רוח חכמים - פרשת אחרי

רוח חכמים על פרשת אחרי מות מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו', פרש"י מה תלמוד לומר (ונוסח הילקוט מה נאמר לו בדבור ראשון) היה ראב"ע מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא א"ל אל תאכל צנון ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צנון ואל תשכב בטחב ולא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, בשפתי חכמים בא ברוב דברים ועם כל האריכות אי אפשר להבין איך הוא מסביר כונת רש"י ז"ל, גם לפי באורו עדיין אין המשל דומה להנמשל כי בהמשל הוסיף הרופא השני שלא תמות כשם שמת פלוני וזרז בזה יותר מן הראשון, ואלו בהנמשל אמר רק ולא תמות אבל מה שמתו בניו לא נזכר בדבריו כי מאמר אחרי מות שני בני אהרן הלא הוא מה שהכתוב מציין הזמן אימתי היה הדבור, אבל במאמרו של משה אין זכר ממיתת בניו, וא"כ חסר בנמשל העיקר ההוספה והזרוז כשם שמת פלוני, וא"כ מה יתן ומה יוסיף המשל ובמה נתיישבה הקושיא מה תלמוד לומר, או כלשון הילקוט אין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון, אך האמת תורה דרכה כי שגה הש"ח בהבנת רש"י ועמל בדי ריק להעמיד בכונת הכתוב דברי שני הרופאים, ועל כן נטה מני אורח הפשט, אבל באמת לאיזה צורך להכתוב להגיד כדברי הרופא הראשון שאין בזה זרוז, ראב"ע המשיל לשני רופאים למען נרגיש ההבדל שהשני זרזו להחולה יותר ולפ"ז נאמר בכתוב כהרופא הטוב שבהם היינו כרופא השני, ולא כהראשון אשר לא השכיל לזרז כראוי, וע"כ לא דברה תורה גם היא בסוג הראשון רק כמו השני, אבל כדברי הרופא הראשון אין זכר בכתוב כלל, אדרבא המשל בא לגנות את הרופא הראשון כי לבו צפון משכל ואין לדבר כן, ואיך אפשר שתדבר התורה גם היא כמהו, אלא המשל בא לבאר שדברה תורה בלשון הרופא החכם, והכונה כי המלות אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו אינם לציין זמן הדבור אימתי היה, רק הן הם עצמם הדברים שדבר הקב"ה, ויתפרש אחרי כמו כיון או יען, כמו אחרי הודיע ה' אותך את כל זאת (בראשית מא לט) וזהו וידבר ה' אל משה וזה הוא הדבור, אחרי מות שני בני אהרן, פי' כיון שמתו בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו על כן ויאמר ה' למשה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו' ולא ימות כשם שמתו בניו שזכר מקודם, וזהו שמסיים לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, פי' לכך כדי לזרז כדמיון הרופא השני החכם נאמר אחרי מות, שהדברים האלה הם ממש דמיון ההוספה והזרוז מהרופא השני שבמשל והמלות אחרי מות וגו' הן עצמן מאמרו של הקב"ה ועולה הנמשל עם המשל בקנה אחד.

בזאת יבוא אהרן וגו' פרש"י ואף זו לא בכל עת כי אם ביוה"כ, והקשה הש"ח שכבר פרש"י גבי בענן אראה שהוא יוה"כ, ומפטפט דברים להשיב ע"ז, ועזב את הפשוט כדרכו, כי שם גבי בענן אראה פי' רש"י שני פירושים פי' אחד עפ"י הפשט כי בענן אראה כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ומסיים שזהו לפי פשוטו, ופי' שני עפ"י דרש ומדרשו כי אם בענן הקטרת ביוה"כ עיי"ש מפורש ברש"י, וא"כ רק לפי פרש"י השני שם ומדרשו כו' משתעי הכתוב ביוה"כ, אבל לפי פירושו הראשון פשוטו של מקרא לא מיירי הכתוב שם ביוה"כ כלל, ולפי שהולך רש"י ומפרש פשוטו של מקרא צריך לפרש כאן כי בזאת יבוא אהרן הוא ביום הכיפורים.

בגמרא מועד קטן א"ר אמי מפני מה נסמכה מיתת נדב ואביהו ליוה"כ לומר לך מה יוה"כ מכפר אף מיתתן של צדיקים מכפרת, ור"א אמר למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת ע"כ, ויש להבין מה הוסיף ר"א על ר' אמי ומה הנפקותא מזה לזה, ונראה בכונת המאמר עפ"י הידוע בבאור מאמר הכתוב (ישעיה נז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק שיש בזה שני הפכים שיכפר על הרעה ושלא יראה ברעה, ודא ודא חדא היא, אם החיים יתנו אל לבם מיתת הצדיק ויתעוררו מזה לתשובה להשכיל להיטב את מעשיהם לתקן את אשר עותו אז ממילא מיתת הצדיק לכפרה וגרמה להסיר חרון אף וכעס ולא תבוא הרעה, אבל אם הצדיק אבד ואין איש שם אל לב, איש לבצעו מקצהו ולא יעזבו דרכם ועלילותיהם הרעות, והרעה מוחלטת לבוא בפועל באמת, אז מפני הרעה קודם הרעה נאסף הצדיק לבל יראה ברעה, והוא דבר המובן מעצמו כי באופן זה עוד יגדל עון הדור ויחטא בכפלים, כי גרמו בחטאותם גם במיתת הצדיק כי אלמלא חטאו לא היתה רעה עתידה לבוא ולא היה להצדיק למות שלא יראה ברעה, ושני חלוקי האופנים האלה הם בין כפרת יוה"כ לכפרת פרה אדומה יום כפור מכפר בהחלט שבני ישראל יוצאים בדמוס ועל כן נקרא יום הכפורים, וכמפורש בכתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', אבל בכפרת פרה אדומה נמצא גם ההיפך לטמאות, כי במקום שאינה מכפרת עוד מטמאות, שמטמאה טהורים ומטהרת טמאים, וזו היא שהוסיף ר"א על ר' אמי שאמר מפני מה נסמכה מיתת נדב ואביהו ליום הכפורים לומר לך מה יוה"כ מכפר ויוצאים נקיים ובדימוס כך מיתת הצדיקים מכפרת, וזהו האופן הראשון כי מפני הרעה נאסף הצדיק לכפר על הרעה כיום הכפורים שהוא לכפרה, ובא ר"א להוסיף אופן השני למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, פי' באותו אופן ובאותו סוג שפרה אדומה מכפרת שיש בה גם ההיפך שאם אינה מכפרת עוד היא לגריעותא שמטמאת, כך באופן זה הוא ג"כ במיתת צדיקים שאם אינה מכפרת כגון אם אין איש שם אל לב מיתת הצדיק, יש בזה עוד הוספת חטא על פשע, לא זו שמיתתו אינה מכפרת אלא אף זו כי עוד יגדל עון הדור ודמי הצדיק עליו יטוש ר"ל, והוא בבחינת פרה האדומה.

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, שנינן במשנה שלהי יומא (דף פה ע"ב) דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל ע"כ, ויש להעיר איזה סמיכות היא דברי ר"ע אל הקודם לדרשתו של ראב"ע שחברו להם יחדיו, דמשמע דטהרת ההזאה וטהרת המקוה שאמר ר"ע יש לזה ענין למה שלפניו לענין העבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו שדרש ראב"ע, ועוד קשה הקושיא המורגלת בחז"ל מאי ואומר, וקרוב אל הדעת כי ההבדל שבין טהרת ההזאה לטהרת המקוה הוא אותו ההבדל שבין הכפרה על עבירות שבין אדם למקום ובין הכפרה על עבירות שבין אדם לחבירו, כפרת עון למקום דומה לטהרת ההזאה וכפרת עון איש לזולתו דומה לטהרת המקוה, טהרת ההזאה באה להנטמא בשב ואל תעשה מצד הנטמא, הוא עומד ואינו עושה והכהן הוא הפועל שמזה עליו, כך עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עליו בלי מעשה ופעולה מצד החוטא, רק יומא קא גרים ועצומו של יום מכפר, אבל טהרת המקוה היא טהרה שיש בה מעשה, כל מעשה הטהרה להמציא לו מקוה לטבול א"ע רק הטמא יעשה בעצמו, כך עבירות שבין אדם לחבירו על החוטא לעשות פעולה ומעשה לרצות את חבירו, ולפי זה ענין אחד הוא מה שדרש ראב"ע עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, עם מאמר ר"ע בענין שתי הטהרות של הזאה ושל מקוה ולכך קסמיך אחר דרשתו של ראב"ע מה שאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין כונתו בעבירות שבין אדם לחבירו שאתם בעצמיכם ע"י פעולתכם תטהרו, ומי מטהר אתכם הכונה להכפרה שהקב"ה מכפר מצד עצמו בלי פעולה מצד מקבל הכפרה זהו בעבירות שבין אדם למקום, ומרחיב הדברים להביא שני כתובים לשני הענינים ובמאי דסיים פתח, להטהרה שהקב"ה מכפר מעצמו בעבירות שבין אדם למקום מביא הכתוב שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, שאני אזרוק עליכם לטהר אתכם ואתם לא תעשו מאומה ותהיו טהורים, ולטהרה השניה שיטהרו את עצמם בעבירות שבין אדם לחבירו מביא כתוב אחר וזהו ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים באותו האופן שהמקוה מטהר את הטמאים שהם בעצמם יעשו פעולת הטבילה, אף הקב"ה מטהר כזה את ישראל שהם בעצמם יעשו מעשה הטהרה וזהו בעבירות שבין אדם לחבירו שאינו מספיק שב ואל תעשה והכפרה אינה באה מעצמה רק שיפייס אותו או ישיב לו את גזילתו.

אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, כמה מן הקושי במאמר זה. א) כל המקרא כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ כלו מיותר, כי הם המה הדברים שנאמרו כבר בראש הענין כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ותקיא הארץ וגו' ועל כן יזהירם ושמרתם אתם את חקותי וגו' ולאיזה צורך חזר ואמר נתינת הטעם כי את כל התועבות האל וגו' עוד הפעם. ב) ולא תקיא הארץ בטמאכם אותה, הדברים הם היפך הכונה כי ולא תקיא הארץ נמשך אל הקודם אל ושמרתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות האלה, ובאופן זה כשלא יטמאו לא תקיא הארץ אותם אבל בטמאם אותה בודאי תקיא הארץ אותם, וזהו תכן כל הפרשה, ואיך נאמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, והל"ל ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה וגו'. ג) סוף הענין כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' אין זה מעין תחלתו, פתח בהקאה וגירוש מן הארץ וסיים בכרת, ובתורת כהנים מפרש ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ועמם בשלום, הלא מפורש שאין זה גלות.

אולם נתבונן אל שמוש הכתוב כאן הגירוש בלשון הקאה ולא אמר לשון גירוש ממש שיגרשו מן הארץ, ופרשוהו רבותינו ז"ל מובא ברש"י ולא תקיא הארץ וגו' משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאינו עומד במעיו אלא מקיאו כך א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, ובילקוט ותקיא הארץ את יושביה כאדם המקיא את מזונו, ולכאורה מה בא להוסיף בבאור מלת הקאה, הטרם נדע מה היא הקאה, אולם באו להסביר בזה כי גירוש ופליטת הארץ את החוטאים אין זה רק עונש מרצון אדוני הארץ, אלא הוא מצד הטבע בבחינת הקאה הבאה מצד הטבע כי לא יוכלו המעיים לכלכל את המאכל ההוא, כן הארץ מצד תכונתה בעצם תגעל בתועבות הגוים ובשקוציהם ותפליט אותם, וכאמרם ז"ל (ב"ב קנח ע"ב) אוירא דא"י מחכים, החומר שלה זך ומצוחצח ותכונתה מרום ונשא מאד, ובאו חז"ל במשליהם להטעים לנו מה שכתוב בלשון הקאה כי זה הוא באמת בסוג הקאה, כדמיון איש הענוג ורך בן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, שאינו מצד הרצון וההסכם רק מצד הטבע, בבחינה זו היא גם בארץ ישראל לא תוכל שאת עובדי אלילים ועושי תועבה ותנערם מעליה לא בגדר עונש לבד רק כטבע ההקאה ממש כאדם המקיא את מזונו, ואולי הוא המכוון בדברי הספרי פ' עקב, ארץ מצרים בין עושין רצונו של מקום בין אין עושין רצונו של מקום הרי לכם ארץ מצרים ארץ ישראל אינו כן אם אתם עושין רצונו של מקום הרי לכם ארץ כנען ואם לאו הרי אתם גולים מעליה וכן הוא אומר ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ויש לדקדק למה מביא הספרי ראיה על הגירוש מקרא זה ולא תקיא, שמכלל הלאו נשמע ההן, ולא הביא מקרא אחר שמפורש בו הגירוש כמו ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה (דברים יא יז), ולדברינו באור הענין הוא כי בכל הארצות אין הבדל מפאת הארץ עצמה בין מעשה טוב לרע ואפי' אם יושביה אין עושין רצונו של מקום הרי לכם ארץ מצרים כלומר הארץ מצדה תכלכל בתוכה גם עוברי עבירה והארץ לפניכם תמיד ולא תגרשו מעליה, והעונשים על החטאים יהיו באופנים אחרים, אבל ארץ ישראל אינו כן כי זולת צד העונש הנה היא בעצמה מצד תכונתה וקדושתה לא תוכל כלכל בתוכה את החטאים בנפשותם, על כן אם אתם עושים רצונו של מקום כסגולת הארץ הרי לכם ארץ ישראל ואם לאו הרי אתם גולים מעליה כי הארץ לא תוכל שאת כזאת, ולכך מביא הספרי לזה את הכתוב ולא תקיא וגו', כי בלשון הקאה מבוארת הכונה שזהו מפאת תכונת הארץ כבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו', ובילקוט (קהלת א) מלך בירושלים שזכה למלוך במקום מלכות ר"ל שהמקום מצד עצמו הוא מלכות על כל המקומות מלבד עלויו מן החוץ מן הזולת בהיותו מקום מושבו של מלך ועיר הבירה, המקום הקדוש הזה עלויו מתוכו.

והנה נודע לכל טבע ההקנאה {צ"ל ההקאה} כי אם יתן רופא לחולה איזה סם להקיא אזי בתחלה בקחתו מן הסם פעם אחת או שתים יקיא, אבל אחרי התרגלו אל אותו הסם יעמוד מלהקיא עוד, ואם כן יש לטועים מקום לטעות ממה שנאמר אצל הארץ לשון הקאה כי כן גם בארץ כל טבע ההקאה לה, כי רק בתחלה קאה את הגוים הראשונים, אבל אחרי שכבר נעשו בה התועבות ההנה התרגלה בכך ולא תקיא עוד, וממה שנאמר בלשון הקאה להורות שתפלוט מצד תכונתה, מזה ילמדו כזאת שהוא בגדר הקאה ממש, שבדיעבד אחרי שכבר הוטמאה לא תקיא עוד, ויורו להם היתר כי לא יקרם את אשר קרה להגוים אשר לפניהם מטעם זה כי כבר הורגלה בזה, ועל דרך זה לדעתי הוא באור המשנה שלהי יומא, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי כל חטא ועון הוא שקוץ משומם ותועבת נפש, ובתת החוטא אל לבו ישוב בתשובה ויקוץ בו ויקיא אותו, כי גם נפש החוטא אותה רע רק מצד התאוה אבל לא שהחטא עצמו יותן {אולי צ"ל יוחן לשון חן ור"ל שמוצא חן בעיניו} בעיניו ובסור ממנו תאותו אז החטא תועבת נפשו ויתנחם עליו, אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב ושונה באולתו כמה פעמים נעשית לו כהיתר ואינה מתועבת עוד בעיניו כי ההרגל נעשה טבע שני, ועל כן לא תני במתניתין כי באופן זה אין מקבלים ממנו תשובה, כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, ושערי תשובה לא ננעלו עולמית, רק דייק בלישנא אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שממילא לא יבוא לידי כך לעשות תשובה כיון שהורגל בכך ונעשה לו כהיתר, כן בענין ארץ הצבי אשר עדינה ורכה היא מטבעה ותכונתה להקיא את יושביה העושים תועבה כבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו' אשר מהתענג ומרוך לא יוכל לסבול דבר מאוס כן הארץ מצד סגולתה וטבעה לא תוכל שאת עושי תועבה ותקיא אותם ממש כאדם המקיא דבר נתעב ונאלח, א"כ פן יפתה לפ"ז לבב ישראל לאמר שלום יהיה לנו כי בשרירות לבינו נלך אחרי שכבר קדמונו גוים במעשים מתועבים ואם כי הקיאה אותם הארץ ותשלחם כי לא יכלה להחזיקם בתוכה, אבל בדיעבד ההרגל נעשה טבע שני ופסקה ממנה הקאה הטבעית ולא תקיא עוד אותנו כאשר קאה את הגוי אשר לפנינו, עוד זאת יש לטעות בלשון הקאה שההוראה היא על מעלת הארץ מצד עצמה כי לא תוכל לכלכל המעשים הרעים כבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו', וא"כ יש מקום לטעות כי המעשים מתועבים רק מצד המקום אבל לולי זאת אין בהם מצד עצמם כל און וכל חטאת, כדמיון עשיר שיש לו עליות מרווחים תאים ואולמים בתי אוכל ובתי מבשלות, והיה אם יזיד עבדו להשתמש באחד מהיכליו המקושט בעדי עדיים בציצים וצעצועים לעשות שם כל מלאכה נמבזה ונמס מלאכת הבשול וכדומה ויטנף את החדר ההוא, הלא יכה האדון את עבדו שוק על ירך על עשותו הדבר הזה, והחטא הוא רק מפאת המקום, אבל לא שעבודת הבשול עצמה בעיני האדון רע, וההבדל בזה בשני דברים. א) אם העבודה ישרה מצד עצמה יש לעשותה במקום אחר. ב) כי אחרי שכבר זהם את החדר וטנפו ושחת הדרו, יהיה אותו החדר בדיעבד לבית המבשלות גם מן הוא והלאה, כבן שובב היוצא ביום השבת לבוש בבגדי שבת שלו והתגולל בם בחוץ ברפש וטיט וילכלך אותם עד מאד הלא יסר ייסרנו אביו, אבל בדיעבד כאשר שחת את המלבושים יהיו קבועים מאז לבגדי חול, כן ידמו בנפשם כי ככל החזיון הזה גם בארץ קדשנו, אם גם אמת נכון הדבר כי מעשה הגוים אשר ישבו בארץ כנען היו רעים, אבל אין זה רק מצד המקום, וא"כ. א) אחרי שכבר הוטמאה ונתלכלכה אין לדקדק עוד ויכולים אח"ז באי הארץ החדשים לעשות המעשים הרעים ההם, והארץ לא תקיא עוד. ב) כי יוכלו לעשות המעשים הרעים ההם בארצות אחרות שאין המקום גורם לעונש ורעה לא תבוא אליהם, ולשון הקאה הוא שיוליך תועה את דעתם לחשוב מחשבה זרה כזאת, לזאת בא הכתוב להסיר מלבם את אבן הטועים הזאת, ולא ישיאו אותם משאות שוא ומדוחים כאלה, כי נהפוך הוא כי ידקדק הקב"ה בעונש ישראל יותר מבעונש הגוים אשר לפניהם, כי אצל העמים שלפניהם העונש הוא רק ההקאה והגירוש מארצם, ועונש כללי זה אין לו מקום רק אם הגוי כלו או רובו יתעב עלילה כי אז יגלה הגוי כלו בראש גולים או ישמדו מן הארץ, אבל אם יחידים או מקצת העם ישחיתו דרכם אין מקום לעונש הגלות לכל העם כלו, אבל עם ב"י לא יאחר הקב"ה לשלם לעושה הרע דוקא עד שתתמלא סאת העם כלו בהקאה וגלות מארצם, רק אפי' כל חוטא בעצמו וכל נפש החוטאת בפרט ענוש תענש תיכף בעונש הנוגע להחוטא בעצמו בעודו בקרב עמו וארצו, יען כי המעשים בעצמם רעים ולא רק מצד המקום, ועל כן גם בבואם אחרי הגוים שכבר טמאו את הארץ יענש כל אחד בפרט בעשותו את אלה, מזה תבינו משפט כי לא הוקל עונם מהגוים שקדמום, כי גם אחרי גורשו מן האדמה מקבל כל חוטא ענשו בעודו בארצו ולא הותרה הרצועה, וא"כ מובן כי אם יתפשטו העונות האלה בכל העם כלו יקבל העונש הכללי ותקיא הארץ אותם.

ועתה נבוא על סדר הכתובים, אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, נטמאו בעצמם וגם ותטמא הארץ, ודריש עלה בת"כ מלמד שהארץ מטמאת ע"י הדברים האלה, כי זהו נגד תכונתה וטבעה, ועל כן ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ונאמרה לשון הקאה להורות כי זהו מטבע הארץ עצמה בסוג הקאה, וע"ז פירשו כבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס וכו', וע"כ אל תטמאו כמהם ושמרתם אותם, מדקדק בתבת אתם שהיא מיותרת להורות כי אפי' אתם שתבואו אל הארץ אחרי אשר הוטמאה מהקודמים בכל זאת תשמורו את חוקותי ואת משפטי, ולא יעלה על דעתכם לעשות מכל התועבות האלה מטעם שכבר נטמאה הארץ, וז"ש ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם ומפרש טעם הוראת היתר שלהם כי את כל התועבות האל כבר עשו אנשי הארץ אשר לפניכם וא"כ ותטמא כבר הארץ ואחרי אשר הוטמאה ונתרגלה אל הכיעור הזה תוכל לקיים מעתה בתוכה גם עוברי עבירה ולא יהיה אחריתכם להכרית ולא תקיא הארץ אתכם גם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כטבע ההקאה שאחרי ההרגל נפסקת, או גם מצד האדון ה' צבאות נחשב החטא רק מצד המקום אבל כיון שכבר נתלכלך לא ידקדק עוד אם ישאר המקום בזוהמתו כאשר הוא, אל ישיא אתכם לבכם לטעות זה, כי עוד יתרה יעשה ה' לכם ועוד יכביד דינו עליכם, כי גם כל איש בפני עצמו אשר יעשה מכל התועבות האלה ענוש יענש, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, בעוד עמם שלוים ושקטים על שמריהם, כי התיעוב הוא מצד המעשה עצמו, גם אחרי שנטמא המקום מהקודמים שהיו לפניכם, ומזה שיוסיף הקב"ה לדקדק עמכם יותר מעם הגוים זולתכם לענוש גם הפרט, הלא תבינו כי יש דין וחשבון, תכירו ותדעו מזה כי אם כל העדה תחטא לא יקל ענשכם מעונש כל הגוים להקיא אתכם, ועל כן אל תטמאו בכל אלה.

חסלת פרשת אחרי מות