רוח חכמים על פרשת מצורע מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
זאת תהיה תורת המצרע, במדרש פרשה טז וזאת תהיה תורת המצרע מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים אודיק עלי' ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליני' א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך לא אנת ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגבי' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצרע המוציא שם רע, כל גדולי המפרשים האריכו למעניתם בבאור המאמר הנפלא הזה איש לפי רוחו, ואענה אף אני חלקי, ונתבונן תחלה על הזרות אשר בו. א) וכי זה דרכו של רוכל המחזר בעיירות עם סמי מרפא אשר בצלחתו כי שנה את טעמו ויהי מטיף לעם ומוכיח בשערים בדברי מוסר ותוכחה להתרחק מלשון הרע ולבקש שלום כדרך המוכיחים יראי אלהים וחושבי שמו להחזיר את בני אדם למוטב. ב) למה נגרע ערך ר' ינאי בעיניו מזולתו אשר מאן לתת לו סם החיים ואמר לו לא לו ולא לדכוותי', האם ר' ינאי וכיוצא בו אינם צריכים לסם חיים או כי עליהם לא נאמר המקרא הזה נצור לשונך מרע וגו' והותרה להם לשון הרע ולדבר מרמה ולחרחר ריב בתמיה. ג) מה ראה ר' ינאי להוציא המקרא מידי פשוטו לפרש שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, איך הסב מלה מפורשת מצרות להוראה אחרת מצרעת, ומה חסר לו בבאור הכתוב כאשר הוא צרות ממש. ד) למה זה נתחדש לו הבאור הזה עכשיו בשמעו דברי הרוכל אשר לא פלל למו. ה) היא קשה מכלם מה מצא ר' ינאי בדברי הרוכל חדשות ונצורות בפשט הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו' אשר התפלא כל כך ואמר כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, הלא לא חידש הרוכל מאומה לא הוסיף ולא גרע רק הראה לו הכתוב כאשר הוא בספר תהלים בלי תוספת באור או פירוש, ומה נתחדש לו כעת כי עמד עתה על פשוטו של מקרא מה שלא ידע מתחלה. ו) מה ראה על ככה לדרוש נוטריקון במלת המצורע המוציא שם רע והסב את המלה להוראה חדשה לא כפשוטה, והנה על הקושיא הגדולה שבאות ה' השכילו ראשי המחברים להשיב כי באמת היה קשה לר' ינאי פשוטו של המקרא הזה וע"י הרוכל הזה עמד עתה על באורו, כי היה קשה לו סגנון הלשון שמתחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים וגו' ומסיים בנוכח נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וסור מרע ועשה טוב וגו' הכל בנוכח, וכיון שהחל לדבר בנסתר היה לו לדבר הכל בנסתר ינצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה יסור מרע ויעשה טוב, ומדוע לא שמר את הסדר, ועתה כשראה מעשה הרוכל והנהגתו שמסבב בשוקים וברחובות וקורא בקול מאן בעי למזבן סמי דחיי, הלא קורא ומדבר בלשון נסתר ואחרי כן כשקרב אליו איש לבקש את סם החיים ענה ואמר בלשון נוכח אל הדורש נצור לשונך מרע כו', מזה עמד ר' ינאי על פשוטו של מקרא כי בדרך זה היה אצל דהע"ה, כי לא יצא הכתוב הזה מפיו כסדרו, רק דרכו היה ג"כ לכרוז ולקרוא מי האיש החפץ חיים וע"כ נאמר בלשון נסתר, ואח"כ כשבא אליו איש לבקש את החיים אז אמר לו להאיש בנוכח נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וגו', ואם כי הוא באור השכל, אבל לא תתיישב בזה רק הקושיא החמישית אבל ליתר הדקדוקים אין בזה פתרון, ע"כ בדרך אחר נהלך, וכבר נדפס בשמי בס' כוכב מיעקב ולא אחדל מלשנותו פה על מקומו בפרשתינו, ועם זה התבארו לנו דברי הכתובים (מלכים ב ה) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם והאיש היה גבור חיל מצורע וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה ותהי לפני אשת נעמן ותאמר אל גבירתה אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו ויבוא ויגד לאדוניו לאמר כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל ויאמר מלך ארם לך בוא ואשלחה ספר אל מלך ישראל וגו' ויבא הספר אל מלך ישראל לאמר ועתה כבוא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו וגו' ויהי כשמוע אלישע איש האלהים כי קרע מלך ישראל את בגדיו וישלח אל המלך לאמר למה קרעת בגדיך יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל ויבוא נעמן בסוסו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו וגו' וירד ויטבול בירדן וגו' וישב אל איש האלהים הוא וכל מחנהו ויבא ויעמוד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו', ויש להעיר בכתובים האלה איזה הערות. א) קשור הדברים והאיש היה גבור חיל מצורע אינו עולה יפה, כי פרשת גדולת נעמן מסופר בפסוק מקודם כי היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים ושם היה מקום להוסיף עוד כי היה גבור חיל, אבל איך יחובר מה שהיה גבור חיל לזה שהיה מצורע, בספרו הספור מצרעתו לא הוה ליה למכתב רק והאיש היה מצורע. ב) במאמר הנערה אל גבירתה אחלי אדוני לפני הנביא אז יאסוף אותו מצרעתו מלת אז בלתי מובנת, ולא היה לאמר רק ויאסוף אותו מצרעתו. ג) מאמר כזאת וכזאת דברה הנערה המובן ממנו כי דברי הנערה יכללו פרטים רבים וע"ז נופל לשון כזאת וכזאת, ובאמת לא דברה הנערה רק דבר אחד כי הנביא יאסוף אותו מצרעתו ולא יתכן לאמר רק כזאת דברה הנערה. ד) אם דברי הנערה נכנסו באזני המלך ונעמן מדוע לא עשה המלך כדבריה לשלוח את נעמן אל הנביא עצמו, רק שלח אותו אל המלך. ה) מדוע קרע מלך ישראל את בגדיו בקראו את הספר ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות, הכי לא ידע המלך מה שידעה הנערה הקטנה, כי יש אלישע הנביא בשומרון ובידו היכלת לאסוף איש מצרעתו. ו) מדוע בלכת נעמן בפעם הראשונה אל אלישע עמד בפתח הבית ולא נכנס תוך הבית פנימה, ובפעם שניה אחרי שנרפא מצרעתו כתיב ויבוא ויעמוד לפניו ממש, ועל דרך הצחות יש לבאר מה שבתחלה עמד על פתח הבית ולא נכנס אל תוכו ואחר שנתרפא נכנס ויעמוד לפני אלישע, ויתבאר גם חטא גחזי מה היה גדול כל כך כשלקח מנעמן שני ככרות כסף ושתי חליפות בגדים עד שקלל אותו אלישע בקללת עולם וצרעת נעמן תדבק בך, גם יתבאר מאמר אלישע, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', מה תלויה רעת הלקיחה בהזמן כי לא זו העת לקחת, ומשמע כי בעת אחרת אפשרות לקבל, ולהיישיר את כל אלה נראה כי צרעת נעמן היתה צרעת ממארת ומתדבקת בהנוגע בו ובכל כליו, כל חפציו וכל אשר היו בידו כבר הרעלו ממחלתו והסכנה היתה קרובה לבוא למי שיקח וישתמש בהחפצים אשר לנעמן, על כן כל זמן שהיה נגוע ומצורע לא נכנס אל אלישע ביתה ויעמוד על פתח הבית כי ידע נגעי מחלתו לבל תדבק בזולתו, אבל אחרי כן כשנתרפא והיה כאחד האדם הבריאים נכנס אל אלישע פנימה בבית, ונכון מאמר אלישע בתוכחתו לגחזי העת לקחת את הכסף וגו', האם עתה אשר החפצים שהיו עמו הנה הנם אותם שהביא עמו מביתו ונגע והשתמש בם בעודו צרוע, איך עתה העת לקחת ממנו מאומה הלא לא סר מהם הנגע, וכונת התוכחה אלו לקח ממנו בעת אחרת לאחר זמן אחרי החליפו כל אשר לו בחדשים וטהורים לא היה בזה רע, אבל העת עתה לקחת ממנו מה שהביא מביתו בהיותו צרוע אשר הצרעת דבוקה בם וצרעת נעמן הלא תדבק בך, כלומר אין זה קללה בגדר עונש, רק אמר לו מה שיסובב לו מזה מעצמו כי בקחתו החפצים המנוגעים תדבק בו צרעתו של נעמן, וכן היה באמת כי תיכף דבקה בו הצרעת ויצא מצורע כשלג, זהו ע"ד הפשטות בבאור השאלה האחרונה, וליישב את הפרשה כלה עם מאמר המדרש שהקדמנו נלך בדרך אחרת.
אמרינן (ערכין דף טז) על ז' דברים נגעים באים על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין, (ובמדרש בפרשתינו פי"ז על עשרה דברים נגעים באים) הנה מלבד הדברים פשוטים כמשמעם, כי נגעים באים על אלו הדברים ע"ד גמול ועונש שמעניש הקב"ה כל עושי אלה בעונש הנגעים כדרך כל העונשים שמעניש הקב"ה על כל עון ועל כל חטאת, עוד יש לאמר כי נגעים באים על אלו ז' דברים בדרך סבה ומסובב, כי נגעים באים מהתעפשות וקלקול הדמים, ואלו ז' דברים דקחשיב בגמרא הם מעכרים ומקלקלים את הדם, לא מבעיא השופך דמים ומגלה עריות והגוזל שהוא מרתיח את דמו ומזה יתעפשו ויתעכרו ועי"ז יצטרע, כי אפי' מי שישנם בו המדות הרעות לשון הרע ושבועה לשקר גסות הרוח וצרת עין, אי אפשר שיהיה קר רוח איש מנוחה ודעת מיושבת, לא בשובה ונחת ישבע איש שבועת שקר כי אם מסבות המכריחות ומאלצות אותו לזה ותעוללנה שנוים ברוחו ונפשו ומהלך דמיו, ואחרי כן לא ימלט שלא ייסרוהו כליותיו והנוחם יאכל חצי בשרו, מוסר כלימתו חודר עמוק עמוק בלבו בידעו בנפשו כי נשא שם ה' לשוא ונשבע למרמה, עד שיתעפשו דמיו ויצטרע, גם לשון הרע באה מסבת קצף וחמה שבוערת בו על אותו האיש אשר ידבר עליו סרה, וקצף וחמה פועלים הרבה לקלקל את הדם, גם גס הרוח לא ימצא שלו בנפשו ומנוחתו נגזלה, כי לפי גבהות לבו ורום עיניו, ימצא קפידא על כל צעד, כי לא נהגו בו כבוד כראוי לו, כמאמרם ז"ל (ב"ב דף צח) כל המתגאה גם על אינשי ביתו לא מתקבל, כי אפי' היותר קרובים אליו אנשי ביתו לא יוכלו שאתו לצאת ידי חובת חלוקת כבודו אשר ידרוש יותר מדי בכל פסיעה ופסיעה, [שמעתי מהרב ר' בנימין דוד ראבינאוויץ ז"ל מ"מ דק"ק ווארשא בשם הגאון ר' חיים ז"ל מוואלאזין שפירש במאמר חז"ל זה את הכתוב בקהלת (ד ח) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, כמאמרם ז"ל הנ"ל שהמתגאה גם על בני ביתו לא מתקבל, וזהו יש אחד יש שחושב בלבו שהוא אחד ואין שני דומה לו איש כזה גם בן ואח אין לו, כי גם להם לא ירצה] וכל ימי גס רוח רעים, קצף ובזיון, ויתקלקלו דמיו שזה סבה לצרעת, כן צר עין ימצא תנואות בכל רגע, כל המדות הרעות האלו הן סבות קרובות אל עפוש וקלקול הדם, וגורם ממילא לצרעת עפ"י הטבע עצמה לא ע"ד עונש, כמו האוכל סם המות אשר תבוא המיתה אח"ז לא בתורת עונש רק בחיוב מצד הטבע, כך העושה דברים כאלה המעפשים את הדמים תבוא הצרעת מסבתם ממילא עפ"י הטבע, והנזהר בהם לא יחלה כל עיקר, ויובן לדעתי דברי הכתוב (שמות טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והקושיא בולטת אם לא יחלו כלל מה להם לרופא, ולדברינו בא הכתוב להגיד כי אם נשמור לעשות כל הישר בעיניו וכל אזהרותיו ממילא נהיה בריאים ושלמים כי שמירת התורה והמצוה תרחיק אותנו מנזקי הגוף מכל נגע ומחלה עפ"י הטבע וחוקי שמירות הבריאות, ולכך לא אמר כי אני ארפאיך כי אם לא תהיה כל מחלה מה לנו לרפואה רק מדייק כי אני ה' רופאך המזהיר אותך על שמירת הבריאות לכתחלה להזהר באלה ולא תחלה כלל, והם פשוטם של דברי הברייתא (אבות פרק שנו חכמים) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, שאין הכונה שהיא נותנת חיים בעוה"ז בגדר גמול ושכר, רק פשוטו כמשמעו כי שומר תורה ומצותיה יהיה רחוק מצד הטבע מכל דבר המזיק והמקלקל ומהרס את בריאות הגוף.
ועתה נבוא אל סדר הכתובים בפרשתו של נעמן, הכתוב מספר לנו שקננה בו מדת הגאוה והיה גס רוח אשר היא אחת מהדברים שהנגעים באים עליו, וגאותו היא שגרמה לו שנצטרע כי עי"ז נתקלקל דמו ונתעפש, וכן הוא מפורש ברבה נשא פ"ז ועל גסות הרוח זה נעמן שנאמר ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול מהו גדול שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל וע"י כך נצטרע ע"כ, וזהו ספור הכתוב ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו שהמלך גדלו ונשאו על כל השרים אשר אתו, וגם ונשוא פנים גם מאחרים, כי גם כל זולתו מלבד המלך נשאו פניו כי בו נתן ה' תשועה לארם, ע"כ היה מכובד מאת המלך ומאת העם, ומספר הכתוב והאיש היה גבור חיל מצורע, פי' מה שהיה האיש גבור חיל זו היתה סבתו שהיה מצורע, כי בזה לבש גאות כמדו והתנשא לכל לראש, וגסות הרוח שבו הסבה לו נגעים, והנערה בספרה לפני גבירתה כי יש נביא בישראל לאסוף איש מצרעתו הגידה עוד מדי דברה בה כי לא ימהר הנביא להמצא ולהדרש לזה רק אחרי אשר יפצר בו מאד, וזהו אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון, ר"ל יחלה ויתחנן לפניו בתחנונים אז יאסוף אותו מצרעתו, ולזה דייקה במלת אז, כי רק אז אם יתחנן לו בתחנונים יפנה אליו לרפאותו, אבל בלי בקשה ותחנונים לא יתרצה הנביא ולא יעשה לו הדבר הזה, וטעם גדול היה בדבר הזה אשר מאן הנביא לרפאות רק אחרי תחנה והפצרה רבה, כי הוא נחוץ עפ"י יסודות הרפואה ומחוייב עפ"י הטבע, יען צרעת באה על גסות הרוח ורק בסור הסבה יסור המסובב אבל כל זמן שהמצורע יהיה תקיף בדעתו גס רוח ורם הלבב איך אפשר שתסור ממנו הצרעת, כפי שבארנו כי הצרעת באה ע"י הגאוה בטבע ובהכרח ע"י עכירת הדם, ואיך יתכן להיות כי יעמוד האיש בגאותו וגאונו ויסור המסובב מזה, על כן רק אחרי הפצרות גדולות והכנעת הלב אחרי השפלת גאונו ורום עיניו אז היה מאסף הנביא את הצרוע מצרעתו, והנערה גם היא לא ידעה טעמו של דבר הכרח ההתחננות, רק זאת ידעה שצריכין להפציר בו הרבה ובלי תחנונים לא ירפא, ע"כ ספרה הדבר כמו שהוא בלי נתינת טעם, ובבואו לפני המלך לספר לו דברי הנערה נאמר על זה כזאת וכזאת דברה הנערה, ר"ל שספר לו כל דבריה כי יש נביא בשומרון ובידו כח ועוז לאסוף איש מצרעתו, וגם שצריכין להתחנן לו דוקא ובלאו הכי לא סגי כי לא יאבה ולא ישמע, ועל הפרטים האלה נופל שפיר לשון כזאת וכזאת, והמלך ונעמן לא ידעו ולא הבינו כי ההתחננות להנביא נחוץ הוא לצורך הרפואה ולא סגי בלאו הכי, ולבבם לא כן ידמה והוציאו משפט מעוקל כי זהו מרוע לב הנביא כי לא יחפוץ להיטיב, ולא יעשה הדבר הזה רק אחרי תחנונים והפצרות גדולות אם לא ירפו ממנו וידריכוהו מנוחה, ע"כ אמרו לבוא עליו בעקיפין ובחזקת היד, ויכתוב המלך אל מלך ישראל בצווי וגזירה שיאסוף את נעמן מצרעתו, והוא יכריח את הנביא בגזירתו בדבר מלך שלטון ולא יצטרכו לתחנונים, ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות בדרך נס, כי אי אפשר עפ"י דרך הטבע אם הוא בא בזרוע רמה ובגודל לבב, כי כל זמן שלא תסור הגאוה מלבו ולא יכניע את רוחו ע"י תחנונים והפצרות אי אפשר להסיר הצרעת ממנו, ויהי כשמוע אלישע כו' שלח אל המלך לאמר יבוא נא אלי וידע כו' ביאתו אלי ולא להפך שאני אלך אליו היא הכנעה רבה לגבי דידי' לפי ערך גדולת האיש ולפי רהבו וגאונו, וזהו יבוא נא אלי ר"ל יכניע את עצמו לבוא אלי ויכיר וידע כי יש נביא בישראל זאת תהיה הכנעתו, ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע, לא הכניע עוד את גאותו מכל וכל וגם בלכתו אל אלישע לא נכנס אליו אל ביתו רק עמד על הפתח למען יצא אלישע אליו, ולאשר היה נחוץ להכניע גאות נעמן כל מה שאפשר לא יצא אליו החוצה כי אם שלח אליו ע"י מלאך לאמר הלוך ורחצת וגו', ואם לא חפץ להכנע ולהשפיל רוחו ויקצוף ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצא, ומדייק במלת אלי כלומר לאיש גדול כמוני לכבודי יצא יצא, ועדיין עמד בגאותו, אבל סוף סוף נכנע ושמע אל דברי הנביא וילך ויטבול בירדן שבע פעמים ונאסף מצרעתו, ואחרי כן מסופר שנכנע מכל וכל וישב הוא וכל מחנהו לחלק כבוד לאיש האלהים, ויבוא ויעמוד לפניו ממש.
ולבוא אל באור המדרש שהתחלנו נצייר לפנינו חולה המוטל על ערש דוי במחלת החזה או הריאה מחלת רזון זעומה אשר כעס והקפדה ושברון לב בנפשו הם, ויבקר אותו רופא מלומד בחליו ויצו עליו לבל יכעוס ולבל יקפיד ולבל ירע לבבו על שום דבר לא על ממון ולא על כבוד ולא יקנא לסוחרים זולתו במיני סחורתו אם ימכור וירויח יותר ממנו ויתרחק מכל יתר התאוות, והיה אם יעמוד כסיל באותו מעמד וישמע את האזהרות האלו אשר הזהיר הדאָקטאָר את החולה ישתאה וישתומם וישאל שאלות הרבה. א) מה היה לו להדאָקטאָר הזה, הלא מלאכתו לרפאות את הגוף ולתכלית זה נקרא גם הפעם אל חולה מחלת השחפת הזה, ומה היה לו כי שינה דרכו לרפאות את החולה ממחלת הנפש לנטוע בו מדות ישרות להזהר מכעס וקנאה מריבה וחמדת ממון וכבוד ושארי התאוות. ב) הלא דברים אלה נאותים לשומר תורה ומצוה וירא אלהים והדאָקטאָר הזה נודע לו מתמול שלשום למזלזל במצות התורה לאוכל טרפות ומחלל שבתות. ג) אם בין לילה חזר הדאָקטאָר למוטב ולקח לו דרך אחרת להיות מוכיח ולהטיף למוסר, א"כ מדוע לא יהלך לבתי כנסיות ומדרשות להביעה {צ"ל להביע} תוכחתו מעל הבמה ככל המטיפים בעם. ד) וכי זה האיש וכי זו העת בהיותו חולה מוטל על ערש דוי להשמיע מוסרו באזניו, הלא חולה פטור מכל המצות האמורות בתורה, אלה וכאלה ישאל הכסיל על מצות הרופא, אבל מי לא יבין את זאת כי הדאָקטאָר לא בצדקתו וישרת לבבו ויראתו את האלהים צוה את החולה להזהר מן המדות הרעות ההנה להנזר ולהתרחק מהן תכלית הרחוק, אין כוונתו בזה לרפאותו רפואת הנפש להביא אותו לחיי העולם הבא, רק פשוטו כמשמעו בא לעשות מלאכתו לרפאות אותו מחליו הגופנית ולהבריא אותו בעולם הזה, ע"כ צוהו על כל אלה כי המדות הללו הן הנה בעוכרי האדם לקצר חייו בעולם הזה ולמלא ימיו מכאובים וחליים רעים, המדות הרעות כעס וקנאה תאוה ושבירת לב ודומיהן מעכרות את הדמים ומעפשות אותם ומביאים על האדם חליים רעים ונאמנים, ויצעידוהו למלך בלהות בלא עתו, וכמו ששנינו מפורש (אבות פ"ד) הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, פשוטו כמשמעו כי הדברים האלה מקצרים חיי האדם וימות בלא עתו, ואמרו (נדרים דף כב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ר"ל כל מיני יסורים באים עליו בחייו חליים רעים מרתיחת הדם, ולזאת צוה הדאָקטאָר את החולה הזה כי ישמר על נפשו מהמדות הרעות האלה כי בנפשו הן ואחריתו להכרית.
הוא הדבר אצל הרוכל המובא במדרש שלפנינו כי היה רוכל ממש ככל הרוכלים לחזור בעירות לתת סמים ורפואות לבני אדם, ובעברו בשערים והכריז בקול מאן בעי למזבן סמא דחיי לא התכוון לחיי העוה"ב לקרב את לבן של בני אדם לאביהם שבשמים, רק פשוט סמא דחיי לחיות חיים ארוכים חיים של שלום ובריאות, וסם החיים הוא מה שישמור אדם לשונו מרע ומרמה יסור מרע ויעשה טוב יבקש שלום וירדפהו ויתרחק מריב ומדון מכעס ושבירת הלב, כי הדברים האלה ראשי יסודות הבריאה המה, והנזהר בהם יחיה חיים טובים ושלום לא ידע מדוה ומכאובים ויאריך ימים על הארץ, ולהפך מי שלא נזהר בהם יעכר ויקלקל דמיו ויסבב לעצמו מכאובים ומחלות שונות ויהיה נספה בלא עתו, ע"כ ראוים הדברים למי שאמרם אל הרוכל המחזיר בעיירות לתת רפואות ותעלות לבריאות הגוף, וכשבא ר' ינאי אליו ובקש גם הוא ממנו לתת לו הסמא דחיי, והרוכל ידע את ר' ינאי וחין ערכו כי הוא צדיק תמים וכבר נזהר מעצמו בכל הדברים האלה מפאת צדקתו ויושר לבבו ללכת בדרך ה' ולעשות רק הטוב והישר, וכל קנאה תאוה וכבוד כעס וחמה וכל מדה רעה כלה גרש גרש מלבו מצד מעלות נפשו ועבודתו את ה' ולא מצד טובת הבריאות וחיי עוה"ז, ע"כ היטב אשר דבר וענה אותו לית את צריך לא אנת ולא דכוותך כי אנשים כערכך כבר נזהרים בזה מעצמם מצד צדקת לבם, אבל ר' ינאי לא הבין את תשובתו הקצרה והסתומה והפציר בו לתת גם לו סמא דחיי, לקח הרוכל ספר תהלים והראה לו הפסוק הזה מי האיש החפץ חיים וגו', והראה לו בזה כי כבר כתובים הדברים על ספר תהלים והוא מקרא מלא כי האיש החפץ חיים שלא ימות בלא עתו ואוהב ימים לראות טוב שלא יחלה ולא יסבול מכאובים כל עוד נשמה באפו, יהי נזהר באלה הדברים נצור לשונך מרע וגו' בקש שלום וגו' כי הדברים האלה המה יסודות אל הבריאות ואל אריכות ימים, ור' ינאי כשקרא תמיד את המקרא הזה לא הבין בו כפשוטו דקאי על חיים הארציים בעוה"ז, רק הבין בכוונת הכתוב כי מדבר על אודות חיי עוה"ב, מי האיש החפץ חיים הנצחיים עליו נאמר נצור לשונך מרע וגו' ולא עלה על לבו כי יתפרש הכתוב כפשוטו חיים סתם שאנחנו חיים פה עלי אדמות, ע"כ התפלא ואמר כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, כי הסב באורו לכונה רחוקה אחרת לחיי עוה"ב ולימים הנצחיים עד שבא רוכל זה והודיעו פשוטו של מקרא כי כונתו לחיים הפשוטים והוא עצה טובה להאריך ימי אנוש ולראות טוב ושלוה כל ימי חייו, וע"ז אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, באמת לא הוציא ר' ינאי את המלה מצרות מפשוטה, רק אמר כי גם שלמה התכוון במקרא זה ג"כ כפשוטו והשומר פיו ולשונו הוא שומר נפשו מצרות, ולאשר ידוע כי הנגעים באים על לשון הרע, א"כ ממילא מכוון מזה כי השומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו כי אינו מקלקל את דמו וממילא עפ"י טבע הוא נשמר מצרעת הבאה מעפוש הדם, ובמלת מצרות נכלל גם צרעת, ואחרי שמעו ר' ינאי את דברי הרוכל הוסיף כי לפי זה גם מה שבאה צרעת בעון לשון הרע הוא ג"כ עפ"י הטבע מעכירת הדם, וא"כ הוא נכלל במה שאמר שלמה שומר מצרות נפשו וכלול בזה שומר מצרעת נפשו, והוא שמסיים המדרש לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, לא שהוציא מלת המצורע מפשוטה לדרוש אותה נוטריקון, רק הכונה ג"כ להגיד כי מה שהוא מצורע הוא עפ"י הטבע והצרעת מחוייבת לבוא ע"י הוצאת שם רע שהמוציא שם רע על חבירו לא ימלט שלא יהיה בחמה וחרון על חבירו וחותר לנקום בו נקם וקלקל את דמו והסב לעצמו את הצרעת, והכניסו הדברים בפי הכתוב וזאת תהיה תורת המצורע פי' זאת תהיה בהחלט תורת המוציא שם רע שיהיה מצורע, כי התוצאות מהוצאות שם רע היא הצרעת עפ"י טבע והוכיחו זה ממה שנכתב וזאת תהיה וגו' כי היה מספיק לכאורה לאמר זאת תורת המצורע כמ"ש (ויקרא ו) זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת (ושם ז) זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, וממה שהוסיף מלת תהיה הוכיחו כי הכונה בזה להודיע כי זאת תהיה בהחלט להמוציא שם רע שיהיה מצורע, וע"כ נאמר תהיה בהחלט בלי ספק שכן תהיה, כי כן תחייב הטבע, כשם שהחולה העובר על אזהרת הרופא שלא יכעוס וכעס וימות לשחת אין זה בגדר עונש על שעבר על אזהרתו, רק בא ממילא, כן המדבר לשון הרע תסובב לו הצרעת ממילא בטבע וזאת תהיה תורת המצורע תהיה בהחלט.
זאת תהיה תורת המצרע, במדרש פרשה טז וזאת תהיה תורת המצרע מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים אודיק עלי' ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליני' א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך לא אנת ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגבי' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצרע המוציא שם רע, כל גדולי המפרשים האריכו למעניתם בבאור המאמר הנפלא הזה איש לפי רוחו, ואענה אף אני חלקי, ונתבונן תחלה על הזרות אשר בו. א) וכי זה דרכו של רוכל המחזר בעיירות עם סמי מרפא אשר בצלחתו כי שנה את טעמו ויהי מטיף לעם ומוכיח בשערים בדברי מוסר ותוכחה להתרחק מלשון הרע ולבקש שלום כדרך המוכיחים יראי אלהים וחושבי שמו להחזיר את בני אדם למוטב. ב) למה נגרע ערך ר' ינאי בעיניו מזולתו אשר מאן לתת לו סם החיים ואמר לו לא לו ולא לדכוותי', האם ר' ינאי וכיוצא בו אינם צריכים לסם חיים או כי עליהם לא נאמר המקרא הזה נצור לשונך מרע וגו' והותרה להם לשון הרע ולדבר מרמה ולחרחר ריב בתמיה. ג) מה ראה ר' ינאי להוציא המקרא מידי פשוטו לפרש שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, איך הסב מלה מפורשת מצרות להוראה אחרת מצרעת, ומה חסר לו בבאור הכתוב כאשר הוא צרות ממש. ד) למה זה נתחדש לו הבאור הזה עכשיו בשמעו דברי הרוכל אשר לא פלל למו. ה) היא קשה מכלם מה מצא ר' ינאי בדברי הרוכל חדשות ונצורות בפשט הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו' אשר התפלא כל כך ואמר כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, הלא לא חידש הרוכל מאומה לא הוסיף ולא גרע רק הראה לו הכתוב כאשר הוא בספר תהלים בלי תוספת באור או פירוש, ומה נתחדש לו כעת כי עמד עתה על פשוטו של מקרא מה שלא ידע מתחלה. ו) מה ראה על ככה לדרוש נוטריקון במלת המצורע המוציא שם רע והסב את המלה להוראה חדשה לא כפשוטה, והנה על הקושיא הגדולה שבאות ה' השכילו ראשי המחברים להשיב כי באמת היה קשה לר' ינאי פשוטו של המקרא הזה וע"י הרוכל הזה עמד עתה על באורו, כי היה קשה לו סגנון הלשון שמתחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים וגו' ומסיים בנוכח נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וסור מרע ועשה טוב וגו' הכל בנוכח, וכיון שהחל לדבר בנסתר היה לו לדבר הכל בנסתר ינצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה יסור מרע ויעשה טוב, ומדוע לא שמר את הסדר, ועתה כשראה מעשה הרוכל והנהגתו שמסבב בשוקים וברחובות וקורא בקול מאן בעי למזבן סמי דחיי, הלא קורא ומדבר בלשון נסתר ואחרי כן כשקרב אליו איש לבקש את סם החיים ענה ואמר בלשון נוכח אל הדורש נצור לשונך מרע כו', מזה עמד ר' ינאי על פשוטו של מקרא כי בדרך זה היה אצל דהע"ה, כי לא יצא הכתוב הזה מפיו כסדרו, רק דרכו היה ג"כ לכרוז ולקרוא מי האיש החפץ חיים וע"כ נאמר בלשון נסתר, ואח"כ כשבא אליו איש לבקש את החיים אז אמר לו להאיש בנוכח נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וגו', ואם כי הוא באור השכל, אבל לא תתיישב בזה רק הקושיא החמישית אבל ליתר הדקדוקים אין בזה פתרון, ע"כ בדרך אחר נהלך, וכבר נדפס בשמי בס' כוכב מיעקב ולא אחדל מלשנותו פה על מקומו בפרשתינו, ועם זה התבארו לנו דברי הכתובים (מלכים ב ה) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם והאיש היה גבור חיל מצורע וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה ותהי לפני אשת נעמן ותאמר אל גבירתה אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו ויבוא ויגד לאדוניו לאמר כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל ויאמר מלך ארם לך בוא ואשלחה ספר אל מלך ישראל וגו' ויבא הספר אל מלך ישראל לאמר ועתה כבוא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו וגו' ויהי כשמוע אלישע איש האלהים כי קרע מלך ישראל את בגדיו וישלח אל המלך לאמר למה קרעת בגדיך יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל ויבוא נעמן בסוסו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו וגו' וירד ויטבול בירדן וגו' וישב אל איש האלהים הוא וכל מחנהו ויבא ויעמוד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו', ויש להעיר בכתובים האלה איזה הערות. א) קשור הדברים והאיש היה גבור חיל מצורע אינו עולה יפה, כי פרשת גדולת נעמן מסופר בפסוק מקודם כי היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים ושם היה מקום להוסיף עוד כי היה גבור חיל, אבל איך יחובר מה שהיה גבור חיל לזה שהיה מצורע, בספרו הספור מצרעתו לא הוה ליה למכתב רק והאיש היה מצורע. ב) במאמר הנערה אל גבירתה אחלי אדוני לפני הנביא אז יאסוף אותו מצרעתו מלת אז בלתי מובנת, ולא היה לאמר רק ויאסוף אותו מצרעתו. ג) מאמר כזאת וכזאת דברה הנערה המובן ממנו כי דברי הנערה יכללו פרטים רבים וע"ז נופל לשון כזאת וכזאת, ובאמת לא דברה הנערה רק דבר אחד כי הנביא יאסוף אותו מצרעתו ולא יתכן לאמר רק כזאת דברה הנערה. ד) אם דברי הנערה נכנסו באזני המלך ונעמן מדוע לא עשה המלך כדבריה לשלוח את נעמן אל הנביא עצמו, רק שלח אותו אל המלך. ה) מדוע קרע מלך ישראל את בגדיו בקראו את הספר ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות, הכי לא ידע המלך מה שידעה הנערה הקטנה, כי יש אלישע הנביא בשומרון ובידו היכלת לאסוף איש מצרעתו. ו) מדוע בלכת נעמן בפעם הראשונה אל אלישע עמד בפתח הבית ולא נכנס תוך הבית פנימה, ובפעם שניה אחרי שנרפא מצרעתו כתיב ויבוא ויעמוד לפניו ממש, ועל דרך הצחות יש לבאר מה שבתחלה עמד על פתח הבית ולא נכנס אל תוכו ואחר שנתרפא נכנס ויעמוד לפני אלישע, ויתבאר גם חטא גחזי מה היה גדול כל כך כשלקח מנעמן שני ככרות כסף ושתי חליפות בגדים עד שקלל אותו אלישע בקללת עולם וצרעת נעמן תדבק בך, גם יתבאר מאמר אלישע, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', מה תלויה רעת הלקיחה בהזמן כי לא זו העת לקחת, ומשמע כי בעת אחרת אפשרות לקבל, ולהיישיר את כל אלה נראה כי צרעת נעמן היתה צרעת ממארת ומתדבקת בהנוגע בו ובכל כליו, כל חפציו וכל אשר היו בידו כבר הרעלו ממחלתו והסכנה היתה קרובה לבוא למי שיקח וישתמש בהחפצים אשר לנעמן, על כן כל זמן שהיה נגוע ומצורע לא נכנס אל אלישע ביתה ויעמוד על פתח הבית כי ידע נגעי מחלתו לבל תדבק בזולתו, אבל אחרי כן כשנתרפא והיה כאחד האדם הבריאים נכנס אל אלישע פנימה בבית, ונכון מאמר אלישע בתוכחתו לגחזי העת לקחת את הכסף וגו', האם עתה אשר החפצים שהיו עמו הנה הנם אותם שהביא עמו מביתו ונגע והשתמש בם בעודו צרוע, איך עתה העת לקחת ממנו מאומה הלא לא סר מהם הנגע, וכונת התוכחה אלו לקח ממנו בעת אחרת לאחר זמן אחרי החליפו כל אשר לו בחדשים וטהורים לא היה בזה רע, אבל העת עתה לקחת ממנו מה שהביא מביתו בהיותו צרוע אשר הצרעת דבוקה בם וצרעת נעמן הלא תדבק בך, כלומר אין זה קללה בגדר עונש, רק אמר לו מה שיסובב לו מזה מעצמו כי בקחתו החפצים המנוגעים תדבק בו צרעתו של נעמן, וכן היה באמת כי תיכף דבקה בו הצרעת ויצא מצורע כשלג, זהו ע"ד הפשטות בבאור השאלה האחרונה, וליישב את הפרשה כלה עם מאמר המדרש שהקדמנו נלך בדרך אחרת.
אמרינן (ערכין דף טז) על ז' דברים נגעים באים על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין, (ובמדרש בפרשתינו פי"ז על עשרה דברים נגעים באים) הנה מלבד הדברים פשוטים כמשמעם, כי נגעים באים על אלו הדברים ע"ד גמול ועונש שמעניש הקב"ה כל עושי אלה בעונש הנגעים כדרך כל העונשים שמעניש הקב"ה על כל עון ועל כל חטאת, עוד יש לאמר כי נגעים באים על אלו ז' דברים בדרך סבה ומסובב, כי נגעים באים מהתעפשות וקלקול הדמים, ואלו ז' דברים דקחשיב בגמרא הם מעכרים ומקלקלים את הדם, לא מבעיא השופך דמים ומגלה עריות והגוזל שהוא מרתיח את דמו ומזה יתעפשו ויתעכרו ועי"ז יצטרע, כי אפי' מי שישנם בו המדות הרעות לשון הרע ושבועה לשקר גסות הרוח וצרת עין, אי אפשר שיהיה קר רוח איש מנוחה ודעת מיושבת, לא בשובה ונחת ישבע איש שבועת שקר כי אם מסבות המכריחות ומאלצות אותו לזה ותעוללנה שנוים ברוחו ונפשו ומהלך דמיו, ואחרי כן לא ימלט שלא ייסרוהו כליותיו והנוחם יאכל חצי בשרו, מוסר כלימתו חודר עמוק עמוק בלבו בידעו בנפשו כי נשא שם ה' לשוא ונשבע למרמה, עד שיתעפשו דמיו ויצטרע, גם לשון הרע באה מסבת קצף וחמה שבוערת בו על אותו האיש אשר ידבר עליו סרה, וקצף וחמה פועלים הרבה לקלקל את הדם, גם גס הרוח לא ימצא שלו בנפשו ומנוחתו נגזלה, כי לפי גבהות לבו ורום עיניו, ימצא קפידא על כל צעד, כי לא נהגו בו כבוד כראוי לו, כמאמרם ז"ל (ב"ב דף צח) כל המתגאה גם על אינשי ביתו לא מתקבל, כי אפי' היותר קרובים אליו אנשי ביתו לא יוכלו שאתו לצאת ידי חובת חלוקת כבודו אשר ידרוש יותר מדי בכל פסיעה ופסיעה, [שמעתי מהרב ר' בנימין דוד ראבינאוויץ ז"ל מ"מ דק"ק ווארשא בשם הגאון ר' חיים ז"ל מוואלאזין שפירש במאמר חז"ל זה את הכתוב בקהלת (ד ח) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, כמאמרם ז"ל הנ"ל שהמתגאה גם על בני ביתו לא מתקבל, וזהו יש אחד יש שחושב בלבו שהוא אחד ואין שני דומה לו איש כזה גם בן ואח אין לו, כי גם להם לא ירצה] וכל ימי גס רוח רעים, קצף ובזיון, ויתקלקלו דמיו שזה סבה לצרעת, כן צר עין ימצא תנואות בכל רגע, כל המדות הרעות האלו הן סבות קרובות אל עפוש וקלקול הדם, וגורם ממילא לצרעת עפ"י הטבע עצמה לא ע"ד עונש, כמו האוכל סם המות אשר תבוא המיתה אח"ז לא בתורת עונש רק בחיוב מצד הטבע, כך העושה דברים כאלה המעפשים את הדמים תבוא הצרעת מסבתם ממילא עפ"י הטבע, והנזהר בהם לא יחלה כל עיקר, ויובן לדעתי דברי הכתוב (שמות טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והקושיא בולטת אם לא יחלו כלל מה להם לרופא, ולדברינו בא הכתוב להגיד כי אם נשמור לעשות כל הישר בעיניו וכל אזהרותיו ממילא נהיה בריאים ושלמים כי שמירת התורה והמצוה תרחיק אותנו מנזקי הגוף מכל נגע ומחלה עפ"י הטבע וחוקי שמירות הבריאות, ולכך לא אמר כי אני ארפאיך כי אם לא תהיה כל מחלה מה לנו לרפואה רק מדייק כי אני ה' רופאך המזהיר אותך על שמירת הבריאות לכתחלה להזהר באלה ולא תחלה כלל, והם פשוטם של דברי הברייתא (אבות פרק שנו חכמים) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, שאין הכונה שהיא נותנת חיים בעוה"ז בגדר גמול ושכר, רק פשוטו כמשמעו כי שומר תורה ומצותיה יהיה רחוק מצד הטבע מכל דבר המזיק והמקלקל ומהרס את בריאות הגוף.
ועתה נבוא אל סדר הכתובים בפרשתו של נעמן, הכתוב מספר לנו שקננה בו מדת הגאוה והיה גס רוח אשר היא אחת מהדברים שהנגעים באים עליו, וגאותו היא שגרמה לו שנצטרע כי עי"ז נתקלקל דמו ונתעפש, וכן הוא מפורש ברבה נשא פ"ז ועל גסות הרוח זה נעמן שנאמר ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול מהו גדול שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל וע"י כך נצטרע ע"כ, וזהו ספור הכתוב ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו שהמלך גדלו ונשאו על כל השרים אשר אתו, וגם ונשוא פנים גם מאחרים, כי גם כל זולתו מלבד המלך נשאו פניו כי בו נתן ה' תשועה לארם, ע"כ היה מכובד מאת המלך ומאת העם, ומספר הכתוב והאיש היה גבור חיל מצורע, פי' מה שהיה האיש גבור חיל זו היתה סבתו שהיה מצורע, כי בזה לבש גאות כמדו והתנשא לכל לראש, וגסות הרוח שבו הסבה לו נגעים, והנערה בספרה לפני גבירתה כי יש נביא בישראל לאסוף איש מצרעתו הגידה עוד מדי דברה בה כי לא ימהר הנביא להמצא ולהדרש לזה רק אחרי אשר יפצר בו מאד, וזהו אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון, ר"ל יחלה ויתחנן לפניו בתחנונים אז יאסוף אותו מצרעתו, ולזה דייקה במלת אז, כי רק אז אם יתחנן לו בתחנונים יפנה אליו לרפאותו, אבל בלי בקשה ותחנונים לא יתרצה הנביא ולא יעשה לו הדבר הזה, וטעם גדול היה בדבר הזה אשר מאן הנביא לרפאות רק אחרי תחנה והפצרה רבה, כי הוא נחוץ עפ"י יסודות הרפואה ומחוייב עפ"י הטבע, יען צרעת באה על גסות הרוח ורק בסור הסבה יסור המסובב אבל כל זמן שהמצורע יהיה תקיף בדעתו גס רוח ורם הלבב איך אפשר שתסור ממנו הצרעת, כפי שבארנו כי הצרעת באה ע"י הגאוה בטבע ובהכרח ע"י עכירת הדם, ואיך יתכן להיות כי יעמוד האיש בגאותו וגאונו ויסור המסובב מזה, על כן רק אחרי הפצרות גדולות והכנעת הלב אחרי השפלת גאונו ורום עיניו אז היה מאסף הנביא את הצרוע מצרעתו, והנערה גם היא לא ידעה טעמו של דבר הכרח ההתחננות, רק זאת ידעה שצריכין להפציר בו הרבה ובלי תחנונים לא ירפא, ע"כ ספרה הדבר כמו שהוא בלי נתינת טעם, ובבואו לפני המלך לספר לו דברי הנערה נאמר על זה כזאת וכזאת דברה הנערה, ר"ל שספר לו כל דבריה כי יש נביא בשומרון ובידו כח ועוז לאסוף איש מצרעתו, וגם שצריכין להתחנן לו דוקא ובלאו הכי לא סגי כי לא יאבה ולא ישמע, ועל הפרטים האלה נופל שפיר לשון כזאת וכזאת, והמלך ונעמן לא ידעו ולא הבינו כי ההתחננות להנביא נחוץ הוא לצורך הרפואה ולא סגי בלאו הכי, ולבבם לא כן ידמה והוציאו משפט מעוקל כי זהו מרוע לב הנביא כי לא יחפוץ להיטיב, ולא יעשה הדבר הזה רק אחרי תחנונים והפצרות גדולות אם לא ירפו ממנו וידריכוהו מנוחה, ע"כ אמרו לבוא עליו בעקיפין ובחזקת היד, ויכתוב המלך אל מלך ישראל בצווי וגזירה שיאסוף את נעמן מצרעתו, והוא יכריח את הנביא בגזירתו בדבר מלך שלטון ולא יצטרכו לתחנונים, ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות בדרך נס, כי אי אפשר עפ"י דרך הטבע אם הוא בא בזרוע רמה ובגודל לבב, כי כל זמן שלא תסור הגאוה מלבו ולא יכניע את רוחו ע"י תחנונים והפצרות אי אפשר להסיר הצרעת ממנו, ויהי כשמוע אלישע כו' שלח אל המלך לאמר יבוא נא אלי וידע כו' ביאתו אלי ולא להפך שאני אלך אליו היא הכנעה רבה לגבי דידי' לפי ערך גדולת האיש ולפי רהבו וגאונו, וזהו יבוא נא אלי ר"ל יכניע את עצמו לבוא אלי ויכיר וידע כי יש נביא בישראל זאת תהיה הכנעתו, ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע, לא הכניע עוד את גאותו מכל וכל וגם בלכתו אל אלישע לא נכנס אליו אל ביתו רק עמד על הפתח למען יצא אלישע אליו, ולאשר היה נחוץ להכניע גאות נעמן כל מה שאפשר לא יצא אליו החוצה כי אם שלח אליו ע"י מלאך לאמר הלוך ורחצת וגו', ואם לא חפץ להכנע ולהשפיל רוחו ויקצוף ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצא, ומדייק במלת אלי כלומר לאיש גדול כמוני לכבודי יצא יצא, ועדיין עמד בגאותו, אבל סוף סוף נכנע ושמע אל דברי הנביא וילך ויטבול בירדן שבע פעמים ונאסף מצרעתו, ואחרי כן מסופר שנכנע מכל וכל וישב הוא וכל מחנהו לחלק כבוד לאיש האלהים, ויבוא ויעמוד לפניו ממש.
ולבוא אל באור המדרש שהתחלנו נצייר לפנינו חולה המוטל על ערש דוי במחלת החזה או הריאה מחלת רזון זעומה אשר כעס והקפדה ושברון לב בנפשו הם, ויבקר אותו רופא מלומד בחליו ויצו עליו לבל יכעוס ולבל יקפיד ולבל ירע לבבו על שום דבר לא על ממון ולא על כבוד ולא יקנא לסוחרים זולתו במיני סחורתו אם ימכור וירויח יותר ממנו ויתרחק מכל יתר התאוות, והיה אם יעמוד כסיל באותו מעמד וישמע את האזהרות האלו אשר הזהיר הדאָקטאָר את החולה ישתאה וישתומם וישאל שאלות הרבה. א) מה היה לו להדאָקטאָר הזה, הלא מלאכתו לרפאות את הגוף ולתכלית זה נקרא גם הפעם אל חולה מחלת השחפת הזה, ומה היה לו כי שינה דרכו לרפאות את החולה ממחלת הנפש לנטוע בו מדות ישרות להזהר מכעס וקנאה מריבה וחמדת ממון וכבוד ושארי התאוות. ב) הלא דברים אלה נאותים לשומר תורה ומצוה וירא אלהים והדאָקטאָר הזה נודע לו מתמול שלשום למזלזל במצות התורה לאוכל טרפות ומחלל שבתות. ג) אם בין לילה חזר הדאָקטאָר למוטב ולקח לו דרך אחרת להיות מוכיח ולהטיף למוסר, א"כ מדוע לא יהלך לבתי כנסיות ומדרשות להביעה {צ"ל להביע} תוכחתו מעל הבמה ככל המטיפים בעם. ד) וכי זה האיש וכי זו העת בהיותו חולה מוטל על ערש דוי להשמיע מוסרו באזניו, הלא חולה פטור מכל המצות האמורות בתורה, אלה וכאלה ישאל הכסיל על מצות הרופא, אבל מי לא יבין את זאת כי הדאָקטאָר לא בצדקתו וישרת לבבו ויראתו את האלהים צוה את החולה להזהר מן המדות הרעות ההנה להנזר ולהתרחק מהן תכלית הרחוק, אין כוונתו בזה לרפאותו רפואת הנפש להביא אותו לחיי העולם הבא, רק פשוטו כמשמעו בא לעשות מלאכתו לרפאות אותו מחליו הגופנית ולהבריא אותו בעולם הזה, ע"כ צוהו על כל אלה כי המדות הללו הן הנה בעוכרי האדם לקצר חייו בעולם הזה ולמלא ימיו מכאובים וחליים רעים, המדות הרעות כעס וקנאה תאוה ושבירת לב ודומיהן מעכרות את הדמים ומעפשות אותם ומביאים על האדם חליים רעים ונאמנים, ויצעידוהו למלך בלהות בלא עתו, וכמו ששנינו מפורש (אבות פ"ד) הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, פשוטו כמשמעו כי הדברים האלה מקצרים חיי האדם וימות בלא עתו, ואמרו (נדרים דף כב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ר"ל כל מיני יסורים באים עליו בחייו חליים רעים מרתיחת הדם, ולזאת צוה הדאָקטאָר את החולה הזה כי ישמר על נפשו מהמדות הרעות האלה כי בנפשו הן ואחריתו להכרית.
הוא הדבר אצל הרוכל המובא במדרש שלפנינו כי היה רוכל ממש ככל הרוכלים לחזור בעירות לתת סמים ורפואות לבני אדם, ובעברו בשערים והכריז בקול מאן בעי למזבן סמא דחיי לא התכוון לחיי העוה"ב לקרב את לבן של בני אדם לאביהם שבשמים, רק פשוט סמא דחיי לחיות חיים ארוכים חיים של שלום ובריאות, וסם החיים הוא מה שישמור אדם לשונו מרע ומרמה יסור מרע ויעשה טוב יבקש שלום וירדפהו ויתרחק מריב ומדון מכעס ושבירת הלב, כי הדברים האלה ראשי יסודות הבריאה המה, והנזהר בהם יחיה חיים טובים ושלום לא ידע מדוה ומכאובים ויאריך ימים על הארץ, ולהפך מי שלא נזהר בהם יעכר ויקלקל דמיו ויסבב לעצמו מכאובים ומחלות שונות ויהיה נספה בלא עתו, ע"כ ראוים הדברים למי שאמרם אל הרוכל המחזיר בעיירות לתת רפואות ותעלות לבריאות הגוף, וכשבא ר' ינאי אליו ובקש גם הוא ממנו לתת לו הסמא דחיי, והרוכל ידע את ר' ינאי וחין ערכו כי הוא צדיק תמים וכבר נזהר מעצמו בכל הדברים האלה מפאת צדקתו ויושר לבבו ללכת בדרך ה' ולעשות רק הטוב והישר, וכל קנאה תאוה וכבוד כעס וחמה וכל מדה רעה כלה גרש גרש מלבו מצד מעלות נפשו ועבודתו את ה' ולא מצד טובת הבריאות וחיי עוה"ז, ע"כ היטב אשר דבר וענה אותו לית את צריך לא אנת ולא דכוותך כי אנשים כערכך כבר נזהרים בזה מעצמם מצד צדקת לבם, אבל ר' ינאי לא הבין את תשובתו הקצרה והסתומה והפציר בו לתת גם לו סמא דחיי, לקח הרוכל ספר תהלים והראה לו הפסוק הזה מי האיש החפץ חיים וגו', והראה לו בזה כי כבר כתובים הדברים על ספר תהלים והוא מקרא מלא כי האיש החפץ חיים שלא ימות בלא עתו ואוהב ימים לראות טוב שלא יחלה ולא יסבול מכאובים כל עוד נשמה באפו, יהי נזהר באלה הדברים נצור לשונך מרע וגו' בקש שלום וגו' כי הדברים האלה המה יסודות אל הבריאות ואל אריכות ימים, ור' ינאי כשקרא תמיד את המקרא הזה לא הבין בו כפשוטו דקאי על חיים הארציים בעוה"ז, רק הבין בכוונת הכתוב כי מדבר על אודות חיי עוה"ב, מי האיש החפץ חיים הנצחיים עליו נאמר נצור לשונך מרע וגו' ולא עלה על לבו כי יתפרש הכתוב כפשוטו חיים סתם שאנחנו חיים פה עלי אדמות, ע"כ התפלא ואמר כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, כי הסב באורו לכונה רחוקה אחרת לחיי עוה"ב ולימים הנצחיים עד שבא רוכל זה והודיעו פשוטו של מקרא כי כונתו לחיים הפשוטים והוא עצה טובה להאריך ימי אנוש ולראות טוב ושלוה כל ימי חייו, וע"ז אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שומר מצרעת נפשו, באמת לא הוציא ר' ינאי את המלה מצרות מפשוטה, רק אמר כי גם שלמה התכוון במקרא זה ג"כ כפשוטו והשומר פיו ולשונו הוא שומר נפשו מצרות, ולאשר ידוע כי הנגעים באים על לשון הרע, א"כ ממילא מכוון מזה כי השומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו כי אינו מקלקל את דמו וממילא עפ"י טבע הוא נשמר מצרעת הבאה מעפוש הדם, ובמלת מצרות נכלל גם צרעת, ואחרי שמעו ר' ינאי את דברי הרוכל הוסיף כי לפי זה גם מה שבאה צרעת בעון לשון הרע הוא ג"כ עפ"י הטבע מעכירת הדם, וא"כ הוא נכלל במה שאמר שלמה שומר מצרות נפשו וכלול בזה שומר מצרעת נפשו, והוא שמסיים המדרש לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, לא שהוציא מלת המצורע מפשוטה לדרוש אותה נוטריקון, רק הכונה ג"כ להגיד כי מה שהוא מצורע הוא עפ"י הטבע והצרעת מחוייבת לבוא ע"י הוצאת שם רע שהמוציא שם רע על חבירו לא ימלט שלא יהיה בחמה וחרון על חבירו וחותר לנקום בו נקם וקלקל את דמו והסב לעצמו את הצרעת, והכניסו הדברים בפי הכתוב וזאת תהיה תורת המצורע פי' זאת תהיה בהחלט תורת המוציא שם רע שיהיה מצורע, כי התוצאות מהוצאות שם רע היא הצרעת עפ"י טבע והוכיחו זה ממה שנכתב וזאת תהיה וגו' כי היה מספיק לכאורה לאמר זאת תורת המצורע כמ"ש (ויקרא ו) זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת (ושם ז) זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, וממה שהוסיף מלת תהיה הוכיחו כי הכונה בזה להודיע כי זאת תהיה בהחלט להמוציא שם רע שיהיה מצורע, וע"כ נאמר תהיה בהחלט בלי ספק שכן תהיה, כי כן תחייב הטבע, כשם שהחולה העובר על אזהרת הרופא שלא יכעוס וכעס וימות לשחת אין זה בגדר עונש על שעבר על אזהרתו, רק בא ממילא, כן המדבר לשון הרע תסובב לו הצרעת ממילא בטבע וזאת תהיה תורת המצורע תהיה בהחלט.
חסלת פרשת מצורע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה