רוח חכמים על פרשת ואתחנן מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, במדרש פרשה תבוא פ"ז, אר"ש בר נחמני שני דברים גזר הקב"ה אחד על ישראל ואחד על משה, אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה מנין שנאמר הרף ממני ואשמידם ואחד על משה בשעה שבקש משה לכנוס לא"י א"ל הקב"ה לא תעבור את הירדן הזה, ומשה בקש מהקב"ה לבטל את שתיהן, אמר לפניו רבש"ע סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה, מניין שנאמר סלחתי כדבריך, כיון שבא לכנוס לא"י התחיל אומר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, א"ל הקב"ה משה כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי ואשמידם ואתה אמרת סלח נא ונתקיים שלך, ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין, א"ל אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא ע"כ, ולא נגה אור הפשט על המאמר הזה, מה הוא זה אחיזת החבל בשני ראשין, הלא הם שני ענינים שונים ואין אחד נוגע בחבירו אפילו כמלא נימא, ואם בטל הקב"ה ואשמידם ואמר סלחתי כדבריך, יוכל גם לקיים אעברה נא, ולפי דברי המדרש קיום האחד מחייב בטול השני, כשתי כפות המאזנים התלויות בבד אחד שאי אפשר שתעלה האחת בלתי אם תרד השניה, גם יש לדקדק בלשון המדרש ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, מאי ואף שמובנו שגם עתה יהיה כמקדם, והלא הוא ההפך ממש שמתחלה קיים של משה ובטל של הקב"ה ועכשיו יהיה להפך שיבטל של משה ויקיים של הקב"ה, וא"כ איך נופל על זה לשון ואף שהוא השתוות הדבר, והול"ל ועתה מבקש אני וכו' או אבל עתה וכו'.
ונראה לי פשוט כי המדרש נמשך על מעשה מרגלים, ומה שתפס את הכתוב הרף ממני ואשמידם הנאמר במעשה העגל לאו דוקא או שט"ס הוא במדרש וצ"ל ואשמידם הנאמר במרגלים, וראיה ברורה לדבר כי הכתובים שמביא סלח נא לעם הזה וגו' ויאמר ה' סלחתי כדבריך, נאמרו במרגלים, וא"כ על כרחך שערעור הדין הקודם הוא ג"כ הנאמר במרגלים, וא"כ שניהם ענין אחד, מעשה מרגלים ותפלת משה אעברה נא ואראה את הארץ, בענין ביאה אל הארץ הוא, ותפלת משה ואראה את הארץ הטובה היא ההפך ממה שאמרו העם במרגלים למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וגו' נתנה ראש ונשובה מצרימה, הלא הם לא אבו לכנוס לארץ והתאוננו כי ארץ רעה היא, ומשה התפלל על ההפך שהיא ארץ טובה ומשתוקק לכנוס בה, וא"כ תפלת אעברה נא היא קטרוג על התפלה סלח נא, וכל מה שמוסיף להתחנן לעבור ולראות את הארץ, כל מה שהיא חביבה יותר בעיניו ומרבה להללה, כן ירבה וכן יפרץ בזה הקטרוג של מעשה מרגלים, שהם שני דברים הפכיים, כאחיזת החבל בשני ראשין, וזהו שא"ל הקב"ה למשה, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים מפני שהיא ארץ טובה, א"כ ממילא בטל סלח נא, פי' זה גורם קטרוג על מעשה מרגלים, לבלתי סלוח להם, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, ואין לך להתחנן לעבור מפני מעלות הארץ, ולפ"ז מבואר ומדויק לשון ואף עכשיו, כלומר שגם עכשיו ישאר כמקדם שיתקיים סלח נא, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך כדי שעי"ז גם עכשיו ישאר כבתחלה קיום שלך ובטול שלי, ולפי שאמר הקב"ה למשה בלשון ברירה, כפי שיבחר כן יעשה, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, ותלה הדבר ברצונו של משה לקיים ולבטל איזה מהשנים שיבחר, לזאת סיים המדרש, אמר ריב"ל כיון ששמע מרע"ה כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם, ובחר יותר בקיום סלח נא שהוא לטובת ישראל, משיבחור קיום אעברה נא שהיא לטובת עצמו, ובטל טובתו מפני טובת הכלל, ומזה יקח כל איש ישראל לקח לבטל טובתו הפרטית בשביל טובת הכלל.
ויסוד הדרש נראה לי כי הוא מה שאמר הכתוב אחר זה ויתעבר ה' בי למענכם, דלשון למענכם אין לו מובן, כי אם הכונה על חטא מי מריבה הלא משה בעצמו חטא, ורש"י ז"ל פי' אתם גרמתם לי, ואין זה מספיק לתלות בהם, כי אפי' אלו בקשו ממנו מפורש להכות את הסלע, קיי"ל אין שליח לדבר עבירה השליח חייב והמשלח פטור, וק"ו כי לא דרשו ממנו לעבור את פי ה', והיה בידו לקיים מוצא פי ה' לדבר אל הסלע ולא להכותו, ואין בזה אפילו דין גרם, כי גרם שייך רק במי שגורם את המעשה ואת המכשול עצמו, גם מה ענין זה לכאן אל תשובת הקב"ה אל תוסף דבר אלי להגיד מה שהיה כבר בזמן מוקדם מי ומי היה הגורם לזה, ע"כ דריש למענכם לטובתכם, ויש לזה מקום כאן שעל כן לא נתקבלה תפלתו ותחנתו הקודמת כי היה לטובתכם שלא יתבטל סלח נא, ולפ"ז יתפרש למענכם כפשוטו, והטעם נוגע אל התשובה על התחנה, ולפ"ז גם מה שכתוב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו לב) יתבאר בעבורם לטובתם, והוא מה שהתחנן כאן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, ולטובתם לא נתקבלה תפלתו כדברי המדרש, כי אם לא זאת אינו נופל ע"ז בעבורם, כפי שהקשינו על לשון למענכם.
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ וגו', בהמתקת הענין והדברים נראה, כי לדור הראשון דורו של משה, הדור אשר בעיניו ראה מעשה ה' ונפלאותיו בארץ חם שדה צוען, הנסים הגלוים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ואשר שמע באזניו קול אלהים בדברו מלהבות אש בהר סיני, הדור אשר סבבוהו עננים ואכל דגן שמים ושתה מצור החלמיש, לדור הזה אשר ראה כל זאת בעיניו ולא זר, לא חשש להם משה שתחדור כפירה בלבם לכפור בהשגחה חלילה, כי מכל אשר ראו בעיניהם, ובהם בעצמם נעשה מעשה, הלא יכירו וידעו כי הקב"ה הוא משגיח בפרטות עיניו אל יראיו ועיניו משוטטות בכל, אבל כי תוליד בנים ובני בנים אחרי משך כמה דורות ונושנתם בארץ יתחשבו להם שהם נושנים בארץ וכאלו לא היו מעולם במקום אחר, ועולם כמנהגו נוהג, ויעשה פסל תמונת כל, פי' איזה תמונה שהיא, כי מלת כל באה בלה"ק גם על הצמצום והמעוט, הפך מהמובן השטחי הכל, רק מה שהוא, כמו אין לשפחתך כל בבית (מלכים ב ד), ועיין מנחות (דף יא ע"ב) בענין חיסר לבונתה פסולה, ועיין בכורות (דף ג) ואזיל ר' יהודה לשיטתו דכל אפי' כל דהו, ורגיל בחז"ל לקרוא מעוט היותר מצומצם כל שהוא, ובא מלת כל לצמצום ומעוט הדבר, [ובזה יתיישבו כמה מאמרי חז"ל, לדוגמא במגילה (דף טו) כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, והדבר קשה מצד הסברא ומצד המציאות, מצד הסברא אי אפשר שדבר קטן כזה להגיד דבר בשם אומרו יהיה גדול כל כך שיביא את הגאולה שאנחנו מחכים לה זה כאלפים שנה, מה כחו לעשות גדולות כאלה, ומצד המציאות הלא רבים בכל יום ויום האומרים דברים בשם אומרם, והגאולה עדנה לא באה, אבל באמת אין באור המאמר בהחלט כי כל מי שיאמר דבר בשם אומרו הנה הגאולה באה, רק אדרבא מלת כל באה להקטין ולצמצם הדבר, כי אפי' דבר קטן כזה שלפי הנראה מאי נפקא מינה מי ומי אמר אותו דבר, אפי' דבר קטן כזה יש בו כח לסבב דבר גדול אפי' להביא גאולה לעולם, כאשר קרא למרדכי ואסתר, כי ע"י שאמרו בשם מרדכי נתגלגלה הישועה ששאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה ועלה לשררה והמן נתלה על העץ, ע"כ אל יהיה דבר זה קל וראוי להיות זריז בזה, כי מי יודע מה שאפשר להסתבב מזה, ובאה תבת כל על מושגו המהופך על ההקטנה, כאלו אומר קטנות הענין להגיד דבר בשם אומרו מביא גאולה יש בו כח במקרה להביא דבר גדול שבגדולים היא הגאולה, ושמור הדברים כי יועילו להבנת הרבה מאמרי חז"ל,] והמבין יבין כי גם במובן זה אינו יוצא ממובנו הפשוט המקיף את הכל, ואין זה המקום להאריך בזה, והמובן בעניננו תמונת כל, תמונה כל שהיא, ועל הדור ההוא יאמר, העידותי בכם היום וגו' כי אבד תאבדון מהר, הרצון כי מהעונש עצמו תראו ותוכחו כי הכל בהשגחתי ע"י שאאביד אתכם מהר, כי אם תהיה ירידתכם ומפלתכם לאט לאט, לא תשובו מטעותכם ולא תבינו כי ה' פעל כל זאת, ועדיין תתלו מפלתכם בדרך הטבע והמקרה, ע"כ זאת יעשה לכם כי אבד תאבדון מהר במהירות נפלאה ותכירו ותדעו מזה כי הקב"ה הוא אדון עולם והוא המשגיח על כל מעללי איש, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון, לא תאריכו נמשך אל השמד תשמדון שמרחיב בזה דבריו הקודמים מהנפילה המהירות {לכאורה צ"ל ממהירות הנפילה} כי בעת השמד תשמדון לא תאריכו ימים עליה ולא תהיה ההשמדה בהמשך רב ואריכת הזמן כי עד מהרה אבד תאבדון, והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר, נראה כי בזה בא לנחם מעט, והוא על פי מאמרם ז"ל פסחים (דף פז ע"ב) צדקת פרזונו בישראל צדקות עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין אומות רבים, כי עי"ז לא תהיה כליה גמורה ח"ו, [וזה רבות בשנים בארתי בזה דברי הכתוב (אסתר ח ו) איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, שהתעוררתי על חלוקת הדברים לשני ענינים, והיה לה לכלול שניהם עמה ומולדתה כאחד, גם למה אצל עמה אמרה ברעה, ואצל מולדתה אמרה באבדן, אולם על פי הגמרא דפסחים הנ"ל הענין מתבאר, כי אבדן ענינו כליון גמור בלי שארית מאומה, כמו שדרשו בהגדת פסח שלבן בקש לעקור את הכל משום דכתיב בי' ארמי אובד אבי, ואובד יורה השמדה גמורה, עיין בבאורי להגדה בפסקא צא ולמד, והנה על העם כלו בטחה אסתר בצדקת ה' שפזרן לבין אומות רבים שלא תהיה להם כליה גמורה ח"ו, ואין זה רק רעה גדולה שיהרגו רבבות אנשים שבכל מלכות אחשורוש, אבל לשון אבדן אינה נופלת על זה כיון שישארו במלכות אחרת ומעפר אחר יצמחו, אבל משפחה אחת הנמצאה במלכות אחשורוש הלא אפשר שתכחד מן הארץ, וכזאת הגיד מרדכי לאסתר להעיד בה אם החרש תחרישי לעת כזאת רוח והצלה יעמוד לעם היהודים בכלל ממקום אחר, ממלכה אחרת, כי אותם היהודים היושבים בממלכה אחרת ישארו בחיים ומהם תהיה רוח והצלה לקיום האומה ולא תשמד מן הארץ, אבל ואת ובית אביך הנמצאים רק במדינה זו הלא אבד תאבדו מבלי השאיר לכם פליט ושריד, והוא שהפרידה אסתר וחלקה הענין לשנים איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, כי אין לך רעה גדולה מזו שיהרגו כל היהודים שבמלכותו, אבל בכל זאת תואר אבדן על העם כלו אי אפשר גם במצב זה כי עכ"פ תהיה להם פליטה ע"כ תארה רק ברעה אשר ימצא את עמי, ובמולדתה אמרה לענין בפני עצמו ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, כי כל בני משפחתי הלא המה במדינת מלכותך ולהם יהיה אבדן גמור, באין פליט ושריד], וזהו שאמר משה לנחמנו כי לא תהיה השמדה גמורה חלילה, והפיץ ה' אתכם בעמים, והפזור בין אומות שונות יגרום ונשארתם מתי מספר ולא תספו עד כדי מחית האומה מתחת שמי ה', ומדקדק בדבריו אשר ינהג ה' אתכם שמה, הכל בהשגחתו ולא מהנהגת הטבע הוא, ואתם לא תוסרו עוד ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם וגו' ומסיים ובקשתם משם וגו' נסמך אל שלאחריו בצר לך ומצאוך וגו' כי אז בצר לכם תבקשו את ה' אלהיכם, ומוסיף עוד ושבת עד ה' אלהיך, עד כי הבוחן לבבות יעיד שתשובתכם שלמה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל, או ע"ד אמרם ז"ל (יומא דף פו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, וזהו ושבת עד ה' אלהיך שתגיע התשובה עד כסא הכבוד, ומרומז עוד במה שמסיים ושמעת בקולו למה שאמרו ז"ל (שם ע"ב) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, ולזה יאמר שלא תהיה התשובה מיראה רק ושבתי {צ"ל ושבת} עד ה' אלהיך באופן שיהיה ושמעת בעבר בקולו, היינו תשובה מאהבה שיתהפכו העונות לזכיות כאלו עד הנה הלכת בדרך טובים ושמעת בקולו.
ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגו' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, יאמר כי אף אמנם צוה הקב"ה לעשות את החקים האלה וליראה את ה' לטוב לנו ולתועלתנו ולא לטובת עצמו כביכול, כי אין לו צורך בכל אלה ואיננו חסר כל מאומה להשלימהו, כי אם לטובתנו ולהצלחתנו, ועם כל זה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשותם, ותחשב לנו למצוה ולזכות, אולם יש להתבונן אל מה שחזר בסוף הענין ואמר עוד הפעם לפני ה' אלהינו, ולפי הענין הוא מיותר ויספיק כי יאמר כי נשמור לעשות כאשר צונו, ונרחיב מעט הדברים בזה בשומנו לב אל ההבדל בין האדם ובין בעלי החיים זולתו, בענין קבלת טובה מן הזולת, כי המטיב לכל מי שהוא מן היצורים החיים בתתו למו מאכל אשר יאכל או משקה אשר ישתה, וכדומה מהדברים אשר ייטיב לבעל החי לא ידרוש המטיב והנותן מן המקבל תודה והכרת טובה, כי ההודאה והכרת הטובה היא מולדת הדעת והתבונה להכיר כי פלוני עושה עמו חסד חנם, אבל כל היצורים בשגם הם בשר ויוצרם השם השכל ודעת ואין בהם תבונה, ע"כ לא יבוקש מהם מתת תודה, לא כן האדם בעל נפש ורוח דעת ומזמה המכיר ויודע מרגיש ומבחין מה בין קבלת תשלומים בעד עבודה או דבר חפץ המגיע לו במשפט וחוב, לבין קבלת טובה מתנם חנם מצד החן והחסד, ע"כ מוטלת עליו חובה להכיר למטיבו את טובתו ולהשיב לו תודה ותשואת חן, ומרגילים אנחנו את ילדינו הקטנים בקחתם מתנה מאיזה איש מגדנות וממתקים או קשיטה לנשק ידי הנותן ולתת לו תודה, כי הוא מן הנמוס ודרך ארץ המחוייבים עפ"י השכל, אבל מבעל חי לא נבקש ולא נדרוש כזאת כי הוא מחוסר דעת, ואלה הבעלי חיים השומרים אמונים לבעליהם אין זה מצד הכרת השכל להכיר טובה, רק הרגל תועלתם יעשה זאת.
ובהיות כן כי האדם בשגם הוא בעל שכל ובינה מחויב להודות ולהכיר טובה למטיבו ומחוננו, הלא עלינו לשבח לאדון הכל לתת תודה ליוצרנו ב"ה על כל טובה ועל כל הנאה שאנחנו נהנים בעולמו, על כל נשימה ונשימה נהלל יה, כי מידו הכל ומידו נתון לנו כל רגע ורגע צרכנו, כי מתת אלהים הוא בהשגחתו ורצונו, ומה היא הכרת הטובה להקב"ה, היא הברכה שאנחנו מברכים על כל מאכל ועל כל הנאה, וע"ז אמרו ז"ל (ברכות דף לה) אסור לאדם ליהנות בעוה"ז בלי ברכה, כי בלעדי הברכה, תחסר ההכרה כי אותה ההנאה מיד ה' היא והננו כפויי טובה, ויש להטעים בזה מאמר רבותינו ז"ל (סוטה דף ד) כל האוכל בלי נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, ואין הדעת הפשוטה סובלתו להשוות חטא האכילה בלי נט"י לחטא הבא על אשה זונה עבירה חמורה ופרוצה אשר הפליגו בה חכמינו ז"ל הרבה, ולדברינו ישתוו שני החטאים האלה בבחינה אחת, כי כל בעלי החיים בעלי חומר לבד, יאכלו וישבעו וימלאו כרסם לקיומם ולחיותם ולא יבוקש מהם מאומה, אבל מהאדם בעל בינה מתבקש שתצטרף לכל הנאה תודה והכרת טובה לה' המזמין לו את מאכלו ואת הנאתו, וספרי היראים יקראוהו מזון הנפש, כי בעת יזון ויכלכל את החומר יזון ויכלכל גם את הנפש, ומה הוא חלף מזון הנפש, היא הברכה וההודאה לאל עליון על אותו המזון ועל אותה ההנאה כמ"ש הכתוב (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל לא בזה שיאכל הלחם לבדו למלא בטנו כי ירעב ולא בהנאתו החמרית, לא על זה לבד יחיה האדם בבחינת חיות האדם בעל נפש רוממה, כי גם בהמות שדה תובעות את תפקידן ואת מאכלן ומה יתרון לאדם על הבהמה, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ר"ל מפני שיקיים מוצא פי ה' התורה והמצוה, רק מפני זה הוא בגדר יחיה האדם, בבחינת חי מדבר, ובזה יתרונו על הבהמה, ולזאת צוה ה' את הברכה לברך את הלחם לפניו ולאחריו, והברכה היא מזון הנפש, בעת ישביע את גופו משביע גם את נפשו ע"י הכרת הטובה לאדון הכל האל הטוב, והוא שאמרו ז"ל (ב"ק דף נד) הרי שגזל סאה חיטים וטחנה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ, כי ענין הברכה מה היא לתת הודיה לה' כי מידו הכל והוא הנותן לחם לכל בשר והלחם הזה אשר הוא אוכל מאת ה' הוא, וכיון שעבר על מצותיו שצוה לא תגזול והוא גזל, ע"כ שמאמין שאין מזונו מיד ה' רק מאשר תשיג ידו בעצמו וא"כ למה הוא מברך להודות כי מאת ה' הוא הלא סותר א"ע, והרי הוא דומה כגוזל מחבירו ובתפשו בידו נותן תודה להנגזל, הלא אין זה רק להקניט אותו, ככה אם יורה בברכתו שיש להודות לה' כי מידו נתון לו א"כ למה גזל, אין זה מברך אלא מנאץ, ונמלצים בזה דברי בעל ספר אגרת הטיול בתוספת באור על הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והוא כי האכילה הגסה והחמרות {צ"ל והחמרית} בבחינת אכילת החי איננה רק לנפש החיונית להחומר, ובזה נמשלו בני אדם כבהמות נדמו, אבל בהיות האדם בעל נפש רוחנית צריך לזון גם אותה ולכלכלה במחיה וכלכלה רוחנית הנאותה לה לפי מה שהיא, ומה הוא מאכל הנפש, היא הכונה המצטרפת אל האכילה אשר יברך על המזון לה' המזמין לו את מאכלו ואת צידו, ולזאת יהיה המאכל כפול לנפש החיונית והמשכלת יחד, וזה שירמז הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש לכל ד[יי]קא, ר"ל מאכל כזה אשר יאכיל {צ"ל יֵאָכֵל} לשתי הנפשות החיונית והמשכלת יחד, הוא לבדו יעשה לכם, אבל אשר יאכל לנפש הבהמית לבד למלא כרסו לא יעשה לכם, כי מאכל בהמה הוא ולא מאכל אדם באשר הוא אדם, כן בעניני מזון ומחיה וכן ביתר הנאת האדם, יש בצדם חלק השכל, היא העבודה לה' והכרת טובתו, כי מידו היתה זאת לנו, ואסור ליהנות בלי ברכה, כי בלעדה לא תשאר רק ההנאה החמרות {צ"ל החמרית} ומותר האדם מן הבהמה אין, והנה יש לנו לבקש ולמצוא גם בהנאת המשגל איה איפה היא התודה והכרת הטובה להקב"ה, והנה מה שגדור איש ישראל לבלתי חבק חיק נכריה ולבלתי גשת אל אשה זרה בלתי אם אל המזומנת ומקודשת לו לבדו אשר קדש אותה בחופה וקידושין כדת של תורה, זה הוא חלק הנפש והשכל בהנאתו זאת בעשותו כפי התורה, זו היא העבודה לה' והכרת טובתו, אבל הבא על אשה זונה אין במלוי תאותו זאת כל הכרת טובה להקב"ה, ולנפשו לא עשה מאומה כי אם לחמרו למלא תאותו לא יותר, א"כ הבא על אשה זונה הוא סוג אחד עם האוכל בלי נטילת ידים, כזה הבא על אשה זונה הוא רק למלא תאותו כבהמה, כן זה האוכל בלי נט"י ואינו נותן הודיה להקב"ה רק למלא נפשו כי ירעב כבהמה, וא"כ שני הענינים ההם עולים בקנה אחד ובבחינה אחת, ובאמרם ז"ל האוכל בלי נט"י כאלו בא על אשה זונה, אין הכונה להשוותם בחומר החטא ובשעור העונש במאזנים ישאו יחד, רק שני החטאים האלה סוג אחד למו שעושה מעשה בהמה, רק לשם החומר לבד מבלי תת תודה להקב"ה להכיר טובתו, ולשון כל האוכל באה מלת כל על הקטנת הדבר כמה שכתבנו לעיל בסמוך במאמר כי תוליד בנים ובני בנים, ובאורו כי אפי' דבר קטן זה האוכל בלי נט"י סוגו כמו הבא על אשה זונה כפי שבארנו, ומורגש בהמאמר עצמו מתבת כל כי אינם דומים זה לזה והאוכל בלי נט"י הוא ענין קטן לגבי הבא על אשה זונה.
כלל מונח וקים הוא, כי בהיות האדם אחד שהוא שנים, יצור כפול נפש וחומר, על כן גם כל מעשיו ועלילותיו מחויבות להיות כפולות, כל מעשה תהיה עמו מחשבה המכשרת את המעשה לתכלית נרצה, וחלק כחלק יתנו החומר והרוח חלקיהם בכל מעשה איש לפי מהללו, ומי אשר יעשה מעשהו בלי דעת וחשבון הנאותים אל המעשה עליו נאמר תולדותיו לאו כיוצא בו, כי הוליד שלא בדמותו וצלמו כי אם עשה מעשה בהמה שיש לה מעשה ואין לה כל רעיון ואצילות, ועיקר שכר ועונש הוא על המחשבה המצורפת אל המעשה, ואם מעשה הרע הוא באונס נגד המחשבה וההסכמה שבלב אזי אונס רחמנא פטרי' כמאמרם ז"ל במגילה (דף יב ע"א) הם לא פלחו אלא לפנים אף אני אעשה אלא לפנים {לפי הענין צ"ל אף אני לא אעשה, אלא שבלאו הכי ניכר הדבר שהרב המחבר כתב מזכרונו כי לשון הגמ' כך הוא: הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים}, וכן במעשה הטוב אם הוא ככפאו שד ועושה רק מצד ההכרח נגד רצונו ואין לו רק המעשה גם שכר מעשה אין לו, ויש לכון זה בדברי הכתוב (דברים טו י) נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', הרצון נתון תתן ברצון הלב ולא ירע לבבך בתתך לו רק גם הסכמת לבך תהיה אל המתת כי בגלל הדבר הזה המחשבה הטובה יברכך ה', אלו מעשה הטוב או הרע היו טובים או רעים שכר או נזק להקב"ה בעצמו אז היה נערך הגמול ג"כ בעד המעשה, אבל הקב"ה אין לו צורך במעשה האדם, אם צדקת מה תתן לו ואם רשעת מה תפעל, ע"כ אין המעשה מובדלת מזה לזה לגבי קוב"ה רק המחשבה היא חבל מדה למוד בה מעשה אנוש עלי תבל ארצה הטובים הם אם רעים, ובזה נשובה אל הכתובים בפרשתנו, ויצונו ה' לעשות את החקים האלה, והצווי הוא בשביל שני תכליתים. א) ליראה את ה' אלהינו מלעבור מצותיו, ובלי צווי ואזהרה אין מקום ליראה, כי היראה אוחזת בעקב הצווי שמתיראים לעבור על אותו הצווי, אבל באין צווי איך תחול ותתפוס היראה. ב) לטוב לנו וגו' כי שמירת החקים אשר צוה ה' אותנו הם לטובתנו ולקיום חיותנו : והנה כנשמור {צ"ל כשנשמור} לעשות החקים והצווים מפני הטעם השני מפאת היותם טובים לעצמנו ולהצלחתנו, לא תחשב לנו למצוה לתת שכר בעד זה, כי לא למען קיום מצות ה' נעשה אותם כי אם להנאתנו, ולמה יגמל איש בעד מעשיו שהוא עושה לטובת עצמו, ומתי תחשב לנו לזכות ולמצוה רק כשנעשה מצד יראת ה' מפני האימה והפחד מהדר קדשו ית', מפני שהוא דבר בקדשו והוא ציונו לעשותם, וזהו וצדקה תהיה לנו, פי' אף כי הצווי בא בשביל שני טעמים אבל צדקה וזכות יהיה לנו רק אם נקיימם מפני הטעם הראשון, כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו, ר"ל למען שם קדשו, כאשר צונו יען הוא צונו לעשות כן, ולזה התכוון רבינו הקדוש כתובות (דף קד ע"א) שזקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר כי לא נהנה אפי' באצבע קטנה, ואין הדעת תופסתו הלא אכל ושתה, ואיך אפשר שלא נהנה כלום אפילו באצבע קטנה, ולדרכנו הכונה שלא נהנה לטובת עצמו ולהנאתו כלל, רק כל הנאותיו היו לשם שמים.
ונראה לי פשוט כי המדרש נמשך על מעשה מרגלים, ומה שתפס את הכתוב הרף ממני ואשמידם הנאמר במעשה העגל לאו דוקא או שט"ס הוא במדרש וצ"ל ואשמידם הנאמר במרגלים, וראיה ברורה לדבר כי הכתובים שמביא סלח נא לעם הזה וגו' ויאמר ה' סלחתי כדבריך, נאמרו במרגלים, וא"כ על כרחך שערעור הדין הקודם הוא ג"כ הנאמר במרגלים, וא"כ שניהם ענין אחד, מעשה מרגלים ותפלת משה אעברה נא ואראה את הארץ, בענין ביאה אל הארץ הוא, ותפלת משה ואראה את הארץ הטובה היא ההפך ממה שאמרו העם במרגלים למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וגו' נתנה ראש ונשובה מצרימה, הלא הם לא אבו לכנוס לארץ והתאוננו כי ארץ רעה היא, ומשה התפלל על ההפך שהיא ארץ טובה ומשתוקק לכנוס בה, וא"כ תפלת אעברה נא היא קטרוג על התפלה סלח נא, וכל מה שמוסיף להתחנן לעבור ולראות את הארץ, כל מה שהיא חביבה יותר בעיניו ומרבה להללה, כן ירבה וכן יפרץ בזה הקטרוג של מעשה מרגלים, שהם שני דברים הפכיים, כאחיזת החבל בשני ראשין, וזהו שא"ל הקב"ה למשה, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים מפני שהיא ארץ טובה, א"כ ממילא בטל סלח נא, פי' זה גורם קטרוג על מעשה מרגלים, לבלתי סלוח להם, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, ואין לך להתחנן לעבור מפני מעלות הארץ, ולפ"ז מבואר ומדויק לשון ואף עכשיו, כלומר שגם עכשיו ישאר כמקדם שיתקיים סלח נא, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך כדי שעי"ז גם עכשיו ישאר כבתחלה קיום שלך ובטול שלי, ולפי שאמר הקב"ה למשה בלשון ברירה, כפי שיבחר כן יעשה, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, ותלה הדבר ברצונו של משה לקיים ולבטל איזה מהשנים שיבחר, לזאת סיים המדרש, אמר ריב"ל כיון ששמע מרע"ה כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם, ובחר יותר בקיום סלח נא שהוא לטובת ישראל, משיבחור קיום אעברה נא שהיא לטובת עצמו, ובטל טובתו מפני טובת הכלל, ומזה יקח כל איש ישראל לקח לבטל טובתו הפרטית בשביל טובת הכלל.
ויסוד הדרש נראה לי כי הוא מה שאמר הכתוב אחר זה ויתעבר ה' בי למענכם, דלשון למענכם אין לו מובן, כי אם הכונה על חטא מי מריבה הלא משה בעצמו חטא, ורש"י ז"ל פי' אתם גרמתם לי, ואין זה מספיק לתלות בהם, כי אפי' אלו בקשו ממנו מפורש להכות את הסלע, קיי"ל אין שליח לדבר עבירה השליח חייב והמשלח פטור, וק"ו כי לא דרשו ממנו לעבור את פי ה', והיה בידו לקיים מוצא פי ה' לדבר אל הסלע ולא להכותו, ואין בזה אפילו דין גרם, כי גרם שייך רק במי שגורם את המעשה ואת המכשול עצמו, גם מה ענין זה לכאן אל תשובת הקב"ה אל תוסף דבר אלי להגיד מה שהיה כבר בזמן מוקדם מי ומי היה הגורם לזה, ע"כ דריש למענכם לטובתכם, ויש לזה מקום כאן שעל כן לא נתקבלה תפלתו ותחנתו הקודמת כי היה לטובתכם שלא יתבטל סלח נא, ולפ"ז יתפרש למענכם כפשוטו, והטעם נוגע אל התשובה על התחנה, ולפ"ז גם מה שכתוב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו לב) יתבאר בעבורם לטובתם, והוא מה שהתחנן כאן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, ולטובתם לא נתקבלה תפלתו כדברי המדרש, כי אם לא זאת אינו נופל ע"ז בעבורם, כפי שהקשינו על לשון למענכם.
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ וגו', בהמתקת הענין והדברים נראה, כי לדור הראשון דורו של משה, הדור אשר בעיניו ראה מעשה ה' ונפלאותיו בארץ חם שדה צוען, הנסים הגלוים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ואשר שמע באזניו קול אלהים בדברו מלהבות אש בהר סיני, הדור אשר סבבוהו עננים ואכל דגן שמים ושתה מצור החלמיש, לדור הזה אשר ראה כל זאת בעיניו ולא זר, לא חשש להם משה שתחדור כפירה בלבם לכפור בהשגחה חלילה, כי מכל אשר ראו בעיניהם, ובהם בעצמם נעשה מעשה, הלא יכירו וידעו כי הקב"ה הוא משגיח בפרטות עיניו אל יראיו ועיניו משוטטות בכל, אבל כי תוליד בנים ובני בנים אחרי משך כמה דורות ונושנתם בארץ יתחשבו להם שהם נושנים בארץ וכאלו לא היו מעולם במקום אחר, ועולם כמנהגו נוהג, ויעשה פסל תמונת כל, פי' איזה תמונה שהיא, כי מלת כל באה בלה"ק גם על הצמצום והמעוט, הפך מהמובן השטחי הכל, רק מה שהוא, כמו אין לשפחתך כל בבית (מלכים ב ד), ועיין מנחות (דף יא ע"ב) בענין חיסר לבונתה פסולה, ועיין בכורות (דף ג) ואזיל ר' יהודה לשיטתו דכל אפי' כל דהו, ורגיל בחז"ל לקרוא מעוט היותר מצומצם כל שהוא, ובא מלת כל לצמצום ומעוט הדבר, [ובזה יתיישבו כמה מאמרי חז"ל, לדוגמא במגילה (דף טו) כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, והדבר קשה מצד הסברא ומצד המציאות, מצד הסברא אי אפשר שדבר קטן כזה להגיד דבר בשם אומרו יהיה גדול כל כך שיביא את הגאולה שאנחנו מחכים לה זה כאלפים שנה, מה כחו לעשות גדולות כאלה, ומצד המציאות הלא רבים בכל יום ויום האומרים דברים בשם אומרם, והגאולה עדנה לא באה, אבל באמת אין באור המאמר בהחלט כי כל מי שיאמר דבר בשם אומרו הנה הגאולה באה, רק אדרבא מלת כל באה להקטין ולצמצם הדבר, כי אפי' דבר קטן כזה שלפי הנראה מאי נפקא מינה מי ומי אמר אותו דבר, אפי' דבר קטן כזה יש בו כח לסבב דבר גדול אפי' להביא גאולה לעולם, כאשר קרא למרדכי ואסתר, כי ע"י שאמרו בשם מרדכי נתגלגלה הישועה ששאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה ועלה לשררה והמן נתלה על העץ, ע"כ אל יהיה דבר זה קל וראוי להיות זריז בזה, כי מי יודע מה שאפשר להסתבב מזה, ובאה תבת כל על מושגו המהופך על ההקטנה, כאלו אומר קטנות הענין להגיד דבר בשם אומרו מביא גאולה יש בו כח במקרה להביא דבר גדול שבגדולים היא הגאולה, ושמור הדברים כי יועילו להבנת הרבה מאמרי חז"ל,] והמבין יבין כי גם במובן זה אינו יוצא ממובנו הפשוט המקיף את הכל, ואין זה המקום להאריך בזה, והמובן בעניננו תמונת כל, תמונה כל שהיא, ועל הדור ההוא יאמר, העידותי בכם היום וגו' כי אבד תאבדון מהר, הרצון כי מהעונש עצמו תראו ותוכחו כי הכל בהשגחתי ע"י שאאביד אתכם מהר, כי אם תהיה ירידתכם ומפלתכם לאט לאט, לא תשובו מטעותכם ולא תבינו כי ה' פעל כל זאת, ועדיין תתלו מפלתכם בדרך הטבע והמקרה, ע"כ זאת יעשה לכם כי אבד תאבדון מהר במהירות נפלאה ותכירו ותדעו מזה כי הקב"ה הוא אדון עולם והוא המשגיח על כל מעללי איש, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון, לא תאריכו נמשך אל השמד תשמדון שמרחיב בזה דבריו הקודמים מהנפילה המהירות {לכאורה צ"ל ממהירות הנפילה} כי בעת השמד תשמדון לא תאריכו ימים עליה ולא תהיה ההשמדה בהמשך רב ואריכת הזמן כי עד מהרה אבד תאבדון, והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר, נראה כי בזה בא לנחם מעט, והוא על פי מאמרם ז"ל פסחים (דף פז ע"ב) צדקת פרזונו בישראל צדקות עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין אומות רבים, כי עי"ז לא תהיה כליה גמורה ח"ו, [וזה רבות בשנים בארתי בזה דברי הכתוב (אסתר ח ו) איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, שהתעוררתי על חלוקת הדברים לשני ענינים, והיה לה לכלול שניהם עמה ומולדתה כאחד, גם למה אצל עמה אמרה ברעה, ואצל מולדתה אמרה באבדן, אולם על פי הגמרא דפסחים הנ"ל הענין מתבאר, כי אבדן ענינו כליון גמור בלי שארית מאומה, כמו שדרשו בהגדת פסח שלבן בקש לעקור את הכל משום דכתיב בי' ארמי אובד אבי, ואובד יורה השמדה גמורה, עיין בבאורי להגדה בפסקא צא ולמד, והנה על העם כלו בטחה אסתר בצדקת ה' שפזרן לבין אומות רבים שלא תהיה להם כליה גמורה ח"ו, ואין זה רק רעה גדולה שיהרגו רבבות אנשים שבכל מלכות אחשורוש, אבל לשון אבדן אינה נופלת על זה כיון שישארו במלכות אחרת ומעפר אחר יצמחו, אבל משפחה אחת הנמצאה במלכות אחשורוש הלא אפשר שתכחד מן הארץ, וכזאת הגיד מרדכי לאסתר להעיד בה אם החרש תחרישי לעת כזאת רוח והצלה יעמוד לעם היהודים בכלל ממקום אחר, ממלכה אחרת, כי אותם היהודים היושבים בממלכה אחרת ישארו בחיים ומהם תהיה רוח והצלה לקיום האומה ולא תשמד מן הארץ, אבל ואת ובית אביך הנמצאים רק במדינה זו הלא אבד תאבדו מבלי השאיר לכם פליט ושריד, והוא שהפרידה אסתר וחלקה הענין לשנים איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, כי אין לך רעה גדולה מזו שיהרגו כל היהודים שבמלכותו, אבל בכל זאת תואר אבדן על העם כלו אי אפשר גם במצב זה כי עכ"פ תהיה להם פליטה ע"כ תארה רק ברעה אשר ימצא את עמי, ובמולדתה אמרה לענין בפני עצמו ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, כי כל בני משפחתי הלא המה במדינת מלכותך ולהם יהיה אבדן גמור, באין פליט ושריד], וזהו שאמר משה לנחמנו כי לא תהיה השמדה גמורה חלילה, והפיץ ה' אתכם בעמים, והפזור בין אומות שונות יגרום ונשארתם מתי מספר ולא תספו עד כדי מחית האומה מתחת שמי ה', ומדקדק בדבריו אשר ינהג ה' אתכם שמה, הכל בהשגחתו ולא מהנהגת הטבע הוא, ואתם לא תוסרו עוד ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם וגו' ומסיים ובקשתם משם וגו' נסמך אל שלאחריו בצר לך ומצאוך וגו' כי אז בצר לכם תבקשו את ה' אלהיכם, ומוסיף עוד ושבת עד ה' אלהיך, עד כי הבוחן לבבות יעיד שתשובתכם שלמה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל, או ע"ד אמרם ז"ל (יומא דף פו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, וזהו ושבת עד ה' אלהיך שתגיע התשובה עד כסא הכבוד, ומרומז עוד במה שמסיים ושמעת בקולו למה שאמרו ז"ל (שם ע"ב) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, ולזה יאמר שלא תהיה התשובה מיראה רק ושבתי {צ"ל ושבת} עד ה' אלהיך באופן שיהיה ושמעת בעבר בקולו, היינו תשובה מאהבה שיתהפכו העונות לזכיות כאלו עד הנה הלכת בדרך טובים ושמעת בקולו.
ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגו' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, יאמר כי אף אמנם צוה הקב"ה לעשות את החקים האלה וליראה את ה' לטוב לנו ולתועלתנו ולא לטובת עצמו כביכול, כי אין לו צורך בכל אלה ואיננו חסר כל מאומה להשלימהו, כי אם לטובתנו ולהצלחתנו, ועם כל זה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשותם, ותחשב לנו למצוה ולזכות, אולם יש להתבונן אל מה שחזר בסוף הענין ואמר עוד הפעם לפני ה' אלהינו, ולפי הענין הוא מיותר ויספיק כי יאמר כי נשמור לעשות כאשר צונו, ונרחיב מעט הדברים בזה בשומנו לב אל ההבדל בין האדם ובין בעלי החיים זולתו, בענין קבלת טובה מן הזולת, כי המטיב לכל מי שהוא מן היצורים החיים בתתו למו מאכל אשר יאכל או משקה אשר ישתה, וכדומה מהדברים אשר ייטיב לבעל החי לא ידרוש המטיב והנותן מן המקבל תודה והכרת טובה, כי ההודאה והכרת הטובה היא מולדת הדעת והתבונה להכיר כי פלוני עושה עמו חסד חנם, אבל כל היצורים בשגם הם בשר ויוצרם השם השכל ודעת ואין בהם תבונה, ע"כ לא יבוקש מהם מתת תודה, לא כן האדם בעל נפש ורוח דעת ומזמה המכיר ויודע מרגיש ומבחין מה בין קבלת תשלומים בעד עבודה או דבר חפץ המגיע לו במשפט וחוב, לבין קבלת טובה מתנם חנם מצד החן והחסד, ע"כ מוטלת עליו חובה להכיר למטיבו את טובתו ולהשיב לו תודה ותשואת חן, ומרגילים אנחנו את ילדינו הקטנים בקחתם מתנה מאיזה איש מגדנות וממתקים או קשיטה לנשק ידי הנותן ולתת לו תודה, כי הוא מן הנמוס ודרך ארץ המחוייבים עפ"י השכל, אבל מבעל חי לא נבקש ולא נדרוש כזאת כי הוא מחוסר דעת, ואלה הבעלי חיים השומרים אמונים לבעליהם אין זה מצד הכרת השכל להכיר טובה, רק הרגל תועלתם יעשה זאת.
ובהיות כן כי האדם בשגם הוא בעל שכל ובינה מחויב להודות ולהכיר טובה למטיבו ומחוננו, הלא עלינו לשבח לאדון הכל לתת תודה ליוצרנו ב"ה על כל טובה ועל כל הנאה שאנחנו נהנים בעולמו, על כל נשימה ונשימה נהלל יה, כי מידו הכל ומידו נתון לנו כל רגע ורגע צרכנו, כי מתת אלהים הוא בהשגחתו ורצונו, ומה היא הכרת הטובה להקב"ה, היא הברכה שאנחנו מברכים על כל מאכל ועל כל הנאה, וע"ז אמרו ז"ל (ברכות דף לה) אסור לאדם ליהנות בעוה"ז בלי ברכה, כי בלעדי הברכה, תחסר ההכרה כי אותה ההנאה מיד ה' היא והננו כפויי טובה, ויש להטעים בזה מאמר רבותינו ז"ל (סוטה דף ד) כל האוכל בלי נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, ואין הדעת הפשוטה סובלתו להשוות חטא האכילה בלי נט"י לחטא הבא על אשה זונה עבירה חמורה ופרוצה אשר הפליגו בה חכמינו ז"ל הרבה, ולדברינו ישתוו שני החטאים האלה בבחינה אחת, כי כל בעלי החיים בעלי חומר לבד, יאכלו וישבעו וימלאו כרסם לקיומם ולחיותם ולא יבוקש מהם מאומה, אבל מהאדם בעל בינה מתבקש שתצטרף לכל הנאה תודה והכרת טובה לה' המזמין לו את מאכלו ואת הנאתו, וספרי היראים יקראוהו מזון הנפש, כי בעת יזון ויכלכל את החומר יזון ויכלכל גם את הנפש, ומה הוא חלף מזון הנפש, היא הברכה וההודאה לאל עליון על אותו המזון ועל אותה ההנאה כמ"ש הכתוב (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל לא בזה שיאכל הלחם לבדו למלא בטנו כי ירעב ולא בהנאתו החמרית, לא על זה לבד יחיה האדם בבחינת חיות האדם בעל נפש רוממה, כי גם בהמות שדה תובעות את תפקידן ואת מאכלן ומה יתרון לאדם על הבהמה, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ר"ל מפני שיקיים מוצא פי ה' התורה והמצוה, רק מפני זה הוא בגדר יחיה האדם, בבחינת חי מדבר, ובזה יתרונו על הבהמה, ולזאת צוה ה' את הברכה לברך את הלחם לפניו ולאחריו, והברכה היא מזון הנפש, בעת ישביע את גופו משביע גם את נפשו ע"י הכרת הטובה לאדון הכל האל הטוב, והוא שאמרו ז"ל (ב"ק דף נד) הרי שגזל סאה חיטים וטחנה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ, כי ענין הברכה מה היא לתת הודיה לה' כי מידו הכל והוא הנותן לחם לכל בשר והלחם הזה אשר הוא אוכל מאת ה' הוא, וכיון שעבר על מצותיו שצוה לא תגזול והוא גזל, ע"כ שמאמין שאין מזונו מיד ה' רק מאשר תשיג ידו בעצמו וא"כ למה הוא מברך להודות כי מאת ה' הוא הלא סותר א"ע, והרי הוא דומה כגוזל מחבירו ובתפשו בידו נותן תודה להנגזל, הלא אין זה רק להקניט אותו, ככה אם יורה בברכתו שיש להודות לה' כי מידו נתון לו א"כ למה גזל, אין זה מברך אלא מנאץ, ונמלצים בזה דברי בעל ספר אגרת הטיול בתוספת באור על הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והוא כי האכילה הגסה והחמרות {צ"ל והחמרית} בבחינת אכילת החי איננה רק לנפש החיונית להחומר, ובזה נמשלו בני אדם כבהמות נדמו, אבל בהיות האדם בעל נפש רוחנית צריך לזון גם אותה ולכלכלה במחיה וכלכלה רוחנית הנאותה לה לפי מה שהיא, ומה הוא מאכל הנפש, היא הכונה המצטרפת אל האכילה אשר יברך על המזון לה' המזמין לו את מאכלו ואת צידו, ולזאת יהיה המאכל כפול לנפש החיונית והמשכלת יחד, וזה שירמז הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש לכל ד[יי]קא, ר"ל מאכל כזה אשר יאכיל {צ"ל יֵאָכֵל} לשתי הנפשות החיונית והמשכלת יחד, הוא לבדו יעשה לכם, אבל אשר יאכל לנפש הבהמית לבד למלא כרסו לא יעשה לכם, כי מאכל בהמה הוא ולא מאכל אדם באשר הוא אדם, כן בעניני מזון ומחיה וכן ביתר הנאת האדם, יש בצדם חלק השכל, היא העבודה לה' והכרת טובתו, כי מידו היתה זאת לנו, ואסור ליהנות בלי ברכה, כי בלעדה לא תשאר רק ההנאה החמרות {צ"ל החמרית} ומותר האדם מן הבהמה אין, והנה יש לנו לבקש ולמצוא גם בהנאת המשגל איה איפה היא התודה והכרת הטובה להקב"ה, והנה מה שגדור איש ישראל לבלתי חבק חיק נכריה ולבלתי גשת אל אשה זרה בלתי אם אל המזומנת ומקודשת לו לבדו אשר קדש אותה בחופה וקידושין כדת של תורה, זה הוא חלק הנפש והשכל בהנאתו זאת בעשותו כפי התורה, זו היא העבודה לה' והכרת טובתו, אבל הבא על אשה זונה אין במלוי תאותו זאת כל הכרת טובה להקב"ה, ולנפשו לא עשה מאומה כי אם לחמרו למלא תאותו לא יותר, א"כ הבא על אשה זונה הוא סוג אחד עם האוכל בלי נטילת ידים, כזה הבא על אשה זונה הוא רק למלא תאותו כבהמה, כן זה האוכל בלי נט"י ואינו נותן הודיה להקב"ה רק למלא נפשו כי ירעב כבהמה, וא"כ שני הענינים ההם עולים בקנה אחד ובבחינה אחת, ובאמרם ז"ל האוכל בלי נט"י כאלו בא על אשה זונה, אין הכונה להשוותם בחומר החטא ובשעור העונש במאזנים ישאו יחד, רק שני החטאים האלה סוג אחד למו שעושה מעשה בהמה, רק לשם החומר לבד מבלי תת תודה להקב"ה להכיר טובתו, ולשון כל האוכל באה מלת כל על הקטנת הדבר כמה שכתבנו לעיל בסמוך במאמר כי תוליד בנים ובני בנים, ובאורו כי אפי' דבר קטן זה האוכל בלי נט"י סוגו כמו הבא על אשה זונה כפי שבארנו, ומורגש בהמאמר עצמו מתבת כל כי אינם דומים זה לזה והאוכל בלי נט"י הוא ענין קטן לגבי הבא על אשה זונה.
כלל מונח וקים הוא, כי בהיות האדם אחד שהוא שנים, יצור כפול נפש וחומר, על כן גם כל מעשיו ועלילותיו מחויבות להיות כפולות, כל מעשה תהיה עמו מחשבה המכשרת את המעשה לתכלית נרצה, וחלק כחלק יתנו החומר והרוח חלקיהם בכל מעשה איש לפי מהללו, ומי אשר יעשה מעשהו בלי דעת וחשבון הנאותים אל המעשה עליו נאמר תולדותיו לאו כיוצא בו, כי הוליד שלא בדמותו וצלמו כי אם עשה מעשה בהמה שיש לה מעשה ואין לה כל רעיון ואצילות, ועיקר שכר ועונש הוא על המחשבה המצורפת אל המעשה, ואם מעשה הרע הוא באונס נגד המחשבה וההסכמה שבלב אזי אונס רחמנא פטרי' כמאמרם ז"ל במגילה (דף יב ע"א) הם לא פלחו אלא לפנים אף אני אעשה אלא לפנים {לפי הענין צ"ל אף אני לא אעשה, אלא שבלאו הכי ניכר הדבר שהרב המחבר כתב מזכרונו כי לשון הגמ' כך הוא: הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים}, וכן במעשה הטוב אם הוא ככפאו שד ועושה רק מצד ההכרח נגד רצונו ואין לו רק המעשה גם שכר מעשה אין לו, ויש לכון זה בדברי הכתוב (דברים טו י) נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', הרצון נתון תתן ברצון הלב ולא ירע לבבך בתתך לו רק גם הסכמת לבך תהיה אל המתת כי בגלל הדבר הזה המחשבה הטובה יברכך ה', אלו מעשה הטוב או הרע היו טובים או רעים שכר או נזק להקב"ה בעצמו אז היה נערך הגמול ג"כ בעד המעשה, אבל הקב"ה אין לו צורך במעשה האדם, אם צדקת מה תתן לו ואם רשעת מה תפעל, ע"כ אין המעשה מובדלת מזה לזה לגבי קוב"ה רק המחשבה היא חבל מדה למוד בה מעשה אנוש עלי תבל ארצה הטובים הם אם רעים, ובזה נשובה אל הכתובים בפרשתנו, ויצונו ה' לעשות את החקים האלה, והצווי הוא בשביל שני תכליתים. א) ליראה את ה' אלהינו מלעבור מצותיו, ובלי צווי ואזהרה אין מקום ליראה, כי היראה אוחזת בעקב הצווי שמתיראים לעבור על אותו הצווי, אבל באין צווי איך תחול ותתפוס היראה. ב) לטוב לנו וגו' כי שמירת החקים אשר צוה ה' אותנו הם לטובתנו ולקיום חיותנו : והנה כנשמור {צ"ל כשנשמור} לעשות החקים והצווים מפני הטעם השני מפאת היותם טובים לעצמנו ולהצלחתנו, לא תחשב לנו למצוה לתת שכר בעד זה, כי לא למען קיום מצות ה' נעשה אותם כי אם להנאתנו, ולמה יגמל איש בעד מעשיו שהוא עושה לטובת עצמו, ומתי תחשב לנו לזכות ולמצוה רק כשנעשה מצד יראת ה' מפני האימה והפחד מהדר קדשו ית', מפני שהוא דבר בקדשו והוא ציונו לעשותם, וזהו וצדקה תהיה לנו, פי' אף כי הצווי בא בשביל שני טעמים אבל צדקה וזכות יהיה לנו רק אם נקיימם מפני הטעם הראשון, כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו, ר"ל למען שם קדשו, כאשר צונו יען הוא צונו לעשות כן, ולזה התכוון רבינו הקדוש כתובות (דף קד ע"א) שזקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר כי לא נהנה אפי' באצבע קטנה, ואין הדעת תופסתו הלא אכל ושתה, ואיך אפשר שלא נהנה כלום אפילו באצבע קטנה, ולדרכנו הכונה שלא נהנה לטובת עצמו ולהנאתו כלל, רק כל הנאותיו היו לשם שמים.
חסלת פרשת ואתחנן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה