן יעקב ודל ורבים קמים עליו בכל כלי משחית בכל כלי יוצר, בחרב ובחנית באש ותמרות עשן, ירעצום וירוצצום יעבירום בשלח להשמידם מתחת שמי ה', וישראל שה נעלמה {נראה שצ"ל נאלמה} לא יתפוש חרב ולא ילמוד מלחמה ואחרי כל השמדות ואחרי כל המעשים הנוראים לכלותם מעל פני האדמה עודו חי וקים לא כלו ולא יכלו, זאת לא זאת כי נהפוך הוא, הגוים העריצים עם כל כלי משחיתם נשמדו ואבד כל זכר למו גם עקבותם לא נודע, ויעקב לא מת וחיי עולם חייהו, הלא הוא פלא והפלא מכל הפלאות אשר על פני האדמה, אלו התגברו ישראל עליהם בדרך כבושה ונצחון בהשיבם מלחמה שערה ג"כ בחיל ובחוסן ובכלי זיין כאשר ילחמו גוי בגוי ממלכה בממלכה יקרה כזאת כי אחד ינצח והשני ינוצח כי עזוז וגבור הראשון מהשני או כי כלי זיינו יותר טובים משכנגדו, אבל באופן זה אשר צד אחד יבוא בחיל עצום ובכל כלי משחית והשני יעמוד ערום ובידו אין כל ולא ירום יד ולא יניע אצבע להשיב מכה אל חיק מכהו ובכל זאת צבא הרב ימק ויספה ולא יהיה לו שריד ופליט וזה ישאר בחיים, הלא כחו יוצא מגדר טבעי ואין עזוז וגבור בארץ כמוהו, האין זאת בישראל, האם לא יראו עצמותו כי עז הוא מכל העמים, ומה גבורתו לא בצבא רב לא במצב עמדתו ביום קרב ולא בתחבולות מלחמתו ומבחר כלי זיינו עשה את החיל הזה כי אם כחו טבוע בו בעצמו כפי מה שהוא חזק ואמיץ הוא מכל, ומה הוא הכח הנפלא והנעים הזה, האם קהה הברזל שנגעו בו, אם צוארו שיש גרמיו ברזל ובשרו נחוש, אם לא שופך דמו בעברו בשלח או האש לא שלטה בו כשהעלוהו על המוקד, זה כחו לאלקיו כי יחזיק בתורתו התורה האלקית התורה הנצחית נותנת לו חיי נצח ותעודדהו עולמים, תורת אמת נתן לנו ובזה חיי עולם נטע בתוכנו, ועל כל הדברים והאמת האלה כשאמר הכתוב ה' עוז לעמו יתן, עוז בפשוטו לעוז מכל העמים להתגבר בקיומנו מכל גויי הארץ בא הדורש לפרש אין עוז זה אלא תורה הגבורה הזאת מאין מוצאה רק מהתורה, לא הוציא מלת עוז מהוראת גבורה רק מבאר סבת העוז ומקורו כי הוא מאשר נחזיק בתורת ה' תורה מן השמים, אך אחרי כל אלה אף כי נתן להם ה' עוז בזה כח איך נעלה מכח אנושי לשאת ולסבול ולהתקיים אחרי כל ההשמדות, אבל עכ"פ אין נופל ע"ז לשון ברכה אם עולה בדמים יקרים נהרי נחלי דם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל ברכה באמת אלא השלום שנחיה במנוחה ולא ירגיזונו כלל.

סליק ליה ספר ויקרא