רוח חכמים - פרשת ראה

רוח חכמים על פרשת ראה מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

את הברכה אשר תשמעו, פרש"י על מנת אשר תשמעו, השפתי חכמים ממציא קושיות ופרוקים שלא היו ולא נבראו, וכתב דק"ל לרש"י דאשר תשמעו משמע שישמעו בודאי וז"א דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולפי הנחתו דאשר תשמעו משמע דבודאי ישמעו, א"כ עדיפא הוה לי' להקשות מיני' וביה דא"כ איך בא התנאי השני אם לא תשמעו כיון שברור הדבר שישמעו, גם ההנחה עצמה קלוטה מן האויר, כי הוא בעצמו מביא תוך כדי דבור דאשר משמע גם לשון אם, כמו שהביא קושיית הרא"ם למה לא פרש"י אשר שהיא כמו אם ולמה פי' על מנת, ואני לעצמי לא על הש"ח אתפלא כי דרכו בכך לנטות מן דרך הישר, כי אם על הרא"מ, איך לא שם לבו למה שכתב רש"י מקודם בסמוך ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל, א"כ אינו מדבר על אודות קיום הברכה והקללה כי אם ישמעו תתקיים בהם הברכה ואם לא ישמעו תתקיים הקללה, כי אם מדבר על נתינת הברכה והקללה, שכך וכך יאמרו הלוים על ההרים ההם בבואם לארץ, ואלו היה כתוב את הברכה אם תשמעו או תתפרש אשר תשמעו כמו אם תשמעו, משמע שאמירת הלוים תלויה בתנאי אם ישמעו יאמרו הברכות על הר גריזים ואם לא ישמעו יאמרו הקללות על הר עיבל, והלא אמירת הלוים הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל היא מצוה החלטית שיעשו כן בבואם אל הארץ, והתנאי הוא רק בקיום הברכה והקללה לאחר זמן, אם ישמעו יתקיים הנאמר בהר גריזים ואם לא ישמעו יתקיים הנאמר בהר עיבל, וכיון שפרש"י מקודם דהענין משתעי על סדור הברכות והקללות ואמירתן אי אפשר לפרש אשר כמו אם או למכתב בהדיא אם, דעל סדור הברכות והקללות נצטוו צווי מוחלט, ולכך מפרש רש"י אשר תשמעו על מנת, לתכלית ולמטרה שישמעו, ולשון על מנת תוכיח כן דקאי על העתיד כדי שיעשה אח"ז כך וכך, ואלו ידבר על קיום הברכה והקללה שהוא אחר השמיעה או המיאון, איך נופל ע"ז לשון על מנת שישמעו, הלא השמיעה קודמת ומחמתה תתקיים הברכה, הלא מוכח מלשון רש"י דהענין נמשך על לכתחלה על סדור הברכות מראש, ולא על קיום הברכה, ולכך פי' אשר תשמעו על מנת שתשמעו, אבל אצל הקללות אי אפשר לאמר אשר לא תשמעו על מנת שלא תשמעו, כי החפץ והרצון הוא שישמעו דוקא, לכך כתיב בקללות אם לא תשמעו, וכיון שהקדים אצל הברכות על מנת שישמעו מפני שהענין מדובר בצווי של הלוים, אין לטעות עוד כי אם לא תשמעו שבקללות קאי על קיום הקללות, כי הכל ענין והמשך אחד שהלוים מצווים לסדרם בהחלט, רק צורך סדור הקללות הוא אם לא ישמעו ואז תתקיים הקללה שנאמרה על הר עיבל, ולדעתי הוא באור פרש"י באמת ופשוט.

ובזה נעמוד על כונת המדרש ריש פרשתנו, רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם וגו', והדברים סתומים כי לא אתפריש כאן הודעה ברורה ומפורשת איזה דרך טובה שיבחרו אותה רק נאמרו שני האופנים סתם את הברכה אשר תשמעו ואת הקללה אם לא תשמעו, ואם כונת המדרש מה שמובן מזה ממילא לבחור בברכה כדי לקבל שכר, א"כ קשה למה תלה המדרש הוכחה זו בענין זה של פ' ראה דוקא יותר מבשארי מקומות כאלה, כמו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' ואספת דגנך וגו', השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה וגו', וכן בפ' בחוקותי אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמכם בעתם וגו' ואם לא תשמעו לי וגו' אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו' הלא כתובים שני האופנים ברכה אם ישמעו וקללה אם לא ישמעו, וממילא נשמע שיש לבחר בשמירת התורה והמצוה כדי לקבל את הטוב, ומה ראה המדרש ע"כ לתלות ההודעה באיזה דרך טובה שיבחרו בפרשתנו דוקא, ומ"ש בפי' מהרז"ו דכונת המדרש למ"ש בסוף פ' נצבים החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים וגו' הוא רחוק ודחוק למאד בבאור דברי המדרש, כי המלות ממה שקרינן בענין מוכיחות בעליל שכונתו למה דקרינן כאן בריש פ' ראה, ולא לרמז מה שנאמר ברחוק מקום אחר כמה פרשיות, ולפי מה שכתבנו הדברים פשוטים וקלים דכונת המדרש למה שאצל הברכה כתיב אשר תשמעו ולא נאמר אם תשמעו שהכונה על מנת אשר תשמעו כי תכלית אמירת הברכות והקללות הוא לבחור בברכה, ולפ"ז מבואר הדבר כאן להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, אבל בשארי המקומות שזכרנו נאמרו שני האופנים סתם ולא נתפרש בצדם מי משני האופנים הוא תכלית הרצון לבחר בו, ושפיר תלה המדרש במה שקרינן בענין כאן, והוא מוקדם למ"ש בסוף פ' נצבים נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים.

ומה שיש לדקדק בלשון המדרש לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות, מאי ענין ברכות לרעה, אלא הול"ל לא לרעתכם נתתי לכם קללות, עיין מה שכתבתי בפרשה בחוקותי בעז"ה.

והמשך דברי רבנן אל הקודם לענין הטעמים שאין מפסיקין בקללות, עיין בהגהות רד"ל שחסר כאן מ"ש בירושלמי, ועוד אפשר דכונת רבנן דמשום הכי אין מפסיקין בקללות משום שלא נתנו לרעה רק עיקר תכליתם להטיל מורא ולהפחיד כדי לבחור בטוב, ועל כן אין להפסיק ולסיים בהם כאלו הם גמר הדבר, רק לקרות הקללות כלם יחד בלי הפסק ולבוא לתכלית המבוקש לסיים בברכה שהיא עיקר המטרה, ולפ"ז דברי רבנן הם טעם למה אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כלן.

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' את אלהיהם על ההרים, פרש"י ומה תאבדון מהם את אלהיהם אשר על ההרים, הש"ח פי' דברי רש"י דכונתו למה כתוב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם, והרי אין מחובר נעשה ע"ז לכך פי' ומה תאבדון את אלהיהם, עוד כתב הש"ח דבא נמי להוציא במקום שא"א לאבד כמו העובד לצבא השמים, ודבריו ירצעו את האזן, איך שייך להוציא דבר הנמנע בלא"ה במציאות, אלו היה היכלת לאבד את צבא השמים, אז היה שייך דהכתוב בא להוציא, אבל כשנמנע בעולם מה צריך להוציא, אך מה לנו להש"ח ולעקלקלותיו הלא ביאור פרש"י לדעתי הוא פשוט, שאמר הכתוב תאבדון את המקומות איך אפשר לאבד את המקום ואת הקרקע הלא הארץ לעולם עומדת, ע"כ פי' מה תאבדון את אלהיהם אשר על ההרים, ולא נאמר האבוד וההשחתה על המקום עצמו כי אם על הע"ז אשר שם ונמשך על אלהיהם על ההרים שבסוף המקרא.

רק חזק לבלתי אכל הדם, ברש"י והוא מהספרי, ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו לפיכך הוצרך לאמר חזק דברי ר"י, ר"ש בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמד עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזקך באזהרתו ק"ו לשאר מצות ע"כ, קשה לשמוע פלוגתא זרה כזאת מהפך להפך במה שהעינים רואות וההרגל עומד ומעיד, ממה נפשך אם גלוי וידוע בטבע להתאוה תאוה לדם ולהיות שטוף לאכלו כדברי ר"י, א"כ איך בא רשב"ע להגיד ההיפך שהדם קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו ואם העינים רואות והנסיון מעיד כי נמאס הוא, איך יאמר ר"י שהיו שטופים באכילת דם עד שהוצרך הכתוב להזהירם להתחזק נגד התאוה, איך יתכן דברים מהופכים מן הקצה אל הקצה מתאוה לנמאס ובענין שידוע ההרגל עכ"פ לצד אחד, והנה לדברי ר"י מוכח הדבר מלשון הכתוב מדכתיב לשון חזק, וכפי טבע בני אדם שגעלה נפשם לאכול דם איזה חזוק צריכין לבלתי אכול דם, ע"כ מוכח לדעת ר"י כי אז בעת הצווי היו שטופים לאכול דם, דדחיק קרא ומוקי אנפשיה, אולם רשב"ע לא ניחא לי' לפרש הקרא נגד הידוע עפ"י הטבע למאס באכילת דם, ואי אפשר לדעתו שהיו שטופים באכילת דם, ואי אפשר לומר כי במצרים הורגלו בכך, כי הלא מכת דם תוכיח כי גם במצרים היה הדם נמאס, שנאמר (שמות ז כד) ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, ואלו היה שם מאכל תאוה למה קצה נפשם לשתות הדם, ע"כ לא ניחא לי' לר"ש בן עזאי לפרש הקרא נגד הגלוי והמציאות שהדם מאוס הוא, ומדקדק בכתוב כונה אחרת מדכתיב לבלתי אכל הדם במקור ולא נאמר בצווי רק חזק לבל תאכל דם, ע"כ מפרש כפי המציאות שהדם נמאס הוא, כלומר נוסף אל בלתי אכילת הדם בטבע מחמת מיאוס, נוסף לזה עוד תתחזק להמנע מזה, והלמ"ד של לבלתי איננו למ"ד הצווי רק למ"ד שאליו כמו אל, פי' אל מניעת אכילת הדם מצד עצמו מצד מיאוס, עוד תוסיף אומץ וחזוק לזה, ועל כן בא אכול הדם במקור כפי מצב הדבר שאיננו נאכל בלאו הכי, וכיון שצווי ההתחזקות בענין זה ללא צורך, לזה דריש רשב"ע לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמד עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו כפי ההרגל הידוע וכפי המרומז בכתוב זה עצמו בלשון לבלתי אכל הדם במקור, הוצרך להוסיף לחזקך באזהרתו ק"ו לשאר מצות, ובזה יש לבאר דברי המדרש ברבה פ' ויקרא פ"ד אמר ר' יצחק אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא, כי בא בדברי כבושין בתוכחת מוסר שנפשו של אדם הלא קשה באכילת דם דכתיב לבלתי אכול הדם במקור כפי שבארנו כי נוסף על אשר אינו נאכל מצד ההרגל עוד תתחזק בזה, ואת יוצאת וחוטאת גם בזה שהוא נגד התכונה וההרגל.

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך וגו', ידוע מה שדרשו רז"ל על השנות נתון תתן אפילו מאה פעמים והובא ברש"י, ויש להעמיס עוד בכונת הכפל, עפ"י הכתוב (דה"י א כט יד) וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וזהו נתון מה שנתון לך אותו תתן לאחיך האביון ואין זה משלך, ולא ירע לבבך בתתך לחשוב שאתה משל עצמך נותן לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' בכל מעשיך, בשביל זה נותן לך הקב"ה ברכה במעשה ידך למען תתן לדל ואין זה משלך, כאדם השולח דבר לאיש, ולא ירע לבב השליח במסרו ליד הנשלח, ויש לרמז עוד, נתון תתן אם תרבה לתת כמה פעמים, אז ולא ירע לבבך בתתך לו, כי ההרגל נעשה טבע שני שתהיה היד פתוחה תמיד.

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, במשנה (ספ"ק דברכות) ובהגדה של פסח א"ר אליעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, והקשה במהרש"א לא נכתוב לא ה' ולא וי"ו לא נכתוב ימי ולא נכתוב כל ע"כ, ולדידי אין התחלה לקושיתו, דהנה מפרשי המשנה וההגדה הרבים והעצומים כלם עברו בשתיקה ולא בארו לנו את הדרשות האלו של ב"ז וחכמים איך נדרשו מהכתוב הזה, הלא המתבונן אל התכת הכתובים במקום הזה יעמוד משתאה, מאן דכר שמי' כאן הזכרת יציאת מצרים בכל ימות השנה בימים או בלילות, הלא בפסח משתעי ועלה קאי כל הפרשה, שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' וגו' וזבחת פסח לה' וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו', הלא הפרשה כלה היא בענין פסח ומצה, והלשון למען מחייבת שנמשך אל הקודם כי מה שישמרו את חדש האביב לעשות הפסח ולאכול עליו מצות הוא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, וכן פרש"י כאן בחומש במקומו עפ"י הפשט הפשוט, למען תזכור ע"י אכילת הפסח והמצה את יום צאתך עכ"ל, וא"כ מה ענין הכתוב הזה לזכירת מצרים בכל ימות ולילות השנה ואיך תלו ב"ז וחכמים את דרשותיהם במקרא זה, והישוב לזה כי באמת לפי הענין של פסח ומצה בזמנו הקבוע לבד מיותרות המלות כל ימי חייך, ודי שיאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כפרש"י שע"י אכילת הפסח והמצה תזכור את יום צאתך, והוא המשך הקודם שמור את חדש האביב, וכבר מבואר שישמור את חדש האביב תמיד לעשות הפסח, ולאיזה צורך באו המלות כל ימי חייך, ומזה הוכיחו ב"ז וחכמים כי הצווי למען תזכור כולל בתוכו עוד זכרון אחר מלבד פסח, זכרון כל ימי חייך, זכרון בכל יום ויום, ואלו היה כתוב רק ימי חייך היה משמע לב"ז רק ימים וממעט לילות ולחכמים משמע עוה"ז וממעט ימות המשיח, ועכשיו דכתיב כל בא לרבות מה שנתמעט לב"ז לילות ולחכמים ימות המשיח, ואחרי שזכינו להבין ולעמוד על יסוד הדרשה שהיא מיתורא דקרא כל ימי חייך, אין כל שרש וענף עוד לקושיית המהרש"א דלא נכתוב לא ימי למעט ולא נכתוב כל לרבות, דאלו לא היה כתוב כל ימי חייך כלל, הלא פרח הצפור לגמרי, ולא ידעינן כלל להזכיר יציאת מצרים בכל ימות השנה, כי למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים הלא בעצם וראשונה בחדש האביב משתעי באכילת פסח ומצה, ומקור הדרשה לכל ימות השנה הוא רק יתורא דכל ימי חייך, ואיך יחסר העיקר מן הספר, רק בכונת הכתוב אפלגו בן זומא וחכמים.

והיית אך שמח, בגמרא סוכה (דף מח) לרבות ליל יו"ט אחרון של חג שחייב בשמחה, ומדקדקים העולם דתבת אך מיותרת והו"ל למכתב והיית שמח, וביותר קשה דקיי"ל דאכין ורקין מעוטין וכאן הלא בא לרבות ולא למעט, ויש לי להטעים במיני מתיקה, עפ"י הרוח אשר הפחתי במאמר מוזר מגילה (דף ז ע"ב) אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ולפי רוח אומתנו ותכונת עמנו ודרכי תורתנו הלא כמו זר הוא לשמוע צווי כזה להשתכר עד כדי לצאת מן הדעת, ראשית אין זה מדרכי המוסר, שנית שכרות גדולה ועצומה כזאת הלא עלולה להביא לידי סכנה, שלישית במצב כזה הלא יבטל כמה מצות תפלה והוראה באותו היום עד שיתרונן מיינו כי שכור אסור להתפלל ולהורות, ואמרתי לתת רוח לחומר המאמר והלבש אותו מחלצות רעיון דק מרום ונשגב, הנה השמחות מתחלקות לשני סוגים, שמחה שהיא בעצם וראשונה שמחה וששון, כגון המשיא את בניו, הבונה בית חדש, המצליח במסחרו, ויש שמחה שהיא העדר הצרה ולולי היתה צרה ויגון מקודם לא היתה השמחה כלל, כגון החבוש בבית האסורים ויצא חפשי ונקי בהשפטו, או חולה מסוכן ונתרפא, או מי שהיה בסכנה ונעשה לו נס ונצל, כי השמחות האלה אינן שמחות במקורן ושרשן, רק הרעות הקודמות הן הולידו והמציאו השמחות הללו, וההבדל בין שני סוגי השמחות הוא זה, כי השמחה מסוג הראשון שמחה שבמקורה ויסודה, וחפץ בה האדם בכל נפשו ומאדו, ותמיד יתפלל האדם מעודו שיעלה ויבוא ויגיע לזמן שמחה כזאת וישתדל בכל מאמצי כח להגיע אליה, יבקש ויחתור חתירות להשיג השמחה הזאת וכל מעינו בה מראשית היותו לאיש, להשיא בניו, לבנות לו בית, ולהצליח בעסקיו, אבל שמחה הבאה אחרי צער היא שמחה בדיעבד אבל לכתחלה לא יחפוץ בשמחה כזו מוטב שלא יחלה כלל ולא יסתכן ולא יצטרך לשמוח בההצלה, כאשר עינינו רואות ואזנינו שומעות במקרה שתי שמחות כאלה, כשיעשו בעלי השמחה משתה ושמחה ויקדישו קרואים, אזי כאשר ילכו הקרואים לביתם ויברכו את בעל השמחה בצאתם אזי מי ששמחתו מקורית יברכו ויאמרו הלואי שתעשה עוד שמחות כאלה כל ימי חייך, אולם מי ששמחתו על הצלה מאסון יאמרו בהתפטרם הלואי כי שמחה כזאת לא תעשה עוד כל ימי חייך.

אולם ישנם עוד מיני שמחות הבאות אחרי צער ומכאובים ובכל זאת חפצים בהם לכתחלה שיהיה הצער כדי שתבוא השמחה אחרי כן, כגון להוליד בנים שהשמחה באה אחרי צער חבלי לידה, או שמחת הקציר הבאה אחרי צער פזור התבואה באדמה כמה שנאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו (תהלים קכו ה) כי בעת הזריעה הלא מאבד את התבואה וידאג פן לא תגדל ולא יקצר, ובכל זאת בוחרים בזה לכתחלה ומקבלים באהבה מראשית כזאת את הצער כדי שתבוא השמחה אחריו, וזה הכלל אם המצב ההוא שבעת השמחה אפשר להיות גם בלי קדימת צער אזי השמחה היא רק שמחה שבדיעבד אבל מי יחפץ בזה לכתחלה כגון חולה ונתרפא אפשר להיות בריא ושלם שלא יחלה מקודם וכדומה מהשמחות האלה, אבל אם אי אפשר להיות על המצב הזה שבעת השמחה רק עפ"י קדימת הצער אזי כדי להשיג אותו מצב בוחרים לכתחלה גם הצער הקודם יען אי אפשר בלתו, ולכן בלידת בנים וקצירת תבואה אי אפשר במציאות בלי צער מקודם, בלי חבלי לידה אם רב ואם מעט אי אפשר שיולדו בנים ובלי זריעה ופזור תבואה לאבוד אי אפשר לקצור, ע"כ בכל חפץ לבב יבחר האדם גם את הרע הקודם למען הטוב הכרוך בעקבו, יען מן הנמנעות זה בלא זה.

ועתה נחזה לאיזה סוג מן השמחות תתיחש שמחת פורים, לכאורה אין כאן שאלה וחקירה כלל כי היא שמחת הצלה ממות לחיים שנגזר עלינו להשמיד ולהרוג ולאבד ושלא להחיות כל נשמה, ובחסדי ה' נצלנו ונשארנו בחיים, והיא שמחה שבדיעבד אבל לכתחלה מי היה חפץ בזה להיות בסכנה ובאבל גדול, הלואי שלא נצטערנו כלל ולא הוצרכנו לשמוח כלל, ובאופן זה בולטת האהבה למרדכי ולהיפך האיבה והשנאה להמן, מי יתן ולא נולד ולא היה המן במציאות בעולם כלל, אבל כל זה הוא רק אם נשמח רק שמחת הגוף שנשארנו בחיים ולא נשמדנו מעל פני האדמה, והמצב הזה היה אפשר לנו אלו לא נגזרה עלינו גזירת השמד כלל, ומוטב שלא היתה אותה המאורע בעולם כלל, אבל אם נתבונן לקדוש ה' הגדול שנתגדל ונתקדש שמיה רבא ורבים מעמי הארץ מתיהדים ומנשאים את היהודים, וזה לא היה אפשר לראות את היד הגדולה אשר עשה ה' בלי גזירת המן בלי קדימת הצרה, אזי האיש אשר ישמח בשמחת הנפש צריך לקבל באהבה גם את הצער הקודם כמו צער לידת הבנים שאי אפשר זה בלי זה, וכשם ששמחים בהישועה כן צריכין לשמוח גם בהרעה, ולזה התכוון רבא במאמר חייב אדם לבסומי בפוריא, שחייב לשמוח בפורים עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, כלומר שלא תהיה השמחה שמחת הגוף לבד שיש לאראר {צ"ל לארר} את המן והלואי שהיה זורה הרשע מרחם אמו, רק שהשמחה תהיה לשם ה' שנתגדל ונתקדש שם שמים, שלא ירגיש בלבו שנאה להמן רק שגם מעשה המן יהיה לצורך בעיניו, ואין הכונה שבאמת לא יקלל להמן וכי מעשה המן רצוים, רק גדר התלהבות השמחה יהיה כל כך לשם שמים לא למען הצלת הגוף לבד כי אם לשם קדושת וגדולת ה' שהיתה מזה ולא ירגיש הבדלה בענין זה למעשה המן וישמח גם עם הצרה יען כי מאתה היתה נסיבה להקדיש שם שמים ויכלת ה', וכדבר הזה הוא ג"כ בגאולת מצרים אשר לכאורה כל החרדה לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו ורוב ההודיה לה' על הגאולה ועל התמורה אין להם מקור פנימי בלב, כי מאת ה' היתה זאת להוריד אותנו מצרימה, והוא שם מועקה במתנינו, וא"כ מוטב היה אלו לא הגלנו למצרים כלל, אך כל זה הוא אם רק אל זה נביט אל פדות החומר והצלחת החיים הארציים, אבל אם נשקיף מצד התגלות ה' ויכלתו ע"י האותות והמופתים הנוראים והגדולים אשר עשה במצרים, מצד זה נודה לשם ה' על הרעה כמו על הטובה כי שתיהן ענין אחד הוא אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ובסגנון זה יתבאר מ"ש (ישעיה יב א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, והדקדוק בולט דהל"ל אודך כי ישוב אפך ותנחמני אבל מה שייך אודך על הרעה על שאנפת בי, ולפי הצעת הדברים המוקדמים כי ע"י זה זרוע ה' נגלתה כחו ויכלתו א"כ גם הרעה היתה נחוצה, וע"ז אמר אודך ה' כי אנפת בי, אתן הודיה גם על הרעה, וזהו הפכת מספדי למחול לי (תהלים ל יב) והפכתי אבלם לששון (ירמיה לא) לא שיופסק האבל והמספד, רק הם עצמם יהפכו לששון, כנ"ל, וכן בתהלים (קיח כא) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, נותן ההודאה להקב"ה על כי עניתו ג"כ, ומפרש בסיום דברים טעם ההודיה גם על הרעה ומה תועלת בה והלא מוטב לא היה הענוי כל עיקר ולא היה נצרך לישועה, כי עתה נודע כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, לכך יש להודות לשם ה' גם על הענוי, כי בלתו לא היה נודע מעשה ה'.

והנה בשמחת החג פי שנים ברוחה, שמחת הגוף במאכל ומשתה מעדנים ויין, ושמחת הנפש לשמוח במצות ה' בקיום מצותיו, והשמח בשמחת הגוף לבד, כאשר יקרב קץ ימי החג ויזכור כי עוד מעט ישוב לעבודתו, ומאכלו ומשתהו לא יהיו לו עוד יתעצב אל לבו, כי עוד מעט והחג איננו ותענוגיו יתבטלו, אבל השמח בשמחת המצוה בשמחת הנפש יען כי כן צוהו ה' ישמח גם ברגע האחרון כל זמן שחלה עליו המצוה, ורק אחרי כלות הרגל יחדל משמוח, כי אז לא נצטוה על זה, וזהו שאמרו חז"ל והיית אך שמח למעט העדר השמחה, הכתוב בא לרבות ליל יו"ט האחרון של חג שגם אז חייב בשמחה, ובא להורות לנו בזה שלא תהיה השמחה שמחת הגוף והיה כי תקרב יציאת המועד יבוא עצב בלבו כי עוד מעט יפסק משמחתו וילבש רוח כהה, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש שמחת קיום מצות ה', שיש לשמוח כל זמן שהמצוה חלה וקיימת, כל עוד שלא עבר המועד.

חסלת פרשת ראה