רוח חכמים על פרשת ויגש מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
כמוך כפרעה, בשפ"ח בשם מהרש"ל דקדק דהל"ל {נראה שצ"ל דה"ל} להקדים כפרעה כמוך, יען שמדמה את יוסף לפרעה וצריך להקדים המשל להנמשל, ואני לא אכירנו לכלל זה, הלא בפרשה וירא נאמר והיה כצדיק כרשע, ומדמה שם הצדיק להרשע ומקדים תחלה ג"כ את הנדמה, וכן בתהלים (קלט יב) כחשכה כאורה מקדים ג"כ הנדמה לדומה.
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים וגו', יוכיח בויכוח זה כי אחיו בנימין ישר ונאמן הוא, כי אלו דבר בליעל יצוק באחינו זה וגנב הוא לא הודענו לו ממנו וכסינו את שמו, ולזאת הוסיף יהודה לספר כי התחננו לאביהם לשלוח אתם את בנימין, וכי יש לאביהם געגועים גדולים לבנו זה ומאן לתתו להלוך עמהם, אשר מכל זה ראיה כי אחיהם תם וישר הוא ולא ישלח בעולתה ידיו, כי אלו היה עם גנבים חלקו והוא עלול לגנוב, לא אבו גם הם לארח עמו לחברה פן יגנוב בדרך והמיט עליהם רעה, וגם נפש אביהם לא היתה קשורה בנפשו כל כך עד כלות הנפש, אם היה משחת המדות לגנוב ולשום בכליו, ולפ"ז באו כל הדברים על גוף הענין להוציא מלב יוסף כי בנימין גנב הגביע, כי לולי זאת מה תשובה היא זו כי כראות אביו כי אין הנער ומת הכי סולחין ומוחלין לחוטא בשביל שאביו יצטער, ולדרכנו סובבים הדברים על גוף הגנבה.
ויתן את קולו בבכי, בילקוט כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, באור הדבר כי בכל תנועות האדם אם לעצב ואם לשמחה יוכל אדם להונות את זולתו להתחפש בתמונה כוזבת להעמיד פניו כאלו הוא שוחק או לצאת במחול ולרקוד כאלו הוא עלז ושמח, ובאמת בקרבו התופת מלא יגון ותמרורים, רק מתחפש בתמונה זו לאיזה תועלת, וכן יעשה אדם את עצמו זעף ועצב, פניו כאלו בוכה וגוו מט ושחוח, ובאמת ישמח לבו בקרבו ורוחו טוב עליו רק לאיזה צורך ערום יערים להתראות כמתאבל ומתעצב, כאשר יעשו המשחקים על במות ישחק והבדחנים בשמחת חתנים, וכן כל אדם כפי שיסכון לו לצרכו ולתועלתו להעלים מזולתו את מצבו ואת מסתריו ישנה פניו, אפס הורדת דמעות בפועל ממש אי אפשר על גדר האונאה וגנבת הדעת, כי נזל הדמעות יצא ממקור ההרגשה הפנימית נובע מעומקא דלבא, ואם אינו מתרגש באמת אם משמחה ואם מצער לא תרדנה עיניו דמעה, ע"כ ירידת הדמעות הוא אות נאמן ובטוח על אמתת עצם הדבר, וכזאת רואים אנחנו בילדים קטנים אשר תדריכם הטבע, כי אלה הבוכים באמת יורידו דמעה, ולפעמים כשיעשו עצמם כבוכים זה לנו האות כי לחייהם לא גשמו ועיניהם לא ריטבו, והנה כאן ביוסף בדברים טובים ונחומים לבד אפשר כי לא היה מרגיע את רוח אחיו, יען כבר ראו ממנו התקרבות עצומה וטובה רבה שהשיב כספם באמתחותיהם, וגם עשה להם לחם רב ויקרבם כמו נגיד, ובכל זאת התנפל אחרי כן עליהם ושם עליהם עלילות דברים, ובלי ספק היתה במחשבתם כי אך ערום הערים למו בהתרועעו אליהם לרעתם לאיזה מטרה, וגם עתה כי יאמר אליהם כי יוסף אחיהם הוא לא יתפייסו ולא ירגיעו את רוחם ולא יבטחו בדבריו כי אמת יהגה חכו כי הם לא הכירוהו, ויחשבו גם זאת לערמה ומרמה בכל התקרבות הקודמות {אולי צ"ל ככל התקרבויות הקודמות}, ומזה אשר גלה לפניהם את אשר כסו ממנו שמכרו אותו אין ראיה מוכחת כי יוסף הוא באמת, כי אולי נקרה לפניו יוסף באיזה מקום וספר לו כל אותו המאורע, אבל כשנתן את קולו בבכי ובכה באמת ומעיניו שטפו דמעות שזהו ממקור הלב מזה נתפייסו והאמינו בדבריו, כך גאולתינו העתידה תהיה בבכיה כלומר בתשובה בהרגשה פנימית מעמקי הלב ולא בתשובה מהשפה ולחוץ ולבם בל עמם.
ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, יש לדקדק כי לפי הענין היה צריך למכתב וישאל פרעה, כי ויאמר משמע החלטי ואינו נופל על שאלה, גם תשובת יעקב ארוכה יותר מאשר נשאל, מה היה לספר כי שני חייו היו מעט ורעים, ישיב לו על שאלתו ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ודיו, ונראים בעיני דברי בני המשכיל מו"ה אברהם נ"י, כי לא בגדר שאלה אמר לו פרעה כמה ימי שני חייך, רק כשראהו שהוא זקן למאד למראה עינים אמר בהתפעלות כמה ימי שני חייך, כלומר מה רבו שנותיך, מה זקנת עד מאד, כמו כמה ימרוהו במדבר (תהלים עח) שפירושו מת {צ"ל מה} הרבה מאד ימרוהו במדבר, וע"ז באה מענה יעקב כי איננו זקן באמת כפי חזותו כי שנותיו רק שלשים ומאת שנה אפס כי היו רעים חיים של צער ויגון, ומרוב צרה הזקין כל כך.
ויתן את קולו בבכי, בילקוט כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, באור הדבר כי בכל תנועות האדם אם לעצב ואם לשמחה יוכל אדם להונות את זולתו להתחפש בתמונה כוזבת להעמיד פניו כאלו הוא שוחק או לצאת במחול ולרקוד כאלו הוא עלז ושמח, ובאמת בקרבו התופת מלא יגון ותמרורים, רק מתחפש בתמונה זו לאיזה תועלת, וכן יעשה אדם את עצמו זעף ועצב, פניו כאלו בוכה וגוו מט ושחוח, ובאמת ישמח לבו בקרבו ורוחו טוב עליו רק לאיזה צורך ערום יערים להתראות כמתאבל ומתעצב, כאשר יעשו המשחקים על במות ישחק והבדחנים בשמחת חתנים, וכן כל אדם כפי שיסכון לו לצרכו ולתועלתו להעלים מזולתו את מצבו ואת מסתריו ישנה פניו, אפס הורדת דמעות בפועל ממש אי אפשר על גדר האונאה וגנבת הדעת, כי נזל הדמעות יצא ממקור ההרגשה הפנימית נובע מעומקא דלבא, ואם אינו מתרגש באמת אם משמחה ואם מצער לא תרדנה עיניו דמעה, ע"כ ירידת הדמעות הוא אות נאמן ובטוח על אמתת עצם הדבר, וכזאת רואים אנחנו בילדים קטנים אשר תדריכם הטבע, כי אלה הבוכים באמת יורידו דמעה, ולפעמים כשיעשו עצמם כבוכים זה לנו האות כי לחייהם לא גשמו ועיניהם לא ריטבו, והנה כאן ביוסף בדברים טובים ונחומים לבד אפשר כי לא היה מרגיע את רוח אחיו, יען כבר ראו ממנו התקרבות עצומה וטובה רבה שהשיב כספם באמתחותיהם, וגם עשה להם לחם רב ויקרבם כמו נגיד, ובכל זאת התנפל אחרי כן עליהם ושם עליהם עלילות דברים, ובלי ספק היתה במחשבתם כי אך ערום הערים למו בהתרועעו אליהם לרעתם לאיזה מטרה, וגם עתה כי יאמר אליהם כי יוסף אחיהם הוא לא יתפייסו ולא ירגיעו את רוחם ולא יבטחו בדבריו כי אמת יהגה חכו כי הם לא הכירוהו, ויחשבו גם זאת לערמה ומרמה בכל התקרבות הקודמות {אולי צ"ל ככל התקרבויות הקודמות}, ומזה אשר גלה לפניהם את אשר כסו ממנו שמכרו אותו אין ראיה מוכחת כי יוסף הוא באמת, כי אולי נקרה לפניו יוסף באיזה מקום וספר לו כל אותו המאורע, אבל כשנתן את קולו בבכי ובכה באמת ומעיניו שטפו דמעות שזהו ממקור הלב מזה נתפייסו והאמינו בדבריו, כך גאולתינו העתידה תהיה בבכיה כלומר בתשובה בהרגשה פנימית מעמקי הלב ולא בתשובה מהשפה ולחוץ ולבם בל עמם.
ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, יש לדקדק כי לפי הענין היה צריך למכתב וישאל פרעה, כי ויאמר משמע החלטי ואינו נופל על שאלה, גם תשובת יעקב ארוכה יותר מאשר נשאל, מה היה לספר כי שני חייו היו מעט ורעים, ישיב לו על שאלתו ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ודיו, ונראים בעיני דברי בני המשכיל מו"ה אברהם נ"י, כי לא בגדר שאלה אמר לו פרעה כמה ימי שני חייך, רק כשראהו שהוא זקן למאד למראה עינים אמר בהתפעלות כמה ימי שני חייך, כלומר מה רבו שנותיך, מה זקנת עד מאד, כמו כמה ימרוהו במדבר (תהלים עח) שפירושו מת {צ"ל מה} הרבה מאד ימרוהו במדבר, וע"ז באה מענה יעקב כי איננו זקן באמת כפי חזותו כי שנותיו רק שלשים ומאת שנה אפס כי היו רעים חיים של צער ויגון, ומרוב צרה הזקין כל כך.
חסלת פרשת ויגש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה