רוח חכמים על פרשת בראשית מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן - מתחיל בעמוד 36 ונגמר בסוף עמ' 44
במדרש שם. א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדה"ר נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו (פי' התנגדו זה לזה, ע"ד פגישת בני אדם, זה הולך לכאן וזה לכאן) צדק ושלום נשקו (פי' נשקו לשון נשק ומלחמה שלחמו זה בזה) חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכלו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכולי' קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך (פרש"י חותם שחותמו של הקב"ה אמת) תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח, [רבנן אמרי לה בש"ר חנינא כו' מאד הוא אדם הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב אדם. הך דרבנן אמרי הוא הפסק באמצע ענין, ונראה שאין מקומו כאן רק להלן אחר כבר נעשה אדם, וכ"כ הרד"ל]. רב הונא רבה של צפורן אמר עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו בראו הקב"ה אמר להם מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם. כל ספרי הדרוש וכל המטיפים בעם ישאו משאות על המאמר הזר והפלאי הזה, איש איש לפי רוחו יחתור למצוא מפתח אל מנעולו לקרב את המאמר כפי האפשר אל הדעת ואל השכל, להסיר את הזרות המכסות אותו מראשו ועד רגלו, וטרם אענה גם אני חלקי נתעורר על פרטי השאלות וההרגשות אשר בו למען נראה כי על פי דרכנו הגו מן המסלה ויתנו עדיהן ויצדיקו את באורנו. א) קשה לשמוע כי הקב"ה לחות דעת המלאכים הוא צריך כמלך ב"ו שיש לו שרים וסגנים להתיעץ עמהם, כי אנוש קרוץ מחמר לא יוכל לעשות את הכל לבדו גם עלול לשגיאה, ואפי' המלך שלמה החכם מכל אדם היו לו שרים ועבדים שעבדו לפניו, ולא יצויר זה בהקב"ה. ועצם ענין חלוקת דעות בין המלאכים אינו מתיישב על הדעת כפשוטו, וראוי למצוא רעיון נכון ונשא הלוטה בשמלת הספור הזה. ב) מפני מה התנגדה אמת לבריאת האדם יותר מחסד, אטו כולי עלמא גומלי חסדים נינהו המבלי אין אכזרים ושופכי דמים באדם, ועל כרחך נאמר שהמשא ומתן והשקלא וטריא בין המלאכים היתה על דבר יצירת מין האדם בכלל, ואם נמצאו ביניהם אנשי חסד, אף שהם מעט מהרבה הסכים חסד לבריאתו בשביל אותם שהם אנשי חסד, מבלי שום לב אל מציאות האכזרים וקשי לב, א"כ מה נשתנה בזה אמת מן חסד כי בעבור מציאות אנשי השקר אמר אל יברא, הטרם ימצאו גם אנשי אמת, והלא מצינו בתורה ביתרו שאמר למשה לבחור מהעם אנשי אמת לשפוט את העם, ובסנהדרין (דף צז) ההוא מרבנן ורב טבות שמו ואמרי לה רב טביומי שמו דאי הוו יהבו לי' כל חללי דעלמא לא הוה משנה בדיבוריה, זימנא חדא איקלע לההוא אתרא וקושטא שמי' ולא הוו משני בדיבורייהו עיי"ש. הלא יש ויש אנשי אמת ג"כ, וא"כ בשבילם ראוי לברוא את מין האדם בכלל מבלי הבט על מציאות אנשי השקר בדומה של דעתו וסברתו של חסד. ודוחק לחלק ולהבדיל בין חסד ובין אמת כי עושי חסד מרובים מאנשי אמת, כי מי עמד על המספר ומי קבע המנין עד כאן ולא פחות, וכיון שעכ"פ ישנם במציאות אנשי אמת ראוי לברוא את האדם, כמו שחסד אמר יברא בשביל גומלי החסד אף כי אין זה הכלל כלו. ג) כמו כן נשאול שאלת מה נשתנה שלום מן צדק, המבלי אין אנשים הרחוקים מצדקה כמו שנאמר בעשו (ישעיה כ"ו י') יוחן רשע בל למד צדק, וכמו נבל היזרעלי {כך במקור!}, ובכל זאת לא שם צדק את לבו לאלה והסכים לבריאת האדם בכלל בשביל מציאות הטובים שבהם עושי צדקות, א"כ שלום נמי הלא ישנם במציאות מבקשי שלום ורודפיו, כמו אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובמשנתינו (אבות פ"א) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ואם הוא נמנע המציאות איך יצוה עליו, ולמה נשתנה דעתו של שלום כי על הכלל כלו יצא ללמד כי כלם כאחד יהיו אנשי שלום, ולא הספיק לו הפרט כמו צדק, וכבר מלתי אמורה כי אין הדעת נותנת שנכנסו בדיוקי המספרים מפני שאלה מרובים מאלה, כי מניין להם קביעות המספר. ד) מה ענין ההשלכה משמים ארץ ספור זר ומוזר הוא עד מאד, והמקרא שהביא ותשלך אמת ארצה, הלא לפי הפשט מדבר הכתוב במחזה דניאל שחזה שהחיה תשלך האמת ארצה, ואינו מדבר כלל בהקב"ה שהוא השליך אמת משמים ארץ. גם לפי פשט הכתוב אין באור ענין ותשלך אמת ארצה השלכה ממש משמי גבוהים לתחתיות ארץ, כי אם הכונה בטולה של אמת ומניעת שימת הלב אליה, וא"כ אין ראיה מן הכתוב אל גוף המעשה כי הושלכה אמת משמים ארץ, ואין המקרא הזה רק יתד לתלות עליו, בגדר אסמכתא כדרך הדרשות, ולנו לבקש את הכונה הפנימית ואין לפרש כונת המדרש בהשלכת האמת ג"כ בטול דעתה, דסיום הדברים תעלה אמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח יוכיח שכונת המדרש השלכה ממש, כי על כן אמר הקב"ה להעלותה ולהושיבה {כך במקור!} על כנה, על כל אלה יש להתבונן ולהעמיק חקר מה מטרת הכונה בספור הזר הזה. ה) על מה עשה ה' ככה ומה חרה אף ה' על אמת להשליכה ארצה, הנה פה אחד לכל המפרשים שהוא מפני ששנים הסכימו לבריאת האדם ושנים לא הסכימו והיה ב"ד שקול בלי הכרעה, לזאת השליך אמת ארצה למען ירבו המסכימים על המתנגדים, ואין בזה בנותן טעם, דא"כ למה עלה הגורל על אמת דוקא להשליכה ארץ ולמה לא השליך שלום ארצה, הלא גם שלום אמר שלא יברא, ואם מפני שבאותו הכתוב חסד ואמת נפגשו וגו' מסיים אמת מארץ תצמח, מוכח מזה כדברי המדרש כי אמת הושלכה לארץ, ולזאת נאמר ששב ה' את שבותה להעלותה מן הארץ, גופא דעובדא קשיא מדוע הושלכה מעיקרא אמת משמי גבוהים ולא שלום. ו) ועוד אם השלכת אמת היתה כדי להכריע לזכות כי כן חפץ העליון, א"כ למה זה נמלך במלאכים כלל אם לבסוף יחתוך הדין הלכה למעשה לפי רצונו. ז) הכי שופט כל הארץ לא יעשה משפט, וכי זו היא הכרעת הדין להטות כלפי חסד ע"י שיגרש אחד מהמחייבים מעל פניו, אם יבואו שני עדים לבית דין להעיד באיזה איש על דבר חטא ופשע אשר רק על פי שנים עדים יקום דבר, והדיינים יסחבו את אחד מהעדים סחוב והשלך החוצה למען ישאר רק עד אחד ולא יקום עד אחד באיש לחייבו במשפט ויצא זכאי, היש עוות הדין וגזל משפט וצדק גדול מזה. ח) ענין כזה לא יצוייר רק בב"ד של מטה ילודי אשה אשר לגבי חמר גביהם, אזנים להם ולא ישמעו מרחוק רק שטח מקום ידוע, להם יהיה לתועלת אם יגרשו איש מעל פניהם לבלתי שמוע בקולו ולא יגיע לאזנם, אבל איך יצוירו דברים כאלה בהקב"ה, הלא גבוה ממרחק יראה וישמע וממעמקי שאול יאזין ויקשיב ומאי נפקא מינה אם אמת הוטלה לארץ, האם מתחתיות ארץ לא ישמע ה' את דבריה. ט) מה תתן ומה תוסיף השלכת אמת ארצה להכרעת הכף לברוא את האדם ולדון דינו למזור, הלא כבר הוציאה אמת את רוחה וגלתה את דעתה, וכבר נשמע בין הדיינים טעמה ונמוקה, ומעתה תהיה לה אמת באשר תהיה, תסק שמים או תציע ארץ הכל אחד הוא, ובמה נתבטלו דבריה אם הפילה ארץ. י) הלא אחרי כן שב והעלה אמת מן הארץ א"כ חזר הב"ד להיות שקול כבתחלה שנים כנגד שנים. יא) יש לסתור טענת שלום מיני' ובי' דהלא אין שלום גם במרומים, דהנה זה לפנינו שהמלאכים מדיינים ומריבים זה בזה, ואפילו שלום עצמו הוא בין המריבים. יב) יש להתבונן אל דקדוקי הדברים עד שהם מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו, דמשמע דוקא עד שהם מדיינים כשהם בעצם מעמד מחלקותם אמר הקב"ה מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם, ומדוע לא חכה עד שיגמרו הויכוח שביניהם, מובן מסגנון הלשון שהתעסקם והתוכחם זה הוא עצמו הטעם שנעשה אדם. יג) לפי סוף המעשה שהקב"ה עשה בעצמו כפי רצונו ית' בלי שית לב לויכוח המלאכים ולבלתי שמוע בקולם, א"כ למה הושיב המלאכים לכסא משפט כלל, אחרי כי חוות דעתם וחריצת משפטם לא לעזר ולא להועיל והוא באחת לברוא את האדם ומי ישיבנו, ואין לאמר כי באור הדברים נעשו כיתים כיתים כו' כלומר נעשו מעצמן ולא נמנו לדיינים מהקב"ה דא"כ מה היה לו להשליך אמת ארצה להכרעת כף המאזנים, ועוד המלאכים עצמם לאיזה צורך ותועלת התוכחו יחד, – אלה הנה השאלות הדורשות פתרונים.
ועתה אתה הקורא הסכת נא ושמע את אשר אחזה אני בבאור המאמר הזה כי הוא פשוט באין זרות ובאין יוצא מהשכל הישר. חלוקת הדעות בין המלאכים איננה כפשוטה שמלאכי השרת ממש התוכחו ביניהם זה אומר כן וזה אומר כן, כי מלאכים באמת נקראים מיכאל גבריאל אליהו אבל חסד אמת שלום וצדק אינם מלאכים רק מדות הנאצלות מכבודו ית', רק הכונה לחלקי הבונה והסותר, שמצד חסד יש לשפוט כך ומצד אמת כך, וכן מצד צדק כך ומצד שלום כך, ותוכן כונת המאמר הוא להורות כי מצד כל הארבע מדות הללו היה לו להאדם להבראות וכלם חייבו את יצירתו, והוא להיפך ממה שנראה לכאורה משטחיות המאמר בהשקפה עליונה כפי שהבינוהו מפרשי המדרש כי שנים אמת ושלום לא הסכימו למציאות האדם, כי באמת נהפוך הוא כי עיקר כונת ר' סימון להוכיח במישור ולהסביר לנו כי מצד כלם בריאת האדם מחוייבת, ואין אחת מהמדות הללו אשר תתנגד למציאותו. ונבוא אל הבאור, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואם לא יברא האדם אין מציאות למדת החסד כלל בבריאת העולם, כי אין לחסד מקום במרומים, כלום מלאכים ידעו מחסור שצריכין לחסד ורחמים, והוא ע"ד מאמרם ז"ל (שבת פח) כשבא הקב"ה לתת תורה לישראל אמרו מלאכי השרת תנה הודך על השמים אמר להם הקב"ה תורה שאני נותן לבני ישראל מה כתיב בה לא תגנוב לא תרצח כלום גנבה יש בכם כלום רציחה יש בכם כלום למצרים ירדתם, ועל סגנון זה במדרש שלפנינו חסד אומר יברא כלומר מדת החסד מחייבת מציאותו מפני שהוא גומל חסדים, ואין מציאות לחסד כלל בלתי בריאת האדם, לא במרומים ולא בין חיתו ארץ ובהמות שדה, והוא ע"ד הציור כאלו חסד טוען ואומר יברא, אמת אומר אל יברא, פי' על דרך לכאורה ועפ"י הסברא השטחיית לא היה האדם נחוץ להבראות מצד מדת האמת, כי נמצאו אנשי שקר ותרמית, ומציאות האמת בשמים ואינה תלויה באדם כמו חסד, ולא תהיה האמת נעדרת ולא תחסר מציאותה גם בלי יצירת האדם, ושקול הדעת הזה מכניס ר' סימון בפי האמת כאלו אומרת שלא לברוא את האדם, אבל באמת הכונה לסברת עצמנו מה שנשפוט לפי דעתינו מצד מדת האמת כי יש לה מציאות בשמים גם בלי בריאת האדם, וע"ד זה ג"כ היא ההתנגדות בין צדק ושלום, כלומר התנגדות הסברא ושקול הדעת ע"ד יצירת האדם מצד צורך המדות האלה, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, מפני שאצל האדם היא מציאת עשיית הצדק ולא זולתו, כי לא שייך עשיית הטוב גם לא שייכה צדקה בשמים כי כלום יצר הרע יש בין המלאכים או כלום עניים ואביונים בתוכם, וכן אין במציאות מדה זו בין כל יצורי מטה מבלעדי האדם, [ומה דאיתא במדרש רבה פ' שופטים שהצדקה נוהגת בין בעליונים בין בתחתונים אין הכונה על ברואי העליונים המלאכים שהם עושים צדקה בגדר בני אדם בבחינת רחמים ובחירה וכמו האדם שיכמרו נחומיו ומתרחם מצד השכל רק שנוהגת בעליונים בהכרח עפ"י קביעת הסדר שקבע יוצר עולם בעולמו לא יעבטון ארחותם, ונקראת צדקה רק על דרך הציור וההשתוות]. על כן בשביל שתהיה מציאות לצדק ולצדקה צריכין מציאות האדם, והוא ע"ד הציור כאלו צדק עומד וצוח יברא. שלום אומר אל יברא שהוא מלא קטטה, פירוש מצד הסברא אין צורך לבריאת האדם מצד השלום, כי מציאת השלום במרומים, ואין מציאות השלום תלויה בהוית האדם כי יש לה מציאות גם בלעדו וכאלו שלום אומר אל יברא אין צורך לו, היוצא מזה כי מצד מציאות האמת והשלום גם זולת האדם ישנם, על כן אין צורך לבריאת האדם מצד שתי המדות הללו, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכה לארץ, באור הענין כי עתה חזר המדרש על חלקי הסותר על המדות אמת ושלום להסביר ולהוכיח כי נהפוך הוא כי גם מצד אמת ושלום צורך והכרח לבריאות {צ"ל לבריאת} האדם, ומגלה המדרש תחלה דעתו ע"ד מדת האמת להפיל ולבטל את חלק הסותר, ואחרי כן ידבר בבטול חלק הסותר של מדת השלום, ואומר מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, הרצון בזה כי גם מדת האמת תלויה בישות האדם ומציאותו, ואך משגה היא הסברא הקודמת כי מקום האמת בשמי מעל וישנה גם בלעדי האדם, אלא כי גם אמת היא בארץ ובאדם דוקא, וזהו ע"ד מליצה נטל אמת והשליכה לארץ שלא יהיה מקומו בשמים רק בארץ מתחת, ומסמיך הדברים על הכתוב ותשלך אמת ארצה ליופי המליצה, ואין הכונה השלכה ממש רק שנוי מקום האמת מן השמים אל הארץ כאלו נעתקה אמת ממקום למקום, ושנוי מקומו הוא שנוי הדעת והסברא על אודות אמת ומקומו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה אתה מבזה תכסיס אלטכסייה שלך, פי' היא שאלה על הענין הלא חותמו של הקב"ה אמת, וא"כ הלא האמת עמו במחיצתו ואיך אפשר לבזות אותה האמת כאלו אינה אמת ולאמר שהאמת היא אצל האדם דוקא, והשאלה הזאת מכניס כפי דרך האלעגארי בפי מלאכי השרת, אבל באמת היא שאלה מהדרשן עצמו על הדברים הקודמים, על זה באה התשובה תעלה אמת מן הארץ, האמת צריכה לעלות מן הארץ דוקא ומה שעולה מן הארץ בהסכם ב"ד של מטה היא המקובלת לאמת למעלה, הה"ד אמת מארץ תצמח, האמת צריכה לצמוח מן הארץ, לא בשמים היא רק נמסרה לב"ד של מטה, וכפי שיגזרו ויחליטו כן הוא האמת, וכמאמרם ז"ל בעובדא דתנור בן עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) שאמר הקב"ה נצחוני בני נצחוני, וכמאמרם ז"ל בירושלמי (נדרים פ"ו) מובא בילקוט (תהלים נ"ז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו ב"ד לעבר בתולותיה חוזרין ואם לאו אינם חוזרין, וכן אמרו ז"ל (ילקוט תהלים) הקב"ה לומד תורה מתלמידי חכמים, פי' כי החלטת האמת מסורה לב"ד והקב"ה מסכים על ידיהם כתלמיד המקבל את דברי רבו, וזהו ע"ד מליצה כאילו הקב"ה לומד תורה מן החכמים וכפי שיורו ההלכה כן יקבל, והוא מ"ש ר' חנינא בר פפא (סנהדרין ק"י) כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה' א"ר אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, וכן התם א"ר חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', וכל זה הוא כי דעת חכמי הדור הוא דעת הקב"ה והאמת נתונה בידם והקב"ה מסכים להם, והחולק ומהרהר אחריהם כאילו חולק ומהרהר אחר השכינה, ובר"ה (דף כה ע"א) הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש(ה) פעמים אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעין אתם אפילו מזידין, עוד שם מלאכי השרת שואלים אימתי הוא ר"ה הקב"ה משיב להם ולי אתם שואלים נלך אני ואתם לב"ד של מטה, ובמדרש פ' נצבים לא בשמים היא לא נשתייר ממנה בשמים כלום, כלומר הכל נמסר לב"ד של מטה, ולדעתי לענין הזה רמזו חז"ל במאמריהם במקומות שונים, שבת (יוד א) מגלה (טו ב) ב"ב (ח' א') סנהדרין (ז א, קיא ב) בלשונם כל דיין הדן דין אמת לאמתו אשר קשה למאד לשון לאמתו ומיותר לגמרי, ודברי התוס' לאפוקי דין מרומה קשה להולמם כי גם אמת מוציא דין מרומה, וכ"ה הב"י בח"מ. ולדעתי הקלושה קאי לאמתו על הדיין כי איך אפשר לדרוש מילוד אשה לדעת דעת עליון מה שהוא אמת אמתי למעלה בשמים, ואילו נאמר סתם דין אמת היה דבר קשה המציאות ואיך יתבקש דבר כזה מאנוש קרוץ מחומר באיזה אופן ידע לכוון את האמת שבשמים ומה יש לו לעשות לזה, ומה בצע בההזהרה שידון דין אמת שבשמים, לזאת בא להוסיף לאמתו כלומר שהאמת יהיה עכ"פ לפי אמתו של הדיין, שהדיין כשהוא לעצמו יהיה לאמתו לפי העולה בעיון בעומק שכלו ובלי עוות דין בלי קבל(ו)ת שוחד בלי חנף בלי דין מרומה בלי עצלות בעיון ההלכה ובלי קדימת רצון לפסוק כך מאיזה טעם שהוא רק כי עצם ההלכה אליבא דאמת אליבא דידי' נראית כך, הוא אמת לאמתו, לפי אמתו של הדיין, כי לפי דעתו פסק הדין הוא לאמת גמור.
ובזה יתפרש לנו בפשיטות ענין קשה לתופשו בשכלנו מ"ש בגמרא עירובין (יג ב) א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת, איך אפשר במציאות אם בענין אחד ונושא אחד זה מחייב וזה מזכה זה אוסר וזה מתיר שיהיו דברי שניהם אמת, ממ"נ אם האמת שהוא חייב אינו פטור, ואם האמת שאסור איננו מותר ואין אמת אלא אחת, ויש הרבה פלוגתות במציאות איזה דבר ואם המציאות באמת כאחד מהם הלא הוא היפך מדברי השני, אבל לפי דברינו הוא פשוט ומובן בשכל כי רק זאת נדרש מהאדם שלפי עיון דעתו ועפ"י טעמים המקובלים בשכלו שאין לזוז מהם יפסוק הדין, וזה נקרא אמת פי' לאמתו של הדיין, וזה מקובל להקב"ה לאמת גמור, וא"כ אף שאחד סותר את חברו מהיפך להיפך אבל כיון שכל אחד לפי סברתו ונמוקו כך הלכה באמתית {נראה שצ"ל באמתות} בלי פניה בלי על מנת לקנתר הרי הוא אמת, וא"כ שניהם אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ואפי' היכי דפליגי במציאות שע"כ אחד טועה, אבל כיון שלפי דעתו לפי יסודות טעמיו ונמוקיו עולה שכך הוא, הרי זה נקרא אמת אף כי טועה בשקול דעתו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, כהך דעירובין (שם) דבית שמאי היו תקיפים בדעתם במי שראשו ורובו בתוך הסוכה ושלחנו חוץ לסוכה דפסול, וגם אחרי שהביאו ב"ה ראיה לדבריהם מר' יוחנן בן החורני שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקרו ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, א"ל בית שמאי משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי לא שבו ב"ש מפני כל מפני שהיה ברור אצלם שהדין עמם וא"כ נקרא זה אמת לאמתו, וכן להיפך אצל ב"ה, וע"כ שפיר אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובגיטין (דף ו סע"ב) ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קעביד הקב"ה א"ל עסוק בפלגש בגבעה, וממוצא הדברים האלה כי גם למען מציאות האמת מוכרחת בריאת האדם, כי ההסכם וההחלטה נמסרה לתחתונים וחריצת משפטם הוא האמת, והוא שהמליץ ר' סימון במאמר אמת מארץ תצמח, האמת צמיחתה וביאתה מלמטה מן הארץ, והקב"ה יאמר אמת לכל אשר יאמרו ב"ד של מטה אמת, [ואולי עפ"ז יש למצוא המשך וחבור למה שמפסיק המדרש באמצע הענין רבנן אמרי לה בשם ר' חנינא כו' מאד הוא אדם הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, פי' אותיות מאד הם אותיות אדם והוי כאלו נכתב והנה טוב אדם ודרש את כל הכתוב על האדם כי ראה אלהים את כל אשר עשה האדם והנה טוב הוא כי כל מה שיגזור ויחליט האדם כן יקום וכן יהיה שהאמת נמסרה לו והקב"ה מסכים על ידו, ועל כן סמך המדרש דרשה זו למאמר תעלה אמת מן הארץ ואמת מארץ תצמח, כי הכל עולה בקנה אחד וענין אחד הוא].
נמצינו למדים כי מצד כל השלש מדות חסד ואמת וצדק היה לברוא את האדם. ומה שנראה לפי ההשקפה העליונה על דרך לכאורה שמצד האמת לא היה צריך לבריאת האדם, זהו שמכניס מתחלה בגדר מליצה בפי האמת שקטרגה על יצירתו, ומה שאמר הקב"ה אח"ז תעלה אמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח היא התשובה וההסבר להוציא מן הדעת ההיא ולהודיע שיצירת האדם מוכרחת גם בשביל מציאת האמת, כי האמת צריכה לעלות ולצמוח דוקא מן הארץ, והתוצאות מזה כי אין הבדל בין חסד וצדק לאמת, ושלשתם יחד בגדר אחד לגבי צורך בריאת האדם, ולא נשארה לנו התנגדות הסברא לבריאת האדם רק מצד מדת השלום, כי הוא מלא קטטה ואין שלום במגוריו, לזאת בא רב הונא לאחרונה להורות דעה כי גם מצד מדת השלום צריך וצריך לבריאת האדם, עד שהם מדיינים ומתעסקים אלו עם אלו ברא הקב"ה את האדם, באור הדבר כי לפי דברינו לא נשאר עוד שקלי וטריא רק בענין הסברא של מדת השלום, והטענה מעיקרא ליתא כי אדרבא ואדרבא מה שהוא כלו קטטה ואין שלום ביניהם זה בונה וזה סותר זהו גופא תכלית האדם, שלא יהיה בתכונה אחת ונטיה אחת כמו המלאכים או הבעלי חיים אשר לכל מין ומין נטיה מתמדת, הבחירה של כל איש ואיש ושנוי הרצון מזה לזה שכל אחד יפלס לו נתיב לעצמו זה גופא הוא עיקר תכליתו, וא"כ לא זו בלבד כי אין מצד מדת השלום סברא לעכב ולמנוע בריאתו כי נהפוך הוא אותה הסברא עצמה היא הנותנת לחייב מציאותו כי אותה אנו מבקשים, וז"ש עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו כו' פי' מטענת השלום עצמו מחלק הסותר של מדת השלום מטעם זה עצמו מוכרח לברוא את האדם, ומה נפלאה המליצה על בטול סברת המניעה מצד שלום עד שהם מדיינים אלו עם אלו כי בטול סברת האמת הוא ע"י ההפך כי לא כטענת האמת כן הוא כי אין אמת למטה, נהפוך הוא כי האמת מקומה דוקא בתחתונים כמבואר למעלה, אבל בטול הסברא מצד שלום הוא אדרבא לחזק ולאמץ אותה הסברא כי אמת היא והיא הנותנת, וזהו עד שמדיינים אלו עם אלו ממה שהשלום מדיין ומתעסק למנוע בריאת האדם, מצד אותו הטעם עצמו שהאדם כלו קטטה מטעם זה גופא בראו, ועל זה אמר הקב"ה למה אתם מדיינים, פי' אדרבא מזה שאתם מדיינים והשלום טוען שלא לבראו כבר נעשה אדם מזה עצמו ההוכחה לבראו, וא"כ כבר נעשה, כי כשמעו {צ"ל כשמעי} טענת השלום בראתיו בלי צורך לחכות עד הנצוח וההכרעה, כי באמצע המשא ומתן לפי דברי המחייב עצמו יש לי לבראו, והוא כדמיון כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט, ולפי הצעת טענות של אחד מהם בעצמו צדיק השני שכנגדו בריבו, ואין מקום עיון כלל, כן הדבר הזה, ואין כונת המדרש לפרש נעשה אדם שכבר נעשה באמת, רק לחוזק הענין כי אין צריכין לעיין בדין זה כלל, כי עד שאתם מדיינים לפי דברי עצמכם הרי ההחלטה לבראו, כי סברת ההתנגדות מצד מדת השלום אמיתית ונאמנה מאד, והיא עצמה הסברא והטעם אל ההפך להמציאו, וכשאין מקום להרהר בזה הרי הוא כאילו כבר נעשה כלאחר המעשה, ונשלם כל מה שרצינו בבאור המאמר הזה, כי מצד כל הארבע מדות כלם היה כדאי האדם להבראות.
במדרש שם. רשב"נ בש"ר יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה נעשה אדם אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהה אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה כו' שאם יבוא הגדול ליטול רשות מהקטן ממנו כו' למוד מבוראך שברא את העליונים ואת התחתונים כיון שבא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת ע"כ, השאלה והתשובה בין משה להקב"ה, הכונה מה שיש לנו לשאול ולתמוה איך כתב משה בתורה כדברים האלה שיש בהם פתחון פה למינים, ובלשון האלגארי מכניס השאלה בפי משה, ותשובת הקב"ה כתוב והרוצה לטעות יטעה שאם יבוא הגדול כו' הוא מה שנבין מעצמנו התשובה כי לא איכפת לנו החסרון מה שהוא מקום לטעות, כי כדאי הוא בשביל מעלת הלמוד שיש ללמוד מזה להוציא לקח טוב שיהיה גדול נמלך בקטן ויצא הפסדו בשכרו והמעלה מכרעת את החסרון, וע"ז באו הדורשים ר' לוי ור' שמלאי במדרש בסמוך ואמרו כי מעיקרא ליתא כאן המלכה כלל ואין כאן מקום לטעות, עיין במדרש בפנים.
שם[.] אם יאמר הגדול מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני אומרים לו למוד מבוראך כו' כיון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, ועיין בפרש"י בחומש. יש להמתיק בזה את הכתובים (ישעיה מ יג יד) מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארח משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, ויש לדקדק השנות הדברים מה זו עושה, אחרי שכבר אמר מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו, מה בא עוד להכפיל את מי נועץ ויבינהו וגו' הלא הוא הוא מה שאמר מקודם ומה בא להוסיף. אולם הדברים מבוארים עפ"י משל לאיש צעיר לימים מתופשי התורה אשר מלא כרסו ש"ס ופוסקים, רק חסר לו עוד שמוש תלמידי חכמים ולא התחנך עוד בפסקי הלכות עפ"י נסיון הלכה למעשה, ויסע לרב אחד מגדולי חכמי הדור היושב על כסא ההוראה באחת הערים הגדולות אשר השאלות מצויות ורבות שם, גם מהערים מסביב יבואו אליו כל דברי ריבות ושאלות להורות בין דין לדין ובין דם לדם וכל עניני איסור והיתר, למען יתרגל ויתלמד על ידו בפסקי דינים הלכה למעשה, עד שיהיה ראוי להיות מורה הוראה בישראל, הרב הגדול ההוא קבלו בסבר פנים יפות ולא מנע ממנו את חפצו ויחנכהו בהלכות למעשה תמידין כסדרן, ובכל עת שבאה איזה שאלה והוראה למעשה ולחתוך דין, שאל הרב את פי תלמידו זה, מה דעתו בפסק הלכה זו, לשמוע חוות דעתו אם ישיב כהוגן ויורה כדת וכהלכה אם לא, במרוץ הימים התגאה התלמיד הזה בלבבו לאמר כי הרב צריך לדידי' ולמוצא פיו יחכה לדעת איך הדין נוטה, והתפאר בזה בחוצות העיר כי הרב שואל מאתו כל השאלות וכל דבר הקשה יגיש אליו, ויוגד להרב התפארותו זאת ויחר אפו מאד, והוכיח את תלמידו על פניו לאמר, איך מלאך לבבך להקל בכבודי ולהפיח כזבים כאלה, להתכבד בקלוני כי שואל אני ממך את ספקותי וממך אקח לקח איך לדין ולהורות, ויען התלמיד ויאמר, אבל הלא אמת נכון הדבר כי תשאלני תמיד איך לפסוק הלכה למעשה, וימלא פי הרב צחוק ויאמר, שוטה שבעולם האם לדידך ולדכוותך אני צריך, הכי לתועלתי מפני חסרון ידיעתי אשאלך להורות פסקי ההלכות, מה ידעת ולא אדע, הלא רק למענך ולתועלתך הנני עושה זאת למען תהיה רגיל ומנוסה בהוראות הלכה למעשה, לא תטה משפט ולא תטעה בדין, הנמשל כשבא הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת לא מפני כי היה צריך לעצתם ולחוות דעתם חלילה כי מי יאמר לו מה תעשה ומי עצתו יודיענו, רק למען האדם שיתלמד מזה שיהיה גדול נמלך בקטן, וזהו באור הכתובים מי תכן רוח ה' ומי האיש עצתו יודיענו כי אינו צריך לשום בריה זולתו, את מי נועץ ועם מי מצינו שהתיעץ, היינו שהתיעץ עם המלאכים בבריאת האדם שאמר נעשה אדם, לא היה זה בשביל צורך עצם ההמלכה וההתיעצות רק ויבינהו שבזה נתן בינה בלבב האדם וילמדהו בזה בארח משפט איך להתנהג וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, שגם הוא יתנהג כן שהגדול יהיה נמלך בקטן, ורק זה היה מטרת הטכס העצה וההמלכה עם המלאכים, אבל באמת איננו צריך חלילה ליועצים ולעצה.
ועתה אתה הקורא הסכת נא ושמע את אשר אחזה אני בבאור המאמר הזה כי הוא פשוט באין זרות ובאין יוצא מהשכל הישר. חלוקת הדעות בין המלאכים איננה כפשוטה שמלאכי השרת ממש התוכחו ביניהם זה אומר כן וזה אומר כן, כי מלאכים באמת נקראים מיכאל גבריאל אליהו אבל חסד אמת שלום וצדק אינם מלאכים רק מדות הנאצלות מכבודו ית', רק הכונה לחלקי הבונה והסותר, שמצד חסד יש לשפוט כך ומצד אמת כך, וכן מצד צדק כך ומצד שלום כך, ותוכן כונת המאמר הוא להורות כי מצד כל הארבע מדות הללו היה לו להאדם להבראות וכלם חייבו את יצירתו, והוא להיפך ממה שנראה לכאורה משטחיות המאמר בהשקפה עליונה כפי שהבינוהו מפרשי המדרש כי שנים אמת ושלום לא הסכימו למציאות האדם, כי באמת נהפוך הוא כי עיקר כונת ר' סימון להוכיח במישור ולהסביר לנו כי מצד כלם בריאת האדם מחוייבת, ואין אחת מהמדות הללו אשר תתנגד למציאותו. ונבוא אל הבאור, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואם לא יברא האדם אין מציאות למדת החסד כלל בבריאת העולם, כי אין לחסד מקום במרומים, כלום מלאכים ידעו מחסור שצריכין לחסד ורחמים, והוא ע"ד מאמרם ז"ל (שבת פח) כשבא הקב"ה לתת תורה לישראל אמרו מלאכי השרת תנה הודך על השמים אמר להם הקב"ה תורה שאני נותן לבני ישראל מה כתיב בה לא תגנוב לא תרצח כלום גנבה יש בכם כלום רציחה יש בכם כלום למצרים ירדתם, ועל סגנון זה במדרש שלפנינו חסד אומר יברא כלומר מדת החסד מחייבת מציאותו מפני שהוא גומל חסדים, ואין מציאות לחסד כלל בלתי בריאת האדם, לא במרומים ולא בין חיתו ארץ ובהמות שדה, והוא ע"ד הציור כאלו חסד טוען ואומר יברא, אמת אומר אל יברא, פי' על דרך לכאורה ועפ"י הסברא השטחיית לא היה האדם נחוץ להבראות מצד מדת האמת, כי נמצאו אנשי שקר ותרמית, ומציאות האמת בשמים ואינה תלויה באדם כמו חסד, ולא תהיה האמת נעדרת ולא תחסר מציאותה גם בלי יצירת האדם, ושקול הדעת הזה מכניס ר' סימון בפי האמת כאלו אומרת שלא לברוא את האדם, אבל באמת הכונה לסברת עצמנו מה שנשפוט לפי דעתינו מצד מדת האמת כי יש לה מציאות בשמים גם בלי בריאת האדם, וע"ד זה ג"כ היא ההתנגדות בין צדק ושלום, כלומר התנגדות הסברא ושקול הדעת ע"ד יצירת האדם מצד צורך המדות האלה, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, מפני שאצל האדם היא מציאת עשיית הצדק ולא זולתו, כי לא שייך עשיית הטוב גם לא שייכה צדקה בשמים כי כלום יצר הרע יש בין המלאכים או כלום עניים ואביונים בתוכם, וכן אין במציאות מדה זו בין כל יצורי מטה מבלעדי האדם, [ומה דאיתא במדרש רבה פ' שופטים שהצדקה נוהגת בין בעליונים בין בתחתונים אין הכונה על ברואי העליונים המלאכים שהם עושים צדקה בגדר בני אדם בבחינת רחמים ובחירה וכמו האדם שיכמרו נחומיו ומתרחם מצד השכל רק שנוהגת בעליונים בהכרח עפ"י קביעת הסדר שקבע יוצר עולם בעולמו לא יעבטון ארחותם, ונקראת צדקה רק על דרך הציור וההשתוות]. על כן בשביל שתהיה מציאות לצדק ולצדקה צריכין מציאות האדם, והוא ע"ד הציור כאלו צדק עומד וצוח יברא. שלום אומר אל יברא שהוא מלא קטטה, פירוש מצד הסברא אין צורך לבריאת האדם מצד השלום, כי מציאת השלום במרומים, ואין מציאות השלום תלויה בהוית האדם כי יש לה מציאות גם בלעדו וכאלו שלום אומר אל יברא אין צורך לו, היוצא מזה כי מצד מציאות האמת והשלום גם זולת האדם ישנם, על כן אין צורך לבריאת האדם מצד שתי המדות הללו, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכה לארץ, באור הענין כי עתה חזר המדרש על חלקי הסותר על המדות אמת ושלום להסביר ולהוכיח כי נהפוך הוא כי גם מצד אמת ושלום צורך והכרח לבריאות {צ"ל לבריאת} האדם, ומגלה המדרש תחלה דעתו ע"ד מדת האמת להפיל ולבטל את חלק הסותר, ואחרי כן ידבר בבטול חלק הסותר של מדת השלום, ואומר מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, הרצון בזה כי גם מדת האמת תלויה בישות האדם ומציאותו, ואך משגה היא הסברא הקודמת כי מקום האמת בשמי מעל וישנה גם בלעדי האדם, אלא כי גם אמת היא בארץ ובאדם דוקא, וזהו ע"ד מליצה נטל אמת והשליכה לארץ שלא יהיה מקומו בשמים רק בארץ מתחת, ומסמיך הדברים על הכתוב ותשלך אמת ארצה ליופי המליצה, ואין הכונה השלכה ממש רק שנוי מקום האמת מן השמים אל הארץ כאלו נעתקה אמת ממקום למקום, ושנוי מקומו הוא שנוי הדעת והסברא על אודות אמת ומקומו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה אתה מבזה תכסיס אלטכסייה שלך, פי' היא שאלה על הענין הלא חותמו של הקב"ה אמת, וא"כ הלא האמת עמו במחיצתו ואיך אפשר לבזות אותה האמת כאלו אינה אמת ולאמר שהאמת היא אצל האדם דוקא, והשאלה הזאת מכניס כפי דרך האלעגארי בפי מלאכי השרת, אבל באמת היא שאלה מהדרשן עצמו על הדברים הקודמים, על זה באה התשובה תעלה אמת מן הארץ, האמת צריכה לעלות מן הארץ דוקא ומה שעולה מן הארץ בהסכם ב"ד של מטה היא המקובלת לאמת למעלה, הה"ד אמת מארץ תצמח, האמת צריכה לצמוח מן הארץ, לא בשמים היא רק נמסרה לב"ד של מטה, וכפי שיגזרו ויחליטו כן הוא האמת, וכמאמרם ז"ל בעובדא דתנור בן עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) שאמר הקב"ה נצחוני בני נצחוני, וכמאמרם ז"ל בירושלמי (נדרים פ"ו) מובא בילקוט (תהלים נ"ז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו ב"ד לעבר בתולותיה חוזרין ואם לאו אינם חוזרין, וכן אמרו ז"ל (ילקוט תהלים) הקב"ה לומד תורה מתלמידי חכמים, פי' כי החלטת האמת מסורה לב"ד והקב"ה מסכים על ידיהם כתלמיד המקבל את דברי רבו, וזהו ע"ד מליצה כאילו הקב"ה לומד תורה מן החכמים וכפי שיורו ההלכה כן יקבל, והוא מ"ש ר' חנינא בר פפא (סנהדרין ק"י) כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה' א"ר אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, וכן התם א"ר חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', וכל זה הוא כי דעת חכמי הדור הוא דעת הקב"ה והאמת נתונה בידם והקב"ה מסכים להם, והחולק ומהרהר אחריהם כאילו חולק ומהרהר אחר השכינה, ובר"ה (דף כה ע"א) הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש(ה) פעמים אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעין אתם אפילו מזידין, עוד שם מלאכי השרת שואלים אימתי הוא ר"ה הקב"ה משיב להם ולי אתם שואלים נלך אני ואתם לב"ד של מטה, ובמדרש פ' נצבים לא בשמים היא לא נשתייר ממנה בשמים כלום, כלומר הכל נמסר לב"ד של מטה, ולדעתי לענין הזה רמזו חז"ל במאמריהם במקומות שונים, שבת (יוד א) מגלה (טו ב) ב"ב (ח' א') סנהדרין (ז א, קיא ב) בלשונם כל דיין הדן דין אמת לאמתו אשר קשה למאד לשון לאמתו ומיותר לגמרי, ודברי התוס' לאפוקי דין מרומה קשה להולמם כי גם אמת מוציא דין מרומה, וכ"ה הב"י בח"מ. ולדעתי הקלושה קאי לאמתו על הדיין כי איך אפשר לדרוש מילוד אשה לדעת דעת עליון מה שהוא אמת אמתי למעלה בשמים, ואילו נאמר סתם דין אמת היה דבר קשה המציאות ואיך יתבקש דבר כזה מאנוש קרוץ מחומר באיזה אופן ידע לכוון את האמת שבשמים ומה יש לו לעשות לזה, ומה בצע בההזהרה שידון דין אמת שבשמים, לזאת בא להוסיף לאמתו כלומר שהאמת יהיה עכ"פ לפי אמתו של הדיין, שהדיין כשהוא לעצמו יהיה לאמתו לפי העולה בעיון בעומק שכלו ובלי עוות דין בלי קבל(ו)ת שוחד בלי חנף בלי דין מרומה בלי עצלות בעיון ההלכה ובלי קדימת רצון לפסוק כך מאיזה טעם שהוא רק כי עצם ההלכה אליבא דאמת אליבא דידי' נראית כך, הוא אמת לאמתו, לפי אמתו של הדיין, כי לפי דעתו פסק הדין הוא לאמת גמור.
ובזה יתפרש לנו בפשיטות ענין קשה לתופשו בשכלנו מ"ש בגמרא עירובין (יג ב) א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת, איך אפשר במציאות אם בענין אחד ונושא אחד זה מחייב וזה מזכה זה אוסר וזה מתיר שיהיו דברי שניהם אמת, ממ"נ אם האמת שהוא חייב אינו פטור, ואם האמת שאסור איננו מותר ואין אמת אלא אחת, ויש הרבה פלוגתות במציאות איזה דבר ואם המציאות באמת כאחד מהם הלא הוא היפך מדברי השני, אבל לפי דברינו הוא פשוט ומובן בשכל כי רק זאת נדרש מהאדם שלפי עיון דעתו ועפ"י טעמים המקובלים בשכלו שאין לזוז מהם יפסוק הדין, וזה נקרא אמת פי' לאמתו של הדיין, וזה מקובל להקב"ה לאמת גמור, וא"כ אף שאחד סותר את חברו מהיפך להיפך אבל כיון שכל אחד לפי סברתו ונמוקו כך הלכה באמתית {נראה שצ"ל באמתות} בלי פניה בלי על מנת לקנתר הרי הוא אמת, וא"כ שניהם אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ואפי' היכי דפליגי במציאות שע"כ אחד טועה, אבל כיון שלפי דעתו לפי יסודות טעמיו ונמוקיו עולה שכך הוא, הרי זה נקרא אמת אף כי טועה בשקול דעתו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, כהך דעירובין (שם) דבית שמאי היו תקיפים בדעתם במי שראשו ורובו בתוך הסוכה ושלחנו חוץ לסוכה דפסול, וגם אחרי שהביאו ב"ה ראיה לדבריהם מר' יוחנן בן החורני שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקרו ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, א"ל בית שמאי משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי לא שבו ב"ש מפני כל מפני שהיה ברור אצלם שהדין עמם וא"כ נקרא זה אמת לאמתו, וכן להיפך אצל ב"ה, וע"כ שפיר אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובגיטין (דף ו סע"ב) ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קעביד הקב"ה א"ל עסוק בפלגש בגבעה, וממוצא הדברים האלה כי גם למען מציאות האמת מוכרחת בריאת האדם, כי ההסכם וההחלטה נמסרה לתחתונים וחריצת משפטם הוא האמת, והוא שהמליץ ר' סימון במאמר אמת מארץ תצמח, האמת צמיחתה וביאתה מלמטה מן הארץ, והקב"ה יאמר אמת לכל אשר יאמרו ב"ד של מטה אמת, [ואולי עפ"ז יש למצוא המשך וחבור למה שמפסיק המדרש באמצע הענין רבנן אמרי לה בשם ר' חנינא כו' מאד הוא אדם הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, פי' אותיות מאד הם אותיות אדם והוי כאלו נכתב והנה טוב אדם ודרש את כל הכתוב על האדם כי ראה אלהים את כל אשר עשה האדם והנה טוב הוא כי כל מה שיגזור ויחליט האדם כן יקום וכן יהיה שהאמת נמסרה לו והקב"ה מסכים על ידו, ועל כן סמך המדרש דרשה זו למאמר תעלה אמת מן הארץ ואמת מארץ תצמח, כי הכל עולה בקנה אחד וענין אחד הוא].
נמצינו למדים כי מצד כל השלש מדות חסד ואמת וצדק היה לברוא את האדם. ומה שנראה לפי ההשקפה העליונה על דרך לכאורה שמצד האמת לא היה צריך לבריאת האדם, זהו שמכניס מתחלה בגדר מליצה בפי האמת שקטרגה על יצירתו, ומה שאמר הקב"ה אח"ז תעלה אמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח היא התשובה וההסבר להוציא מן הדעת ההיא ולהודיע שיצירת האדם מוכרחת גם בשביל מציאת האמת, כי האמת צריכה לעלות ולצמוח דוקא מן הארץ, והתוצאות מזה כי אין הבדל בין חסד וצדק לאמת, ושלשתם יחד בגדר אחד לגבי צורך בריאת האדם, ולא נשארה לנו התנגדות הסברא לבריאת האדם רק מצד מדת השלום, כי הוא מלא קטטה ואין שלום במגוריו, לזאת בא רב הונא לאחרונה להורות דעה כי גם מצד מדת השלום צריך וצריך לבריאת האדם, עד שהם מדיינים ומתעסקים אלו עם אלו ברא הקב"ה את האדם, באור הדבר כי לפי דברינו לא נשאר עוד שקלי וטריא רק בענין הסברא של מדת השלום, והטענה מעיקרא ליתא כי אדרבא ואדרבא מה שהוא כלו קטטה ואין שלום ביניהם זה בונה וזה סותר זהו גופא תכלית האדם, שלא יהיה בתכונה אחת ונטיה אחת כמו המלאכים או הבעלי חיים אשר לכל מין ומין נטיה מתמדת, הבחירה של כל איש ואיש ושנוי הרצון מזה לזה שכל אחד יפלס לו נתיב לעצמו זה גופא הוא עיקר תכליתו, וא"כ לא זו בלבד כי אין מצד מדת השלום סברא לעכב ולמנוע בריאתו כי נהפוך הוא אותה הסברא עצמה היא הנותנת לחייב מציאותו כי אותה אנו מבקשים, וז"ש עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו כו' פי' מטענת השלום עצמו מחלק הסותר של מדת השלום מטעם זה עצמו מוכרח לברוא את האדם, ומה נפלאה המליצה על בטול סברת המניעה מצד שלום עד שהם מדיינים אלו עם אלו כי בטול סברת האמת הוא ע"י ההפך כי לא כטענת האמת כן הוא כי אין אמת למטה, נהפוך הוא כי האמת מקומה דוקא בתחתונים כמבואר למעלה, אבל בטול הסברא מצד שלום הוא אדרבא לחזק ולאמץ אותה הסברא כי אמת היא והיא הנותנת, וזהו עד שמדיינים אלו עם אלו ממה שהשלום מדיין ומתעסק למנוע בריאת האדם, מצד אותו הטעם עצמו שהאדם כלו קטטה מטעם זה גופא בראו, ועל זה אמר הקב"ה למה אתם מדיינים, פי' אדרבא מזה שאתם מדיינים והשלום טוען שלא לבראו כבר נעשה אדם מזה עצמו ההוכחה לבראו, וא"כ כבר נעשה, כי כשמעו {צ"ל כשמעי} טענת השלום בראתיו בלי צורך לחכות עד הנצוח וההכרעה, כי באמצע המשא ומתן לפי דברי המחייב עצמו יש לי לבראו, והוא כדמיון כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט, ולפי הצעת טענות של אחד מהם בעצמו צדיק השני שכנגדו בריבו, ואין מקום עיון כלל, כן הדבר הזה, ואין כונת המדרש לפרש נעשה אדם שכבר נעשה באמת, רק לחוזק הענין כי אין צריכין לעיין בדין זה כלל, כי עד שאתם מדיינים לפי דברי עצמכם הרי ההחלטה לבראו, כי סברת ההתנגדות מצד מדת השלום אמיתית ונאמנה מאד, והיא עצמה הסברא והטעם אל ההפך להמציאו, וכשאין מקום להרהר בזה הרי הוא כאילו כבר נעשה כלאחר המעשה, ונשלם כל מה שרצינו בבאור המאמר הזה, כי מצד כל הארבע מדות כלם היה כדאי האדם להבראות.
במדרש שם. רשב"נ בש"ר יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה נעשה אדם אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהה אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה כו' שאם יבוא הגדול ליטול רשות מהקטן ממנו כו' למוד מבוראך שברא את העליונים ואת התחתונים כיון שבא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת ע"כ, השאלה והתשובה בין משה להקב"ה, הכונה מה שיש לנו לשאול ולתמוה איך כתב משה בתורה כדברים האלה שיש בהם פתחון פה למינים, ובלשון האלגארי מכניס השאלה בפי משה, ותשובת הקב"ה כתוב והרוצה לטעות יטעה שאם יבוא הגדול כו' הוא מה שנבין מעצמנו התשובה כי לא איכפת לנו החסרון מה שהוא מקום לטעות, כי כדאי הוא בשביל מעלת הלמוד שיש ללמוד מזה להוציא לקח טוב שיהיה גדול נמלך בקטן ויצא הפסדו בשכרו והמעלה מכרעת את החסרון, וע"ז באו הדורשים ר' לוי ור' שמלאי במדרש בסמוך ואמרו כי מעיקרא ליתא כאן המלכה כלל ואין כאן מקום לטעות, עיין במדרש בפנים.
שם[.] אם יאמר הגדול מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני אומרים לו למוד מבוראך כו' כיון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, ועיין בפרש"י בחומש. יש להמתיק בזה את הכתובים (ישעיה מ יג יד) מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארח משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, ויש לדקדק השנות הדברים מה זו עושה, אחרי שכבר אמר מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו, מה בא עוד להכפיל את מי נועץ ויבינהו וגו' הלא הוא הוא מה שאמר מקודם ומה בא להוסיף. אולם הדברים מבוארים עפ"י משל לאיש צעיר לימים מתופשי התורה אשר מלא כרסו ש"ס ופוסקים, רק חסר לו עוד שמוש תלמידי חכמים ולא התחנך עוד בפסקי הלכות עפ"י נסיון הלכה למעשה, ויסע לרב אחד מגדולי חכמי הדור היושב על כסא ההוראה באחת הערים הגדולות אשר השאלות מצויות ורבות שם, גם מהערים מסביב יבואו אליו כל דברי ריבות ושאלות להורות בין דין לדין ובין דם לדם וכל עניני איסור והיתר, למען יתרגל ויתלמד על ידו בפסקי דינים הלכה למעשה, עד שיהיה ראוי להיות מורה הוראה בישראל, הרב הגדול ההוא קבלו בסבר פנים יפות ולא מנע ממנו את חפצו ויחנכהו בהלכות למעשה תמידין כסדרן, ובכל עת שבאה איזה שאלה והוראה למעשה ולחתוך דין, שאל הרב את פי תלמידו זה, מה דעתו בפסק הלכה זו, לשמוע חוות דעתו אם ישיב כהוגן ויורה כדת וכהלכה אם לא, במרוץ הימים התגאה התלמיד הזה בלבבו לאמר כי הרב צריך לדידי' ולמוצא פיו יחכה לדעת איך הדין נוטה, והתפאר בזה בחוצות העיר כי הרב שואל מאתו כל השאלות וכל דבר הקשה יגיש אליו, ויוגד להרב התפארותו זאת ויחר אפו מאד, והוכיח את תלמידו על פניו לאמר, איך מלאך לבבך להקל בכבודי ולהפיח כזבים כאלה, להתכבד בקלוני כי שואל אני ממך את ספקותי וממך אקח לקח איך לדין ולהורות, ויען התלמיד ויאמר, אבל הלא אמת נכון הדבר כי תשאלני תמיד איך לפסוק הלכה למעשה, וימלא פי הרב צחוק ויאמר, שוטה שבעולם האם לדידך ולדכוותך אני צריך, הכי לתועלתי מפני חסרון ידיעתי אשאלך להורות פסקי ההלכות, מה ידעת ולא אדע, הלא רק למענך ולתועלתך הנני עושה זאת למען תהיה רגיל ומנוסה בהוראות הלכה למעשה, לא תטה משפט ולא תטעה בדין, הנמשל כשבא הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת לא מפני כי היה צריך לעצתם ולחוות דעתם חלילה כי מי יאמר לו מה תעשה ומי עצתו יודיענו, רק למען האדם שיתלמד מזה שיהיה גדול נמלך בקטן, וזהו באור הכתובים מי תכן רוח ה' ומי האיש עצתו יודיענו כי אינו צריך לשום בריה זולתו, את מי נועץ ועם מי מצינו שהתיעץ, היינו שהתיעץ עם המלאכים בבריאת האדם שאמר נעשה אדם, לא היה זה בשביל צורך עצם ההמלכה וההתיעצות רק ויבינהו שבזה נתן בינה בלבב האדם וילמדהו בזה בארח משפט איך להתנהג וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, שגם הוא יתנהג כן שהגדול יהיה נמלך בקטן, ורק זה היה מטרת הטכס העצה וההמלכה עם המלאכים, אבל באמת איננו צריך חלילה ליועצים ולעצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה