רוח חכמים על פרשת בראשית מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן - מתחיל בעמוד 26 ונגמר בעמ' 36
מדרש רבה פ"ד. שאלה מטרונא אחת את ר' יוסי למה אין כתיב בשני כי טוב אמר לה אעפ"כ חזר וכללן כלן לבסוף שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אמרה לו משל ששה בני אדם באין אצלך ואת נותן לכל אחד ואחד מנה ולאחד אין אתה נותן מנה ואת חוזר ונותן לכלם מנה אחד לא נמצא ביד כל אחד מנה ושתות וביד אחד שתות אתמהה, חזר ואמר לה כההיא דארשב"ג לפי שלא נגמרה מלאכת המים לפיכך כתיב בשלישי ב' פעמים כי טוב אחת למלאכת המים ואחת למלאכת היום ע"כ. אם נעמיק חקר בהמשל והנמשל לא קרבו זה אל זה, ואם לפי חכמת אשה ומוחה הרופף נדמו בעיניה המשל להנמשל וסתרה בזה את דברי ר' יוסי, אבל איך הסכים לזה ר' יוסי וקבל דבריה לאמת קים עד שהוכרח לחזור מדבריו הראשונים ולשוב לאמר לה תירוץ אחר. נחזה אנן הנה ישנם בעולם דברים ממשיים ודברים מפשטים, כל דבר ממשי שהיד תופשת בו על כרחך יש לו שעור וקצב באורך ורוחב בגובה ועומק בעביו ובמשקלו, אפילו הר גבוה ותלול עכ"פ יש לו שעור וגבול, וא"כ אי אפשר שחלק ממנו יהיה ככלו או כלו כחלק, ואם תקח מההר אף אם שיאו לעבים יגיע אבן אחת או גוש עפר ע"כ שנחסר ממנו אותו השעור שנלקח ממנו ונתמעט מאשר היה, ואי אפשר שההר נשאר בשלימות כאשר בתחלה וכן אי אפשר שהחלק הנקח ממנו יהיה ככל ההר כלו כאשר היה בתחלה, יען כי הוא דבר מתחלק, וכל המתחלק איננו כאשר הוא בשלימותו. והוא דבר פשוט ואין להאריך בו, אבל דבר מפשט אפשר שהחלק יהיה כלו, למשל אם מונחים לפנינו כמה חפצים שונים ונאמר על כלם כי הנם טובים מאד, הנה כלם כאחד טובים, אף כי הטוב וההלל שאמרנן {צ"ל שאמרנו} מתחלקים ביניהם לא ימעטו ולא יצערו ע"י החלוקה, וכל אחד הוא כלו טוב ולא נגרע טובו ויפיו של זה ממה שגם השני טוב ויפה נמצא שהחלק הוא כלו, כן אם נבוא למושב מסבת אנשים רבים ונברכם ברכת השחר צפרא טבא או ברכת הערב רמשא טבא או בהפרדנו נברכם בברכת הפרידה היעלה על הדעת כי כוונת המברך שיגיע לכל אחד חלק מברכת היום או מברכת הערב לפי ערך מספר האנשים לגולגלותם ויקטן החלק לפי רבות מספר האנשים, ואם הם הרבה יגיע לכל אחד רק רגעים אחדים הלא חסר דעה ומשתגע יחשוב כן, אך ברכה אחת היא לכלם וחלק של כל אחד היא ברכת היום או הלילה כלה, ולא יקשה לנו איך אפשר שהחלק יהיה כלו, אפשר ואפשר יען כי דבר מפשט הוא וכל אחד יקח את כלו ולא יתחלק לחצאין ולחלקים, ועתה מה דמות תערוך המטרונה משל חלוקת המנה למאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הנה אמת נכון הדבר בנתינת המנה מי שקבל מנה שלם וגם חלק שתות ממנה יש לו שש פעמים ככה מאשר יש למי שקבל רק שתות ממנה אחד, ואינו דומה חלק לכלו, מפני שהמנה הוא דבר ממשי שיש לו שעור וקצב, אבל מה ענין זה למאמר הכתוב כל אשר עשה והנה טוב מאד, אין במאמר זה דין חלוקה, והטוב יחול על כל יום ויום בפני עצמו שהוא טוב, כי הוא ענין מפשט ובאמרו שכלם טובים מובן ממילא כי כל אחד בפני עצמו טוב הוא, ואיך שייך בזה לכל אחד שתות, ואיך מצא ר' יוסי את עצמו מנוצח מאותה אשה מפני כח השאלה ההיא, עד שהוכרח לחזור מדבריו הראשונים ולהשיב לה תשובה אחרת. אך לפי דברינו תתעורר לנו שאלה חדשה, ההפך ממש משאלת המטרונה. שאלת המטרונה היא למה אין כתיב בשני כי טוב, ואנחנו נשאל את ההפך למה כתיב בכל הימים כי טוב, כיון שאמר לאחרונה על כל אשר עשה והנה טוב מאד, ולפי דברינו כל אחד בפני עצמו טוב מאד, וא"כ לאיזה צורך באמת נאמר כי טוב במעשה כל יום ויום, הלא יש ספוק במאמר הכולל האחרון.
אולם דבש וחלב תחת לשון המאמר הזה, כי הנה העולם כלו הוא מערכה גדולה ומקפת המורכבת מענינים שונים ופרטים רבים, אשר בהתלכד כלם יחד איש איש ממלאכתו אשר יעשה ושמושו אשר ישמש, בין יחד כלם תבנה ותכונן המערכה הכללית, כמכונה גדולה בעלת פרקים שונים או כגוף בעל אברים רבים, הנה כל פרק וכל חוליה מהמכונה, כל אבר כל עורק וכל עצם מהגוף, כל אחד הוא ענין בפני עצמו לתשמיש פרטי ומיוחד, וכלם מאחזים זה בזה להוציא מכלם יחד בחוברת את המכונה כלה או גוף שלם, ככה כל פרט ופרט מהבריאה הוא ענין בפני עצמו בתכונה מיוחדת לו לעצמו, ומלבד חלקו הפרטי והתשמיש המיוחד לו הנה הוא גם טבעת ושרשרת {צ"ל בשרשרת} הבריאה הכללית, ומכלם יחד נעשתה המערכה הגדולה בנין העולם כלו, ויש לו לכל פרט ופרט חלק במערכה הכללית כי מכלם יחד נשתלמה תבל, ומוצא הדברים האלה כי פי שנים בכל פרט וכל חלק מהבריאה, א' מה שהוא ענין בפני עצמו לתכונתו ומטרתו המיוחדת לו, ב' מה שיש לו יד וחלק בהבנין הכללי והמערכה המקפת, כן הוא במערכה הכללית מערכת העולם, וכן הוא בכל המערכות מעשה אנוש ותחבולותיו בתבל ארצה, אשר יעשה האדם דבר מקבוץ פרטים רבים, כמו בית שהוא מערכה כוללת פרטים רבים, כתלים וקורות דלתות וחלונות וכהנה, כל פרט משמש לצרכו המיוחד לו והוא ענין בפני עצמו, ומלבד זה יש לו חלק בהמערכה בכלל, וכן בכל מכונה ומכונה, יש לכל פרק ולכל חוליא חלק עצמו וחלק השתתפות. והנה בפעולות אדם דבר מערכה אשר תראינה עינינו מעשים בכל יום, אם נתבונן למו נראה כי לא כלם שוים זה לזה שווי גמור, ויפרדו לשתי מחלקות, המחלקה האחת היא אשר בכל פרט לבדו לא יסכון ולא יועיל בפני עצמו כלל וכלל, ולא יוציא התועלת הדרושה ממנו בלתי אם בשלמות המערכה כלה דוקא, לדוגמא כלי מורה השעות שעל ידי חיבור וצירוף גלגלים ויתדות רבים ושונים גדולים וקטנים וכאלה, מכלם יחד תשתלם המכונה ותעשה את פעולתה, הנה כל פרק וכל חוליא כשהם בפני עצמם אין בהם כל שמוש וכל תועלת כלל, כי אם יחסר במורה השעות אפי' רק המחט הסובב על המצילה להורות את השעות אף כי המכונה עושה פעולתה בהליכתה וסבוב הגלגלים, בכל זאת בחסרון המחט הסובב המורה את השעות כל המלאכה כמוה כאין וכאלו לא עשה האומן מאומה, יען כי אין כל תועלת בכל אבר לבדו רק דוקא בהיות המערכה שלימה ותמימה, ובמערכה כזאת לא יונח טוב על פרט אחד מהמכונה כי אם על כלה דוקא. ויש מחלקה אחרת לדוגמא סעודה שלימה מכמה מיני מטעמים ומשקאות שע"י חבור וקבוץ כמה מיני מזון ומשקה תהיה מערכה שלימה משתה גדול, או בחכמת הזמרה שע"י צרוף קולות שונים ומתחלפים בסדור נכון לפי חוקי הזמרה יחובר שיר שלם ערב לאזן שומעת. המערכות האלה אף כי אמת נכון הדבר כי המערכה הכללית סעודה שלימה, או זמר שלם לא ישתלמו רק בקבוץ פרטים רבים, לא יקרא משתה רק בחבור הרבה מיני מטעמים ולא כשיאכל פת לחם לבד, ולא יקרא זמר כשיוציא רק קול אחד, בלתי אם בחבור כל אותן הקולות השונים יחד, אבל עכ"פ כל פרט ופרט גם כשהוא לעצמו יש בו מועיל, כל מאכל בפני עצמו משקיט איזה חלק מהרעבון והצמאון, ואפי' אם לא יאכל כל המטעמים כל כמה שאכל הועיל לו, ויש להשתמש בכל מאכל כשהוא לבדו הוא, וככה גם במערכת הזמרה, אם כי המערכה כלה, הזמר בשלימותו אינו יוצא רק בחבור כל הקולות המסודרים, אבל קול ערב גם כשהוא לבדו ערב לאזן לשמוע, במערכות כאלה מלבד תואר הטוב הראוי לתת להמערכות האלה בכללן, מגיע בצדק תואר טוב גם לכל חלק וחלק בפרט, כי טוב הוא גם בפני עצמו.
ועל פי הדברים האלה יוצא לנו המאמר שלפנינו מבואר היטב, כי מערכת העולם כלו מעשה כל יום ויום היה לשמושו תיכף בהבראו, כלם פעלו פעולתם אשר לה נוצרו, רק המערכה הכללית ההארמאניה השלימה לא יצאה ולא נגמרה עד לאחרונה עד אחרי כל ששת הימים, וא"כ הרי המערכה הזאת מסוג המחלקה השנית, כי מעשה כל יום ויום הוא טוב בפני עצמו, וגם ההתחברות וההתלכדות של כלם יחד בשלוב הבריאה כלה טוב מאד, ופי שנים ברוחה, ולזאת נאמר כי טוב בכל יום ויום שהוא על עניניהם הפרטיים המיוחדים לכל אחד לבדו, ומה שהכפיל הכתוב לבסוף וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הכונה על חבור המערכה כלה על שלימות ההארמאניה, במה שהתאחזו והתאחדו כלם יחד, ועל כן שאלה המטרונה כהוגן משל לששה בני אדם באין אצלך ואת נותן לכל אחד מנה ולאחד אין אתה נותן מנה ואתה חוזר ונותן לכלם מנה אחד לא נמצא ביד כל אחד מנה ושתות וביד אחד שתות אתמהה, כי כן הדבר הזה שאצל כל יום ויום נאמר כי טוב, שהוא לבדו טוב, כדמיון נתינת המנה לכל אחד ואחד. ובסוף כל המעשים נאמר בכלל כי טוב הוא החלק בהטוב הכללי של המערכה כלה, כדמיון נתינת המנה האחד לכלם, וא"כ יש לכל יום ויום טוב פרטי לו לבדו וגם חלק ששי בהטוב שבהמערכה כלה, דומה להמשל שיש לכל אחד מנה ושתות. וזו אשר הקשתה המטרונה לר' יוסי על דבריו שחזר הכתוב וכללן כלן לבסוף שנאמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגם יום שני בכלל הטוב, דאכתי אין ליום שני רק חלק בהטוב הכללי בהמערכה בכלל, אבל חסר לו הטוב הפרטי המיוחד לו לעצמו, ומה נשתנה יום שני מכל יתר ששת ימי המעשה שלא נאמר בו כי טוב לו לעצמו, וחזר ואמר לה כההיא דרשב"נ {לעיל נדפס רשב"ג וט"ס הוא} לפי שלא נגמרה מלאכת המים כו', ואין בזה חזרה מתירוצו הראשון, כי באמת כללן הכתוב כלן לבסוף וגם יום שני בכלל הטוב ההוא, רק מה שדקדקה המטרונה עתה להקשות על חסרון הטוב הפרטי של יום ב' המיוחד לו לעצמו, ע"ז השיב לה כההיא דרשב"נ לפי שלא נגמרה מלאכת המים ביום שני, ועפ"י משפט צדק אינו מגיע לו השבח והתהלה של כי טוב פרטי.
מדרש רבה פרשה ה' ואין לקול אלא בכי, היך מה דאת אמר קול ברמה נשמע וגו', הוי מצי להביא ראי' ממקרא שבתורה אצל הגר ותשא את קולה ותבך (בראשית כא טז).
תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, הכתוב יפרוט בזה שלשה מיני דשאים, א' מה שאין בו תועלת ושמוש, רק שמכסה את עין הארץ כעין לבוש זה נקרא דשא כמו דשאו נאות מדבר (יואל ב כב) שהמדבר החשוף והערום נתכסה ונתלבש, והפעל דשאו נגזר מהשם דשא, ועיין כאן רש"י במקומו, ב' עשב הוא הראוי גם למאכל, כמו עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), ושני אלה דשא ועשב גדלים מעצמם גם בלי זריעה, והשלישי הוא מזריע זרע פירוש העשבים שצריכין זריעה כמו תבואה.
מדרש רבה פרשה ו', ולשנים זה קדוש שנים, הקשה היפ"ת אמאי לא קחשיב יום הכפורים, וי"ל דאיתא ( ) {הציון הזה ריק במקור ואולי שכח הרב המחבר לפי שעה היכן מקומו והניח חלק להשלים לכשיזכר ואח"כ נטרפה השעה ונלב"ע} אלמלא חטאו בעגל לא נתן להם יוה"כ, וא"כ הוא ענין שנתחדש אח"כ כשחטאו ולא שייך בי' שהוקבע בתחלת הבריאה.
ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, במדרש רבה פ"ו, א"ר יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים כו'. מאי דקחשיב אלו הוא משום דכתיב בכלהו ויתן לשון מתנה, אבל הא גופא טעמא בעי מדוע כתיב רק באלו לשון מתנה, ונראה דכל מה שהוא קבוע מששת ימי בראשית בלי הפסק ואי אפשר להתקיים בלתו כלל לא שייך על זה מתנה, ולשון מתנה לא תחול רק במה שהוא נתינה מחדש ויש להסתפק גם בלעדו, וכשנותנים אותו הוא נקרא מתנה, וקחשיב תורה כי הלא רוב העמים שעל פני האדמה חיים בלי תורת משה, גם המאורות אינם נוגעים בעצם החיים כי יש לחיות גם בחשך ולהשתמש באור הנר כמו שאנחנו חיים מחצית ימי חיינו בחשך באישון לילה, וכאשר יחיו בני האדם במקומות אשר מחצית השנה בלי הפסק כלו חשך ולילה, והגשמים כלומר מה שיורדים בעתם, ע"כ הם מתנה, ועל דרך זה יתפרשו כל אינך דקחשיב במדרש להלן שכל מ"ד הוסיף לפי דעתו, עיין במדרש בפנים.
מדרש שם, גלגל חמה יש לה נרתק ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם. תכן המאמר הזה הוא מה שכתבו חכמי הטבע כי מי הים מקררים את חום השמש, בריכה של מים היא מליצה לים והתשש כחו במים הוא מה שמימי הים מקררים את חומו, וזו היא גם כונת הפרקי דר"א שהביא הרד"ל שעובר באוקינוס קודם יציאתו לעולם, כלומר שרוח הים גורם לקרר את האויר מחום השמש.
שם פ"ו, ר' יהודה בר' אלעאי אומר לא יום ולא גיהנום אלא אש שהיא יוצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותם מ"ט דכתיב תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם, ענין האש שיוצאת מגופן של רשעים הוא ציור מליצי אל הנוחם והחרטה שיאכל את בשרם, כשיראו לעתיד לבוא בעיניהם ישועת הצדיקים ייסרם הנוחם מוסר אכזרי יכלה שארם ובשרם ויתמו מכאב לב ומעוצר רעה ויגון וזה יהיה עונשם ותוכחתם, מהם עצמם מקרב לבם. וע"ד מליצה יאמר ע"ז שאש יוצאה מגופן של רשעים. ולפ"ז לפי רבות חטאתיהם יגדל אח"ז האש והלהב ויתעצם יקוד החרטה בקרב לבם כי חטאתיהם הקודמים הנם בבחינת קש ותבן להגדיל המדורה בעת הנוחם, ולזה מביא את הכתוב תהרו חשש תלדו קש, כלומר מה שהריתם וילדתם כל מעשיכם הקודמים הם בגדר חשש וקש, ורוחכם אחרי כן, הנוחם שיהיה לאחרונה אש תאכלכם יהיה בבחינת אש ותאכל ותכלה אותם, והיא מליצה נשגבה.
שם א"ר לוי ג' דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו והבריות בינתים ואינם מרגישים ואלו הן היום והגשמים והנפש בשעה שהיא יוצאה מן הגוף כו', המאמר הזה ביומא (דף כ' ע"ב) בשנוי מעט תחת גשמים קחשיב קול המונה של רומא וי"א גשמים. באור הענין כי שלשה דברים אלו השמש הגשם והמות אין להם מקומות קבועים ומיוחדים, כמו שיש הרבה דברים בעולם שמציאותם במקום זולת מקום, אבל שלשה אלה מציאותם בכל העולם מקיפים את כל הארץ ואין מקום בעולם אשר איננם. וזהו קולם הולך מסוף העולם ועד סופו, והבריות בינתים ואינם מרגישים, כלומר ע"י רוב התמדתם הורגלו בם הבריות ודשו בם ואינם שמים אל לב להתבונן ולהתעורר עליהם, והכתובים שמביא המדרש הם רק להשלים המליצה שקולם נשמע. אבל כונת הענין איננה כפשוטה שמיעת הקול ממש, רק פרסומם ומציאותם, ואומר היום מנין א"ר יהודה את סובר שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ, במליצה חדות ידבר לנו ר' יהודה, כי השמים {צ"ל הגשמים} והמיתה אם כי מצוים המה מסוף העולם וע"ס אבל אין להם זמנים קבועים ומדוקדקים ובאים במקרה והזדמנות, ע"כ יש בכחם יותר לעורר ולהקיץ נרדמים להתבונן אל ההשגחה המושלת ומשפטי ה' כי הכל בדין והכל בחשבון, אבל השמש הסובב על קוטבו דבר יום ביומו ושנה בשנה, הולך במסלול קבוע מדוקדק ומצומצם מבלי יסור ימין ושמאל, אפשר שאינו משמיע קול והוא שף רק ברקיע, פי' אין ממנו לעורר את האדם על השגחת ה' וידו אשר בכל משלה, כמו מסר הנוסר באויר שאינו משמיע קול, אבל באמת אינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ ומשמיע קול, כן גם הליכת השמש מכרזת ואומרת מה רבו מעשיך ה'.
מדרש רבה פ"ז ואת כל עוף כנף זה הטווס, דייק הא דכתיב כנף שהוא מיותר דהו"ל למכתב ואת כל עוף למינהו, ע"כ דרוש {לכאו' צ"ל דריש} מיני' שתואר כנף בא לרמז את הטווס שהוא משונה ומיוחד בתואר כנפיו.
שם א"ר אלעזר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון, דייק לה מדאייתר הכתוב למכתב נפש חיה, כיון דכתיב מפורש בהמה ורמש וחיתו ארץ, א"כ האי נפש חיה למאי אתא, ע"כ דריש לי' על נפשו של אדה"ר דכתיב בי' ויהי האדם לנפש חיה.
ויעש אלהים את חית הארץ למינה, במדרש פ"ז ר' הושעיא רבה אמר זה הנחש, נראה דדריש לה הכי מדשינה הכתוב בלשונו, דמקודם נאמר וחיתו ארץ לשון רבים וכאן אצל העשיה נאמר חית הארץ לשון יחיד, ע"כ דרוש {לכאו' צ"ל דריש} לי' להמיוחד שבחיות זה הנחש.
מדרש רבה פרשה ח', ר' תנחומא כו' בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו הה"ד גלמי ראו עיניך, ר' יהושע בר נחמיה כו' אמר מלוא כל העולם בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני כו' שני הדורשים האלה אמרו דבר אחד ולא פליגי רק ר' תנחומא סמך דרשתו על מקרא אחד שכולל הכל גלמי ראו עיניך, בכל מקום שעיני ה' רואות שם הי' גלמי, וא"כ כלול הכל כי עיני המשוטטות {נראה שצ"ל עיני ה' משוטטות} בכל העולם כלו בארבע רוחות השמים בתחתיות ארץ וברום רקיע ובכל חללו של עולם, ור' יהושע מסמיך על מקראות שונים ומוצא רמזים פרטיים ממזרח למערב ומצפון לדרום ובחללו של עולם, ותוכן כונת הדרש הוא זה, כי כל הנמצאים בעולם, החי, הצומח, והדומם, התיחדו להם מקומות למיניהם לפי שנוי טבעם ותכונתם, יש מבעלי החיים שקיומם ומציאותם במדינה זו ולא יראו ולא ימצאו במדינה אחרת לא יחיו ולא יתקיימו שם, ויש מהם שמקומם ומציאותם במדינה פלונית ואיננם אתנו פה, כידוע מהבהמה והחיה והעוף. וכמו כן מיני אילנות וצמחים, ואפילו מיני אבנים וסלעים משונים ממקום למקום ממדינה למדינה מאקלים לאקלים, אלה נמצאים באיראפא אלה באַזיע ואלה באַפריקא, אלה בארץ נושבת ואלה במדבר וערבות ציה אלה במזרח ואלה במערב אלה בדרום ואלה בצפון, ואין להם קיום ומציאות רק בהמקומות אשר לפי תכונת כל אחד מהם איש על מחנהו ואיש על דגלו. אבל האדם מפוזר ומפורד בכל העולם כלו בכל קצוי ארץ ממזרח שמש עד מבואו, וזהו שאמר ע"ד מליצה שגלמו נברא מכל העולם כלו פי' יש לו טבע של כל הארצות וכל האקלימים שבכל כדור הארץ, ואומר אף בחללו של עולם, הכונה שיוכל לחיות גם בגובה האויר כעופות השמים, כמו בכדור הפורח באויר, ומש"ה לא קחשיב מים כי באמת במים לא יוכל האדם לחיות, ומה שהמציאו החכמים הטבעיים האחרונים שיחיה האדם במים ע"י שאיפת האויר דרך שפופרת אין זה נקרא חיותו במים כי אם באויר כמו על היבשה, אבל במים ממש לא יחיה האדם, וזו הוא {צ"ל היא} מליצת מאמרם ז"ל (בסנהדרין לח ע"א) אדה"ר הוצבר עפרו מכל העולם, פי' הוטבע בו הטבע שיוכל לחיות ולהתקיים בכל כדור הארץ, כאלו נברא מכל המקומות.
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, במדרש רבה פ"ח אחור וקדם צרתני וגו' א"ר נחמן אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין, וכן הוא המאמר הזה (בברכות דף סא ע"א) בשם ר' אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. מה שהכריח להדורשים לדרוש כן גלוי ומבואר שהוא לפרש מה שהקדים אחור לקדם דהל"ל קדם ואחור, ע"כ המציאו לדרוש שהאחור יהיה קודם להקדם, והוא שאחור נאמר על זמן יצירתו שהיה אחור לכל המעשים ונברא אחרון לכלם, וקדם נאמר על העונשין, כי האדם קודם לפורעניות. אבל יש להתבונן להרכבת הענינים וחבורם קדימת העונשים להתאחרות יצירתו, מאי שייטי' דזה לזה ואיזה יחש וקשור יש ביניהם שחברו להם יחדיו, ויתבאר לנו עפ"י הבנת דברי המשנה רפ"ה דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. כמה מן הזרות במשנה זו: א) קשה לשמוע לתאר את הקב"ה שהוא מקור החסד והרחמים באכזריות חמה כזאת שיעשה במכוון דבר להרבות מחמתו עונשן של רשעים, ממדות בעל חסד לבקש זכותים על החוטא כנגדו להקטין עונו כל מה דאפשר ומכ"ש שלא לבקש תחבולות להגדיל העון כדי להרבות העונש, וכן בחסד יכון כסאו של מלך ב"ו אם עד כסאו של מלך יבא משפט גבר יקטין העונש ויפחית מאשר חרצו בתי משפט הקודמים, והקב"ה שהוא מקור הרחמים יתנהג באכזריות כזאת להמציא תחבולה להגדיל העונש. ב) וכי כך הוא הדין להרבות העונש כשנברא בעשרה מאמרות אם היה אפשר להבראות במאמר אחד, הגע בעצמך אם בעד חפץ שיש לקנותו בשקל כסף אחד יתן איש עשרה שקלים ובא רעהו והפסידו, היוכל לתבוע הניזק מהמזיק שישלם לו עשרה שקלים, היש בנותן טעם כי על כן נתן בעדו פי עשרה משויו למען ישלם לו המפסיד עשר פעמים מכדי שויו, הלא שורת הדין שישלם רק דמי שויו, ושופט כל הארץ לא יעשה משפט להרבות העונש משום שנברא בעשרה מאמרות אם היתה היכלת לברוא במאמר אחד. ג) אף גם זאת יש להבין איזה הבדל אצלו ית' בין מאמר אחד לעשרה מאמרות, אין לדבר זה תפיסה במוח, הלא לא ייעף ולא ייגע אין לאות ואין עייפות בחקו ית', ואיך תגדל ותתעצם רשעת הרשעים עי"ז שברא בעשרה מאמרות. ד) יש להסביר איזה אבוד עולם יש במעשה הרשעים, הלא גם בעשותם הרעה העולם קיים והארץ לעולם עומדת, ה) לפי ההשקפה השטחיית בבאור המשנה, כי על כן ברא במכוון בעשרה מאמרות ולא באחד כדי להפרע מהרשעים יותר להענישם עשר על חטאתיהם א"כ עיקר חסר מן הספר והל"ל כדי להפרע מן הרשעים יותר, או עשר פעמים ככה, כיון שזה עיקר הכונה ועיקר הענין.
אולם אם נתבונן ונסתכל בדברי התנא נראה כי כונה אחרת לוטה בהם, והדברים נאמרו על דרך מליצה חדות אשר המלים הם כקליפה להגרעין המונח בתוכה {/ם}. ותכן הכונה הוא ע"ד ההנהגה כשיפקדו שרי הצבא את צבאותם במערכה בשדה, סדר התכסים {נר' שצ"ל התכסיס} הוא כי ראשונה יבואו אל מקום המערכה אנשי החיל עם פקידיהם הנמוכים, ואחריהם יבואו הגבוהים עליהם, ואחריהם היותר גבוהים, וכל מי שמעלת כהונתו גבוהה מחבירו יתאחר לבוא, והגבוה מעל גבוה אשר הוא המפקד את חיל הצבא במערכה ההיא הוא הבא אחר אחרון, ואם המלך בכבודו ובעצמו מפקד צבאו, אז גם היושב ראשונה במלכות שר שרי הצבא יקדים את בואו לפני המלך, ומלכם בראשם הוא אחרון שבאחרונים. כללו של דבר מי שהוא הראש והראשון במערכת הצבא ההיא הוא שיבא אחרונה למצוא הכל מוכן ומזומן לא נפקד איש, ואם יחפוץ איש לדעת מי הוא זה בין השרים אשר הוא הראש והמצביא בפעם ההיא יביט אל הבא אחרון לכלם וידע כי הוא הוא הראש, מזה עצמו שבא לאחרונה ניכר ונוכח כי בשלו כל החרדה, כי הוא המפקד את הצבא בפעם ההיא, ואלו באו כל פקידי החיל וכל שרי הצבא כלם כאחד, אז לא היה היכר בין השרים ולא היה כל אות וסימן כי שר הצבא העליון הוא העיקר באותה המערכה, ודוגמא בזו {צ"ל כזו} היא כשאדם עושה משתה ויכרה כרה גדולה לכבוד איזה נכבד בעם, ולהגדיל כבוד המשתה וכבוד האורח יקדיש קרואים, אזי הטפלים יקדימו לבוא אל המשתה תחלה, והאיש ההוא אשר למענו ובגללו נעשה כל המשתה יבוא אחרון שבאחרונים כשהכל ערוך בכל ובבואו ישבו אל השלחן ויחל המשתה, ומזה שבבואו נשמרה ההמתנה ובהגלותו ישבו לאכול זה האות כי האיש הזה הוא תלפיות ומטרת אותו המשתה, ואם יבואו כל הקרואים המקודשים אל המשתה כלם כאחד וגם האיש ההוא בתוכם יחד, אז אין סימן והכרה גלויה בשל מי המשתה, רק ביאתו לאחרונה הוא המופת החותך כי למענו נעשה כל הכבוד הזה, ועל כן אם יקר מקרה כי ימאן האיש ההוא לבוא אל המשתה, יכירו וידעו כלם כי האיש ההוא הפסיד את כל דמי ההכנה, ונצייר לפנינו ענין כזה בסעודת חתנים אשר החתן הוא העיקר והיסוד, אם אחרי שהכין אבי הכלה כל צרכי הסעודה והזמין כל הקרואים לא בא החתן, הלא בצדק ובמשפט יוכל אבי הכלה לתבוע מהחתן כל הוצאותיו, ולא יוכל החתן לאמר כי ישא ויסבול רק אותה ההוצאה שעלתה על אכילתו לבד, יען כי כל מה שהכין וכל אשר הוציא אבי הכלה בכלל גם ליתר הקרואים הכל כאשר לכל היו רק מסבתו, ובלתו כלה הכנה {נר' שצ"ל כל ההכנה} וההזמנה בעיקרה אך למותר, ע"כ הוא ישא והוא יסבול את הכל.
הוא הדבר בבריאת העולם. האדם הוא תכלית הבריאה וכל המציאות היא בגללו, לולי האדם לא ברא הקב"ה את העולם כל עיקר, ואם יתעקש מי שהוא ויאמר כי אך הבל בן אדם ככל הנבראים גם יצור ככל היצורים מבלי יתרון עודף אפילו על תולע ורמש, ואך מאהבת האדם את עצמו יתברך בלבבו אני ואפסי עוד, וישא לו משאות שוא ומדוחים כי רק בשבילו נברא העולם. ואלו היה פה ולשון לבעלי החיים זולתו היו משיבים לו כמוני כמוך ומדוע תתנשא על כל קהלינו, ואם נמצאו בך תכונות נעלות דעת ולשון עלילות הטבע הוא, כאשר לא יוכל העוף להתפאר על הרמש כי יוכל להרקיע שחקים וזה זוחל ארץ, כי כל אחד הוא לפי תכונתו אשר חייבה הטבע, וכן האדם הוא רק חלק אחד אחוז מן הבריאה הטבעית. לסתור הדעת הזאת נביא עד ראיה אשר עדותו נאמנה מאד, והוא מה שלא נברא העולם כלו בסקירה אחת, כי אם זה אחר זה והאדם נברא אחר אחרון שבכלם ובו נשלמה הבריאה, זה האות כי הוא יסודו של עולם ומטרת כל המציאות, ואלו היה ערך אחד לכלם היה הכל נברא ברגע אחד, ומעתה למדנו דעה בינה והשכל מדוע באמת לא ברא הקב"ה את העולם כלו בפעם אחת, היפלא מה' דבר, לא ייעף ולא ייגע כבן אדם אשר יצטרך חלילה להנפש ולהחליף כח, ולמה זה בראו זה אחר זה, ולדרכינו הוא מבואר גלוי כדי להוכיח בעליל כי האדם הוא תכלית הכונה הוא סוף המעשה אשר במחשבה תחלה, ואלו נברא הכל במאמר אחד בפעם אחת לא היתה אז הכרה והוכחה מי הוא העיקר בבריאת העולם ובשל מי כל החרדה הזאת, ובדברים האלה נוכיח בתוכחות על עון החוטאים והפושעים, כי בעברם על מצות ה' וילכו אחרי שרירות לבם הרע והזונה לא היה העולם כדאי להבראות, וכשאין יוצא התכלית המקווה הרי הוא אבוד העולם, והיה כי יאמרו אלינו הננו ככל המון היצורים, אין אנחנו תכליתיים כלל ואין לתלות ברעת מעשינו אבוד התכלית והרוס בנין העולם כלו, נבוא ונטפח על פניהם בראיה ועדות נאמנה, מה שברא הקב"ה את העולם במאמר אחר מאמר זה אחר זה והאדם לאחרונה ובו נשתלמה הבריאה, נראה מזה גלוי כי הוא העיקר והתכלית בבריאת העולם, ועל כן אם ירשיע מהרס את התכלית ויש לתבוע ממנו הפסד ואבוד העולם, כי אלו היה האדם רק כאחד מהם של יתר הברואים, היתה מציאות כלם במאמר אחד, כלומר בפעם אחת.
זאת התורה היוצאת לנו מדברינו, כי על כן ברא הקב"ה את העולם בכמה מאמרים ולא במאמר אחד בפעם אחת, למען הוכיח בזה במישור לבני אדם כי הם תכליתו של עולם ועליהם לשפר מעשיהם להביא את התכלית, ועתה הביטו וראו כי כל הדברים והאמת האלה מבוארים ומפורשים בדברי המשנה, בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות, כלומר כלם בפעם אחת ולמה נבראו במאמרים רבים זה אחר זה, אלא להפרע מן הרשעים, כלומר אלא מוכח מזה שיש לפרוע מן הרשעים שמאבדים את העולם, כי בהשחיתם דרכם על הארץ בריאת העולם שלא לצורך והוא לאבוד ולבטלה, כי לא יצא התכלית המקווה, שנברא בעשרה מאמרות, פי' ההוכחה על זה הוא מה שנברא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד, ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, פי' וכן היא ההוכחה להיפך שמגיע שכר טוב לצדיקים, כי יוציאו את התכלית הנרצה בבריאת העולם וכדאי היה להבראות והוא קיום העולם, וראיה לדבר הוא מה שנברא בעשרה מאמרות ולא באחד, ואין הבנת המשנה שנברא בעשרה מאמרות הוא נתינת טעם על רבוי העונש לרשעים מחמת זה יותר ועל רבוי השכר לצדיקים יותר, מפני שהבריאה עלתה בדמים יקרים בעשרה מאמרות, אלא הכונה להוכיח על עיקר יסוד השכר והעונש, כי מזה ראיה והוכחה ברורה שהרשעים יענשו כי מעשיהם הם בגדר קלקול ואבוד העולם והצדיקים יקבלו שכר טוב כי מעשיהם גדר קיום העולם, כי ממה שנברא בעשרה מאמרות והאדם לאחרונה מוכח מזה שהאדם הוא תכליתו של עולם, וממילא תצא התולדה המחוייבת שהרשעים המפסידים את התכלית יענשו והצדיקים המקיימים את התכלית יגמלו טוב, כמשל האיש אשר למענו הוכן המשתה ולא בא אל הלחם שהוא הוא המפסיד את כל הוצאות המשתה.
ועתה יתבארו לנו דברי רב נחמן במדרש שלפנינו, אחור וקדם צרתני אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין, כי ענין אחד הוא ואיש באחיו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, כי אחרי שהוא אחור לכל המעשים א"כ מוכח מזה שהוא תכלית הבריאה על כן הוא קדם לכל העונשין שאם יחטא מגיע לו עונש בהחלט, כי הוא הוא המאבד את העולם כי לפי מעשיו לא היה העולם כדאי להבראות כלל, ואיחור בריאתו מחייב שיהיה קדם לעונשין, ולפ"ז יש לדברי רב נחמן המשך אל הקודם, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, כי אז הוא תכלית הבריאה וסוף מעשה במחשבה תחלה כדרך כל תכלית המצויר ברעיון האמן קודם החלו לעשות, ואם לאו אם לא זכה אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך שלשול קדמך, כי אם לא זכה אין לו מעלה מצד הנפש ומצד התכלית, בלתי אם נערך מצד החומר כאחד הברואים זולתו, ואם כן כלם קדמוהו, שנוצרו מלפניו. ועל זה בא רב נחמן לבאר את הכתוב אחור וקדם צרתני כי אחור הוא על יצירתו וקדם הוא על ענשו, שאם לא זכה אז לא זו בלבד שיאמרו לו זבוב קדמך כו' להשפיל ערכו נגד כל הברואים אלא גם זו לרעה שהוא קדם לכלם לעונשין, התאחרות יצירתו מחייבת לענשו כי הוא המאבד את העולם ומפסיד את התכלית כאמור, [ומה שאמר זבוב קדמך יתוש קדמך לאו דוקא זבוב ויתוש, דאיתא במדרש להלן פ"כ ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך זבובים יתושים פרעושים, הרי שזבובים ויתושים באו מהקללה ההיא ואיך קאמר שזבוב ויתוש קדמוהו, אלא זבוב ויתוש לאו דוקא, אלא הכונה דאפילו היצורים היותר קטנים קודמין לו, וכונתו ליצורים קטנים אחרים].
אולם דבש וחלב תחת לשון המאמר הזה, כי הנה העולם כלו הוא מערכה גדולה ומקפת המורכבת מענינים שונים ופרטים רבים, אשר בהתלכד כלם יחד איש איש ממלאכתו אשר יעשה ושמושו אשר ישמש, בין יחד כלם תבנה ותכונן המערכה הכללית, כמכונה גדולה בעלת פרקים שונים או כגוף בעל אברים רבים, הנה כל פרק וכל חוליה מהמכונה, כל אבר כל עורק וכל עצם מהגוף, כל אחד הוא ענין בפני עצמו לתשמיש פרטי ומיוחד, וכלם מאחזים זה בזה להוציא מכלם יחד בחוברת את המכונה כלה או גוף שלם, ככה כל פרט ופרט מהבריאה הוא ענין בפני עצמו בתכונה מיוחדת לו לעצמו, ומלבד חלקו הפרטי והתשמיש המיוחד לו הנה הוא גם טבעת ושרשרת {צ"ל בשרשרת} הבריאה הכללית, ומכלם יחד נעשתה המערכה הגדולה בנין העולם כלו, ויש לו לכל פרט ופרט חלק במערכה הכללית כי מכלם יחד נשתלמה תבל, ומוצא הדברים האלה כי פי שנים בכל פרט וכל חלק מהבריאה, א' מה שהוא ענין בפני עצמו לתכונתו ומטרתו המיוחדת לו, ב' מה שיש לו יד וחלק בהבנין הכללי והמערכה המקפת, כן הוא במערכה הכללית מערכת העולם, וכן הוא בכל המערכות מעשה אנוש ותחבולותיו בתבל ארצה, אשר יעשה האדם דבר מקבוץ פרטים רבים, כמו בית שהוא מערכה כוללת פרטים רבים, כתלים וקורות דלתות וחלונות וכהנה, כל פרט משמש לצרכו המיוחד לו והוא ענין בפני עצמו, ומלבד זה יש לו חלק בהמערכה בכלל, וכן בכל מכונה ומכונה, יש לכל פרק ולכל חוליא חלק עצמו וחלק השתתפות. והנה בפעולות אדם דבר מערכה אשר תראינה עינינו מעשים בכל יום, אם נתבונן למו נראה כי לא כלם שוים זה לזה שווי גמור, ויפרדו לשתי מחלקות, המחלקה האחת היא אשר בכל פרט לבדו לא יסכון ולא יועיל בפני עצמו כלל וכלל, ולא יוציא התועלת הדרושה ממנו בלתי אם בשלמות המערכה כלה דוקא, לדוגמא כלי מורה השעות שעל ידי חיבור וצירוף גלגלים ויתדות רבים ושונים גדולים וקטנים וכאלה, מכלם יחד תשתלם המכונה ותעשה את פעולתה, הנה כל פרק וכל חוליא כשהם בפני עצמם אין בהם כל שמוש וכל תועלת כלל, כי אם יחסר במורה השעות אפי' רק המחט הסובב על המצילה להורות את השעות אף כי המכונה עושה פעולתה בהליכתה וסבוב הגלגלים, בכל זאת בחסרון המחט הסובב המורה את השעות כל המלאכה כמוה כאין וכאלו לא עשה האומן מאומה, יען כי אין כל תועלת בכל אבר לבדו רק דוקא בהיות המערכה שלימה ותמימה, ובמערכה כזאת לא יונח טוב על פרט אחד מהמכונה כי אם על כלה דוקא. ויש מחלקה אחרת לדוגמא סעודה שלימה מכמה מיני מטעמים ומשקאות שע"י חבור וקבוץ כמה מיני מזון ומשקה תהיה מערכה שלימה משתה גדול, או בחכמת הזמרה שע"י צרוף קולות שונים ומתחלפים בסדור נכון לפי חוקי הזמרה יחובר שיר שלם ערב לאזן שומעת. המערכות האלה אף כי אמת נכון הדבר כי המערכה הכללית סעודה שלימה, או זמר שלם לא ישתלמו רק בקבוץ פרטים רבים, לא יקרא משתה רק בחבור הרבה מיני מטעמים ולא כשיאכל פת לחם לבד, ולא יקרא זמר כשיוציא רק קול אחד, בלתי אם בחבור כל אותן הקולות השונים יחד, אבל עכ"פ כל פרט ופרט גם כשהוא לעצמו יש בו מועיל, כל מאכל בפני עצמו משקיט איזה חלק מהרעבון והצמאון, ואפי' אם לא יאכל כל המטעמים כל כמה שאכל הועיל לו, ויש להשתמש בכל מאכל כשהוא לבדו הוא, וככה גם במערכת הזמרה, אם כי המערכה כלה, הזמר בשלימותו אינו יוצא רק בחבור כל הקולות המסודרים, אבל קול ערב גם כשהוא לבדו ערב לאזן לשמוע, במערכות כאלה מלבד תואר הטוב הראוי לתת להמערכות האלה בכללן, מגיע בצדק תואר טוב גם לכל חלק וחלק בפרט, כי טוב הוא גם בפני עצמו.
ועל פי הדברים האלה יוצא לנו המאמר שלפנינו מבואר היטב, כי מערכת העולם כלו מעשה כל יום ויום היה לשמושו תיכף בהבראו, כלם פעלו פעולתם אשר לה נוצרו, רק המערכה הכללית ההארמאניה השלימה לא יצאה ולא נגמרה עד לאחרונה עד אחרי כל ששת הימים, וא"כ הרי המערכה הזאת מסוג המחלקה השנית, כי מעשה כל יום ויום הוא טוב בפני עצמו, וגם ההתחברות וההתלכדות של כלם יחד בשלוב הבריאה כלה טוב מאד, ופי שנים ברוחה, ולזאת נאמר כי טוב בכל יום ויום שהוא על עניניהם הפרטיים המיוחדים לכל אחד לבדו, ומה שהכפיל הכתוב לבסוף וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הכונה על חבור המערכה כלה על שלימות ההארמאניה, במה שהתאחזו והתאחדו כלם יחד, ועל כן שאלה המטרונה כהוגן משל לששה בני אדם באין אצלך ואת נותן לכל אחד מנה ולאחד אין אתה נותן מנה ואתה חוזר ונותן לכלם מנה אחד לא נמצא ביד כל אחד מנה ושתות וביד אחד שתות אתמהה, כי כן הדבר הזה שאצל כל יום ויום נאמר כי טוב, שהוא לבדו טוב, כדמיון נתינת המנה לכל אחד ואחד. ובסוף כל המעשים נאמר בכלל כי טוב הוא החלק בהטוב הכללי של המערכה כלה, כדמיון נתינת המנה האחד לכלם, וא"כ יש לכל יום ויום טוב פרטי לו לבדו וגם חלק ששי בהטוב שבהמערכה כלה, דומה להמשל שיש לכל אחד מנה ושתות. וזו אשר הקשתה המטרונה לר' יוסי על דבריו שחזר הכתוב וכללן כלן לבסוף שנאמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגם יום שני בכלל הטוב, דאכתי אין ליום שני רק חלק בהטוב הכללי בהמערכה בכלל, אבל חסר לו הטוב הפרטי המיוחד לו לעצמו, ומה נשתנה יום שני מכל יתר ששת ימי המעשה שלא נאמר בו כי טוב לו לעצמו, וחזר ואמר לה כההיא דרשב"נ {לעיל נדפס רשב"ג וט"ס הוא} לפי שלא נגמרה מלאכת המים כו', ואין בזה חזרה מתירוצו הראשון, כי באמת כללן הכתוב כלן לבסוף וגם יום שני בכלל הטוב ההוא, רק מה שדקדקה המטרונה עתה להקשות על חסרון הטוב הפרטי של יום ב' המיוחד לו לעצמו, ע"ז השיב לה כההיא דרשב"נ לפי שלא נגמרה מלאכת המים ביום שני, ועפ"י משפט צדק אינו מגיע לו השבח והתהלה של כי טוב פרטי.
מדרש רבה פרשה ה' ואין לקול אלא בכי, היך מה דאת אמר קול ברמה נשמע וגו', הוי מצי להביא ראי' ממקרא שבתורה אצל הגר ותשא את קולה ותבך (בראשית כא טז).
תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, הכתוב יפרוט בזה שלשה מיני דשאים, א' מה שאין בו תועלת ושמוש, רק שמכסה את עין הארץ כעין לבוש זה נקרא דשא כמו דשאו נאות מדבר (יואל ב כב) שהמדבר החשוף והערום נתכסה ונתלבש, והפעל דשאו נגזר מהשם דשא, ועיין כאן רש"י במקומו, ב' עשב הוא הראוי גם למאכל, כמו עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), ושני אלה דשא ועשב גדלים מעצמם גם בלי זריעה, והשלישי הוא מזריע זרע פירוש העשבים שצריכין זריעה כמו תבואה.
מדרש רבה פרשה ו', ולשנים זה קדוש שנים, הקשה היפ"ת אמאי לא קחשיב יום הכפורים, וי"ל דאיתא ( ) {הציון הזה ריק במקור ואולי שכח הרב המחבר לפי שעה היכן מקומו והניח חלק להשלים לכשיזכר ואח"כ נטרפה השעה ונלב"ע} אלמלא חטאו בעגל לא נתן להם יוה"כ, וא"כ הוא ענין שנתחדש אח"כ כשחטאו ולא שייך בי' שהוקבע בתחלת הבריאה.
ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, במדרש רבה פ"ו, א"ר יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים כו'. מאי דקחשיב אלו הוא משום דכתיב בכלהו ויתן לשון מתנה, אבל הא גופא טעמא בעי מדוע כתיב רק באלו לשון מתנה, ונראה דכל מה שהוא קבוע מששת ימי בראשית בלי הפסק ואי אפשר להתקיים בלתו כלל לא שייך על זה מתנה, ולשון מתנה לא תחול רק במה שהוא נתינה מחדש ויש להסתפק גם בלעדו, וכשנותנים אותו הוא נקרא מתנה, וקחשיב תורה כי הלא רוב העמים שעל פני האדמה חיים בלי תורת משה, גם המאורות אינם נוגעים בעצם החיים כי יש לחיות גם בחשך ולהשתמש באור הנר כמו שאנחנו חיים מחצית ימי חיינו בחשך באישון לילה, וכאשר יחיו בני האדם במקומות אשר מחצית השנה בלי הפסק כלו חשך ולילה, והגשמים כלומר מה שיורדים בעתם, ע"כ הם מתנה, ועל דרך זה יתפרשו כל אינך דקחשיב במדרש להלן שכל מ"ד הוסיף לפי דעתו, עיין במדרש בפנים.
מדרש שם, גלגל חמה יש לה נרתק ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם. תכן המאמר הזה הוא מה שכתבו חכמי הטבע כי מי הים מקררים את חום השמש, בריכה של מים היא מליצה לים והתשש כחו במים הוא מה שמימי הים מקררים את חומו, וזו היא גם כונת הפרקי דר"א שהביא הרד"ל שעובר באוקינוס קודם יציאתו לעולם, כלומר שרוח הים גורם לקרר את האויר מחום השמש.
שם פ"ו, ר' יהודה בר' אלעאי אומר לא יום ולא גיהנום אלא אש שהיא יוצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותם מ"ט דכתיב תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם, ענין האש שיוצאת מגופן של רשעים הוא ציור מליצי אל הנוחם והחרטה שיאכל את בשרם, כשיראו לעתיד לבוא בעיניהם ישועת הצדיקים ייסרם הנוחם מוסר אכזרי יכלה שארם ובשרם ויתמו מכאב לב ומעוצר רעה ויגון וזה יהיה עונשם ותוכחתם, מהם עצמם מקרב לבם. וע"ד מליצה יאמר ע"ז שאש יוצאה מגופן של רשעים. ולפ"ז לפי רבות חטאתיהם יגדל אח"ז האש והלהב ויתעצם יקוד החרטה בקרב לבם כי חטאתיהם הקודמים הנם בבחינת קש ותבן להגדיל המדורה בעת הנוחם, ולזה מביא את הכתוב תהרו חשש תלדו קש, כלומר מה שהריתם וילדתם כל מעשיכם הקודמים הם בגדר חשש וקש, ורוחכם אחרי כן, הנוחם שיהיה לאחרונה אש תאכלכם יהיה בבחינת אש ותאכל ותכלה אותם, והיא מליצה נשגבה.
שם א"ר לוי ג' דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו והבריות בינתים ואינם מרגישים ואלו הן היום והגשמים והנפש בשעה שהיא יוצאה מן הגוף כו', המאמר הזה ביומא (דף כ' ע"ב) בשנוי מעט תחת גשמים קחשיב קול המונה של רומא וי"א גשמים. באור הענין כי שלשה דברים אלו השמש הגשם והמות אין להם מקומות קבועים ומיוחדים, כמו שיש הרבה דברים בעולם שמציאותם במקום זולת מקום, אבל שלשה אלה מציאותם בכל העולם מקיפים את כל הארץ ואין מקום בעולם אשר איננם. וזהו קולם הולך מסוף העולם ועד סופו, והבריות בינתים ואינם מרגישים, כלומר ע"י רוב התמדתם הורגלו בם הבריות ודשו בם ואינם שמים אל לב להתבונן ולהתעורר עליהם, והכתובים שמביא המדרש הם רק להשלים המליצה שקולם נשמע. אבל כונת הענין איננה כפשוטה שמיעת הקול ממש, רק פרסומם ומציאותם, ואומר היום מנין א"ר יהודה את סובר שהוא שף ברקיע ואינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ, במליצה חדות ידבר לנו ר' יהודה, כי השמים {צ"ל הגשמים} והמיתה אם כי מצוים המה מסוף העולם וע"ס אבל אין להם זמנים קבועים ומדוקדקים ובאים במקרה והזדמנות, ע"כ יש בכחם יותר לעורר ולהקיץ נרדמים להתבונן אל ההשגחה המושלת ומשפטי ה' כי הכל בדין והכל בחשבון, אבל השמש הסובב על קוטבו דבר יום ביומו ושנה בשנה, הולך במסלול קבוע מדוקדק ומצומצם מבלי יסור ימין ושמאל, אפשר שאינו משמיע קול והוא שף רק ברקיע, פי' אין ממנו לעורר את האדם על השגחת ה' וידו אשר בכל משלה, כמו מסר הנוסר באויר שאינו משמיע קול, אבל באמת אינו אלא כמסר הזה שהוא נוסר בעץ ומשמיע קול, כן גם הליכת השמש מכרזת ואומרת מה רבו מעשיך ה'.
מדרש רבה פ"ז ואת כל עוף כנף זה הטווס, דייק הא דכתיב כנף שהוא מיותר דהו"ל למכתב ואת כל עוף למינהו, ע"כ דרוש {לכאו' צ"ל דריש} מיני' שתואר כנף בא לרמז את הטווס שהוא משונה ומיוחד בתואר כנפיו.
שם א"ר אלעזר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון, דייק לה מדאייתר הכתוב למכתב נפש חיה, כיון דכתיב מפורש בהמה ורמש וחיתו ארץ, א"כ האי נפש חיה למאי אתא, ע"כ דריש לי' על נפשו של אדה"ר דכתיב בי' ויהי האדם לנפש חיה.
ויעש אלהים את חית הארץ למינה, במדרש פ"ז ר' הושעיא רבה אמר זה הנחש, נראה דדריש לה הכי מדשינה הכתוב בלשונו, דמקודם נאמר וחיתו ארץ לשון רבים וכאן אצל העשיה נאמר חית הארץ לשון יחיד, ע"כ דרוש {לכאו' צ"ל דריש} לי' להמיוחד שבחיות זה הנחש.
מדרש רבה פרשה ח', ר' תנחומא כו' בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו הה"ד גלמי ראו עיניך, ר' יהושע בר נחמיה כו' אמר מלוא כל העולם בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני כו' שני הדורשים האלה אמרו דבר אחד ולא פליגי רק ר' תנחומא סמך דרשתו על מקרא אחד שכולל הכל גלמי ראו עיניך, בכל מקום שעיני ה' רואות שם הי' גלמי, וא"כ כלול הכל כי עיני המשוטטות {נראה שצ"ל עיני ה' משוטטות} בכל העולם כלו בארבע רוחות השמים בתחתיות ארץ וברום רקיע ובכל חללו של עולם, ור' יהושע מסמיך על מקראות שונים ומוצא רמזים פרטיים ממזרח למערב ומצפון לדרום ובחללו של עולם, ותוכן כונת הדרש הוא זה, כי כל הנמצאים בעולם, החי, הצומח, והדומם, התיחדו להם מקומות למיניהם לפי שנוי טבעם ותכונתם, יש מבעלי החיים שקיומם ומציאותם במדינה זו ולא יראו ולא ימצאו במדינה אחרת לא יחיו ולא יתקיימו שם, ויש מהם שמקומם ומציאותם במדינה פלונית ואיננם אתנו פה, כידוע מהבהמה והחיה והעוף. וכמו כן מיני אילנות וצמחים, ואפילו מיני אבנים וסלעים משונים ממקום למקום ממדינה למדינה מאקלים לאקלים, אלה נמצאים באיראפא אלה באַזיע ואלה באַפריקא, אלה בארץ נושבת ואלה במדבר וערבות ציה אלה במזרח ואלה במערב אלה בדרום ואלה בצפון, ואין להם קיום ומציאות רק בהמקומות אשר לפי תכונת כל אחד מהם איש על מחנהו ואיש על דגלו. אבל האדם מפוזר ומפורד בכל העולם כלו בכל קצוי ארץ ממזרח שמש עד מבואו, וזהו שאמר ע"ד מליצה שגלמו נברא מכל העולם כלו פי' יש לו טבע של כל הארצות וכל האקלימים שבכל כדור הארץ, ואומר אף בחללו של עולם, הכונה שיוכל לחיות גם בגובה האויר כעופות השמים, כמו בכדור הפורח באויר, ומש"ה לא קחשיב מים כי באמת במים לא יוכל האדם לחיות, ומה שהמציאו החכמים הטבעיים האחרונים שיחיה האדם במים ע"י שאיפת האויר דרך שפופרת אין זה נקרא חיותו במים כי אם באויר כמו על היבשה, אבל במים ממש לא יחיה האדם, וזו הוא {צ"ל היא} מליצת מאמרם ז"ל (בסנהדרין לח ע"א) אדה"ר הוצבר עפרו מכל העולם, פי' הוטבע בו הטבע שיוכל לחיות ולהתקיים בכל כדור הארץ, כאלו נברא מכל המקומות.
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, במדרש רבה פ"ח אחור וקדם צרתני וגו' א"ר נחמן אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין, וכן הוא המאמר הזה (בברכות דף סא ע"א) בשם ר' אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. מה שהכריח להדורשים לדרוש כן גלוי ומבואר שהוא לפרש מה שהקדים אחור לקדם דהל"ל קדם ואחור, ע"כ המציאו לדרוש שהאחור יהיה קודם להקדם, והוא שאחור נאמר על זמן יצירתו שהיה אחור לכל המעשים ונברא אחרון לכלם, וקדם נאמר על העונשין, כי האדם קודם לפורעניות. אבל יש להתבונן להרכבת הענינים וחבורם קדימת העונשים להתאחרות יצירתו, מאי שייטי' דזה לזה ואיזה יחש וקשור יש ביניהם שחברו להם יחדיו, ויתבאר לנו עפ"י הבנת דברי המשנה רפ"ה דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. כמה מן הזרות במשנה זו: א) קשה לשמוע לתאר את הקב"ה שהוא מקור החסד והרחמים באכזריות חמה כזאת שיעשה במכוון דבר להרבות מחמתו עונשן של רשעים, ממדות בעל חסד לבקש זכותים על החוטא כנגדו להקטין עונו כל מה דאפשר ומכ"ש שלא לבקש תחבולות להגדיל העון כדי להרבות העונש, וכן בחסד יכון כסאו של מלך ב"ו אם עד כסאו של מלך יבא משפט גבר יקטין העונש ויפחית מאשר חרצו בתי משפט הקודמים, והקב"ה שהוא מקור הרחמים יתנהג באכזריות כזאת להמציא תחבולה להגדיל העונש. ב) וכי כך הוא הדין להרבות העונש כשנברא בעשרה מאמרות אם היה אפשר להבראות במאמר אחד, הגע בעצמך אם בעד חפץ שיש לקנותו בשקל כסף אחד יתן איש עשרה שקלים ובא רעהו והפסידו, היוכל לתבוע הניזק מהמזיק שישלם לו עשרה שקלים, היש בנותן טעם כי על כן נתן בעדו פי עשרה משויו למען ישלם לו המפסיד עשר פעמים מכדי שויו, הלא שורת הדין שישלם רק דמי שויו, ושופט כל הארץ לא יעשה משפט להרבות העונש משום שנברא בעשרה מאמרות אם היתה היכלת לברוא במאמר אחד. ג) אף גם זאת יש להבין איזה הבדל אצלו ית' בין מאמר אחד לעשרה מאמרות, אין לדבר זה תפיסה במוח, הלא לא ייעף ולא ייגע אין לאות ואין עייפות בחקו ית', ואיך תגדל ותתעצם רשעת הרשעים עי"ז שברא בעשרה מאמרות. ד) יש להסביר איזה אבוד עולם יש במעשה הרשעים, הלא גם בעשותם הרעה העולם קיים והארץ לעולם עומדת, ה) לפי ההשקפה השטחיית בבאור המשנה, כי על כן ברא במכוון בעשרה מאמרות ולא באחד כדי להפרע מהרשעים יותר להענישם עשר על חטאתיהם א"כ עיקר חסר מן הספר והל"ל כדי להפרע מן הרשעים יותר, או עשר פעמים ככה, כיון שזה עיקר הכונה ועיקר הענין.
אולם אם נתבונן ונסתכל בדברי התנא נראה כי כונה אחרת לוטה בהם, והדברים נאמרו על דרך מליצה חדות אשר המלים הם כקליפה להגרעין המונח בתוכה {/ם}. ותכן הכונה הוא ע"ד ההנהגה כשיפקדו שרי הצבא את צבאותם במערכה בשדה, סדר התכסים {נר' שצ"ל התכסיס} הוא כי ראשונה יבואו אל מקום המערכה אנשי החיל עם פקידיהם הנמוכים, ואחריהם יבואו הגבוהים עליהם, ואחריהם היותר גבוהים, וכל מי שמעלת כהונתו גבוהה מחבירו יתאחר לבוא, והגבוה מעל גבוה אשר הוא המפקד את חיל הצבא במערכה ההיא הוא הבא אחר אחרון, ואם המלך בכבודו ובעצמו מפקד צבאו, אז גם היושב ראשונה במלכות שר שרי הצבא יקדים את בואו לפני המלך, ומלכם בראשם הוא אחרון שבאחרונים. כללו של דבר מי שהוא הראש והראשון במערכת הצבא ההיא הוא שיבא אחרונה למצוא הכל מוכן ומזומן לא נפקד איש, ואם יחפוץ איש לדעת מי הוא זה בין השרים אשר הוא הראש והמצביא בפעם ההיא יביט אל הבא אחרון לכלם וידע כי הוא הוא הראש, מזה עצמו שבא לאחרונה ניכר ונוכח כי בשלו כל החרדה, כי הוא המפקד את הצבא בפעם ההיא, ואלו באו כל פקידי החיל וכל שרי הצבא כלם כאחד, אז לא היה היכר בין השרים ולא היה כל אות וסימן כי שר הצבא העליון הוא העיקר באותה המערכה, ודוגמא בזו {צ"ל כזו} היא כשאדם עושה משתה ויכרה כרה גדולה לכבוד איזה נכבד בעם, ולהגדיל כבוד המשתה וכבוד האורח יקדיש קרואים, אזי הטפלים יקדימו לבוא אל המשתה תחלה, והאיש ההוא אשר למענו ובגללו נעשה כל המשתה יבוא אחרון שבאחרונים כשהכל ערוך בכל ובבואו ישבו אל השלחן ויחל המשתה, ומזה שבבואו נשמרה ההמתנה ובהגלותו ישבו לאכול זה האות כי האיש הזה הוא תלפיות ומטרת אותו המשתה, ואם יבואו כל הקרואים המקודשים אל המשתה כלם כאחד וגם האיש ההוא בתוכם יחד, אז אין סימן והכרה גלויה בשל מי המשתה, רק ביאתו לאחרונה הוא המופת החותך כי למענו נעשה כל הכבוד הזה, ועל כן אם יקר מקרה כי ימאן האיש ההוא לבוא אל המשתה, יכירו וידעו כלם כי האיש ההוא הפסיד את כל דמי ההכנה, ונצייר לפנינו ענין כזה בסעודת חתנים אשר החתן הוא העיקר והיסוד, אם אחרי שהכין אבי הכלה כל צרכי הסעודה והזמין כל הקרואים לא בא החתן, הלא בצדק ובמשפט יוכל אבי הכלה לתבוע מהחתן כל הוצאותיו, ולא יוכל החתן לאמר כי ישא ויסבול רק אותה ההוצאה שעלתה על אכילתו לבד, יען כי כל מה שהכין וכל אשר הוציא אבי הכלה בכלל גם ליתר הקרואים הכל כאשר לכל היו רק מסבתו, ובלתו כלה הכנה {נר' שצ"ל כל ההכנה} וההזמנה בעיקרה אך למותר, ע"כ הוא ישא והוא יסבול את הכל.
הוא הדבר בבריאת העולם. האדם הוא תכלית הבריאה וכל המציאות היא בגללו, לולי האדם לא ברא הקב"ה את העולם כל עיקר, ואם יתעקש מי שהוא ויאמר כי אך הבל בן אדם ככל הנבראים גם יצור ככל היצורים מבלי יתרון עודף אפילו על תולע ורמש, ואך מאהבת האדם את עצמו יתברך בלבבו אני ואפסי עוד, וישא לו משאות שוא ומדוחים כי רק בשבילו נברא העולם. ואלו היה פה ולשון לבעלי החיים זולתו היו משיבים לו כמוני כמוך ומדוע תתנשא על כל קהלינו, ואם נמצאו בך תכונות נעלות דעת ולשון עלילות הטבע הוא, כאשר לא יוכל העוף להתפאר על הרמש כי יוכל להרקיע שחקים וזה זוחל ארץ, כי כל אחד הוא לפי תכונתו אשר חייבה הטבע, וכן האדם הוא רק חלק אחד אחוז מן הבריאה הטבעית. לסתור הדעת הזאת נביא עד ראיה אשר עדותו נאמנה מאד, והוא מה שלא נברא העולם כלו בסקירה אחת, כי אם זה אחר זה והאדם נברא אחר אחרון שבכלם ובו נשלמה הבריאה, זה האות כי הוא יסודו של עולם ומטרת כל המציאות, ואלו היה ערך אחד לכלם היה הכל נברא ברגע אחד, ומעתה למדנו דעה בינה והשכל מדוע באמת לא ברא הקב"ה את העולם כלו בפעם אחת, היפלא מה' דבר, לא ייעף ולא ייגע כבן אדם אשר יצטרך חלילה להנפש ולהחליף כח, ולמה זה בראו זה אחר זה, ולדרכינו הוא מבואר גלוי כדי להוכיח בעליל כי האדם הוא תכלית הכונה הוא סוף המעשה אשר במחשבה תחלה, ואלו נברא הכל במאמר אחד בפעם אחת לא היתה אז הכרה והוכחה מי הוא העיקר בבריאת העולם ובשל מי כל החרדה הזאת, ובדברים האלה נוכיח בתוכחות על עון החוטאים והפושעים, כי בעברם על מצות ה' וילכו אחרי שרירות לבם הרע והזונה לא היה העולם כדאי להבראות, וכשאין יוצא התכלית המקווה הרי הוא אבוד העולם, והיה כי יאמרו אלינו הננו ככל המון היצורים, אין אנחנו תכליתיים כלל ואין לתלות ברעת מעשינו אבוד התכלית והרוס בנין העולם כלו, נבוא ונטפח על פניהם בראיה ועדות נאמנה, מה שברא הקב"ה את העולם במאמר אחר מאמר זה אחר זה והאדם לאחרונה ובו נשתלמה הבריאה, נראה מזה גלוי כי הוא העיקר והתכלית בבריאת העולם, ועל כן אם ירשיע מהרס את התכלית ויש לתבוע ממנו הפסד ואבוד העולם, כי אלו היה האדם רק כאחד מהם של יתר הברואים, היתה מציאות כלם במאמר אחד, כלומר בפעם אחת.
זאת התורה היוצאת לנו מדברינו, כי על כן ברא הקב"ה את העולם בכמה מאמרים ולא במאמר אחד בפעם אחת, למען הוכיח בזה במישור לבני אדם כי הם תכליתו של עולם ועליהם לשפר מעשיהם להביא את התכלית, ועתה הביטו וראו כי כל הדברים והאמת האלה מבוארים ומפורשים בדברי המשנה, בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות, כלומר כלם בפעם אחת ולמה נבראו במאמרים רבים זה אחר זה, אלא להפרע מן הרשעים, כלומר אלא מוכח מזה שיש לפרוע מן הרשעים שמאבדים את העולם, כי בהשחיתם דרכם על הארץ בריאת העולם שלא לצורך והוא לאבוד ולבטלה, כי לא יצא התכלית המקווה, שנברא בעשרה מאמרות, פי' ההוכחה על זה הוא מה שנברא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד, ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, פי' וכן היא ההוכחה להיפך שמגיע שכר טוב לצדיקים, כי יוציאו את התכלית הנרצה בבריאת העולם וכדאי היה להבראות והוא קיום העולם, וראיה לדבר הוא מה שנברא בעשרה מאמרות ולא באחד, ואין הבנת המשנה שנברא בעשרה מאמרות הוא נתינת טעם על רבוי העונש לרשעים מחמת זה יותר ועל רבוי השכר לצדיקים יותר, מפני שהבריאה עלתה בדמים יקרים בעשרה מאמרות, אלא הכונה להוכיח על עיקר יסוד השכר והעונש, כי מזה ראיה והוכחה ברורה שהרשעים יענשו כי מעשיהם הם בגדר קלקול ואבוד העולם והצדיקים יקבלו שכר טוב כי מעשיהם גדר קיום העולם, כי ממה שנברא בעשרה מאמרות והאדם לאחרונה מוכח מזה שהאדם הוא תכליתו של עולם, וממילא תצא התולדה המחוייבת שהרשעים המפסידים את התכלית יענשו והצדיקים המקיימים את התכלית יגמלו טוב, כמשל האיש אשר למענו הוכן המשתה ולא בא אל הלחם שהוא הוא המפסיד את כל הוצאות המשתה.
ועתה יתבארו לנו דברי רב נחמן במדרש שלפנינו, אחור וקדם צרתני אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין, כי ענין אחד הוא ואיש באחיו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, כי אחרי שהוא אחור לכל המעשים א"כ מוכח מזה שהוא תכלית הבריאה על כן הוא קדם לכל העונשין שאם יחטא מגיע לו עונש בהחלט, כי הוא הוא המאבד את העולם כי לפי מעשיו לא היה העולם כדאי להבראות כלל, ואיחור בריאתו מחייב שיהיה קדם לעונשין, ולפ"ז יש לדברי רב נחמן המשך אל הקודם, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, כי אז הוא תכלית הבריאה וסוף מעשה במחשבה תחלה כדרך כל תכלית המצויר ברעיון האמן קודם החלו לעשות, ואם לאו אם לא זכה אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך שלשול קדמך, כי אם לא זכה אין לו מעלה מצד הנפש ומצד התכלית, בלתי אם נערך מצד החומר כאחד הברואים זולתו, ואם כן כלם קדמוהו, שנוצרו מלפניו. ועל זה בא רב נחמן לבאר את הכתוב אחור וקדם צרתני כי אחור הוא על יצירתו וקדם הוא על ענשו, שאם לא זכה אז לא זו בלבד שיאמרו לו זבוב קדמך כו' להשפיל ערכו נגד כל הברואים אלא גם זו לרעה שהוא קדם לכלם לעונשין, התאחרות יצירתו מחייבת לענשו כי הוא המאבד את העולם ומפסיד את התכלית כאמור, [ומה שאמר זבוב קדמך יתוש קדמך לאו דוקא זבוב ויתוש, דאיתא במדרש להלן פ"כ ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך זבובים יתושים פרעושים, הרי שזבובים ויתושים באו מהקללה ההיא ואיך קאמר שזבוב ויתוש קדמוהו, אלא זבוב ויתוש לאו דוקא, אלא הכונה דאפילו היצורים היותר קטנים קודמין לו, וכונתו ליצורים קטנים אחרים].
