רוח חכמים - פרשת בראשית חלק א

רוח חכמים על פרשת בראשית מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן - מתחיל בעמ' 3 ונגמר בעמ' 7

במדרש רבה פרשה א'. ר' הושעיה רבה פתח ואהיה אצלו אמון וגו' אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע, אמון פדגוג המד"א כאשר ישא האומן את היונק, אמון מכוסה המד"א האמונים עלי תולע, אמון מוצנע המד"א ויהי אומן את הדסה ע"כ. פשטות המאמר הוא כי המקרא סתום ולא אתפריש כונת המלה אמון מאי היא, ומדסתם הכתוב אמון סתם על כן פירש ר' הושעיה כי כונת הכתוב לכל הענינים כלם המתוארים בכתובים בתואר אמון ושלשה הם: פדגוג, מכוסה, ומוצנע, כי כל אחד מהם מתואר אומן ומגדל, כפי שמביא ראיה לכל אחד מהם מן הכתוב, ואחרי שנאמר בכתוב ואהיה אצלו אמון סתם כונתו לכל שלשת סוגי האמון כלם, ומ"ש אמון מכוסה אין כונתו לחדש הוראה חדשה מכל וכל כי האמונים עלי תולע גם זה מלשון גידול כמו כאשר ישא האומן את היונק, ופירושו שהיו מגודלים על משי וכלי מילת, רק הכונה להרחיב הוראת אמון שנאמר גם ענין גידול הכסה לבד, כי משמעות הכתוב כאשר ישא האומן את היונק כי תואר אומן בא רק על הנושא את הילד פי' שמגדלו מכל וכל ונושא כל טרחו ומשאו, לזאת בא להוסיף כי מכסה לבד נקרא ג"כ אמון, כהוכחת הכתוב האמונים עלי תולע, כי על התלבושת בתולע לבד אומר האמונים, וכן הוסיף בעל המאמר להרחיב הוראת אומן עוד כי גם הדואג להצניע את הילד נקרא ג"כ אומן כהוכחת הכתוב ויהי אומן את הדסה שנקרא מרדכי אומן על ההצנעה שהצניע את אסתר, ור' הושעיה אינו מחדש הוראות חדשות מכל וכל כי אמון מכוסה אמון מוצנע גם הם עניני אומן וגידול הם, זהו פשוטו של המאמר.

ועדין אין אנחנו יוצאים בזה ידי חובתינו בהבנת המאמר תכן הענין עדין מכוסה ומוצנע מאתנו, ועלינו לפצח את הקליפה ולהנות מן הגרעין שבתוכו להשכיל להבין פנימיות המאמר, מה ירמזון שלש אלה פדגוג מכוסה מוצנע לגבי התורה שהיא מתפארת בהם ואהיה אצלו אמון כי הכתוב בתורה משתעי, ואיזה התיחשות שבתורה לפדגוג מכוסה ומוצנע, איזה מקצוע בתורה הוא בחינת פדגוג, איזה הוא בחינת מכוסה, ואיזה מוצנע. והנה רבים וכן שלמים עמדו על זה וכלם יחד כאלו עשאו קנוניא ביניהם לפתור את המאמר בדרך אחד ושפה אחת לכלם כי הם שלשה חלקי התורה, פשט, רמז ודרוש, וסוד, או נגלה ונסתר, ונעלם, וכיד כח הדרוש הטובה עליהם איש כפי אשר רוחו ללכת, כי פשט או נגלה הוא בחינת פדגוג, רמז ודרוש או נסתר הוא בחינת מכוסה, וסוד או נעלם הוא בחינת מוצנע, ולא תתקרר בזה דעת כל מבקש הפשט ובמופלא ממנו לא ידרוש ואין זכרון מכמו אלה במפורש בשום מקום במדרש. גם תם אני ולא אדע מה ענין פדגוג לאיזה למוד מה שהוא, השם פדגוג המתואר במקרא בשם אומן מוסב בכל מקום על השומר לראש הילד במה שנוגע לשמירת גופו לחיותו ובריאותו, ועל המחנך את הילד בדרך ארץ ובתקון המדות שלא יהיה שובב לא ירע ולא ישחית לעצמו ולזולתו כפשטות הכתוב כאשר ישא האומן את היונק שאי אפשר לפרשו שמדבר בלמוד, כי מה ענין למוד לילד שעדנו במצב היניקה, גם לשון ישא אינו נופל על למוד, וע"כ שמדבר רק בגידול והשגחה על עניני גופו, ומאי שייכות פדגוג לאיזה למוד, ואף אם נדחוק מסברת עצמנו ונניח ונאמר כי גם המלמד תורה לילד נקרא עפ"י כונת הכתוב פדגוג, כאשר האחרונים והלועזים לקחו את השם פדגוג לשם המשאל למורים ולמלמדים ג"כ, עדיין אין השכל מגביל מדוע יקרא רק מלמד הפשט פדגוג יותר ממלמד הדרוש או הסוד, אם מלמדו מה שהוא הלא הוא פדגוגו.

אך האמת תורה דרכה בבאור המאמר הזה, כי פדגוג מכוסה ומוצנע רמזים אל שלשה חלקי התורה, עדות חוקים ומשפטים, ככתוב אלה העדות החקים והמשפטים (דברים ד' מה) מה העדות החקים והמשפטים (שם ו' כ) כי שלשה אלה המה ממש פדגוג מכוסה ומוצנע. פדגוג הוא חלק המשפטים המחנך אותנו איך להתהלך נגד החיים בחובת האדם לעצמו לשמירת גופו לקיומו ולחייו, ובחובת איש לרעהו בכל הנוגע להפרט והכלל היחיד והרבים, שלא נכשל בעצמנו ולא נכשיל את אחרים, לא נתנזק ולא נזיק, הלא הוא ענין פדגוג ממש. מכוסה הוא חלק המצות שבין אדם למקום הנקראים עדות שמעידים על איזה ענין ומאורע שהפליא ה' חסדו אתנו, כמו פסח מצה ומרור וסוכה, שחלק המצות האלה הוא ממוצע בין משפטים לחקים, כי חלק המשפטים מחויב מצד השכל גם בלי כל צווי ואזהרת מלכו של עולם, והוא גלוי לעינים בלי כל כסוי לראות אותו מעצמנו, וחלק החקים הוא סתום וחתום נעלם מכל וכל בלי כל טעם וסברא, כידוע חקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי להרהר אחריו, אבל חלק העדות כגון המצות שזכרנו אינם גלוים ונראים כחלק המשפטים ואלו לא נצטווינו עליהם ולא שמענום מפי הגבורה לא עשינו אותם מעצמנו, אבל עכ"פ אינם נעלמים לגמרי כמו חקים, כי יש להם טעם וסברא. סוכה כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, פסח על שום שפסח וכן כל אינך אינם גלוים לגמרי ולא נעלמים לגמרי רק בגדר מכוסה ולא חסר רק הסרת המכסה התבוננות מעט, ואז יגלה ויראה בעליל לעינים, פי' כשנתבונן אל טעמם ונמוקם של המצות האלה אז תהיינה מקובלות גם עפ"י הסכמת הדעת והכרעת השכל, וא"כ אין זה בגדר מוצנע ונעלם לגמרי רק מכוסה שמונח תחת כסוי קל שאפשר להרימו ולראות עין בעין מה שתחתיו. העולה מזה שחלק התורה המכונה עדות מתואר שפיר בתואר מכוסה. מוצנע הוא חלק החקים כמו פרה אדומה, שעטנז, לא ידע אנוש ערכם ונעלמו מעיני כל חי לגמרי ואין אנחנו רשאים להרהר אחריהם, והם מוצנע ממש כלומר בתכלית ההעלם, ולפ"ז מבואר המאמר בדרך פשוט וקל שהתורה כוללת בתוכה פדגוג כלומר משפטים, מכוסה כלומר עדות, מוצנע כלומר חקים. – ואחר זמן ראיתי שהרגיש בזה אבי כל מפרשי המדרש וראש כלם היפ"ת, אך גם הוא לא מצא עצות בנפשו בבאור מכוסה וכתב שמכוסה הוא מצות, ואין הבנה לדבריו כי מצות סתם הלא הוא שם הכולל לכל מצות התורה כלה גם לחקים ומשפטים, ואיך אפשר להגביל בשם מצות רק איזה חלק מהתורה כאלו השאר זולתו אינם מצות, אבל דברינו בעז"ה צדקו יחדיו, כי מכוסה הוא חלק העדות שהוא ממש גדר מכוסה כמו שנתבאר, ועיין מ"ש עוד בענין זה בפ' יתרו בבאור המדרש שם פכ"ח א"ר ברכיה הלוחות היה ארכן ששה טפחים.

ועוד לא נוכל להתפטר מן המאמר הזה בשלום, עוד עלינו להתעכב מעט קט עד העבירנו תחת שבט הבאור גם סוף דברי המדרש אמון מוצנע המד"א ויהי אומן את הדסה כי הוא כספר החתום, הן תחלת פי' דברי המדרש הזה עצמו בראש המאמר אמון פדגוג כמד"א כאשר ישא האומן את היונק, א"כ מאי סני לי' גם באסתר הבאור הפשוט הזה ויהי אומן את הדסה פשוטו כמשמעו שהיה אומנה ומגדלה, מה הכריחו להוציאו מידי פשוטו, ומניין לו ההוראה החדשה כי בשביל הצנעה נקרא אומן, וכי בשביל שכך היה שם מעשה שמרדכי הצניע את אסתר מחוייבת מלת אומן להתפרש על הצנעה בתמיה. וכל מפרשי המדרש כלם עברו בשתיקה לא התעוררו על זה ולא הרגישו את קורת בית הבד המונחת על הדרך, הלא דבר קשה וחמור הוא בפשט המדרש אשר לא יתן את ההוגה לעבור.

והנראה לי בזה כי הוקשה לו לבעל המאמר סגנון לשון הכתובים שם במגלת אסתר בכמה פרטים כאשר נוכיח בזה במישור, ועל כן בא לפרש ויהי אומן בהוראת האמונים עלי תולע בלשון מכוסה, ובזה יתפשטו כל הקמטים בכתובים ההם והיה כל עקוב למישור, ואתה הקורא הסכת ושמע. הנה כתוב הדר שם: ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח אסתר אל בית המלך. ואלה ההרגשות במקראות אלה: א) ויהי אומן את הדסה מיותר כי הספור שאמנה וגדלה בא לאחרונה במאמר לקחה מרדכי לו לבת, וא"כ היה אפשר לקצר באמרים ויקח את הדסה היא אסתר בת דודו במות אביה ואמה לו לבת, ולמה האריך והכפיל הדברים ויהי אומן גם לקחה לו לבת, ב) לאיזה צורך זכר כאן שהנערה היתה יפת תאר, כאלו לא היתה יפת מראה היה עוזבה גלמודה לנפשה אף כי עצמו ובשרו היא ואין מאסף אותה הביתה בלעדו. גם אין בטעם זה ממדת הצניעות כאלו חמדת יפיה גרתה יצה"ר בנפש אותו צדיק, וענין זה שהיתה יפ"ת הי' ראוי לספר להלן אצל לקיחתה אל בית המלך, אבל מאי בעי הכא, ג) ויהי בהשמע דבר המלך ודתו מיותר, כי יספיק אל הענין כשיאמר ובהקבץ נערות רבות וגו' ותלקח אסתר וגו' והשנות הדברים ויהי בהשמע ובהקבץ למה לי. ד) תבת ויהי שאצל בהשמע עכ"פ מיותרת בודאי דהיה למכתב ובהשמע כמו ובהקבץ. ה) למה שינה הכתוב כאן לכתוב על ידיעת חוק המלך בלשון שמיעה בהשמע ולא כתב בהגיע על דרך שנאמר להלן (ד' ב' {צ"ל ג'}, ח' י"ז) מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, וכן שם (ט' א') אשר הגיע דבר המלך ודתו, ולשון זה מדוקדק יותר על ביאת חוק ודת המלך. ואו) איך מציין הכתוב זמן לקיחת אסתר אל המלך אימתי היה במאמר ויהי בהשמע ובהקבץ, איך יתחברו ויתלכדו שני הזמנים יחד, בהשמע משמע כשהיה דבר המלך ודתו עודנו בגדר שמועה טרם בא לכלל מעשה בפועל, ואלו ובהקבץ נערות רבות וגו' מדבר מפורש בזמן עצם קיום החוק במעשה ובפועל כשמלאו תפקידו ונקבצו הנערות מערי השדה אל עיר הבירה, והם שני זמנים שונים ונפרדים, וא"כ כשמסיים הכתוב ותלקח אסתר אין אנו יודעים אם בזמן השמועה נלקחה אסתר או בזמן המעשה, ואיך נפרנס את הכתוב. ואם כי ברור הדבר כי ותלקח אסתר נמשך אל ובהקבץ נערות רבות כי כל עוד שלא נלקחו נערות זולתה, איך נלקחה אסתר לבדה, אך א"כ איזה ענין כלל בא הכתוב להודיע במאמר ויהי בהשמע דבר המלך ודתו אם לא לסימן הזמן. ואם נפרש ויהי בהשמע על קיום הפקודה כמו ונשמע פתגם המלך פי' ימלאו ויקיימו מצות המלך, ולפ"ז יהיה בהשמע ובהקבץ ענין אחד, כלומר ויהי כשנתקיימה פקודת המלך ומפרש בהקבץ נערות רבות אז ותלקח אסתר, לפי זה עומד חוץ הוי"ו של ובהקבץ והל"ל בהקבץ אחרי שהוא המשך הקודם, והוי"ו של ובהקבץ יורה כי הוא ענין אחר נפרד מן הקודם.

בכל אלה התקשה ר' הושעיא רבה, וכדי ליישר העקמומיות האלה בא לפרש ויהי אמון {צ"ל אומן} את הדסה לא בהוראה הראשונה של כאשר ישא האומן את היונק פדגוג ומגדל, רק בהוראה השניה של האמונים עלי תולע, מכסה מעלים ומסתיר, ומפרש לי' הכתובים הכי, ויהי אמן {צ"ל אומן} את הדסה, פי' הכתוב מספר שכסה והצפין את הדסה היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם שיצפינוה. ומבאר צורך ההצנעה מה ראה על ככה נחוץ לכסותה ולהצפינה משום והנערה יפת תאר וטובת מראה והיה מקום לחשוש כי יקחוה אל המלך, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת לגדלה ולהיות שומר לראשה והוא היה העומד בעדה בפרץ, על כן היה הוא המכסה והמסתיר אותה מפקידי המלך, והכתוב השני בא לספר אימתי היתה ההצנעה ואומר ויהי בהשמע, כלומר אותו מעשה האמור בפסוק הקודם שהצפינה היה בהשמע, כשיצאה השמועה בין ההמון מדבר המלך ודתו אז חש מרדכי עתידות לה וימהר להחביאה במחבא סתר, טרם תבוא הפקודה לכלל מעשה, ואחרי כן מסיים הכתוב סוף דבר ובהקבץ נערות רבות וגו' אז ותלקח אסתר כי מצאוה במחבואה מצפוניה. ולפי דברינו לא נמשך ויהי בהשמע יחד עם ובהקבץ אל סוף הכתוב ותלקח אסתר, אלא שני ענינים נפרדים המה, ויהי בהשמע משוך אל הקודם אל ויהי אומן את הדסה שפירושו שהצניע את הדסה, על זה יאמר שאותו מעשה היה בהשמע כשהתהלכה השמועה בין ההמון, אבל ובהקבץ הוא מאמר בפני עצמו לספר אחרית דבר כי בבוא הדת לכלל מעשה בהקבץ וגו' אז נחפשה אסתר נבעו מצפוניה ותלקח אל בית המלך בחזקת היד, וסרו בזה כל השאלות. ובזה מוצאים אנחנו פתרון גם אל מה שיש להתעורר בעיקר הענין, מאין באה המסורה כי מרדכי הצפינה וכי אסתר נלקחה אל המלך בחזק יד נגד רצונה, לכאורה אין אלו אלא דברי נביאות, ולשון ותלקח אינה מספקת להוכיח את זאת, אבל לפי דברינו הוא מבואר בכתוב ויהי אומן את הדסה שהצפין את הדסה, כי ההרגשות בשני הכתובים האלה שזכרנו מכריחות לפרש את הכתוב ויהי אומן את הדסה בלשון האמונים עלי תולע לשון כסוי והעלמה שהיו מעוטפים בתולע, וממילא הוא דבר הלמוד {צ"ל הלמד} מענינו ומובן מעצמו שהיתה העלמה מופלגת בגדר מוצנע שהוא יותר מן מכוסה כי טבע הענין מחייב שלא היה די ומספיק להעלימה מפקידי המלך במכסה לבד בסוג האמונים עלי תולע רק שם חשך סתרה במקום כמוס ונעלם מכל וכל, ומוכח מהענין שהיתה הצנעה גמורה. וראיתי מקשים איך יכלה אסתר להעלים את עמה ואת מולדתה אם נתגדלה בבית מרדכי הנקרא בשם היהודי הלא היה להבין מזה כי מבנות היהודים היא אף שהוסב שמה מהדסה בלה"ק לאסתר. ולדידי אין זו מן הקושיא כי הלא הצפינה ונמצאה במקום סתר ולא נודע מאין באה, ואפשר עוד שזה טעם קריאת שמה אסתר על שם שנמצאה בסתר, וכשהעלימה את עמה ואת מולדתה העלימה גם את שמה הדסה כי הוא שם לשון הקודש ויובן מזה כי עבריה היא, ובהמצאו {צ"ל ובהמצאה} קראו לה שם חדש אסתר ע"ש המאורע שהיתה נסתרה. וכן איתא מ"ד במגילה (דף יג) הדסה שמה ולמה נקרא שמה אסתר שהסתירה עמה ומולדתה. היוצא לנו מכל זה כי אומן כולל גם מוצנע הגדול ממכוסה, וזהו שדרש ר' הושעיא רבה אמון מוצנע המד"א ויהי אומן את הדסה, פי' אינו מחדש הוראה חדשה במלת אמון, כי אם היא עצמה אותה הדרשה הקודמת אמון מכוסה כמד"א האמונים עלי תולע, רק כי בהאמונים עלי תולע אינה מבוארת העלמה גמורה, ע"כ בא להוסיף כי במלת אמון נכללת גם הצנעה גמורה, יען כי הענין מוכיח עליו שהיתה הצנעה מופלגת, ומוכח עכ"פ כי אמון מתאר גם מוצנע.

במדרש שם, וי"א אמון רבתי. הרצון בזה שהתורה מתפארת במאמר ואהיה אצלו אמון שהיא רבה וגדולה, והוא רמז למ"ש הכתוב (איוב יא ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.