רוח חכמים על פרשת קדשים מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ואהבת לרעך כמוך, בת"כ מובא ברש"י אר"ע זה כלל גדול בתורה, בארו המפרשים שכונתו למאי דאמר הלל הזקן לאותו עכו"ם שבא ללמוד כל התורה כלה כשהוא עומד על רגל אחת כל מאי דלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה ואידך פירושא הוא זיל גמור, וזו היא כונת ר"ע דמצוה זו דואהבת לרעך כמוך היא כלל גדול לכל התורה, ונראה מה שמדייק הלשון כל מה דלך סני לחברך לא תעביד ולא קאמר כל מה דלך טב תעביד לחברך, כי לבאר ואהבת לרעך כמוך בחיוב הוא דבר שאי אפשר ואין העולם מתקיים, אם בנה לו בית יבנה גם לחבירו לשני ולשלישי ואם פזר נדוניא לבתו אלף כסף יפזר כן גם לאחרים היתכן, וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ע"כ פירשו כל מה דלך סני לחברך לא תעביד, שתהיה אהבתך לרעך כמוך במה שנוגע לרעה.
ואהבת לרעך כמוך, בת"כ מובא ברש"י אר"ע זה כלל גדול בתורה, בארו המפרשים שכונתו למאי דאמר הלל הזקן לאותו עכו"ם שבא ללמוד כל התורה כלה כשהוא עומד על רגל אחת כל מאי דלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה ואידך פירושא הוא זיל גמור, וזו היא כונת ר"ע דמצוה זו דואהבת לרעך כמוך היא כלל גדול לכל התורה, ונראה מה שמדייק הלשון כל מה דלך סני לחברך לא תעביד ולא קאמר כל מה דלך טב תעביד לחברך, כי לבאר ואהבת לרעך כמוך בחיוב הוא דבר שאי אפשר ואין העולם מתקיים, אם בנה לו בית יבנה גם לחבירו לשני ולשלישי ואם פזר נדוניא לבתו אלף כסף יפזר כן גם לאחרים היתכן, וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ע"כ פירשו כל מה דלך סני לחברך לא תעביד, שתהיה אהבתך לרעך כמוך במה שנוגע לרעה.
ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו', בגמרא עירובין (דף כח) אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צירעה לוקה שש, פרש"י והא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' לא חשיב לי' דבגדולים מיירי ולא בשרצים דלא כתיב שרץ דלשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קטנו, והקשו התוס' דבסנהדרין (דף נט) דרשינן וכל חיה הרומשת זה הנחש משמע דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו עכ"ל, וכן הקשו גם בפסחים (דף כד), ודבריהם תמוהין דבסנהדרין שם מפורש דדריש וכל חיה הרומשת זה הנחש קודם שנתקלל להלוך על גחונו, וז"ל הגמרא התם, אמר רב יהודה אמר רב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה ופריך עלה ת"ש ובכל חיה הרומשת על הארץ (פרש"י ואי לאו לאכילה חיות בנות מלאכות נינהו) ומשני ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, (פרש"י ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה נינהו קודם שנתקלל לילך על גחון) דתניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום כו', הרי גלוי ומפורש דדריש וכל חיה הרומשת על הנחש קודם שנתקלל לילך על גחונו, ואיך מקשים התוס' מסוגיא הנ"ל דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו שהוא היפך פשט הגמרא והיא ראיה לסתור, גם בנדה (דף כג) בתוס' ד"ה ליתני נחש כתבו התוס' בפשיטות דלאחר שקצצו רגלי הנחש לא מקרי חיה סתם אלא חיה הרומשת, והוא נגד הסוגיא דסנהדרין דהכתוב וכל חיה הרומשת קאי על הנחש קודם שנתקלל, וכן כתבו התוס' עוד בכמה דוכתי דאמרינן בסנהדרין (שם) דוכל חיה הרומשת מיירי בנחש הרוחש על הארץ, ונהפוך הוא דבגמ' שם אמרינן היפך מזה דבוכל חיה הרומשת מיירי קודם שנתקלל, קושיא זו הקשיתי כבר ואחר זמן רב ראיתי שכבר נודעה התמיה הזאת בין החיים וכתובה בספרי גדולי המחברים.
ונראה לי דהסוגיא דסנהדרין ופרש"י שם מתפרשין באופן אחר, דהא קשה טובא מאי פריך אדר"י אמר רב דקאמר אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה מהא דובכל חיה הרומשת ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו כפרש"י, דילמא קאי שפיר על מלאכה ועל בהמה דהא קיי"ל בחולין (דף עא) דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה, והא דכתיב ובכל חיה הכונה על בהמה שהיא בכלל מלאכה, ותו דבלא"ה צ"ל כאן דבהמה בכלל חיה, דאפילו לפי סברת המקשן דלאכילה משתעי קרא קשה למה כתב רחמנא חיה, הרק חיה היא לאכילה ולא בהמה, הלא בהמה עכ"פ עומדת לאכילה יותר מחיה ולמה נקט קרא חיה דוקא, אלא ע"כ דאליבא דהמקשן נמי בהמה בכלל חיה, וא"כ מאי פירכא היא זו וכי חיות בני מלאכה נינהו, נימא שפיר למלאכה וכונת הכתוב בכל חיה לבהמה דבהמה בכלל חיה, עוד קשה מאי דמשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה, דא"כ אם אין אפשרות המציאות למלאכה בין החיות רק בנחש לחוד קודם שנתקלל איך תתפרש לשון ובכל חיה איך נופל רק על אחד בהחלט לשון ובכל, אלא הוי למכתב ובחיה הרומשת, תו קשיא לשון הגמרא לאתויי נחש, דלאתויי שייך כשבא להוסיף על הקודם, [עיין בבא קמא (ריש דף ו) הצד השוה שבהן לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו כו' ופריך היכי דמי אי בהדי דקאזלי קא מזקי היינו אש כו' ואלא לבתר דנייחי אי דאפקרינהו היינו בור כו', הרי מבואר דלאתויי באורו תוספת על הקודם, ובזה בארתי דברי המשנה ספ"ק דברכות למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח, שיש לדקדק שנוי הלשון דבן זומא אמר כל ימי חייך הלילות ולא אמר להביא הלילות ואלו חכמים הוסיפו תבת להביא כל ימי חייך להביא לימות המשיח, גם בן זומא אמר הלילות ולא אמר ללילות ואלו חכמים הוסיפו למ"ד לימות המשיח, הלא דבר הוא, ולפי דברינו הלשונות מדוקדקות, כי להביא הוא כמו לאתויי ואינו נופל רק אם הוא הוספה לאיזה דבר, ולכך בן זומא דדריש מיני' לילות ולולי הדרש הזה אין חיוב לזכירת יצ"מ בלילות כלל, והדרש הזה מחדש דבר מכל וכל שצריכין להזכיר יציאת מצרים בלילות מש"ה אמר סתם כל ימי חייך הלילות ולא שייך להביא שאין זה הוספה לאיזה דבר, אבל חכמים שאמרו כי תבת כל באה לדרוש לימות המשיח הרי היא רק הוספה, על זכירת שעבוד מלכיות כדאמר בגמ' התם א"ל בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והכתיב לא יאמר עוד חי {חסר תיבת ה'} אשר העלה ואשר הביא את ב"י מארץ מצרים כי אם וגו' א"ל חכמים לא שתיעקר יצ"מ ממקומה אלא שעבוד מלכיות עיקר ויצ"מ טפל, א"כ היא הוספה לזכירת שעבוד מלכיות, א"כ מדוקדק הלשון להביא, ולכך נוסף שפיר הלמ"ד לימות המשיח כלומר אל ימות המשיח להביא להוסיף גם זכירת יצ"מ, אבל להביא ימות המשיח היה משמע שכל ענין ההזכרה ימות המשיח בא לרבות ע"כ הוסיף למ"ד לימות המשיח כי זכירת יצי"מ מתרבה נוסף לזכירת ימות המשיח שעבוד מלכיות] אבל לפי מאי דמשני דאי אפשר לאוקמא קרא רק בנחש לחוד מאי לשון לאתויי אלא הו"ל למימר אלא ההוא בנחש משתעי, ע"כ נראה לי בכונת הסוגיא דסנהדרין ופרש"י שם דקושיית הגמ' וכונת רש"י כך היא, דפריך מדכתיב ובכל חיה הרומשת ע"כ שהוא לאכילה דאי למלאכה חיות בני מלאכה נינהו בתמיה, פי' נהי דבהמות אפשר למלאכה אבל כיון דכתיב חיה ע"כ חיה ממש נמי בכלל דאי אפשר שיבוא השם חיה במקום שחיה משוללת לגמרי, והא דאמרינן דבהמה בכלל חיה היינו שגם בהמה בכלל חיה אבל חיה ממש ודאי בכלל, ואי איתא דלא הותר בשר לאכילה לאדה"ר וקרא ורדו בכל חיה הרומשת קאי למלאכה א"כ לא יתכן רק בבהמה לחוד אבל בחיה הוא נמנע המציאות א"כ מאי כתיב חיה, וזו כונת רש"י ואי למלאכה חיות בני מלאכה נינהו, פי' נהי דבהמה היא למלאכה אבל חיות אינן בני מלאכה ומדהוציא הכתוב לשון חיה משמע דגם חיה בכלל, וע"כ שהוא לאכילה, ומשני ההוא לאתויי נחש, פי' מדכתיב הרומשת שהוא זוחל ורוחש על הארץ וקרי לה ג"כ חיה ע"כ דהכתוב משתעי בנחש דאי ברמשים אחרים אינם בכלל חיה, וחיות אינם בכלל רמש, אלא ע"כ דבא לאתויי נחש דאית ביה תרתי קודם הקללה היה חיה הולך על רגליו, ואח"כ נעשה רמש, ובאור כונת הגמרא כך הוא דשפיר משתעי קרא למלאכה היינו בבהמה שהיא בכלל חיה, ומאי דקרי לה בשם חיה הוא לאתויי נוסף על בהמה גם מין חיה הוא הנחש קודם שנתקלל, ולפי זה דכלל הכתוב משתעי למלאכה ולבהמה ולשון חיה הוא רק לאתויי נחש א"כ שפיר דכתב רחמנא לשון ובכל כיון דמיירי העיקר בבהמה וכמה מינים בבהמות ועל מינים הרבה נופל לשון ובכל, גם מדוקדק לשון הגמרא לאתויי נחש כלומר להוסיף על בהמה, ומה שהוכרח לאוקמי למלאכה ובנחש שהוא דוחק גדול שהנחש לא היה ראוי למלאכה רק לשעה מועטת, גם א"כ אין בכלל חיה שום מין חיה מלבד הנחש בלחוד, ולא ניחא לי' בפשוט לאכילה ונכללו כל בהמה וחיה בכלל כסברת המקשן, הוא משום שהכתוב מכריח כן כדאמרן דקרי לי' חיה וקרי לי' הרומשת שהוא קטן וזוחל על הארץ, ע"כ שהוא רמז להנחש דתרווייהו בו מתחלה היה בכלל חיה ולבסוף נעשה רמש, והברכה דורדו היא גם לזמן הקודם טרם שנתקלל, היוצא מדברינו דעיקר הוכחת הגמ' לאוקמא למלאכה ולאתויי נחש מדקרי לי' הרומשת שהוא קטן, ועתה עולים דברי התוס' כהוגן דמדאוקמא ובכל חיה הרומשת זה הנחש מוכח דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כנחש שהולך על גחונו, דאי איתא דלשון רמישה הוי בגדולים, מאי משני הגמ' דבנחש איירי וקודם שנתקלל דדחוקא הוא, הלא יותר יש לפרש כהמקשן לאכילה וכל החיות בכלל, אלא ע"כ משום דקרי לי' הרומשת וא"כ מוכח שפיר דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כנחש וכו', ובאמת גם בלי כל אריכות הדברים אפי' לפי הבנת העולם בסוגיא דסנהדרין יש להעמיד דברי התוס' כדברינו שההוכחה היא בהא דסנהדרין מהא דכתיב הרומשת מוכח דקמיירי בנחש ולמלאכה דאי לאכילה ובשארי חיות אמאי קרי לי' הרומשת שהוא קטן ורוחש על הארץ, וכיון שהוכחת התרצן דקמיירי בנחש היא מדכתיב בי' הרומשת הרי מוכח כקושיית התוס' דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש, רק מדי דברי בסוגיא דסנהדרין העליתי מה שנ"ל לחדש בבאור הסוגיא ופרש"י שם.
ונראה לי דהסוגיא דסנהדרין ופרש"י שם מתפרשין באופן אחר, דהא קשה טובא מאי פריך אדר"י אמר רב דקאמר אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה מהא דובכל חיה הרומשת ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו כפרש"י, דילמא קאי שפיר על מלאכה ועל בהמה דהא קיי"ל בחולין (דף עא) דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה, והא דכתיב ובכל חיה הכונה על בהמה שהיא בכלל מלאכה, ותו דבלא"ה צ"ל כאן דבהמה בכלל חיה, דאפילו לפי סברת המקשן דלאכילה משתעי קרא קשה למה כתב רחמנא חיה, הרק חיה היא לאכילה ולא בהמה, הלא בהמה עכ"פ עומדת לאכילה יותר מחיה ולמה נקט קרא חיה דוקא, אלא ע"כ דאליבא דהמקשן נמי בהמה בכלל חיה, וא"כ מאי פירכא היא זו וכי חיות בני מלאכה נינהו, נימא שפיר למלאכה וכונת הכתוב בכל חיה לבהמה דבהמה בכלל חיה, עוד קשה מאי דמשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה, דא"כ אם אין אפשרות המציאות למלאכה בין החיות רק בנחש לחוד קודם שנתקלל איך תתפרש לשון ובכל חיה איך נופל רק על אחד בהחלט לשון ובכל, אלא הוי למכתב ובחיה הרומשת, תו קשיא לשון הגמרא לאתויי נחש, דלאתויי שייך כשבא להוסיף על הקודם, [עיין בבא קמא (ריש דף ו) הצד השוה שבהן לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו כו' ופריך היכי דמי אי בהדי דקאזלי קא מזקי היינו אש כו' ואלא לבתר דנייחי אי דאפקרינהו היינו בור כו', הרי מבואר דלאתויי באורו תוספת על הקודם, ובזה בארתי דברי המשנה ספ"ק דברכות למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח, שיש לדקדק שנוי הלשון דבן זומא אמר כל ימי חייך הלילות ולא אמר להביא הלילות ואלו חכמים הוסיפו תבת להביא כל ימי חייך להביא לימות המשיח, גם בן זומא אמר הלילות ולא אמר ללילות ואלו חכמים הוסיפו למ"ד לימות המשיח, הלא דבר הוא, ולפי דברינו הלשונות מדוקדקות, כי להביא הוא כמו לאתויי ואינו נופל רק אם הוא הוספה לאיזה דבר, ולכך בן זומא דדריש מיני' לילות ולולי הדרש הזה אין חיוב לזכירת יצ"מ בלילות כלל, והדרש הזה מחדש דבר מכל וכל שצריכין להזכיר יציאת מצרים בלילות מש"ה אמר סתם כל ימי חייך הלילות ולא שייך להביא שאין זה הוספה לאיזה דבר, אבל חכמים שאמרו כי תבת כל באה לדרוש לימות המשיח הרי היא רק הוספה, על זכירת שעבוד מלכיות כדאמר בגמ' התם א"ל בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והכתיב לא יאמר עוד חי {חסר תיבת ה'} אשר העלה ואשר הביא את ב"י מארץ מצרים כי אם וגו' א"ל חכמים לא שתיעקר יצ"מ ממקומה אלא שעבוד מלכיות עיקר ויצ"מ טפל, א"כ היא הוספה לזכירת שעבוד מלכיות, א"כ מדוקדק הלשון להביא, ולכך נוסף שפיר הלמ"ד לימות המשיח כלומר אל ימות המשיח להביא להוסיף גם זכירת יצ"מ, אבל להביא ימות המשיח היה משמע שכל ענין ההזכרה ימות המשיח בא לרבות ע"כ הוסיף למ"ד לימות המשיח כי זכירת יצי"מ מתרבה נוסף לזכירת ימות המשיח שעבוד מלכיות] אבל לפי מאי דמשני דאי אפשר לאוקמא קרא רק בנחש לחוד מאי לשון לאתויי אלא הו"ל למימר אלא ההוא בנחש משתעי, ע"כ נראה לי בכונת הסוגיא דסנהדרין ופרש"י שם דקושיית הגמ' וכונת רש"י כך היא, דפריך מדכתיב ובכל חיה הרומשת ע"כ שהוא לאכילה דאי למלאכה חיות בני מלאכה נינהו בתמיה, פי' נהי דבהמות אפשר למלאכה אבל כיון דכתיב חיה ע"כ חיה ממש נמי בכלל דאי אפשר שיבוא השם חיה במקום שחיה משוללת לגמרי, והא דאמרינן דבהמה בכלל חיה היינו שגם בהמה בכלל חיה אבל חיה ממש ודאי בכלל, ואי איתא דלא הותר בשר לאכילה לאדה"ר וקרא ורדו בכל חיה הרומשת קאי למלאכה א"כ לא יתכן רק בבהמה לחוד אבל בחיה הוא נמנע המציאות א"כ מאי כתיב חיה, וזו כונת רש"י ואי למלאכה חיות בני מלאכה נינהו, פי' נהי דבהמה היא למלאכה אבל חיות אינן בני מלאכה ומדהוציא הכתוב לשון חיה משמע דגם חיה בכלל, וע"כ שהוא לאכילה, ומשני ההוא לאתויי נחש, פי' מדכתיב הרומשת שהוא זוחל ורוחש על הארץ וקרי לה ג"כ חיה ע"כ דהכתוב משתעי בנחש דאי ברמשים אחרים אינם בכלל חיה, וחיות אינם בכלל רמש, אלא ע"כ דבא לאתויי נחש דאית ביה תרתי קודם הקללה היה חיה הולך על רגליו, ואח"כ נעשה רמש, ובאור כונת הגמרא כך הוא דשפיר משתעי קרא למלאכה היינו בבהמה שהיא בכלל חיה, ומאי דקרי לה בשם חיה הוא לאתויי נוסף על בהמה גם מין חיה הוא הנחש קודם שנתקלל, ולפי זה דכלל הכתוב משתעי למלאכה ולבהמה ולשון חיה הוא רק לאתויי נחש א"כ שפיר דכתב רחמנא לשון ובכל כיון דמיירי העיקר בבהמה וכמה מינים בבהמות ועל מינים הרבה נופל לשון ובכל, גם מדוקדק לשון הגמרא לאתויי נחש כלומר להוסיף על בהמה, ומה שהוכרח לאוקמי למלאכה ובנחש שהוא דוחק גדול שהנחש לא היה ראוי למלאכה רק לשעה מועטת, גם א"כ אין בכלל חיה שום מין חיה מלבד הנחש בלחוד, ולא ניחא לי' בפשוט לאכילה ונכללו כל בהמה וחיה בכלל כסברת המקשן, הוא משום שהכתוב מכריח כן כדאמרן דקרי לי' חיה וקרי לי' הרומשת שהוא קטן וזוחל על הארץ, ע"כ שהוא רמז להנחש דתרווייהו בו מתחלה היה בכלל חיה ולבסוף נעשה רמש, והברכה דורדו היא גם לזמן הקודם טרם שנתקלל, היוצא מדברינו דעיקר הוכחת הגמ' לאוקמא למלאכה ולאתויי נחש מדקרי לי' הרומשת שהוא קטן, ועתה עולים דברי התוס' כהוגן דמדאוקמא ובכל חיה הרומשת זה הנחש מוכח דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כנחש שהולך על גחונו, דאי איתא דלשון רמישה הוי בגדולים, מאי משני הגמ' דבנחש איירי וקודם שנתקלל דדחוקא הוא, הלא יותר יש לפרש כהמקשן לאכילה וכל החיות בכלל, אלא ע"כ משום דקרי לי' הרומשת וא"כ מוכח שפיר דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כנחש וכו', ובאמת גם בלי כל אריכות הדברים אפי' לפי הבנת העולם בסוגיא דסנהדרין יש להעמיד דברי התוס' כדברינו שההוכחה היא בהא דסנהדרין מהא דכתיב הרומשת מוכח דקמיירי בנחש ולמלאכה דאי לאכילה ובשארי חיות אמאי קרי לי' הרומשת שהוא קטן ורוחש על הארץ, וכיון שהוכחת התרצן דקמיירי בנחש היא מדכתיב בי' הרומשת הרי מוכח כקושיית התוס' דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש, רק מדי דברי בסוגיא דסנהדרין העליתי מה שנ"ל לחדש בבאור הסוגיא ופרש"י שם.
חסלת פרשת קדושים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה