רוח חכמים על פרשת אמור מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
אלמנה וגרושה וגו', בגמרא כתובות (דף י ע"ב) מאי אלמנה א"ר חנא בגדתאה על שם מנה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר איידי כו' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר כו', והמאמר תמוה מאי שאלה היא זו כל עיקר מאי אלמנה ודחק ליישב בדרך רחוקה משום איידי וכו', הלא השם אלמנה הוא עפ"י משפט הלשון שנגזר מהשם אלמון שהוראתו בדידות ויחידות ובלשון זכר אלמון ובנקבה אלמנה והוא פשוט, וראיתי שהרגיש בזה במהרש"א ונדחק למאד כי עיקר יסוד השם הוא אלמנה על שם מנה ומזה הוא שנסתעף גם השם אלמון בזכר ואין דוחק גדול מזה, ולדעתי הוא פשוט שאין כונת הגמ' לתור ולחפש אחרי הטעם לשרש ההוראה לשם אלמנה כי בודאי נגזר מן שם המשפט אלמון, ובא להורות כי היא אשה שישבה בדד ושכולה מאישה, רק כונת הגמ' לשאלה אחרת דכיון דבלשון זכר הוא אלמן א"כ לנקבה צ"ל אלמניה ולרבות אלמניות, על משקל רחמן שלנקבות רחמניות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד' י) ונהגו הסופרים הבלשנים לכתוב ליחידה רחמניה, וכן כאן הו"ל לקרוא לה בשם אלמניה וזו היא השאלה מאי אלמנה אלא צ"ל אלמניה, ומזה שיצא מן הכלל למכתבי' על משקל רעננה, שאננה, מבנין מרובע, מצאו חז"ל רמז שהוא ע"ש מנה.
מערב עד ערב תשבתו שבתכם, בענין זה שהיום הולך אחר הלילה יש לי הערה בטעמא של דבר ועפ"ז תתפרש לנו היטב הסוגיא דריש ברכות דתנינן מאימתי קורין את שמע בערבית כו' ופריך בגמ' מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא (פי' התוס' כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה) ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך כו' ואבע"א יליף מברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ופרכינן אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ליתני דערבית ברישא, וכתבו התוס' ד"ה אי הכי כו' אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני כו', והקשה המהרש"א אהא דמשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכן ע"ד התוס' דכשיליף מברייתו ש"ע קפיד אכל מילי א"כ אמאי בתמיד מקדים בקר לשל ערב, והנראה לי בזה דהנה יש לדקדק בסוגין בהתחלת קושיית הגמ' מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא מאי קושיא היא הא קיי"ל דהיום הולך אחר הלילה א"כ שפיר תני תחלה חובת הלילה, כי הלילה יחשב ראשית היום, ומר אבא הגאון ז"ל הסביר יפה דמש"ה פתח התנא במצות ק"ש מפני שהיא מצוה ראשונה הבאה ליד האדם כשנעשה בר מצוה ונכנס בחובת קיום המצות שנעשה בר חיוב בתחלת הלילה מפני שהיום הולך אחר הלילה ומצות קריאת שמע היא הראשונה הבאה לידו, וא"כ קשה מאי פריך כלל מ"ש דתני ערבית ברישא, ומ"ש התוס' טעם לקושית הגמ' כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה, יש לדקדק ע"ז בתרתי חדא דאכתי קשה מה ראה המקשן להשוות ק"ש לתמיד יותר משארי מקומות דחשבינן ההתחלה מהלילה משום דהיום הולך אחר הלילה, מאי אולמא דתמיד מכל הנך, ועוד דבתמיד גופי' טעמא בעי מ"ש דכתב בי' רחמנא של בקר תחלה ומאי שנא מבכל מקום דהיום הולך אחר הלילה והל"ל ערב ואח"כ בקר, ועוד לפמ"ש הצל"ח ליישב קושיית המהרש"א מהגמרא והתוס' דבאמת קפיד קרא בכל מילי להקדים ערב לבקר ותמיד שאני דבקדשים הלילה הולך אחר היום עכ"ד, א"כ תהדר הקושי' על התוס' שפירשו הא דפריך ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה, הא שאני תמיד דבקדשים הלילה הולך אחר היום ומאי שייטי' דק"ש לדמותה לתמיד, אולם לדידי אין דברי הצל"ח בזה מחוורין כי לענ"ד קדימת בקר לערב בתמיד אין לה דמיון ושייכות לענין קדשים שהלילה הולך אחר היום, כי מה שבקדשים הלילה הולך אחר היום אפשר דאין זה מפני גזרת הכתוב דכך הלכה בקדשים, רק הוא מצד המעשה והמציאות שעבודת הלילה היא גמר מלאכת היום היינו הקטרת איברים ופדרים ואכילת כהנים מהזבחים שנזבחו מבעוד יום, וא"כ ממילא נמשך הלילה אחר היום כלומר בלילה גומרים מה שהחלו כבר לעשות ביום, אבל בעבודות נפרדות שאין השניה השלמת העבודה הקודמת כמו שני התמידין שהם שתי עבודות בפני עצמן מאי שייך בזה דבקדשים הולך הלילה אחר היום, וא"כ דמי שפיר לקריאת שם {צ"ל שמע} של שחרית ושל ערבית, ושפיר פירשו התוס' קושיית הגמרא ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד.
אך קושיית המהרש"א מתמיד מיושבת בפשיטות דלפי האיבעית אימא קושטא דקפיד קרא אכל מילי להקדים ערב לבקר, והא דתמיד שאני דשניהם ביום ולא בלילה ומאי דקרי לשני ערב הוא לגבי הראשון שהוא בבקר קרי לשני בערב פי' כשנוטה השמש לערוב אבל עכ"פ יום גמור הוא ועוד היום גדול, כדתנן (פסחים דף נח) תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ודייק ריב"ל בגמרא מקרא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים חלקהו לבין שני ערבים ב' שעות ומחצה לכאן ב' שעות ומחצה לכאן ושעה אחת לעשייתו, ורבא אסיק עלה מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מ"ט דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב פרש"י דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב כו', הרי מפורש דחצי שעה אחר חצות היום קרי לי' ערב ואפי' לריב"ל עוד ב' שעות ומחצה עד הלילה, וא"כ מאי ערבית ושחרית שייך הכא גבי תמיד, דשניהם ביום אחד הם ובודאי מקדים הראשון לשני שלא להפוך סדר מעשה הקרבנות, ולא דמי לק"ש ולכל מילי דאחת ביום ואחת בלילה, והתוס' שפירשו כדאשכחן בתמיד והשוו המדות ק"ש לתמיד הוא לפי סברת המקשן בתחלה קודם דידעינן מהילפותא דיליף מברייתו של עולם להבדיל בין יום ובין לילה ומערב מתחיל חשבון היום ע"כ כיון דאשכחן בקרא דתמיד דכתיב של בקר תחלה מש"ה הקשה דגם בק"ש ליתני דשחרית ברישא דכיון דמצינו עכ"פ ערב גם בתמיד וחשיב בקר קודם, ולא ידע עוד להבדיל בין ערב של תמיד שהוא בערוב היום בעוד היום גדול ובין ערב ממש ושפיר מדמה אהדדי, אבל במסקנא דאסיק דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר דהתם ערב ממש כי אז היא ההתחלה קושטא דלפ"ז לא דמי ק"ש לתמידין דשניהם הוו ביום, ומצאתי שגם בזה הרגיש הצל"ח.
ועדיין דברי התוס' דחוקים בעיני, וגם לא עלתה עוד ארוכה לקושייתנו הראשונה מאי קושיא היא מעיקרא ליתני דשחרית ברישא וכי לא ידע המקשן מהכלל המונח דהיום הולך אחר הלילה ומ"ש הכא, ועוד הערנו כבר במ"ש התוס' כדאשכחן בתמיד מאי עדיפא לי' למילף מתמיד משאר מילי, גם מאי טעמא דתמיד גופי' דהוציאה רחמנא אותו מהכלל דהיום הולך אחר הלילה, ואין לתרץ דתמיד שאני דשניהם ביום כמ"ש לעיל, דא"כ קשיא מני' ובי' מאי קושיא היא כדאשכחן בתמיד הא תמיד שאני ששניהם ביום אבל ק"ש אחת ביום ואחת בלילה, ע"כ נראה בעיני לתת טעמא וסברא חדתא לעיקר הדבר מדוע באמת הולך היום אחר הלילה, כי זה מחויב להיות מצד שישראל מונין ללבנה, וא"כ בתחלת הלילה מתחיל חשבון המעת לעת, ואלו מנינו לחמה היה מתחיל מתחלת היום כשהחמה יוצאה להאיר אבל כשאנחנו מונים ללבנה איך אפשר שנתחיל המנין מן אור היום והלא אז הוא במחצית המעת לעת, והוא פשוט שאין להתעקש בו לענ"ד, ואם כנים אנחנו בהנחתנו זאת תצא לנו הערה חדשה, כי זהו דוקא בדבר הנוגע בקביעות בסדר זמנים דהיינו בחגים ובמועדים שזה תלוי בחשבון המנין של הלבנה, דצווי התורה שביום פלוני בחדש יהיה לנו חג ולפי המנוי ללבנה מתחיל היום מבערב, על כרחך שההתחלה היא מערב והיום שלאחריו הולך אחריו עד הערב השני שהוא יום אחר, וכן בשבת שהתחיל המנין ללבנה מבערב כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ונגמרו ששת הימים בשקיעת החמה של יום הששי, והתחיל יום השבת לפי הקביעות מתחלת הלילה, וכן בכל דבר התלוי בקביעות מתחיל מבערב מפני היסוד שהמנוי הוא מבערב ללבנה, אבל בדבר שאינו תלוי בקביעות ובחשבון כלל רק הוא צווי קבוע ותמידי מדי יום ביומו ואינו נוגע לחשבון המנין ללבנה אין שייכות בזה קדימת ערב לבקר ומקדים בקר לערב, כפי סדר העבודה והמעשה באדם שמתחיל לעבוד בקומו משנתו ועובד עד שהולך לישן בלילה, ולדעתי ראיה גדולה לזה מדכתיב (שמות יג כא) ללכת יומם ולילה, וכן (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, וכן במקומות הרבה מקדים יום ללילה, אעפ"י שלפי תורתנו הק' הלילה קודם ליום, רק כיון דלא מיירי בדבר התלוי בקביעות ביום קבוע ומוגבל לזה, רק באיזה פעולה וענין תמידי בלי הפסק ימים בינתים כמו בלמוד התורה שחובתו קבוע בכל יום ובכל עת ובכל שעה ע"כ מקדים יום ללילה, כדרכן של בני אדם שהתחלת המעשים ביום ובלילה הוא סוף העבודות, וע"כ הקרבת תמידין שהיא חובת יום יום בלי הפסק מקדים שפיר בקר לערב, ולפ"ז בק"ש נמי שהיא חובה תמידית בכל יום מאי שייך בזה המנוי ללבנה להקדים ערב לבקר, אלא הסדר תלוי בהמעשה איזה מהם נעשה מקודם וכיון שמעשה האדם מתחיל מהבקר, ע"כ יש לחשוב ק"ש של שחרית קודם לק"ש של ערבית ודמי בזה ק"ש לתמיד, ומקשי שפיר מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא וכפי' התוס' כדאשכחן בתמיד שהוא תמידי ואינו תלוי בקביעות אלא עפ"י סדר המעשה במשך עת עבודתו עד שהולך לישון, [ואפשר לומר דבהא דבקדשים נמי הלילה הולך אחר היום הוא משום דעבודת קדשים היא ג"כ תמידית ואינה תלויה בקביעת הימים, ולפי דברינו ודאי דבתמידות נחשב לפי סדר עבודת האדם והלילה הולך אחר היום, ומש"ה גם כניסת כל בית אב לעבודה התחילה מן הבקר והקטרת איברים ופדרים הנותרים שלא נתעכלו היתה על בית אב הקודם מפני שהוא דבר תמידי דבר יום ביומו בלי הפסק ואין זה ענין לחשבון הלבנה לחלק העבודה מתחלת הלילה] ומשני ואב"א דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר ואין זה מטעם המנוי ללבנה כי ביום הראשון עדיין לא נבראו המאורות, ע"כ הקדים התנא ג"כ ערב לבקר, ומתמיד לא קשיא כמה שהקשה במהרש"א דהתמידין שניהם ביום כמ"ש לעיל, או כמה שתירץ במהרש"א דבקרא אינו מקפיץ {צ"ל מקפיד} רק דהתנא היה לו להקפיד עיין שם.
ולכאורה יש לסתור הנחתנו מהא דמילה שהלידה אינה תלויה בחשבון הקביעות רק מהמקרים התמידים בדרך כלל בכל יום בכל עת ובכל שעה, ומה ענין זה להקביעות עפ"י הלבנה, וא"כ הנולד בלילה צריכין לחשוב הלילה ליום שלפניו, והיום שלאחריו הוא יום שני, וא"כ יכלו שמונת הימים ביום השביעי, וכשאנחנו מלים אותו ביום השמיני לפי המנין שלנו הלא הוא יום התשיעי, אבל לאו קושיא היא זו, כי המשכת הלילה אחר היום לפי הנחתנו היא רק בענינים של פעולה ומעשה האדם שלפי סדר עולם במעשים עושה האדם מתחלת היום עד שהולך לישן ולפי תכיפת העבודה המשך אחד הוא ואין הפסק בשקיעת החמה, אבל במה שתלוי בהטבע עצמה כמו זמן הלידה שהלידה נפעלת מעצמה בעתה בלי פעולת אדם רק כפי ההזדמנות מצד הטבע, אין זה בכלל שמתחיל האדם ביום וגומר בלילה, רק לפי צווי תורה"ק למנות ללבנה, והיום הולך אחר הלילה, ועיין בנדרים פרק קונם דיש הבדל בין היום ובין יום אחד לענין אם אסור גם כשתחשך דבנדרים שאני דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ועיין ריש תענית ובס' גבורת ארי, ועיין בנדרים (דף עו) בענין זמן הפרת דברים.
ביום הראשון מקרא קדש, פרש"י קדשהו בכסות נקיה ובתפלה ובשאר יו"ט במאכל וכו', והקשה בש"ח שהיה לו לפרשו לעיל שנאמר מקרא קדש גבי יוה"כ, וממציא חדודים מבטנו להוכיח שלא היה יכול לפרשו מקודם, ודבריו ישא רוח רק בולט וחודר לעינים מלשון רש"י שמפרש קדשהו בכסות נקיה ובתפלה ולא זכר יוה"כ כלל, וממה שכתב אח"ז ובשארי ימים טובים, שבאמת פרש"י על אותו מקרא קודש שאצל יוה"כ וע"כ א"צ להזכירו משום דבו קאי, ולכך מזכיר שאר ימים טובים לאחרונה כענין זולתי דלא קאי בו גופי' רק מסיים מה שהוא בענין זה גם בשארי יו"ט, וטעות הדפוס והמעתיק הוא שנדפס פרש"י זה על מקרא קדש של חג הסוכות, ולשונו של רש"י יוכיח כן, גם אלו נמשך פירושו על שאר יו"ט היה מתחיל לפרש תחלה שאר יו"ט, ויוה"כ שהוא אגב אורחא היה מפרש אחרונה, אבל מדהתיל {צ"ל מדהתחיל} ביוה"כ ולא זכרו מפורש ושאר יו"ט זכר בסוף, ברור שנמשך בעצם וראשונה על מקרא קדש הקודם שאצל יוה"כ, ומאיזה טעות נשמט ממקומו.
ולקחתם לכם ביום הראשון, במדרש פרשה ל א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנו יודעין מאן הוא נצח אלא מאן דנסיב באיין בידו אנו יודעין זהו נצח, כך ישראל ואוה"ע באים ומקטריגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ואתרוגיהן בידיהן אנו יודעין דישראל נצח לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון ע"כ, תוכן הכונה כי הסוף מוכיח על תחלתו, מה שישראל מקיימים מצות אתרוג תיכף אחר ר"ה אחר יום הדין זה מוכיח על תחלתו שהם ראוים לזכות מפני שהם עושים מצות, ואין הכוונה על מצוה זו ביחוד רק על קיום התורה והמצות בכלל כי מחמתו יצאו בנצחון, ותפס מצוה זו מפני שהיא מצוה הראשונה אחר יום הדין.
אלמנה וגרושה וגו', בגמרא כתובות (דף י ע"ב) מאי אלמנה א"ר חנא בגדתאה על שם מנה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר איידי כו' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר כו', והמאמר תמוה מאי שאלה היא זו כל עיקר מאי אלמנה ודחק ליישב בדרך רחוקה משום איידי וכו', הלא השם אלמנה הוא עפ"י משפט הלשון שנגזר מהשם אלמון שהוראתו בדידות ויחידות ובלשון זכר אלמון ובנקבה אלמנה והוא פשוט, וראיתי שהרגיש בזה במהרש"א ונדחק למאד כי עיקר יסוד השם הוא אלמנה על שם מנה ומזה הוא שנסתעף גם השם אלמון בזכר ואין דוחק גדול מזה, ולדעתי הוא פשוט שאין כונת הגמ' לתור ולחפש אחרי הטעם לשרש ההוראה לשם אלמנה כי בודאי נגזר מן שם המשפט אלמון, ובא להורות כי היא אשה שישבה בדד ושכולה מאישה, רק כונת הגמ' לשאלה אחרת דכיון דבלשון זכר הוא אלמן א"כ לנקבה צ"ל אלמניה ולרבות אלמניות, על משקל רחמן שלנקבות רחמניות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד' י) ונהגו הסופרים הבלשנים לכתוב ליחידה רחמניה, וכן כאן הו"ל לקרוא לה בשם אלמניה וזו היא השאלה מאי אלמנה אלא צ"ל אלמניה, ומזה שיצא מן הכלל למכתבי' על משקל רעננה, שאננה, מבנין מרובע, מצאו חז"ל רמז שהוא ע"ש מנה.
מערב עד ערב תשבתו שבתכם, בענין זה שהיום הולך אחר הלילה יש לי הערה בטעמא של דבר ועפ"ז תתפרש לנו היטב הסוגיא דריש ברכות דתנינן מאימתי קורין את שמע בערבית כו' ופריך בגמ' מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא (פי' התוס' כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה) ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך כו' ואבע"א יליף מברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ופרכינן אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ליתני דערבית ברישא, וכתבו התוס' ד"ה אי הכי כו' אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני כו', והקשה המהרש"א אהא דמשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכן ע"ד התוס' דכשיליף מברייתו ש"ע קפיד אכל מילי א"כ אמאי בתמיד מקדים בקר לשל ערב, והנראה לי בזה דהנה יש לדקדק בסוגין בהתחלת קושיית הגמ' מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא מאי קושיא היא הא קיי"ל דהיום הולך אחר הלילה א"כ שפיר תני תחלה חובת הלילה, כי הלילה יחשב ראשית היום, ומר אבא הגאון ז"ל הסביר יפה דמש"ה פתח התנא במצות ק"ש מפני שהיא מצוה ראשונה הבאה ליד האדם כשנעשה בר מצוה ונכנס בחובת קיום המצות שנעשה בר חיוב בתחלת הלילה מפני שהיום הולך אחר הלילה ומצות קריאת שמע היא הראשונה הבאה לידו, וא"כ קשה מאי פריך כלל מ"ש דתני ערבית ברישא, ומ"ש התוס' טעם לקושית הגמ' כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה, יש לדקדק ע"ז בתרתי חדא דאכתי קשה מה ראה המקשן להשוות ק"ש לתמיד יותר משארי מקומות דחשבינן ההתחלה מהלילה משום דהיום הולך אחר הלילה, מאי אולמא דתמיד מכל הנך, ועוד דבתמיד גופי' טעמא בעי מ"ש דכתב בי' רחמנא של בקר תחלה ומאי שנא מבכל מקום דהיום הולך אחר הלילה והל"ל ערב ואח"כ בקר, ועוד לפמ"ש הצל"ח ליישב קושיית המהרש"א מהגמרא והתוס' דבאמת קפיד קרא בכל מילי להקדים ערב לבקר ותמיד שאני דבקדשים הלילה הולך אחר היום עכ"ד, א"כ תהדר הקושי' על התוס' שפירשו הא דפריך ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה, הא שאני תמיד דבקדשים הלילה הולך אחר היום ומאי שייטי' דק"ש לדמותה לתמיד, אולם לדידי אין דברי הצל"ח בזה מחוורין כי לענ"ד קדימת בקר לערב בתמיד אין לה דמיון ושייכות לענין קדשים שהלילה הולך אחר היום, כי מה שבקדשים הלילה הולך אחר היום אפשר דאין זה מפני גזרת הכתוב דכך הלכה בקדשים, רק הוא מצד המעשה והמציאות שעבודת הלילה היא גמר מלאכת היום היינו הקטרת איברים ופדרים ואכילת כהנים מהזבחים שנזבחו מבעוד יום, וא"כ ממילא נמשך הלילה אחר היום כלומר בלילה גומרים מה שהחלו כבר לעשות ביום, אבל בעבודות נפרדות שאין השניה השלמת העבודה הקודמת כמו שני התמידין שהם שתי עבודות בפני עצמן מאי שייך בזה דבקדשים הולך הלילה אחר היום, וא"כ דמי שפיר לקריאת שם {צ"ל שמע} של שחרית ושל ערבית, ושפיר פירשו התוס' קושיית הגמרא ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד.
אך קושיית המהרש"א מתמיד מיושבת בפשיטות דלפי האיבעית אימא קושטא דקפיד קרא אכל מילי להקדים ערב לבקר, והא דתמיד שאני דשניהם ביום ולא בלילה ומאי דקרי לשני ערב הוא לגבי הראשון שהוא בבקר קרי לשני בערב פי' כשנוטה השמש לערוב אבל עכ"פ יום גמור הוא ועוד היום גדול, כדתנן (פסחים דף נח) תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ודייק ריב"ל בגמרא מקרא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים חלקהו לבין שני ערבים ב' שעות ומחצה לכאן ב' שעות ומחצה לכאן ושעה אחת לעשייתו, ורבא אסיק עלה מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מ"ט דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב פרש"י דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב כו', הרי מפורש דחצי שעה אחר חצות היום קרי לי' ערב ואפי' לריב"ל עוד ב' שעות ומחצה עד הלילה, וא"כ מאי ערבית ושחרית שייך הכא גבי תמיד, דשניהם ביום אחד הם ובודאי מקדים הראשון לשני שלא להפוך סדר מעשה הקרבנות, ולא דמי לק"ש ולכל מילי דאחת ביום ואחת בלילה, והתוס' שפירשו כדאשכחן בתמיד והשוו המדות ק"ש לתמיד הוא לפי סברת המקשן בתחלה קודם דידעינן מהילפותא דיליף מברייתו של עולם להבדיל בין יום ובין לילה ומערב מתחיל חשבון היום ע"כ כיון דאשכחן בקרא דתמיד דכתיב של בקר תחלה מש"ה הקשה דגם בק"ש ליתני דשחרית ברישא דכיון דמצינו עכ"פ ערב גם בתמיד וחשיב בקר קודם, ולא ידע עוד להבדיל בין ערב של תמיד שהוא בערוב היום בעוד היום גדול ובין ערב ממש ושפיר מדמה אהדדי, אבל במסקנא דאסיק דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר דהתם ערב ממש כי אז היא ההתחלה קושטא דלפ"ז לא דמי ק"ש לתמידין דשניהם הוו ביום, ומצאתי שגם בזה הרגיש הצל"ח.
ועדיין דברי התוס' דחוקים בעיני, וגם לא עלתה עוד ארוכה לקושייתנו הראשונה מאי קושיא היא מעיקרא ליתני דשחרית ברישא וכי לא ידע המקשן מהכלל המונח דהיום הולך אחר הלילה ומ"ש הכא, ועוד הערנו כבר במ"ש התוס' כדאשכחן בתמיד מאי עדיפא לי' למילף מתמיד משאר מילי, גם מאי טעמא דתמיד גופי' דהוציאה רחמנא אותו מהכלל דהיום הולך אחר הלילה, ואין לתרץ דתמיד שאני דשניהם ביום כמ"ש לעיל, דא"כ קשיא מני' ובי' מאי קושיא היא כדאשכחן בתמיד הא תמיד שאני ששניהם ביום אבל ק"ש אחת ביום ואחת בלילה, ע"כ נראה בעיני לתת טעמא וסברא חדתא לעיקר הדבר מדוע באמת הולך היום אחר הלילה, כי זה מחויב להיות מצד שישראל מונין ללבנה, וא"כ בתחלת הלילה מתחיל חשבון המעת לעת, ואלו מנינו לחמה היה מתחיל מתחלת היום כשהחמה יוצאה להאיר אבל כשאנחנו מונים ללבנה איך אפשר שנתחיל המנין מן אור היום והלא אז הוא במחצית המעת לעת, והוא פשוט שאין להתעקש בו לענ"ד, ואם כנים אנחנו בהנחתנו זאת תצא לנו הערה חדשה, כי זהו דוקא בדבר הנוגע בקביעות בסדר זמנים דהיינו בחגים ובמועדים שזה תלוי בחשבון המנין של הלבנה, דצווי התורה שביום פלוני בחדש יהיה לנו חג ולפי המנוי ללבנה מתחיל היום מבערב, על כרחך שההתחלה היא מערב והיום שלאחריו הולך אחריו עד הערב השני שהוא יום אחר, וכן בשבת שהתחיל המנין ללבנה מבערב כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ונגמרו ששת הימים בשקיעת החמה של יום הששי, והתחיל יום השבת לפי הקביעות מתחלת הלילה, וכן בכל דבר התלוי בקביעות מתחיל מבערב מפני היסוד שהמנוי הוא מבערב ללבנה, אבל בדבר שאינו תלוי בקביעות ובחשבון כלל רק הוא צווי קבוע ותמידי מדי יום ביומו ואינו נוגע לחשבון המנין ללבנה אין שייכות בזה קדימת ערב לבקר ומקדים בקר לערב, כפי סדר העבודה והמעשה באדם שמתחיל לעבוד בקומו משנתו ועובד עד שהולך לישן בלילה, ולדעתי ראיה גדולה לזה מדכתיב (שמות יג כא) ללכת יומם ולילה, וכן (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, וכן במקומות הרבה מקדים יום ללילה, אעפ"י שלפי תורתנו הק' הלילה קודם ליום, רק כיון דלא מיירי בדבר התלוי בקביעות ביום קבוע ומוגבל לזה, רק באיזה פעולה וענין תמידי בלי הפסק ימים בינתים כמו בלמוד התורה שחובתו קבוע בכל יום ובכל עת ובכל שעה ע"כ מקדים יום ללילה, כדרכן של בני אדם שהתחלת המעשים ביום ובלילה הוא סוף העבודות, וע"כ הקרבת תמידין שהיא חובת יום יום בלי הפסק מקדים שפיר בקר לערב, ולפ"ז בק"ש נמי שהיא חובה תמידית בכל יום מאי שייך בזה המנוי ללבנה להקדים ערב לבקר, אלא הסדר תלוי בהמעשה איזה מהם נעשה מקודם וכיון שמעשה האדם מתחיל מהבקר, ע"כ יש לחשוב ק"ש של שחרית קודם לק"ש של ערבית ודמי בזה ק"ש לתמיד, ומקשי שפיר מ"ש דתני ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא וכפי' התוס' כדאשכחן בתמיד שהוא תמידי ואינו תלוי בקביעות אלא עפ"י סדר המעשה במשך עת עבודתו עד שהולך לישון, [ואפשר לומר דבהא דבקדשים נמי הלילה הולך אחר היום הוא משום דעבודת קדשים היא ג"כ תמידית ואינה תלויה בקביעת הימים, ולפי דברינו ודאי דבתמידות נחשב לפי סדר עבודת האדם והלילה הולך אחר היום, ומש"ה גם כניסת כל בית אב לעבודה התחילה מן הבקר והקטרת איברים ופדרים הנותרים שלא נתעכלו היתה על בית אב הקודם מפני שהוא דבר תמידי דבר יום ביומו בלי הפסק ואין זה ענין לחשבון הלבנה לחלק העבודה מתחלת הלילה] ומשני ואב"א דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר ואין זה מטעם המנוי ללבנה כי ביום הראשון עדיין לא נבראו המאורות, ע"כ הקדים התנא ג"כ ערב לבקר, ומתמיד לא קשיא כמה שהקשה במהרש"א דהתמידין שניהם ביום כמ"ש לעיל, או כמה שתירץ במהרש"א דבקרא אינו מקפיץ {צ"ל מקפיד} רק דהתנא היה לו להקפיד עיין שם.
ולכאורה יש לסתור הנחתנו מהא דמילה שהלידה אינה תלויה בחשבון הקביעות רק מהמקרים התמידים בדרך כלל בכל יום בכל עת ובכל שעה, ומה ענין זה להקביעות עפ"י הלבנה, וא"כ הנולד בלילה צריכין לחשוב הלילה ליום שלפניו, והיום שלאחריו הוא יום שני, וא"כ יכלו שמונת הימים ביום השביעי, וכשאנחנו מלים אותו ביום השמיני לפי המנין שלנו הלא הוא יום התשיעי, אבל לאו קושיא היא זו, כי המשכת הלילה אחר היום לפי הנחתנו היא רק בענינים של פעולה ומעשה האדם שלפי סדר עולם במעשים עושה האדם מתחלת היום עד שהולך לישן ולפי תכיפת העבודה המשך אחד הוא ואין הפסק בשקיעת החמה, אבל במה שתלוי בהטבע עצמה כמו זמן הלידה שהלידה נפעלת מעצמה בעתה בלי פעולת אדם רק כפי ההזדמנות מצד הטבע, אין זה בכלל שמתחיל האדם ביום וגומר בלילה, רק לפי צווי תורה"ק למנות ללבנה, והיום הולך אחר הלילה, ועיין בנדרים פרק קונם דיש הבדל בין היום ובין יום אחד לענין אם אסור גם כשתחשך דבנדרים שאני דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ועיין ריש תענית ובס' גבורת ארי, ועיין בנדרים (דף עו) בענין זמן הפרת דברים.
ביום הראשון מקרא קדש, פרש"י קדשהו בכסות נקיה ובתפלה ובשאר יו"ט במאכל וכו', והקשה בש"ח שהיה לו לפרשו לעיל שנאמר מקרא קדש גבי יוה"כ, וממציא חדודים מבטנו להוכיח שלא היה יכול לפרשו מקודם, ודבריו ישא רוח רק בולט וחודר לעינים מלשון רש"י שמפרש קדשהו בכסות נקיה ובתפלה ולא זכר יוה"כ כלל, וממה שכתב אח"ז ובשארי ימים טובים, שבאמת פרש"י על אותו מקרא קודש שאצל יוה"כ וע"כ א"צ להזכירו משום דבו קאי, ולכך מזכיר שאר ימים טובים לאחרונה כענין זולתי דלא קאי בו גופי' רק מסיים מה שהוא בענין זה גם בשארי יו"ט, וטעות הדפוס והמעתיק הוא שנדפס פרש"י זה על מקרא קדש של חג הסוכות, ולשונו של רש"י יוכיח כן, גם אלו נמשך פירושו על שאר יו"ט היה מתחיל לפרש תחלה שאר יו"ט, ויוה"כ שהוא אגב אורחא היה מפרש אחרונה, אבל מדהתיל {צ"ל מדהתחיל} ביוה"כ ולא זכרו מפורש ושאר יו"ט זכר בסוף, ברור שנמשך בעצם וראשונה על מקרא קדש הקודם שאצל יוה"כ, ומאיזה טעות נשמט ממקומו.
ולקחתם לכם ביום הראשון, במדרש פרשה ל א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנו יודעין מאן הוא נצח אלא מאן דנסיב באיין בידו אנו יודעין זהו נצח, כך ישראל ואוה"ע באים ומקטריגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ואתרוגיהן בידיהן אנו יודעין דישראל נצח לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון ע"כ, תוכן הכונה כי הסוף מוכיח על תחלתו, מה שישראל מקיימים מצות אתרוג תיכף אחר ר"ה אחר יום הדין זה מוכיח על תחלתו שהם ראוים לזכות מפני שהם עושים מצות, ואין הכוונה על מצוה זו ביחוד רק על קיום התורה והמצות בכלל כי מחמתו יצאו בנצחון, ותפס מצוה זו מפני שהיא מצוה הראשונה אחר יום הדין.
חסלת פרשת אמור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה