רוח חכמים על פרשת כי תצא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ולקחת לך לאשה, פרש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, השפ"ח כדרכו כתב דברים שאין בהם טעם וריח, דולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה שיקח הערלית וז"א דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה, ואם כנים דברי השפ"ח דולקח {צ"ל דולקחת} לך לאשה משמע מצות עשה וחובה, איך אפשר שרש"י ז"ל יחדש מעצמו באור אחר לבטל מ"ע, וכי מפני הטעם החלוש שכתב השפ"ח דיותר טוב שיקח ישראלית יוציא רש"י את הכתוב מפשוטו, הלא מצינו מצות עשה שהיא נגד לאו מפורש כמו כלאים בציצית, יבום באשת אח, ולפי דברי השפ"ח כי פשוטו של מקרא דולקחת לך לאשה היא מ"ע איך אפשר לבטלה מחמת איזה סברא, אבל באמת נהפוך הוא כי פשוטו של מקרא זה הוא שאינה מ"ע, רק שתלוי ברצון, ורש"י מפרש לפי פשוטו של מקרא, כי אלו היתה כונת הכתוב לחוב ולמצת {צ"ל ולמצות} עשה שיקחנה לאשה, היה כתוב ולקחת לאשה בהחלט, כמו ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כו ב), אבל עכשיו דכתיב ולקחת לך משמע לרצונך, כמו לך לך מארצך להנאתך ולטובתך, שלח לך אנשים לדעתך אני איני מצוה אותך אם חפצת שלח, וכן כאן ולקחת לך לרצונך לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכו', וממה שהוסיף הכתוב מלת לך מזה מוכח שאינו צווי מוחלט, וזהו שפרש"י שלא נטעה לפרש ולקחת לך לאשה למ"ע כי הלשון ת[ורה] על ההפך, והוא ההפך ממש מדברי הש"ח, ומה שמצינו גבבי {צ"ל גבי} מ"ע דלולב ולקחתם לכם פרי עץ הדר, התם איצטריך לכם לדרשא משלכם (סוכה ר"פ לולב הגזול), ובמדרש (ויקרא פרשה ל) דרש נמי לכם דגבי אתרוג שהוא לטובתכם ולהנאתכם לדעת מאן נצח עיי"ש, ואפילו הגשם חלף הלך לו (שה"ש ב יוד) פירש הגאון מעקלענבורג בסידורו עיון תפלה כי גם כאן הכונה להנאתו ולטובתו של הגשם כי כאן אין מקום לפרש כי חדל הגשם וילך לתור לו מקום אחר, וגבי מ"ע דספירת העומר דכתיב וספרתם לכם תנינן במנחות (דף סה) שתהא ספירה לכל אחד ואחד, תספור לך ספירה תלויה בב"ד, ובכתובות (דף ע"ב) מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, ולולי הנך דרשות, לכם ולך ולה מיותרים אלא הל"ל סתם ולקחתם ביום הראשון, וספרתם ממחרת השבת, שבעה שבועות תספור, וספרה שבעת ימים, והכא נמי הל"ל ולקחת לאשה ואז היה צווי מוחלט אבל כשנאמר לך משמע לרצונך לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כו', ולדברי השפ"ח אין שחר, ועיין בקדושין (דף כא סע"ב) דדריש לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר מן יפת תואר, לך לאשה ולא לאחרים, ופרש"י כאן לפי פשוטו של מקרא, ומפרש לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר על ולקחת לך לאשה.
כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה וגו', שמעתי בשם הגר"א זצ"ל וכאשר שמעתי כן ראיתי נדפס בשמו זה מקרוב בס' א' שהקשה כיון שבא ציור הכתוב דבן הבכור לשניאה לא היה להכתוב בתחלה לכתוב וילדו לו בנים האהובה והשנואה להקדים לידת האהובה לפני השנואה, אלא וילדו לו בנים השנואה והאהובה, ויתאים סוף המקרא והיה הבן הבכור לשניאה, והוכיח מזה הלכה אם לקח איש אשה ונתעברה וגרשה תיכף ולקח אחרת ונתעברה תיכף ג"כ וזו השניה ילדה לשבעה חדשים והראשונה לתשעה, ולפי ציור זה אם ניזל בתר עבור הוי בן הראשונה הבכור שנתעברה קודם השניה ואם ניזל לגבי לידה בן השנואה הוא הבכור שנולד לפני בן הראשונה, והוכיח מפרשה זו כי לבן הראשונה משפט הבכורה, ולזה בא דקדוק סדר הכתוב כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ובא תואר אהובה על היושבת כעת תחתיו והשנואה המגורשת, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, מצייר הכתוב סדר הלידות שתלד האהובה שלקח אח"כ תחלה ואח"כ תלד השנואה המגורשת הקודמת, והמציאות היא על אופן האמור שהשניה ילדה לשבעה והראשונה לתשעה, ובא הכתוב להגיד כי באופן זה והיה הבן הבכור לשניאה לבנו שנתעברה אמו תחלה כי בתר עבור אזלינן ולא בתר לידה ולא יוכל לבכר את בן האהובה שנולד מקודם על פני בן השנואה הבכור ומפרש כי הוא בן השנואה המוקדם בעבור ראשית אונו פירוש מטפה קודמת ע"כ לו משפט הבכורה, והקשתי על זה מהסוגיא דיבמות (דף כד) דפריך אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם, פי' אימא דמאי דכתב רחמנא והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו בכור דוקא ובמקום שאין בכור פקעה מצות יבום לגמרי, ומשני א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא כי ישבו אחים יחדיו למה לי, תיפוק לי' משום דזה שנולד לאחר מיתת אחיו לאו בכור הוא ובלא"ה אין כאן יבום, ומדמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו מוכח דמצות יבום גם בפשוט, והשתא לפי האמור בשם הגר"א הנ"ל אכתי תקשי אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם, דלפי דבריו משכחת לה דהבכור נולד אחר הפשוט, כפי שיטת הר"י ברזילי הובאה במשנה למלך פ"ו מהלכות גרושין דהאב יכול לקדש אשה בעד בנו קטן והקדושין מדאורייתא כי זכות הוא לו, וא"כ משכחת לה שפיר שהיו לאיש שתי נשים ונתעברו זא"ז תיכף השניה ילדה לשבעה וחי רק שני חדשים ואביו קדש אשה בעדו ואח"כ מת תיכף ואח"כ ילדה הראשונה לתשעה ואם נאמר כי בתר עבור אזלינן וזה הנולד אחרון הוא הבכור, לפ"ז נולד הבכור אחר הפשוט ולכך מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו, וקושיתי זאת כבר הביא בשמי מר אחי הגאון מו"ה משה ניסן ז"ל בספרו חקרי הלכות והאריך כידו הגדולה בפלפול להוכיח כי באמת אין הלכה כן רק בתר לידה אזלינן, ובטעות נאמרה בשם הגר"א ז"ל רק מאיזה תלמיד טועה, ואין מחברתי זו מקום לפלפולי הלכות, ואביא הוכחה מפרשה שבתורה כי בלידה תליא מילתא, ממעשה יעקב שקנה הבכורה מעשו, ואי נימא דבתר הטפה הראשונה אזלינן ולא בתר לידה מה היה לו לקנות הבכורה במחיר, ומה התאונן עשו לפני אביו את בכורתי לקח הלא יעקב נוצר מטפה ראשונה ולו משפט הבכורה בלא"ה, אלא ע"כ דבתר לידה אזלינן, ומאי דאיתא שם ברבה פס"ג שאלה מטרונא את ר' יוסי למה יצא עשו תחלה והשיב לה משל אם תניחי שני מרגליות בשפופרת וכו' אין כונת השאלה למה היה עשו הבכור, ותשובתו משל לשפופרת דא"כ יעקב הוא הבכור באמת, ומוכח מזה דר' יוסי ס"ל דבתר עבור אזלינן, דזה אי אפשר דא"כ למה היה לו ליעקב לקנות הבכורה, אלא ודאי דבתר לידה אזלינן, רק שאלתה היא על המעלה כיון שאתם נותנים יתרון המעלה ליעקב על עשו מדוע לא נתגלה יעקב בעולם תחלה והיתה כונת המטרונא להוכיח מזה כי עשו הוא העיקר, וע"ז ענה לה ר' יוסי כי באמת עיקר הקדימה בעולם היה יעקב משל לשתי מרגליות בשפופרת כו' והקדים יעקב את עשו במציאות ההויה, ובזה ניחא מאי דקשה כיון שסוף סוף נסבה הבכורה ליעקב א"כ למה באמת לא נולד יעקב ראשונה, והתשובה ע"ז כי אז היה עשו נוצר תחלה מטפה ראשונה כמשל שני המרגליות בשפופרת, והיה לעשו מעלת הקדימה במציאות בעולם, ומאשר באמת ליעקב יתר שאת ויתר מעלה, ע"כ נוצר יעקב מטפה ראשונה שתהא מציאותו בעולם קודמת לעשו, ובכורתו של עשו היתה ממילא בלידה, ואפשר שזו היא כונת המדרש הנ"ל, ששאלה המטרונא למה יצא עשו תחלה כיון שסוף סוף היתה הבכורה ליעקב וא"כ היה לו ליעקב לצאת תחלה, וע"ז באה תשובת ר' יוסי עפ"י המשל הנ"ל כדי שתהיה יצירת יעקב שהוא העיקר תחלה.
ויסרו אותו פרש"י מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, וכתב השפ"ח וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות ע"כ, ויש להשתומם כאלו בא לחדש דבר מעצמו להקשות ולפרק, הלא דברי רש"י ז"ל ככתבו וכלשונו הוא לשון המשנה בסנהדרין (דף ע"א סע"ב) וקאמר שם בגמרא מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דא"ר אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ, וביותר כי השפ"ח עצמו מביא בסמוך בעצמו אותה הגמרא דסנהדרין.
פן תקדש המלאה הזרע, פרש"י כל דבר האסור נקרא קדש, בארתי בזה מאמר מוקשה למאד חולין (דף ז ע"ב), שמע רבי (דהוה קאתי רפב"י) נפק לאפי', א"ל רצונך סעוד אצלי א"ל הן, צהבו פניו של רבי, א"ל כמדומה אתה שנודר הנאה מישראל אני ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב אל תלחם את לחם רע עין וגו', ואתה רוצה ויש לך, והתמיה מפורסמת איך קוראו קדוש אם יש לו ואינו רוצה מאי קדוש הוא זה, ע"כ אומר אני כי מה שאמר ישראל קדושים הם אין זה התחלת התשובה אלא גם זה בכלל השאלה, כי איסור של איזה דבר יתכן בשני אופנים. א) שאותו דבר מצד עצמו מותר רק דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כגון שנדר עליו ונאסר עליו. ב) ויש שאסור מצד עצמו, ושני האופנים האלה אמר רפב"י כמדומה אתה שנודר הנאה מישראל אני וקבלתי עלי איסור מליהנות מהם או ישראל קדושים הם כלומר ושאסורים מצד עצמם כי כל דבר האסור נקרא קדש כפרש"י כאן, ולכבודם של ישראל לא אמר סתם איסור ישראל אסורים הם כי באיסור סתם נכלל טומאה וטריפה ותפס לשון איסור נקיה קדש, כל זה המשך השאלה, האם משני הטעמים האלה אמנע מלסעוד אצל אחר אם מצד איסור עצמם כקדש או דשויתא עלי חתיכא דאיסורא בנדר אין בזה אחת משתי אלה רק מפני שיש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה ואתה רוצה ויש לך, ולפ"ז לא קאי ישראל קדושים הם אל סופו רק המשך הקודם.
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו', מה שאמרה תורה מצות עשה זו במקור זָכור ולא בלשון צווי זְכור, כי ענין עמלק נזכר מעצמו, להיות שהוא השאיר זוהמא בישראל וזרע זרע הכפירה ורופפה האמונה בה', אשר קרך בדרך, מדי לכתך בחום והתלהבות מאשר ראו עיניך מעשה ה' ונפלאותיו במצרים ובים, הלוך וקרוב אל השלימות ואל התכלית לעבוד את ה' שכם אחד, ואלו לא בא עמלק היו באים בקבלת התורה אל גרם המעלות הנפשיות המקווה באחרית הימים, ובלכתך מחומם ונלהב באהבת ואמונת ה' בא עמלק וקרר אותך והטיל בך זוהמא, ודייק בדרך באמצע ההליכה אל השלימות, ולכך כפל כאן בדרך אחרי שכבר אמר אשר עשה לך עמלק בדרך, ולזה לא אמר ויזנב ממך רק ויזנב בך שעשה רושם קיים בך בלבבך ובפנימיותך, ומחמתו אתה עיף ויגע רופף באמונת ה' ולא ירא אלהים, ע"כ בהניח לך ה' מכל אויביך מסביב, האויבים החיצונים, וישאר רק אויביך הפנימי שבלב הוא היצר זרעו ופריו של עמלק אזי תמחה את זכר עמלק, תשרש מלבבך פורה רוש ולענה, וזו היא מחיית עמלק, וזה הוא שאמר ר' אליעזר במכילתא אימתי ימחה שמם של אלו כשתיעקר ע"ז ועובדיה, כי זו היא מחיית עמלק בעצם, ועל העת ההיא נאמר, והיה ה' אחד ושמו אחד, ומטעם זה מצות מחיית עמלק היא משלש המצות שנצטוו בכניסתם לארץ, עיין מה שכתבנו סוף פרשה בשלח, ולכך נאמר זכור במקור מפני שרשומו קיים בלב.
ומה ששנה הכתוב כאן וכתב תמחה מלשון הנאמר בפרשה בשלח מחה אמחה, כאן בא הצווי לישראל ושם תלה העשיה בו בעצמו ית', יתכן כי בא לרמז שני אופני הגאולה, בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה, כי העת ההיא אשר תקוים מחיית עמלק היא אחרית הימים ומלאה הארץ דעה את ה' והיה ה' אחד ושמו אחד, כמאמרם ז"ל אין השם שלם ואין הכסא מלכות שמים שלם עד שימחה שמו של עמלק וזכרו וידעו כלם את ה' מקטנם ועד גדולם, ולעלות ולבוא ולהגיע למצב זה, שני דרכים המה, א' הטבת מעשינו להיות זכאים ואז ימהר ה' להשיב שבותנו, ואין הדבר תלוי בזמן מוגבל וקבוע, רק בנו בעצמנו הדבר תלוי בכל עת ובכל שעה שנהיה זכאים, וזהו זכו אחישנה תיכף, ב' אם לא נזכה מצד עצמנו ותקון מעשנו {כך במקור!} יש זמן מוגבל אצל הקב"ה ובבוא היום ההוא לא יאחר עוד ויגאל נפשנו, וזהו לא זכו אז בעתה תבוא הגאולה בעתה הקבועה ברצון ה', ובהיות מחיית עמלק היא תכלית התגלות מלכות שמים, כי מחיית עמלק איננה השמדת אנשי אותה הכת האומה והמשפחה דוקא כי אפשר שכבר אין מהם שריד ופליט בעולם, רק הכונה מחיית דעותיו ושבושיו, והכרת האמת, האמונה בבורא יחיד ואין יחיד כיחודו, ונגלה כבוד ה' לכל בשר, וזה תלוי בשני האופנים הנזכרים, ע"כ רמזה תורה את שניהם, בפרשה בשלח נאמר בלשון מדבר בעדו מחה אמחה, והוא אופן לא זכו בעתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאן נאמר בצווי תמחה והוא הטבת מעשנו {כך במקור!} ותקון נפשנו בעצמנו, והוא אופן זכו אחישנה.
ומתאימים לדברינו מאי דאיתא בפסיקתא ר' תנחום בר חנילאי אומר זכרוניכם משלי אפר הוו זהירין בשני זכירות הללו תמחה ומחה אמחה, אם זכיתם הרי אתם בנים של אברהם ואם לא זכיתם שובו למצרים להשתעבד עוד, והנה אם כי סומך דבריו על הכתוב זכרוניכם משלי אפר שנאמר זכרוניכם בלשון רבים לרמז שני זכרונות ומשלי אפר אם זכיתם תהיו משולים לאברהם שאמר ואני עפר ואפר, אבל גוף הדבר איננו מובן שקורא אותם שני זכירות הלא דא ודא חדא היא, גם מה ענין הדמיון לאברהם, ולדרכנו יתכן מאד כי שנוי הלשון מזה לזה מחה אמחה ותמחה יורה לשני דרכים נפרדים והם בגדר שני זכירות, אם זכיתם למחוק זכר עמלק בעצמכם לבוא אל ההכרה האמתית מצד עצמכם הרי אתם בנים של אברהם שהכיר את בוראו מעצמו וכל אשר ברך ה' אותו היה בזכות עצמו כאמור עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור את משמרתי וגו' כך תבוא הגאולה ג"כ בזכות עצמכם וזהו זכו אחישנה, והוא המרומז בתמחה שאתה בעצמך תמחה את זכר עמלק, ואם לא זכיתם והגאולה תהיה רק ע"י מחה אמחה שהקב"ה יהיה המוחה זכר עמלק, אז תהיה הגאולה רק בעתה וזמנה המוגבל, ועד בוא היום ההוא שובו למצרים להשתעבד, לאו דוקא למצרים ממש רק הכונה תצטרכו להיות גולים ולהשתעבד עד שתבוא עת הרצון יום המוגבל מהקדוש ברוך הוא הכמוס והנעלם מאת כל חי.
כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה וגו', שמעתי בשם הגר"א זצ"ל וכאשר שמעתי כן ראיתי נדפס בשמו זה מקרוב בס' א' שהקשה כיון שבא ציור הכתוב דבן הבכור לשניאה לא היה להכתוב בתחלה לכתוב וילדו לו בנים האהובה והשנואה להקדים לידת האהובה לפני השנואה, אלא וילדו לו בנים השנואה והאהובה, ויתאים סוף המקרא והיה הבן הבכור לשניאה, והוכיח מזה הלכה אם לקח איש אשה ונתעברה וגרשה תיכף ולקח אחרת ונתעברה תיכף ג"כ וזו השניה ילדה לשבעה חדשים והראשונה לתשעה, ולפי ציור זה אם ניזל בתר עבור הוי בן הראשונה הבכור שנתעברה קודם השניה ואם ניזל לגבי לידה בן השנואה הוא הבכור שנולד לפני בן הראשונה, והוכיח מפרשה זו כי לבן הראשונה משפט הבכורה, ולזה בא דקדוק סדר הכתוב כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ובא תואר אהובה על היושבת כעת תחתיו והשנואה המגורשת, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, מצייר הכתוב סדר הלידות שתלד האהובה שלקח אח"כ תחלה ואח"כ תלד השנואה המגורשת הקודמת, והמציאות היא על אופן האמור שהשניה ילדה לשבעה והראשונה לתשעה, ובא הכתוב להגיד כי באופן זה והיה הבן הבכור לשניאה לבנו שנתעברה אמו תחלה כי בתר עבור אזלינן ולא בתר לידה ולא יוכל לבכר את בן האהובה שנולד מקודם על פני בן השנואה הבכור ומפרש כי הוא בן השנואה המוקדם בעבור ראשית אונו פירוש מטפה קודמת ע"כ לו משפט הבכורה, והקשתי על זה מהסוגיא דיבמות (דף כד) דפריך אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם, פי' אימא דמאי דכתב רחמנא והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו בכור דוקא ובמקום שאין בכור פקעה מצות יבום לגמרי, ומשני א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא כי ישבו אחים יחדיו למה לי, תיפוק לי' משום דזה שנולד לאחר מיתת אחיו לאו בכור הוא ובלא"ה אין כאן יבום, ומדמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו מוכח דמצות יבום גם בפשוט, והשתא לפי האמור בשם הגר"א הנ"ל אכתי תקשי אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם, דלפי דבריו משכחת לה דהבכור נולד אחר הפשוט, כפי שיטת הר"י ברזילי הובאה במשנה למלך פ"ו מהלכות גרושין דהאב יכול לקדש אשה בעד בנו קטן והקדושין מדאורייתא כי זכות הוא לו, וא"כ משכחת לה שפיר שהיו לאיש שתי נשים ונתעברו זא"ז תיכף השניה ילדה לשבעה וחי רק שני חדשים ואביו קדש אשה בעדו ואח"כ מת תיכף ואח"כ ילדה הראשונה לתשעה ואם נאמר כי בתר עבור אזלינן וזה הנולד אחרון הוא הבכור, לפ"ז נולד הבכור אחר הפשוט ולכך מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו, וקושיתי זאת כבר הביא בשמי מר אחי הגאון מו"ה משה ניסן ז"ל בספרו חקרי הלכות והאריך כידו הגדולה בפלפול להוכיח כי באמת אין הלכה כן רק בתר לידה אזלינן, ובטעות נאמרה בשם הגר"א ז"ל רק מאיזה תלמיד טועה, ואין מחברתי זו מקום לפלפולי הלכות, ואביא הוכחה מפרשה שבתורה כי בלידה תליא מילתא, ממעשה יעקב שקנה הבכורה מעשו, ואי נימא דבתר הטפה הראשונה אזלינן ולא בתר לידה מה היה לו לקנות הבכורה במחיר, ומה התאונן עשו לפני אביו את בכורתי לקח הלא יעקב נוצר מטפה ראשונה ולו משפט הבכורה בלא"ה, אלא ע"כ דבתר לידה אזלינן, ומאי דאיתא שם ברבה פס"ג שאלה מטרונא את ר' יוסי למה יצא עשו תחלה והשיב לה משל אם תניחי שני מרגליות בשפופרת וכו' אין כונת השאלה למה היה עשו הבכור, ותשובתו משל לשפופרת דא"כ יעקב הוא הבכור באמת, ומוכח מזה דר' יוסי ס"ל דבתר עבור אזלינן, דזה אי אפשר דא"כ למה היה לו ליעקב לקנות הבכורה, אלא ודאי דבתר לידה אזלינן, רק שאלתה היא על המעלה כיון שאתם נותנים יתרון המעלה ליעקב על עשו מדוע לא נתגלה יעקב בעולם תחלה והיתה כונת המטרונא להוכיח מזה כי עשו הוא העיקר, וע"ז ענה לה ר' יוסי כי באמת עיקר הקדימה בעולם היה יעקב משל לשתי מרגליות בשפופרת כו' והקדים יעקב את עשו במציאות ההויה, ובזה ניחא מאי דקשה כיון שסוף סוף נסבה הבכורה ליעקב א"כ למה באמת לא נולד יעקב ראשונה, והתשובה ע"ז כי אז היה עשו נוצר תחלה מטפה ראשונה כמשל שני המרגליות בשפופרת, והיה לעשו מעלת הקדימה במציאות בעולם, ומאשר באמת ליעקב יתר שאת ויתר מעלה, ע"כ נוצר יעקב מטפה ראשונה שתהא מציאותו בעולם קודמת לעשו, ובכורתו של עשו היתה ממילא בלידה, ואפשר שזו היא כונת המדרש הנ"ל, ששאלה המטרונא למה יצא עשו תחלה כיון שסוף סוף היתה הבכורה ליעקב וא"כ היה לו ליעקב לצאת תחלה, וע"ז באה תשובת ר' יוסי עפ"י המשל הנ"ל כדי שתהיה יצירת יעקב שהוא העיקר תחלה.
ויסרו אותו פרש"י מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, וכתב השפ"ח וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות ע"כ, ויש להשתומם כאלו בא לחדש דבר מעצמו להקשות ולפרק, הלא דברי רש"י ז"ל ככתבו וכלשונו הוא לשון המשנה בסנהדרין (דף ע"א סע"ב) וקאמר שם בגמרא מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דא"ר אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ, וביותר כי השפ"ח עצמו מביא בסמוך בעצמו אותה הגמרא דסנהדרין.
פן תקדש המלאה הזרע, פרש"י כל דבר האסור נקרא קדש, בארתי בזה מאמר מוקשה למאד חולין (דף ז ע"ב), שמע רבי (דהוה קאתי רפב"י) נפק לאפי', א"ל רצונך סעוד אצלי א"ל הן, צהבו פניו של רבי, א"ל כמדומה אתה שנודר הנאה מישראל אני ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב אל תלחם את לחם רע עין וגו', ואתה רוצה ויש לך, והתמיה מפורסמת איך קוראו קדוש אם יש לו ואינו רוצה מאי קדוש הוא זה, ע"כ אומר אני כי מה שאמר ישראל קדושים הם אין זה התחלת התשובה אלא גם זה בכלל השאלה, כי איסור של איזה דבר יתכן בשני אופנים. א) שאותו דבר מצד עצמו מותר רק דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כגון שנדר עליו ונאסר עליו. ב) ויש שאסור מצד עצמו, ושני האופנים האלה אמר רפב"י כמדומה אתה שנודר הנאה מישראל אני וקבלתי עלי איסור מליהנות מהם או ישראל קדושים הם כלומר ושאסורים מצד עצמם כי כל דבר האסור נקרא קדש כפרש"י כאן, ולכבודם של ישראל לא אמר סתם איסור ישראל אסורים הם כי באיסור סתם נכלל טומאה וטריפה ותפס לשון איסור נקיה קדש, כל זה המשך השאלה, האם משני הטעמים האלה אמנע מלסעוד אצל אחר אם מצד איסור עצמם כקדש או דשויתא עלי חתיכא דאיסורא בנדר אין בזה אחת משתי אלה רק מפני שיש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה ואתה רוצה ויש לך, ולפ"ז לא קאי ישראל קדושים הם אל סופו רק המשך הקודם.
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו', מה שאמרה תורה מצות עשה זו במקור זָכור ולא בלשון צווי זְכור, כי ענין עמלק נזכר מעצמו, להיות שהוא השאיר זוהמא בישראל וזרע זרע הכפירה ורופפה האמונה בה', אשר קרך בדרך, מדי לכתך בחום והתלהבות מאשר ראו עיניך מעשה ה' ונפלאותיו במצרים ובים, הלוך וקרוב אל השלימות ואל התכלית לעבוד את ה' שכם אחד, ואלו לא בא עמלק היו באים בקבלת התורה אל גרם המעלות הנפשיות המקווה באחרית הימים, ובלכתך מחומם ונלהב באהבת ואמונת ה' בא עמלק וקרר אותך והטיל בך זוהמא, ודייק בדרך באמצע ההליכה אל השלימות, ולכך כפל כאן בדרך אחרי שכבר אמר אשר עשה לך עמלק בדרך, ולזה לא אמר ויזנב ממך רק ויזנב בך שעשה רושם קיים בך בלבבך ובפנימיותך, ומחמתו אתה עיף ויגע רופף באמונת ה' ולא ירא אלהים, ע"כ בהניח לך ה' מכל אויביך מסביב, האויבים החיצונים, וישאר רק אויביך הפנימי שבלב הוא היצר זרעו ופריו של עמלק אזי תמחה את זכר עמלק, תשרש מלבבך פורה רוש ולענה, וזו היא מחיית עמלק, וזה הוא שאמר ר' אליעזר במכילתא אימתי ימחה שמם של אלו כשתיעקר ע"ז ועובדיה, כי זו היא מחיית עמלק בעצם, ועל העת ההיא נאמר, והיה ה' אחד ושמו אחד, ומטעם זה מצות מחיית עמלק היא משלש המצות שנצטוו בכניסתם לארץ, עיין מה שכתבנו סוף פרשה בשלח, ולכך נאמר זכור במקור מפני שרשומו קיים בלב.
ומה ששנה הכתוב כאן וכתב תמחה מלשון הנאמר בפרשה בשלח מחה אמחה, כאן בא הצווי לישראל ושם תלה העשיה בו בעצמו ית', יתכן כי בא לרמז שני אופני הגאולה, בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה, כי העת ההיא אשר תקוים מחיית עמלק היא אחרית הימים ומלאה הארץ דעה את ה' והיה ה' אחד ושמו אחד, כמאמרם ז"ל אין השם שלם ואין הכסא מלכות שמים שלם עד שימחה שמו של עמלק וזכרו וידעו כלם את ה' מקטנם ועד גדולם, ולעלות ולבוא ולהגיע למצב זה, שני דרכים המה, א' הטבת מעשינו להיות זכאים ואז ימהר ה' להשיב שבותנו, ואין הדבר תלוי בזמן מוגבל וקבוע, רק בנו בעצמנו הדבר תלוי בכל עת ובכל שעה שנהיה זכאים, וזהו זכו אחישנה תיכף, ב' אם לא נזכה מצד עצמנו ותקון מעשנו {כך במקור!} יש זמן מוגבל אצל הקב"ה ובבוא היום ההוא לא יאחר עוד ויגאל נפשנו, וזהו לא זכו אז בעתה תבוא הגאולה בעתה הקבועה ברצון ה', ובהיות מחיית עמלק היא תכלית התגלות מלכות שמים, כי מחיית עמלק איננה השמדת אנשי אותה הכת האומה והמשפחה דוקא כי אפשר שכבר אין מהם שריד ופליט בעולם, רק הכונה מחיית דעותיו ושבושיו, והכרת האמת, האמונה בבורא יחיד ואין יחיד כיחודו, ונגלה כבוד ה' לכל בשר, וזה תלוי בשני האופנים הנזכרים, ע"כ רמזה תורה את שניהם, בפרשה בשלח נאמר בלשון מדבר בעדו מחה אמחה, והוא אופן לא זכו בעתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאן נאמר בצווי תמחה והוא הטבת מעשנו {כך במקור!} ותקון נפשנו בעצמנו, והוא אופן זכו אחישנה.
ומתאימים לדברינו מאי דאיתא בפסיקתא ר' תנחום בר חנילאי אומר זכרוניכם משלי אפר הוו זהירין בשני זכירות הללו תמחה ומחה אמחה, אם זכיתם הרי אתם בנים של אברהם ואם לא זכיתם שובו למצרים להשתעבד עוד, והנה אם כי סומך דבריו על הכתוב זכרוניכם משלי אפר שנאמר זכרוניכם בלשון רבים לרמז שני זכרונות ומשלי אפר אם זכיתם תהיו משולים לאברהם שאמר ואני עפר ואפר, אבל גוף הדבר איננו מובן שקורא אותם שני זכירות הלא דא ודא חדא היא, גם מה ענין הדמיון לאברהם, ולדרכנו יתכן מאד כי שנוי הלשון מזה לזה מחה אמחה ותמחה יורה לשני דרכים נפרדים והם בגדר שני זכירות, אם זכיתם למחוק זכר עמלק בעצמכם לבוא אל ההכרה האמתית מצד עצמכם הרי אתם בנים של אברהם שהכיר את בוראו מעצמו וכל אשר ברך ה' אותו היה בזכות עצמו כאמור עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור את משמרתי וגו' כך תבוא הגאולה ג"כ בזכות עצמכם וזהו זכו אחישנה, והוא המרומז בתמחה שאתה בעצמך תמחה את זכר עמלק, ואם לא זכיתם והגאולה תהיה רק ע"י מחה אמחה שהקב"ה יהיה המוחה זכר עמלק, אז תהיה הגאולה רק בעתה וזמנה המוגבל, ועד בוא היום ההוא שובו למצרים להשתעבד, לאו דוקא למצרים ממש רק הכונה תצטרכו להיות גולים ולהשתעבד עד שתבוא עת הרצון יום המוגבל מהקדוש ברוך הוא הכמוס והנעלם מאת כל חי.
חסלת פרשת כי תצא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה