רוח חכמים על פרשת וישב מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
וישב יעקב, פרש"י אחר שכתב לך ישובו של עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש האיך נתישבו וכו' פי' לך ישובי יעקב בדרך ארוכה כו', השפתי חכמים עקם דברי רש"י ז"ל כדרכו, ולדעתי בא רש"י ז"ל לתת טעם למה הקדים ישובו של עשו שלא היה ספון וחשוב לישובו של יעקב בחיר ה', הלא הוא ראשית תבואתו ולו משפט הקדימה, לזה נתן טעם להסביר כי נהפוך הוא מפני שעשו אינו ספון וחשוב, ע"כ הקדימו כדי לפוטרו עד מהרה בדרך קצרה ואינו מטפל בו הרבה למען יפנה לישובו של יעקב שיאריך בזה הרבה וזה יהיה עקרו, ומתאים לזה המשל למרגליות {כך במקור!} שנפלה בין החול שעיקר העסק למצוא את המרגליות {כך במקור!} ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגליות {כך במקור!} ואינו מטפל בהצרורות רק בהמרגליות {כך במקור!}.
במדרש פרשה פ"ד, והובא ברש"י, בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, השפתי חכמים פי' דק"ל למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו', ודבריו לא נתנו להאמר כדרכו, כי ויחי נאמר רק כשבא להודיע מספר השנים, כמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (בראשית מז כח) אבל כשבא להודיע רק שישב באותו מקום אינו נופל ע"ז לשון ויחי, אבל באור הדרש הזה כי לשון וישב הוא ישיבת קבע במנוחה, ועל ישיבת ארעי לא התישבות במנוחה נאמר לשון גרות, ומדלא כתיב כאן ויגר יעקב אלא וישב, כמו וישב עשו בהר שעיר שהיתה ישיבתו קבועה שם, דריש מיני' שבקש יעקב לישב בשלוה כו', והא דלא דרשו הכי גבי וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כב יט) וכן וישב יצחק בגרר (שם כ"ו ו') דהתם מתפרש שהושיב את עצמו, כי מדבר שם על תחלת בואם, אבל כאן ביעקב אין זה תחלת בואו, ואי אפשר לפרש הך וישב כי עתה זה הושיב את עצמו, כי כשהיה יוסף בן שבע עשרה שנה כבר ישב יעקב בארץ מגורי אביו כעשר שנים, אלא וישב שהתישב בקביעות ובמנוחה על דעת לקפוא על שמריו, לזאת דרשו בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף.
אלה תולדות יעקב, פרש"י ואלה של תולדות יעקב אלה ישוביהן כו', גם בזה אין לדברי השפתי חכמים שחר, ולדעתי כך פירושו, דאין לפרש תולדות ממש בניו וזרעו דלא קחשיב כאן בניו כלם, גם אין לפרש תולדות יעקב מקורותיו ומאורעותיו של יעקב, הלא מקרי יוסף ואחיו הוא מספר ולא מקרי יעקב עצמו, והול"ל אלה תולדות יוסף, ע"כ פירש רש"י אלה מאורעות של תולדות יעקב, של בניו.
ולא יכלו דברו לשלום, עיין פרש"י, ויתכן לפרש דברו לשלום כפשוטו, ולא יכלו אחיו נשוא דברו של יוסף שהוא מדבר אליהם לשלום, דכיון וישנאו אותו היה קשה להם לשאת מה שהוא מדבר אליהם באהבה ורעות, כי על פי צדקת מדותיהם התרומות {כך במקור!} לא יכלו להיות אחד בפה ואחד בלב.
והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, לפי קוצר בינתי כל ענין זה לא אוכל להולמו, וקשה בעיני בכמה פרטים. א) בשלמא בחלום הראשון גבי האלומים אפשר לתאר גדר השתחויה, מפני שנצבות בקומה זקופה בבחינת אדם, וכשנפלו כלן מכל הצדדים לאלומתו של יוסף הוא גדר השתחויה ונכון שיאמר ותשתחוינה לאלומתי, ובגמרא דשבועות (דף טז ע"ב) ומגילה (דף כב ע"ב) השתחואה זו פשוט ידים ורגלים, וכן אומר הבוא נבוא וגו' להשתחוות לך ארצה, אבל בחלום השני איך ראה בחלומו ציור השתחויה, הלא השמש הירח והכוכבים הם כדורים ואי אפשר לקלוט במוח איך תתראה בדבר עגול בחינת השתחויה, בלתי אם שהתגלגלו ואין זה ענין כריעת ברך והכנעה ואין בציור זה רמז למלוכה וממשלה, וכל ענין החלום בטל, גם איך יאמר לשון משתחוים באיזה דמות ראה שהם משתחוים, ולפי קט שכלי הוא דבר קשה למאד, האומנם כי השתחויה בא בשאלה גם על דברי תחנונים ובקשה כמו (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר ותרגם אונקלוס ויבעון מני למימר, אבל כל זה במקום דכתיב לאמר, אבל השתחויה סתם שלא נתפרש בה דברי הבקשה ע"כ היא השתחויה ממש, ומה שנמצא בכתוב (נחמיה ט וא"ו) השתחויה אצל צבא השמים וצבא השמים לך משתחוים, אין הכונה שם השתחויה ממש, כי צבא השמים שומרים את תפקידם לבלי לשנות מאומה במצב חמרם מאשר הם ואיך ישתחוו וישתנה מצבם, רק שם נאמר ע"ד הציור, והכונה שהם נכנעים ועושים רצון קונם, אבל כאן הלא ראה יוסף השתחויה ממש ואיך אפשר בדבר עגול. ב) ואף גם זאת קשה בעיני למאד בשלמא החלום הראשון פתרוהו אחיו על עצמם יען כי האחים נזכרו מפורש בחלומו וכי אלומותיהם השתחוו לאלומתו, הלא הפתרון בולט ומבואר מתוך החלום עצמו כי האחים ישתחוו ליוסף, אבל בחלום השני שאין בו כל זכרון לא לאב ולא לאם ולא לאחים רק סתם שמש ירח וכוכבים, מה הכריחם לפתור על עצמם, המבלי אין פתרונים אחרים לפי ציור החלום, הלא אפשר לפתור כי איזה מלך ומלכה ואחד עשר שרים ישתחוו לו, ואיך יעקב ובניו כלם כאחד לא לקחו להם דרך אחרת בפתרון החלום רק בהחלט גמור שזהו על עצמם על אביו ואמו ואחיו, הלא החלום היה סתמי, וזהו טעם חלש ורפה למאד לתלות רק במה שאמר יוסף הנה חלמתי חלום עוד דלשון חלום עוד משמע עוד בבחינת החלום שלפניו, כי הקושיא תעמוד במקומה על יוסף איך החליט מהחלום הסתמי שרומז דוקא על אביו ואחיו, גם לו יהי כן שיוסף בעצמו חשב שהחלום הזה הוא מעין החלום הקודם ועל כן אמר חלמתי חלום עוד, אבל מדוע אביו ואחיו הסכימו אל הפתרון הזה עד שקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, גם טבע הענין מחייב את ההפך, כי אם יחלום איש חלום אשר יפתרנו החולם לטובת עצמו ולרעת שונאו ואיש ריבו, לא יקבל גם השונא את רמיזת החלום ופתרונו כמהו לרע לו ביחש שאליו, ולא יראה חוב לעצמו אם הוא חלום סתמי, ויפתרנו בפתרונות אחרים שאינם נוגעים אליו, כי רצונו של אדם לא יסכים לרעתו כפי המשפט של בעל דבבי' בלי ראיה מוכחת, ובפתרון {נדצ"ל וכפתרון בכ"ף תחת בי"ת} זה בחלומו של יוסף שהיה סתמי והיה אפשר לפותרו לענינים אחרים, ואיך גם הם בעצמם בשנאתם ליוסף קבלו הדבר כיוסף בעצמו, ויקנאו בו על ההצלחה העתידה, ולולי נחלט בלבם כי פתרון החלום הוא עליהם למה קנאו בו, והוסיפו לשנוא אותו. ג) הלא שוברו של הפתרון הזה הוא בצדו, כי אמו מתה כבר, וא"כ מוכח מזה כי לא התכונו יפה לפתרון החלום, ותחת אשר גער בו אביו הבוא נבוא אני ואמך וגו' היה לו ליעקב להבין מזה כי החלום מורה לענין אחר. ד) וביותר קשה לשון ויגער, כי גערה אינה נופלת רק על מעשה און וחטאה ודאית וברורה בלי ספק, ויוסף לא הוציא מפיו דבר מגונה מפורש שאביו ואמו ואחיו ישתחוו לו, רק סיפר החלום משמש ירח וכוכבים, ואיך ענה אותו בגערה אם אין במלים אלה שמץ דופי, ואיך דן יעקב ובניו אותו לכף חוב על המחשבה על דברים שבלב כי בודאי מחשבתו כך על אביו ואמו ואחיו, ומכש"כ לשון ויגער אם כל החטא ואם הפתרון אינם רק בגדר השערה. ה) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וגו' אינו מובן האם שמע כזאת מפיו כי ישיב לו כי הדבר הזה לא יתכן להיות, הלא הגיד רק את חלומו משמש ירח וכוכבים. ו) מדוע בחלום האלומים הכחישו את יוסף בהחלט המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ולא פתרוהו על ממשלתו עליהם, ובחלום השני של השתחויה של צבא השמים קבלו גם האחים את החלום לאמת כמובן מלשון ויקנאו בו אחיו, הלא נהפוך הוא כי בחלום הראשון בולט יותר רמז שררתו עליהם שנזכרו מפורש בחלומו אבל בחלום השני לא נזכרו כלל, היה להם יותר לבטל את דברו ולתלות פתרון החלום לענין אחר. ז) לשון שמר את הדבר משמע דבר ברור ומוחלט ואיך נופל שמר את הדבר על ענין זה שאינו רק השערה בעלמא ותלויה בשקול הדעת, כי פתרון החלום הלא אינו אלא השערה, ואיך ישמור עת בואו אם אפשר שלא יבוא כלל. ח) עוד אחת יש לשאול וגדולה היא אלי, מה שאמר כאן במדרש פרשה פ"ד ובמדרש לעיל פרשה ס"ח בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח אמר יעקב מי גלה לו ששמי שמש, והוא תמוה בעיני למאד הלא יוסף ראה שמש סתם משתחוה לו, רק הפתרון והרמז הוא על אביו, וא"כ בעל החלום הוא שידע ששמו שמש אבל יוסף לא ידע באמת ולא מעצמו קרא לו שמש, ומאי שאלה היא זו מי גלה לו, ואין לדחוק ולפרש כי השאלה היא מי גלה לו לבעל החלום, מכמה טעמים, א' כי המלאכים הם שאמרו על יעקב בא השמש אתא שמשא והם הם קראו לו שמש, עיין במדרש ר"פ ויצא, ב' הלא כל ענין החלום היה הערה מן השמים להודיע נעלמות, וא"כ מאי שאלה היא זו מאין ידע בעל החלום ששמו שמש, מדוע לא ישאל מאין ידע בעל החלום העתידות מהשובע והרעב, ואם נכון בעיניו שבעל החלום יודיע נסתרות טרם יבואו, הלא נכון גם שידע ששמו שמש, וכל המפרשים עברו על המדרש הזה בלי משים, ואמנם ספר החתום הוא.
על כן למצוא פתרון לכל השאלות האלה אחשוב כשאני לעצמי כי יוסף ראה בחלומו מפורש שאביו ואמו ואחיו משתחוים לו, רק בספרו לאביו ואחיו את חלומו, אז מפני כבודם ומפני הנימוס שלא יכלימם, לא הוציא מפיו דברים כהויתן, כי אם דבר להם ברמז וקרא להם שמות נעלים ונכבדים איש לפי ערכו לאביו שמש ולאשתו ירח ולאחיו כוכבים, והם הבינו כי השמות אשר קרא להם אך משל הוא שתפס יוסף מעצמו בשמות אלה וכי כונתו להודיעם את עצם החלום כי ראה אביו ואמו ואחיו משתחוים לו, ואולי בקראו אותם בשמות אלו הראה באצבע על כל אחד, ועתה סרו כל השאלות אין להם שרש וענף, גם דברי המדרש עולים יפה, מי גלה לו ליוסף ששמי שמש, כי יוסף מעצמו כנהו בשם זה.
וימצאהו איש, במדרש תנחומא ובפרקי דר"א והובא ברש"י כאן אין האיש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר והאיש גבריאל, ויש להתבונן איך מרומז כאן שזהו מלאך ולמה לא מפרש כפשוטו שמצאו איש ממש, וביותר רש"י ז"ל שענינו לפרש הכתובים כפשוטו מה ראה על ככה לעזוב כאן את הפשט ולפרש עפ"י הדרש, ומבארי המדרש נדחקו למאד, והשפתי חכמים יגבב דברים שאין בהם טעם וריח כדרכו, ולי נראה דדיוקו מדכתיב וימצאהו איש שהאיש מצא אותו, ואין הלשון מדויק לפי ענינו, כי יוסף היה התועה והוא היה המבקש והוא מצא את האיש ולא האיש מצא אותו וא"כ הו"ל למכתב וימצא איש, לכך דריש זה גבריאל, כי לא היה אדם כמשמעו רק היה מלאך ששלח אותו הקב"ה ביחוד ליוסף והוא מצא את יוסף, ואחרי מופלג בצאת לאור ספר מתת יה מידידי הה"ג הר"מ שטראשון ז"ל מצאתי שהרגיש בזה, ומביא שכבר הקדימו בזה ר' יוסף יעבץ ז"ל בס' מאמר האחדות פ"ג.
וישב ראובן אל הבור, במדרש פרשה פ"ד, והיכן היה ר"א ור"י רא"א עסק בשקו ותעניתו כשנפנה הלך והציץ לאותו בור הה"ד וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע שנאמר שובה ישראל, רבים נתקשו במאמר זה הלא אדה"ר וקין עשו תשובה כדאיתא במדרש בראשית פכ"ב, ואיך אמר לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה, גם איך אמר על הושע שהוא פתח בתשובה תחלה הלא כבר כתוב בתורה ושבת עד ה' אלהיך, ולדעתי הוא פשוט כי כונת המאמר כי לא מצינו מפורש בכתוב מי שעשה תשובה עד ראובן, כי כאן נאמר מפורש בראובן שהתאונן על המעשה וקרע את בגדיו ועורר את אחיו על מעשה הרעה, ולא קשה מאדם וקין שלא נזכר בכתוב שעשו תשובה, ומ"ש שהושע פתח בתשובה תחלה הכוונה עפ"י הא דאיתא בב"ב (דף יד) מ"ש תחלת דבר ה' בהושע היינו תחלה לד' נביאים שהיו בעת ההיא, כן ה"נ שפתח בתשובה תחלה הכונה תחלה לד' נביאים, ולא קשה ממה שכתוב בתורה ושבת עד ה' אלהיך וגו'.
וימאן יוסף, במדרש פרשה פ"ז, ר' ברכיה אמר לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בדבר מצוה ממאנין מאן יבמי, כל הוגי המדרש במאמר זה ישיחו אליו יתבוננו, מה רצונו ומה בא ללמד, ולדעתי בא המאמר לעורר אותנו על טבע הענין הזה שקרה ליוסף, כי אם יקרה כזאת לאדם כי אשה תתבענו לזנות ותגרה בו יצה"ר באופן נורא במצב כזה, פן יחשוב בלבו כי בנסיון גדול עצום כזה לא יוכל לעמוד ולא תחשב לו לחטאה, כי כשהיא תובעת בפה אין בכח אדם להתאפק ויהיה בעיניו כנסיון מעל הטבע, ורק יוסף היה אדם אחד בעולם שהתחזק נגד הטבע ומי יצדק כמהו ואין בכח אנושי לעלות על מרום קץ הקדושה והטהרה כיוסף, לזאת בא ר' ברכיה להראות דמיון כזה ממש גם במקום מצוה אצל יבום, שהיבמה תובעת אותו ג"כ לאישות ואין שום דבר שימנע אותו מזה לא יראת ה' ולא פחד פן יתפש בעונו, ואדרבא עוד הוא מקיים בזה מצות עשה, ובכל זאת במציאות שימאן, והלא דברים ק"ו אם בדבר מצוה אפשר שיהי' כן בטבע, בדבר עבירה שיש לצרף לזה יראת החטא וחרפת אדם להחליש בזה כח התאוה לא כל שכן שימאן, וזהו שאמר ר' ברכיה לדבר מצוה באופן הדומה לזה שהיא תובעת לאישות ממאנין פי' מזדמן שממאנים וזהו באפשרות ובמציאות והוא ביבום שנאמר מאן יבמי, לדבר עבירה אם מזדמן כזאת אין ממאנים בתמיה, פשיטא ופשיטא שלדבר עבירה נקל יותר למאן ולעמוד נגד היצר, ודמיון המלות וימאן מאן אין זה העיקר רק לתפארת המליצה אבל הכונה דמיון גופי הענינים.
אלה תולדות יעקב, פרש"י ואלה של תולדות יעקב אלה ישוביהן כו', גם בזה אין לדברי השפתי חכמים שחר, ולדעתי כך פירושו, דאין לפרש תולדות ממש בניו וזרעו דלא קחשיב כאן בניו כלם, גם אין לפרש תולדות יעקב מקורותיו ומאורעותיו של יעקב, הלא מקרי יוסף ואחיו הוא מספר ולא מקרי יעקב עצמו, והול"ל אלה תולדות יוסף, ע"כ פירש רש"י אלה מאורעות של תולדות יעקב, של בניו.
ולא יכלו דברו לשלום, עיין פרש"י, ויתכן לפרש דברו לשלום כפשוטו, ולא יכלו אחיו נשוא דברו של יוסף שהוא מדבר אליהם לשלום, דכיון וישנאו אותו היה קשה להם לשאת מה שהוא מדבר אליהם באהבה ורעות, כי על פי צדקת מדותיהם התרומות {כך במקור!} לא יכלו להיות אחד בפה ואחד בלב.
והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, לפי קוצר בינתי כל ענין זה לא אוכל להולמו, וקשה בעיני בכמה פרטים. א) בשלמא בחלום הראשון גבי האלומים אפשר לתאר גדר השתחויה, מפני שנצבות בקומה זקופה בבחינת אדם, וכשנפלו כלן מכל הצדדים לאלומתו של יוסף הוא גדר השתחויה ונכון שיאמר ותשתחוינה לאלומתי, ובגמרא דשבועות (דף טז ע"ב) ומגילה (דף כב ע"ב) השתחואה זו פשוט ידים ורגלים, וכן אומר הבוא נבוא וגו' להשתחוות לך ארצה, אבל בחלום השני איך ראה בחלומו ציור השתחויה, הלא השמש הירח והכוכבים הם כדורים ואי אפשר לקלוט במוח איך תתראה בדבר עגול בחינת השתחויה, בלתי אם שהתגלגלו ואין זה ענין כריעת ברך והכנעה ואין בציור זה רמז למלוכה וממשלה, וכל ענין החלום בטל, גם איך יאמר לשון משתחוים באיזה דמות ראה שהם משתחוים, ולפי קט שכלי הוא דבר קשה למאד, האומנם כי השתחויה בא בשאלה גם על דברי תחנונים ובקשה כמו (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר ותרגם אונקלוס ויבעון מני למימר, אבל כל זה במקום דכתיב לאמר, אבל השתחויה סתם שלא נתפרש בה דברי הבקשה ע"כ היא השתחויה ממש, ומה שנמצא בכתוב (נחמיה ט וא"ו) השתחויה אצל צבא השמים וצבא השמים לך משתחוים, אין הכונה שם השתחויה ממש, כי צבא השמים שומרים את תפקידם לבלי לשנות מאומה במצב חמרם מאשר הם ואיך ישתחוו וישתנה מצבם, רק שם נאמר ע"ד הציור, והכונה שהם נכנעים ועושים רצון קונם, אבל כאן הלא ראה יוסף השתחויה ממש ואיך אפשר בדבר עגול. ב) ואף גם זאת קשה בעיני למאד בשלמא החלום הראשון פתרוהו אחיו על עצמם יען כי האחים נזכרו מפורש בחלומו וכי אלומותיהם השתחוו לאלומתו, הלא הפתרון בולט ומבואר מתוך החלום עצמו כי האחים ישתחוו ליוסף, אבל בחלום השני שאין בו כל זכרון לא לאב ולא לאם ולא לאחים רק סתם שמש ירח וכוכבים, מה הכריחם לפתור על עצמם, המבלי אין פתרונים אחרים לפי ציור החלום, הלא אפשר לפתור כי איזה מלך ומלכה ואחד עשר שרים ישתחוו לו, ואיך יעקב ובניו כלם כאחד לא לקחו להם דרך אחרת בפתרון החלום רק בהחלט גמור שזהו על עצמם על אביו ואמו ואחיו, הלא החלום היה סתמי, וזהו טעם חלש ורפה למאד לתלות רק במה שאמר יוסף הנה חלמתי חלום עוד דלשון חלום עוד משמע עוד בבחינת החלום שלפניו, כי הקושיא תעמוד במקומה על יוסף איך החליט מהחלום הסתמי שרומז דוקא על אביו ואחיו, גם לו יהי כן שיוסף בעצמו חשב שהחלום הזה הוא מעין החלום הקודם ועל כן אמר חלמתי חלום עוד, אבל מדוע אביו ואחיו הסכימו אל הפתרון הזה עד שקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, גם טבע הענין מחייב את ההפך, כי אם יחלום איש חלום אשר יפתרנו החולם לטובת עצמו ולרעת שונאו ואיש ריבו, לא יקבל גם השונא את רמיזת החלום ופתרונו כמהו לרע לו ביחש שאליו, ולא יראה חוב לעצמו אם הוא חלום סתמי, ויפתרנו בפתרונות אחרים שאינם נוגעים אליו, כי רצונו של אדם לא יסכים לרעתו כפי המשפט של בעל דבבי' בלי ראיה מוכחת, ובפתרון {נדצ"ל וכפתרון בכ"ף תחת בי"ת} זה בחלומו של יוסף שהיה סתמי והיה אפשר לפותרו לענינים אחרים, ואיך גם הם בעצמם בשנאתם ליוסף קבלו הדבר כיוסף בעצמו, ויקנאו בו על ההצלחה העתידה, ולולי נחלט בלבם כי פתרון החלום הוא עליהם למה קנאו בו, והוסיפו לשנוא אותו. ג) הלא שוברו של הפתרון הזה הוא בצדו, כי אמו מתה כבר, וא"כ מוכח מזה כי לא התכונו יפה לפתרון החלום, ותחת אשר גער בו אביו הבוא נבוא אני ואמך וגו' היה לו ליעקב להבין מזה כי החלום מורה לענין אחר. ד) וביותר קשה לשון ויגער, כי גערה אינה נופלת רק על מעשה און וחטאה ודאית וברורה בלי ספק, ויוסף לא הוציא מפיו דבר מגונה מפורש שאביו ואמו ואחיו ישתחוו לו, רק סיפר החלום משמש ירח וכוכבים, ואיך ענה אותו בגערה אם אין במלים אלה שמץ דופי, ואיך דן יעקב ובניו אותו לכף חוב על המחשבה על דברים שבלב כי בודאי מחשבתו כך על אביו ואמו ואחיו, ומכש"כ לשון ויגער אם כל החטא ואם הפתרון אינם רק בגדר השערה. ה) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וגו' אינו מובן האם שמע כזאת מפיו כי ישיב לו כי הדבר הזה לא יתכן להיות, הלא הגיד רק את חלומו משמש ירח וכוכבים. ו) מדוע בחלום האלומים הכחישו את יוסף בהחלט המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ולא פתרוהו על ממשלתו עליהם, ובחלום השני של השתחויה של צבא השמים קבלו גם האחים את החלום לאמת כמובן מלשון ויקנאו בו אחיו, הלא נהפוך הוא כי בחלום הראשון בולט יותר רמז שררתו עליהם שנזכרו מפורש בחלומו אבל בחלום השני לא נזכרו כלל, היה להם יותר לבטל את דברו ולתלות פתרון החלום לענין אחר. ז) לשון שמר את הדבר משמע דבר ברור ומוחלט ואיך נופל שמר את הדבר על ענין זה שאינו רק השערה בעלמא ותלויה בשקול הדעת, כי פתרון החלום הלא אינו אלא השערה, ואיך ישמור עת בואו אם אפשר שלא יבוא כלל. ח) עוד אחת יש לשאול וגדולה היא אלי, מה שאמר כאן במדרש פרשה פ"ד ובמדרש לעיל פרשה ס"ח בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח אמר יעקב מי גלה לו ששמי שמש, והוא תמוה בעיני למאד הלא יוסף ראה שמש סתם משתחוה לו, רק הפתרון והרמז הוא על אביו, וא"כ בעל החלום הוא שידע ששמו שמש אבל יוסף לא ידע באמת ולא מעצמו קרא לו שמש, ומאי שאלה היא זו מי גלה לו, ואין לדחוק ולפרש כי השאלה היא מי גלה לו לבעל החלום, מכמה טעמים, א' כי המלאכים הם שאמרו על יעקב בא השמש אתא שמשא והם הם קראו לו שמש, עיין במדרש ר"פ ויצא, ב' הלא כל ענין החלום היה הערה מן השמים להודיע נעלמות, וא"כ מאי שאלה היא זו מאין ידע בעל החלום ששמו שמש, מדוע לא ישאל מאין ידע בעל החלום העתידות מהשובע והרעב, ואם נכון בעיניו שבעל החלום יודיע נסתרות טרם יבואו, הלא נכון גם שידע ששמו שמש, וכל המפרשים עברו על המדרש הזה בלי משים, ואמנם ספר החתום הוא.
על כן למצוא פתרון לכל השאלות האלה אחשוב כשאני לעצמי כי יוסף ראה בחלומו מפורש שאביו ואמו ואחיו משתחוים לו, רק בספרו לאביו ואחיו את חלומו, אז מפני כבודם ומפני הנימוס שלא יכלימם, לא הוציא מפיו דברים כהויתן, כי אם דבר להם ברמז וקרא להם שמות נעלים ונכבדים איש לפי ערכו לאביו שמש ולאשתו ירח ולאחיו כוכבים, והם הבינו כי השמות אשר קרא להם אך משל הוא שתפס יוסף מעצמו בשמות אלה וכי כונתו להודיעם את עצם החלום כי ראה אביו ואמו ואחיו משתחוים לו, ואולי בקראו אותם בשמות אלו הראה באצבע על כל אחד, ועתה סרו כל השאלות אין להם שרש וענף, גם דברי המדרש עולים יפה, מי גלה לו ליוסף ששמי שמש, כי יוסף מעצמו כנהו בשם זה.
וימצאהו איש, במדרש תנחומא ובפרקי דר"א והובא ברש"י כאן אין האיש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר והאיש גבריאל, ויש להתבונן איך מרומז כאן שזהו מלאך ולמה לא מפרש כפשוטו שמצאו איש ממש, וביותר רש"י ז"ל שענינו לפרש הכתובים כפשוטו מה ראה על ככה לעזוב כאן את הפשט ולפרש עפ"י הדרש, ומבארי המדרש נדחקו למאד, והשפתי חכמים יגבב דברים שאין בהם טעם וריח כדרכו, ולי נראה דדיוקו מדכתיב וימצאהו איש שהאיש מצא אותו, ואין הלשון מדויק לפי ענינו, כי יוסף היה התועה והוא היה המבקש והוא מצא את האיש ולא האיש מצא אותו וא"כ הו"ל למכתב וימצא איש, לכך דריש זה גבריאל, כי לא היה אדם כמשמעו רק היה מלאך ששלח אותו הקב"ה ביחוד ליוסף והוא מצא את יוסף, ואחרי מופלג בצאת לאור ספר מתת יה מידידי הה"ג הר"מ שטראשון ז"ל מצאתי שהרגיש בזה, ומביא שכבר הקדימו בזה ר' יוסף יעבץ ז"ל בס' מאמר האחדות פ"ג.
וישב ראובן אל הבור, במדרש פרשה פ"ד, והיכן היה ר"א ור"י רא"א עסק בשקו ותעניתו כשנפנה הלך והציץ לאותו בור הה"ד וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע שנאמר שובה ישראל, רבים נתקשו במאמר זה הלא אדה"ר וקין עשו תשובה כדאיתא במדרש בראשית פכ"ב, ואיך אמר לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה, גם איך אמר על הושע שהוא פתח בתשובה תחלה הלא כבר כתוב בתורה ושבת עד ה' אלהיך, ולדעתי הוא פשוט כי כונת המאמר כי לא מצינו מפורש בכתוב מי שעשה תשובה עד ראובן, כי כאן נאמר מפורש בראובן שהתאונן על המעשה וקרע את בגדיו ועורר את אחיו על מעשה הרעה, ולא קשה מאדם וקין שלא נזכר בכתוב שעשו תשובה, ומ"ש שהושע פתח בתשובה תחלה הכוונה עפ"י הא דאיתא בב"ב (דף יד) מ"ש תחלת דבר ה' בהושע היינו תחלה לד' נביאים שהיו בעת ההיא, כן ה"נ שפתח בתשובה תחלה הכונה תחלה לד' נביאים, ולא קשה ממה שכתוב בתורה ושבת עד ה' אלהיך וגו'.
וימאן יוסף, במדרש פרשה פ"ז, ר' ברכיה אמר לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בדבר מצוה ממאנין מאן יבמי, כל הוגי המדרש במאמר זה ישיחו אליו יתבוננו, מה רצונו ומה בא ללמד, ולדעתי בא המאמר לעורר אותנו על טבע הענין הזה שקרה ליוסף, כי אם יקרה כזאת לאדם כי אשה תתבענו לזנות ותגרה בו יצה"ר באופן נורא במצב כזה, פן יחשוב בלבו כי בנסיון גדול עצום כזה לא יוכל לעמוד ולא תחשב לו לחטאה, כי כשהיא תובעת בפה אין בכח אדם להתאפק ויהיה בעיניו כנסיון מעל הטבע, ורק יוסף היה אדם אחד בעולם שהתחזק נגד הטבע ומי יצדק כמהו ואין בכח אנושי לעלות על מרום קץ הקדושה והטהרה כיוסף, לזאת בא ר' ברכיה להראות דמיון כזה ממש גם במקום מצוה אצל יבום, שהיבמה תובעת אותו ג"כ לאישות ואין שום דבר שימנע אותו מזה לא יראת ה' ולא פחד פן יתפש בעונו, ואדרבא עוד הוא מקיים בזה מצות עשה, ובכל זאת במציאות שימאן, והלא דברים ק"ו אם בדבר מצוה אפשר שיהי' כן בטבע, בדבר עבירה שיש לצרף לזה יראת החטא וחרפת אדם להחליש בזה כח התאוה לא כל שכן שימאן, וזהו שאמר ר' ברכיה לדבר מצוה באופן הדומה לזה שהיא תובעת לאישות ממאנין פי' מזדמן שממאנים וזהו באפשרות ובמציאות והוא ביבום שנאמר מאן יבמי, לדבר עבירה אם מזדמן כזאת אין ממאנים בתמיה, פשיטא ופשיטא שלדבר עבירה נקל יותר למאן ולעמוד נגד היצר, ודמיון המלות וימאן מאן אין זה העיקר רק לתפארת המליצה אבל הכונה דמיון גופי הענינים.
חסלת פרשת וישב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה