רוח חכמים על פרשת כי תבוא מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו', פרש"י מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינים בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם א"י אף כאן שבח א"י שהן שבעה מינין, זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו, ודבש הוא דבש תמרים, ולכאורה יפלא הלא בכאן לא נזכרו בכתוב מפורש זית שמן ודבש רק יליף לה בגז"ש ארץ ארץ מפרשה עקב, ושם הם מפורשים, א"כ לא זה המקום לפרש מה הם זית שמן ודבש, רק שם בפרשה עקב, אך הדבר פשוט כי שם בפרשה עקב כשמדבר בשבח ארץ ישראל אפשר לפרש שמונה הכתוב מה שנמצא בא"י שהכל נמצאו בה, אבל כאן שצריך להביא משבח ארץ ישראל פירש שמן אגורי, וכן שם בפ' עקב רק לפרש דבש איזה שהוא אפילו דבש דבורים, אבל כאן בהבאת בכורים איך יתאים דבש דבורים עם מה שאמר הכתוב פרי האדמה, הלא אינו פרי, וגם לא שייך בכורים מלבד בפירות, לכך הכא לגבי בכורים פירש זית שמן זית אגורי ודבש הוא דבש תמרים ונופל ע"ז שם פרי, כי היוצא מן הפרי הרי הוא כפרי, ופלא בעיני מה שכתוב בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קצ"ו שהקשה מנלן דדבש דבכורים הוא דבש תמרים דוקא לפרש"י בחומש שדבש כולל כל מיני מתיקה ונדחק, והוא פשוט דבבכורים כתיב פרי, וגם לא שייך בכורים בסתם מתיקה שאינו יוצא מפרי, כי בכורים שייך רק בפירות, ואי אפשר להקשות משאר מיני מתיקה היוצאים ג"כ מפירות שנופל ע"ז לשון מפרי האדמה, דהא צריך להביא בכורים משבח ארץ ישראל מהמשובחים שבהם, ע"כ פירש דבש תמרים שהם פרי ומשובח מכל שאר מיני מתיקה.
ארמי אבד אבי, הכתובים האלה ודרשותיהם קבעו לנו חז"ל לספר ביציאת מצרים בליל פסח, כי בכתובים האלה נכללים בקצרה כל הקורות וכל המאורעות שהיה לנו במצרים בגלותנו וכל הנסים והנפלאות שעשה ה' להוציאנו משם עד הביאנו אל ארץ כנען ובנה לנו את בית הבחירה, כפי שהוכיחו חז"ל מכל מלה ומכל מאמר שרומז על איזה ענין ומעשה שהיו במצרים אחד לא נעדר, ובבאורי להגדה של פסח "מדרש הגדה" בארתי בעז"ה את כלם לפרטיהם, כי כל דרשותיהם יסודתם בלשון הכתוב וסדר הדברים, ובחסדי החונן לאדם דעת מקום הניחו לי כל מפרשי ההגדה להתגדר בו, שים עינך בבאורי הנ"ל ותברכני נפשך.
ברוך אתה בעיר וגו' ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו' ברוך טנאך ומשארתך, יש להתבונן, הנה נגד כל הברכות האלה שנאמרו אם שמוע תשמע, נאמרו להלן בקללה להפך ארור אתה בעיר וגו' ושנה שם הכתוב את הסדר, כאן מקדים ברוך פרי בטנך לברוך טנאך ומשארתך ולהלן בקללה מקדים תחלה ארור טנאך ומשארתך, ואח"כ ארור פרי בטנך, מה טעם להפיכת הסדר מזה לזה, ונראה לי עפ"י מאמרם ז"ל במדרש רבה מצורע פי"ז אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וע"כ בקללה החליף הסדר ארור טנאך תחלה ואח"כ ארור פרי בטנך שלא לפגוע בנפשות תחלה כי ארור פרי בטנך היא פגיעה בנפשות.
ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, בילקוט דברי הימים בעוה"ז אתם נגאלים ע"י בשר ודם שיש אחריה שעבוד, אבל בעוה"ב אתם נגאלים ע"י הקב"ה שאין אחריה שעבוד ככתוב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ואומר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, הנה בכל עניני העולם הכליון וההפסד כרוך בעקבם, ולאו דוקא כשעינינו הרואות את הכליה והבָלָה נדע את זאת, אלא גם בקיומם ובעליתם נבין את זאת ואחרית דבר נדע מראשיתו, כי מזה עצמו שהולך וגדול הולך ורב זה האות כי סוף סוף ילך ויופסד ילך ויתמעט, כי אי אפשר שישתנה דבר רק למעלה הלוך וגדול הלוך ורב עד עולמי עד, הגדול והצמיחה היא עצמה האות על הירידה שתבוא אחריהם, מזה שהשמש תלך הלוך ואור עד חצות היום מוכח כי אח"כ תלך הלוך והתמעט, כן מה שהאדם הולך וצומח הולך וגדול בילדותו זה ראיה כי ילך ויפסד ויעדר לאחרונה, כללו של דבר כל מה שיש לו שנוים ותמורות מזמן לזמן ואינו עומד תמיד על מצב קים על מצב אחד אף כי השנוי הוא למעלה, זה מוכיח כי סוף סוף ישתנה לגריעותא, כן הטובות והישועות הנעשות ע"י בשר ודם אי אפשר שיהיה תמיד לעולמי עד במצב העליה, ובהמשך הזמנים ישתנה לרעה, אבל הקב"ה שהוא חי וקים לעולמי עד בלי חלוף שנוי ותמורה יהיו מעשיו כיוצא בו נצבים לעד לעולם במצב אחד, והוא דברי הילקוט שהזכרנו, בעוה"ז אתם נגאלים ע"י בשר ודם שיש אחריה שעבוד, כי מעשה אדם משתנים ומתחלפים, אבל בעוה"ב אתם נגאלים ע"י הקב"ה עצמו שאין אחריה שעבוד כמו שהוא לא ישתנה גם הגאולה שעל ידו לא תשתנה, שנאמר ופדויי ה' דייקא הנפדים ע"י הקב"ה שמחת עולם על ראשם שמחה נצחית שאין אחריה שעבוד, ואומר ישראל נושע בה' ולא ע"י בשר ודם תשועת עולמים, תהיה תשועה עולמית בלי השתנות עוד, וזה מרומז כאן ונתנך ה' לראש אם הקב"ה יתנך לראש ולא ע"י בשר ודם והיית רק למעלה ולא ישתנה אחר זה למטה.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, לכאורה אין נוגע אל עצמנו ובשרנו רק מה שאנחנו נרד מטה מטה, אבל מה איכפת לנו מה שאחר זולתנו עולה מעלה, אולם גם זה בכלל הקללה, עלוי הצלחת האויב איננו דבר בפני עצמו שאיננו מרוקם ומשולב עם קללותנו, רק גם הוא מכלל הקללות, ולולי זאת לא התעלה כל כך רק בעבור הרעימנו, ומה עמקו בזה דבריהם ז"ל במדרש איכה, כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה, במאמר זה ישיחו כל הדרשנים, מה חדש לנו המדרש על מה שכתוב מפורש, ואיך לחשוב כי ה' הוגה על מגן, לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ואני רואה את דברי המדרש נכוחים כי בעיניהם החדות ראו והרגישו בכתוב שנוי נמרץ, כי בכל הכתובים עד הכתוב הזה לא באו רק הרעות והצרות לבד ולא נאמר בצדם טעם הדבר כי עשה ה' ככה בשביל שחטאו, כגון איכה ישבה בדד לא נכתב אצלו כי ה' הוגה על רוב פשעיה, גם בכתוב שני בכה תבכה וכן גלתה יהודה מעוני, ודרכי ציון אבלות לא אמר גבייהו כי ה' הוגה על רוב פשעיה, רק אצל היו צריה לראש אויביה שלו נאמר הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה, הלא דבר הוא, גם יש דקדוק עצום בכתוב שהיה לו למכתב הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה אחר עולליה הלכו שבי לפני צר, ולמה הפסיק בינתים, ע"כ בארו חז"ל כי בכל מקום שמקונן על צרותינו והרעות שנעשה לנו אין לו לתת טעם מדוע עשה ה' ככה, כי בודאי הוא עונש על חטאתינו ופשעינו דלא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ולכן בכל הכתובים הקודמים שלא נזכרו רק צרותינו לא היה לו לכתוב כי ה' הוגה על רוב פשעיה, אבל כאן שלא נזכרה רעה שלנו רק היו צריה לראש אויביה שלו שהם יצליחו, ואלו לא היה כתוב בזה, כי גם זה בשביל חטאתינו הייתי אומר כי זהו ענין בפני עצמו שאינו נוגע לנו ולא עונותינו הטו אלה, רק הצלחתם היא ענין בפני עצמו שהרים ה' מזלם וא"כ מה לו להמקונן להזכיר זאת בקינתו, לכך הוסיף במקום זה ביחוד כי גם זה בכלל העונש כי ה' הוגה על רוב פשעיה, ומדוקדקים הדברים בדברי המדרש, כי ה' הוגה על רוב פשעיה וקשה לי' מה ענינו לכאן להודיע הטעם בפסוק זה יותר מבשארי המקראות, גם למה לא נאמר בסוף הכתוב אחר עולליה הלכו שבי לפני צר, לזה אמרו יכול על מגן כלומר אלו לא היה כתוב כאן כי ה' הוגה וגו' רק היו צריה לראש אויביה שלו בלי נתינת טעם הייתי אומר כי המקונן זכר היו צריה לראש וגו' על מגן בלי שייכות לקינתנו, או על מגן כלומר שהקב"ה הצליחם לא מחמתנו ורוע מעללנו ואין זה תשלום גמול לנו והוא דבר בפני עצמו לכך תלמוד לומר על רוב פשעיה, פי' לכך הוכרח לכתוב הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה להודיע כי גם הצלחת האויב שהיו צרינו לראש הוא מחמת חטאתינו, ולכך דרשו עלה בסנהדרין (דף קד ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, שיוכל להצר לנו, וא"כ גדלות האויב הוא ג"כ לרעתינו, וכמה שאמר להלן ראה את עניי כי הגדיל אויב, ולכך תלמוד לומר כי ה' הוגה על רוב פשעיה אצל היו צריה לראש כי גם הצלחתם הוא עקב פשעינו, והוא ברור ועמוק עפ"י הפשט בבאור המדרש שהעמיקו בבאור הכתוב, ומפרשי המדרש לא העמיקו לרדת אל עומק כונתם מה הכריחם לזה, והבינו כי יכול על מגן קאי על כי ה' הוגה, אבל באמת קאי על היו צריה לראש אויביה שלו, ותלמוד לומר על רוב פשעיה כונתם גם על התחלת הטעם כי ה' הוגה על כל המאמר כי ה' הוגה על רוב פשעיה, שמעו חכמים וקלסוהו.
ארמי אבד אבי, הכתובים האלה ודרשותיהם קבעו לנו חז"ל לספר ביציאת מצרים בליל פסח, כי בכתובים האלה נכללים בקצרה כל הקורות וכל המאורעות שהיה לנו במצרים בגלותנו וכל הנסים והנפלאות שעשה ה' להוציאנו משם עד הביאנו אל ארץ כנען ובנה לנו את בית הבחירה, כפי שהוכיחו חז"ל מכל מלה ומכל מאמר שרומז על איזה ענין ומעשה שהיו במצרים אחד לא נעדר, ובבאורי להגדה של פסח "מדרש הגדה" בארתי בעז"ה את כלם לפרטיהם, כי כל דרשותיהם יסודתם בלשון הכתוב וסדר הדברים, ובחסדי החונן לאדם דעת מקום הניחו לי כל מפרשי ההגדה להתגדר בו, שים עינך בבאורי הנ"ל ותברכני נפשך.
ברוך אתה בעיר וגו' ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו' ברוך טנאך ומשארתך, יש להתבונן, הנה נגד כל הברכות האלה שנאמרו אם שמוע תשמע, נאמרו להלן בקללה להפך ארור אתה בעיר וגו' ושנה שם הכתוב את הסדר, כאן מקדים ברוך פרי בטנך לברוך טנאך ומשארתך ולהלן בקללה מקדים תחלה ארור טנאך ומשארתך, ואח"כ ארור פרי בטנך, מה טעם להפיכת הסדר מזה לזה, ונראה לי עפ"י מאמרם ז"ל במדרש רבה מצורע פי"ז אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וע"כ בקללה החליף הסדר ארור טנאך תחלה ואח"כ ארור פרי בטנך שלא לפגוע בנפשות תחלה כי ארור פרי בטנך היא פגיעה בנפשות.
ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, בילקוט דברי הימים בעוה"ז אתם נגאלים ע"י בשר ודם שיש אחריה שעבוד, אבל בעוה"ב אתם נגאלים ע"י הקב"ה שאין אחריה שעבוד ככתוב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ואומר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, הנה בכל עניני העולם הכליון וההפסד כרוך בעקבם, ולאו דוקא כשעינינו הרואות את הכליה והבָלָה נדע את זאת, אלא גם בקיומם ובעליתם נבין את זאת ואחרית דבר נדע מראשיתו, כי מזה עצמו שהולך וגדול הולך ורב זה האות כי סוף סוף ילך ויופסד ילך ויתמעט, כי אי אפשר שישתנה דבר רק למעלה הלוך וגדול הלוך ורב עד עולמי עד, הגדול והצמיחה היא עצמה האות על הירידה שתבוא אחריהם, מזה שהשמש תלך הלוך ואור עד חצות היום מוכח כי אח"כ תלך הלוך והתמעט, כן מה שהאדם הולך וצומח הולך וגדול בילדותו זה ראיה כי ילך ויפסד ויעדר לאחרונה, כללו של דבר כל מה שיש לו שנוים ותמורות מזמן לזמן ואינו עומד תמיד על מצב קים על מצב אחד אף כי השנוי הוא למעלה, זה מוכיח כי סוף סוף ישתנה לגריעותא, כן הטובות והישועות הנעשות ע"י בשר ודם אי אפשר שיהיה תמיד לעולמי עד במצב העליה, ובהמשך הזמנים ישתנה לרעה, אבל הקב"ה שהוא חי וקים לעולמי עד בלי חלוף שנוי ותמורה יהיו מעשיו כיוצא בו נצבים לעד לעולם במצב אחד, והוא דברי הילקוט שהזכרנו, בעוה"ז אתם נגאלים ע"י בשר ודם שיש אחריה שעבוד, כי מעשה אדם משתנים ומתחלפים, אבל בעוה"ב אתם נגאלים ע"י הקב"ה עצמו שאין אחריה שעבוד כמו שהוא לא ישתנה גם הגאולה שעל ידו לא תשתנה, שנאמר ופדויי ה' דייקא הנפדים ע"י הקב"ה שמחת עולם על ראשם שמחה נצחית שאין אחריה שעבוד, ואומר ישראל נושע בה' ולא ע"י בשר ודם תשועת עולמים, תהיה תשועה עולמית בלי השתנות עוד, וזה מרומז כאן ונתנך ה' לראש אם הקב"ה יתנך לראש ולא ע"י בשר ודם והיית רק למעלה ולא ישתנה אחר זה למטה.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, לכאורה אין נוגע אל עצמנו ובשרנו רק מה שאנחנו נרד מטה מטה, אבל מה איכפת לנו מה שאחר זולתנו עולה מעלה, אולם גם זה בכלל הקללה, עלוי הצלחת האויב איננו דבר בפני עצמו שאיננו מרוקם ומשולב עם קללותנו, רק גם הוא מכלל הקללות, ולולי זאת לא התעלה כל כך רק בעבור הרעימנו, ומה עמקו בזה דבריהם ז"ל במדרש איכה, כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה, במאמר זה ישיחו כל הדרשנים, מה חדש לנו המדרש על מה שכתוב מפורש, ואיך לחשוב כי ה' הוגה על מגן, לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ואני רואה את דברי המדרש נכוחים כי בעיניהם החדות ראו והרגישו בכתוב שנוי נמרץ, כי בכל הכתובים עד הכתוב הזה לא באו רק הרעות והצרות לבד ולא נאמר בצדם טעם הדבר כי עשה ה' ככה בשביל שחטאו, כגון איכה ישבה בדד לא נכתב אצלו כי ה' הוגה על רוב פשעיה, גם בכתוב שני בכה תבכה וכן גלתה יהודה מעוני, ודרכי ציון אבלות לא אמר גבייהו כי ה' הוגה על רוב פשעיה, רק אצל היו צריה לראש אויביה שלו נאמר הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה, הלא דבר הוא, גם יש דקדוק עצום בכתוב שהיה לו למכתב הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה אחר עולליה הלכו שבי לפני צר, ולמה הפסיק בינתים, ע"כ בארו חז"ל כי בכל מקום שמקונן על צרותינו והרעות שנעשה לנו אין לו לתת טעם מדוע עשה ה' ככה, כי בודאי הוא עונש על חטאתינו ופשעינו דלא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ולכן בכל הכתובים הקודמים שלא נזכרו רק צרותינו לא היה לו לכתוב כי ה' הוגה על רוב פשעיה, אבל כאן שלא נזכרה רעה שלנו רק היו צריה לראש אויביה שלו שהם יצליחו, ואלו לא היה כתוב בזה, כי גם זה בשביל חטאתינו הייתי אומר כי זהו ענין בפני עצמו שאינו נוגע לנו ולא עונותינו הטו אלה, רק הצלחתם היא ענין בפני עצמו שהרים ה' מזלם וא"כ מה לו להמקונן להזכיר זאת בקינתו, לכך הוסיף במקום זה ביחוד כי גם זה בכלל העונש כי ה' הוגה על רוב פשעיה, ומדוקדקים הדברים בדברי המדרש, כי ה' הוגה על רוב פשעיה וקשה לי' מה ענינו לכאן להודיע הטעם בפסוק זה יותר מבשארי המקראות, גם למה לא נאמר בסוף הכתוב אחר עולליה הלכו שבי לפני צר, לזה אמרו יכול על מגן כלומר אלו לא היה כתוב כאן כי ה' הוגה וגו' רק היו צריה לראש אויביה שלו בלי נתינת טעם הייתי אומר כי המקונן זכר היו צריה לראש וגו' על מגן בלי שייכות לקינתנו, או על מגן כלומר שהקב"ה הצליחם לא מחמתנו ורוע מעללנו ואין זה תשלום גמול לנו והוא דבר בפני עצמו לכך תלמוד לומר על רוב פשעיה, פי' לכך הוכרח לכתוב הטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה להודיע כי גם הצלחת האויב שהיו צרינו לראש הוא מחמת חטאתינו, ולכך דרשו עלה בסנהדרין (דף קד ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, שיוכל להצר לנו, וא"כ גדלות האויב הוא ג"כ לרעתינו, וכמה שאמר להלן ראה את עניי כי הגדיל אויב, ולכך תלמוד לומר כי ה' הוגה על רוב פשעיה אצל היו צריה לראש כי גם הצלחתם הוא עקב פשעינו, והוא ברור ועמוק עפ"י הפשט בבאור המדרש שהעמיקו בבאור הכתוב, ומפרשי המדרש לא העמיקו לרדת אל עומק כונתם מה הכריחם לזה, והבינו כי יכול על מגן קאי על כי ה' הוגה, אבל באמת קאי על היו צריה לראש אויביה שלו, ותלמוד לומר על רוב פשעיה כונתם גם על התחלת הטעם כי ה' הוגה על כל המאמר כי ה' הוגה על רוב פשעיה, שמעו חכמים וקלסוהו.
חסלת פרשת כי תבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה