רוח חכמים על פרשת עקב מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר וגו', הצווי והאזהרה על הזכירה את לכתם במדבר, יוכיחו בעליל כי ההליכה ההיא היתה ענין רם ונשא, ויש ללמוד ממנו לקח טוב, כי לולי זאת מה לנו לזכור זאת, וגם חוזר ושונה בסוף הפרשה השמר לך פן תשכח, והשמר פן ואל אינו אלא ל"ת, וא"כ באה האזהרה בעשה וזכרת ובל"ת השמר פן תשכח, כי בין הדברים שעליהם אמר הכתוב השמר פן תשכח נאמר גם המוליכך במדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, האזהרה הכפולה בעשה שיזכור ובל"ת שלא ישכח תתן בינה בלבנו, כי ההליכה בישימון היתה ענין נפלא למעלה מהטבע, והוא נס שדוד המערכה, ואלו לא היתה ההליכה במדבר נחוצה לאיזה תכלית ותועלת לא העבירם הקב"ה דרך המדבר לעשות נסים למגנא, ואם אין טעם אחר להליכתם במדבר רק מה שכתוב בפרשה בשלח, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, לטעם זה בלבד, אין צורך לחקוק זאת בזכרונם, מה מאתנו יהלך אם אחר המעשה ישכח וימחה מזכרוננו, שמע מינה כי עוד מטעם אחר כמוס היתה נסיבה להוליך את ישראל בערבות ציה, טעם נעלה ונשגב יותר מטעם הגלוי, והוא כי המדבר היה כור המבחן ומצרף הנסיון לישראל, ויבחנו ויצרפו שם כצרף כסף, ולא יכלו לעלות על גרם המעלה והכשרון עד אשר עברו את המדבר, כי המדבר היישיר הדורים, ופשט עקוממיות {צ"ל עקמומיות} שבלב, לבל יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת, כי עין בעין ראו הליכות אלהים מלכם בקדש, בעננים במן ובאר ושמלות, ובעברם במקום נחשים ושרפים אשר לא תדרוך שמה רגל אנוש, ע"כ בא צווי הזכירה לימים הבאים, כי מזה תשרש האמונה בלבב איש ישראל וממנו נקח לעבוד את האלהים, כמו שיש חיוב לזכור נסי מצרים, כנוסח התפלה וקדוש היום בכל רגל ובשבת זכר ליציאת מצרים, כן תכן ההליכה במדבר הוא ענין גדול שיש לזכור אותו ולא לשכוח.
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק וגו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, הנה ארץ מצרים מודעת למכביר ובכל מקום זכר זכר מצרים סתם באין צורך לתת סימן איזה היא ולמה זה במקום הזה נתן סימן אשר יצאתם משם, כאלו יש מצרים אחרת וראה לנחוץ לסַמֵן כי היא אותה ארץ מצרים שיצאנו משם, גם חידת המאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה דורשת פתרון, כאלו בארץ אחרת עינו רק איזה חלק מהשנה מחצית שנה או שליש שנה, גם המלות כגן הירק נראות כמיותרות, ולבי אומר לי הבאור בזה, כי יש היוצא ממעונו לגור במקום אחר ונקרא יוצא, ויש שיוצא ממעונו ובכל זאת אינו נקרא יוצא, ההבדל בזה כי הדר בבית של בעלים אחרים כשמחליף בית מגורו וילך לנוע למקום אחר, הלא הוא יוצא, אבל בעל הבית כשיוצא מביתו ובוחר למעונו בית אחר שלו או אפי' בבית איש אחר מפני איזה טעם שהיה מוכרח לצאת מביתו אינו נקרא יוצא, כי עדיין שם הבעלים עליו, וברשותו עומד כאשר בתחלה, ההבדל הזה עצמו הוא בין יציאתנו ממצרים ליציאתנו מארץ כנען, הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא לכם אשר יצאתם משם, יען שאינה שלכם ורק גרים ושכנים הייתם בה וכשיצאתם היא יציאה באמת ואין לכם דבר בה, אבל הארץ אשר תבואו לרשת אותה לא תצאו ממנה לעולם כי שלכם היא ואתם הבעלים עליה, וגם כשתצאו ותגלו ממנה עדיין שלכם היא ולא תהיו בגדר יוצאים בהגלותכם ממנה, כדאיתא במדרש פ' שמות דאף בימי חורבנה השכינה לא זזה משם, ובגדר מליצה בארתי הכתוב במגלת רות (א ב) ויבואו שדה מואב ויהיו שם, ולשון ויהיו שם אינו מדוקדק דאם באו שמה בודאי היו שם, ואם הכונה שהתעכבו והתישבו שם הול"ל וישבו שם, גם מהו החטא כל עיקר אם מחמת רעבון הלכו לשדה מואב, ולפי דברנו אפשר שבא הכתוב להגיד כי הנתקו לגמרי מארץ ישראל מבלי כל חבור רוחני וקשר הרעיון כאלו הם יוצאים לגמרי, וכשבאו שדה מואב ויהיו שם, ורומז בזה שהיו רק שם בלי כל קשר עוד לאה"ק, ועל כמו זה אמרו ז"ל (כתובות קי) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה, פי' שדר בח"ל לגמרי בלי כל קשר רעיון עוד לאה"ק ובלי התכוון עוד בתפלתו דרך ירושלים, הרי הוא דומה כמו שאין לו אלוה, וההבדל הזה הוא גם בין גן שירק זרוע בו לכרם שעצי פרי נטועים בו, כי גן של ירק אינו דורש השגחת הבעלים רק בעת שהירק בו, אבל אחרי שהורק הירקות והוא פנוי איננו צריך השגחה ושמירה, כי הקרקע א"צ שמירה, אבל כרם של פרי כי גם אחרי לקיטת הפירות נשארים העצים, ואף כי לפי שעה אין בו כל פרי ולא עלים והעצים חשופים, אבל לאשר העצים ישאו פרי גם לשנה הבאה ע"כ צריכים שמירה והשגחה כל השנה כלה גם בעת שלא ישאו פרים, ככה בהיותנו בארץ מצרים היתה בבחינת גן הירק שהשגיח הקב"ה עלינו בעת שהיינו שם, אבל כשיצאנו משם אין דבר עוד, וא"כ ההשגחה רק זמן ידוע זמן גדולי הירקות, אבל ארצנו הקדושה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד אף בימי חורבנה עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, בלי הפסק זמן מה ככרם שנטועים בו עצי פרי שיש להשגיח עליו כל השנה כלה אפילו בשעה שאינו נותן פריו, מפני שעוד ישובו לשאת פרים, כך ישראל ישובו מארץ גלותם ויאחזו בה מחדש.
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק וגו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, הנה ארץ מצרים מודעת למכביר ובכל מקום זכר זכר מצרים סתם באין צורך לתת סימן איזה היא ולמה זה במקום הזה נתן סימן אשר יצאתם משם, כאלו יש מצרים אחרת וראה לנחוץ לסַמֵן כי היא אותה ארץ מצרים שיצאנו משם, גם חידת המאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה דורשת פתרון, כאלו בארץ אחרת עינו רק איזה חלק מהשנה מחצית שנה או שליש שנה, גם המלות כגן הירק נראות כמיותרות, ולבי אומר לי הבאור בזה, כי יש היוצא ממעונו לגור במקום אחר ונקרא יוצא, ויש שיוצא ממעונו ובכל זאת אינו נקרא יוצא, ההבדל בזה כי הדר בבית של בעלים אחרים כשמחליף בית מגורו וילך לנוע למקום אחר, הלא הוא יוצא, אבל בעל הבית כשיוצא מביתו ובוחר למעונו בית אחר שלו או אפי' בבית איש אחר מפני איזה טעם שהיה מוכרח לצאת מביתו אינו נקרא יוצא, כי עדיין שם הבעלים עליו, וברשותו עומד כאשר בתחלה, ההבדל הזה עצמו הוא בין יציאתנו ממצרים ליציאתנו מארץ כנען, הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא לכם אשר יצאתם משם, יען שאינה שלכם ורק גרים ושכנים הייתם בה וכשיצאתם היא יציאה באמת ואין לכם דבר בה, אבל הארץ אשר תבואו לרשת אותה לא תצאו ממנה לעולם כי שלכם היא ואתם הבעלים עליה, וגם כשתצאו ותגלו ממנה עדיין שלכם היא ולא תהיו בגדר יוצאים בהגלותכם ממנה, כדאיתא במדרש פ' שמות דאף בימי חורבנה השכינה לא זזה משם, ובגדר מליצה בארתי הכתוב במגלת רות (א ב) ויבואו שדה מואב ויהיו שם, ולשון ויהיו שם אינו מדוקדק דאם באו שמה בודאי היו שם, ואם הכונה שהתעכבו והתישבו שם הול"ל וישבו שם, גם מהו החטא כל עיקר אם מחמת רעבון הלכו לשדה מואב, ולפי דברנו אפשר שבא הכתוב להגיד כי הנתקו לגמרי מארץ ישראל מבלי כל חבור רוחני וקשר הרעיון כאלו הם יוצאים לגמרי, וכשבאו שדה מואב ויהיו שם, ורומז בזה שהיו רק שם בלי כל קשר עוד לאה"ק, ועל כמו זה אמרו ז"ל (כתובות קי) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה, פי' שדר בח"ל לגמרי בלי כל קשר רעיון עוד לאה"ק ובלי התכוון עוד בתפלתו דרך ירושלים, הרי הוא דומה כמו שאין לו אלוה, וההבדל הזה הוא גם בין גן שירק זרוע בו לכרם שעצי פרי נטועים בו, כי גן של ירק אינו דורש השגחת הבעלים רק בעת שהירק בו, אבל אחרי שהורק הירקות והוא פנוי איננו צריך השגחה ושמירה, כי הקרקע א"צ שמירה, אבל כרם של פרי כי גם אחרי לקיטת הפירות נשארים העצים, ואף כי לפי שעה אין בו כל פרי ולא עלים והעצים חשופים, אבל לאשר העצים ישאו פרי גם לשנה הבאה ע"כ צריכים שמירה והשגחה כל השנה כלה גם בעת שלא ישאו פרים, ככה בהיותנו בארץ מצרים היתה בבחינת גן הירק שהשגיח הקב"ה עלינו בעת שהיינו שם, אבל כשיצאנו משם אין דבר עוד, וא"כ ההשגחה רק זמן ידוע זמן גדולי הירקות, אבל ארצנו הקדושה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד אף בימי חורבנה עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, בלי הפסק זמן מה ככרם שנטועים בו עצי פרי שיש להשגיח עליו כל השנה כלה אפילו בשעה שאינו נותן פריו, מפני שעוד ישובו לשאת פרים, כך ישראל ישובו מארץ גלותם ויאחזו בה מחדש.
חסלת פרשת עקב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה