רוח חכמים על פרשת וישלח מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
עם לבן גרתי, פרש"י ותרי"ג מצות שמרתי, יש להקשות איך שמר את השבת הא אמר ר"ל בסנהדרין (דף נח סע"ב) גוי ששבת חייב מיתה, והיא אותה הקושיא שהקשו רבים על הא דשלהי קידושין (דף פב) וביומא (דף כח ע"ב) קיים אברהם אבינו כל התורה כלה אפילו עירובי תבשילין איך קיים את השבת הא אמר ר"ל גוי ששבת חייב מיתה כנ"ל וקודם מתן תורה היה לו דין בן נח, גם יש להבין למה תפס הרבותא אפי' עירובי תבשילין ולמה לא תפס איזה מצוה דרבנן אחרת, והמחברים תרו וחפשו למצוא איזה אופן בדרך מושכל שזה וזה יעלה בידו לשמור את השבת וגם שלא לעבור על האיסור של ב"נ, ולדידי לאו קושיא היא מעיקרא כלל, דאם הדין אצלו שלא ישבות בשבת יעשה כן וזה גופא אצלו קיום התורה, כי אדרבא אם ישמור את השבת לא יהיה מקיים את התורה, דוגמת הכהנים שהקריבו במקדש בשבת ועשו כמה אבות מלאכות, כיון שכך הדין אצלם וזו חובתם אין זה בגדר חלול שבת, והרי הם מקיימי התורה, וכן היבם שלקח אשת אחיו כיון שהדין אצלו כך אין זה עובר על דברי תורה אלא אדרבא אם הכהנים או היבם וכדומה לא יעשו כמצוה עליהם בפרט אז יהיו מפריעי דת ועוברים על דברי התורה, וקיום מעשה המצות אצל כל איש ישראל הוא לפי הפרט והמיוחד לכל אחד, וא"כ באברהם אבינו נמי כיון שעפ"י דין היה מחויב לעבוד בשבת ולא לשבות שביתה גמורה הרי זה קיום התורה, ואין מזה סתירה להמאמר קיים אברהם אבינו כל התורה, זהו פשוט לדעתי, ולפ"ז מבוארת היטב מה שתפס אפי' עירובי תבשילין כלומר אפילו בישול בשבת שהותרה לו עפ"י דין בכל זאת קיים אפי' עירובי תבשילין שלא לעשות אב מלאכה, אלא כדי לקיים מה שנצטוה עפ"י ד"ת שלא לשבות עשה איזה מלאכת שבות דרבנן, דכשם שקיים כל מצות דרבנן ג"כ, כך כשעשה דבר האסור מדרבנן הוי לגבי' חלול שבת, או כפי שהשכילו המחברים למצוא אופן לצאת ידי חובת שניהם מבוארת הרבותא של עירוב תבשילין, מפני שבשבת היה לו לעבוד עבודה בחיוב.
ויהי לי שור וחמור, יתכן כי למען השלום למצוא חן בעיניו שלח להגיד לו בדברי חבה לאמר, הנה התאחרתי אצל לבן עד כה, ותמיד הודעתי אותך מכל אשר אתי ומכל אשר התחדש אצלי, מכל דבר קטן, ויהי לי שור וחמור, כאשר נתהוה אצלי שור או חמור (ויבואר ויהי כמו ויהי אור, ויהי ערך (שמואל א' כח טז) כל מה שהוא שנתחדש אצלי שלחתי תמיד להגיד לך ולהודיעך למצוא חן בעיניך, ולפ"ז נכון שיאמר שור וחמור לשון יחיד.
במדרש פרשה ע"ז, אין כאל ישורון ר' ברכיה בשר"י ב"ס אין כאל ומי כאל ישורון, המאמר זר למאד מאי סני לי' באורו הפשוט, כי אין כמו אלהי ישראל, ויתבאר לנו בסגנון באורנו למאמר הגמרא בברכות (דף י) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו מאי ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, קשה להבין כוונת הקושיא מאי אין צור כאלהינו, מאי דוחקא כל כך עד שהוכרח להסב את השם צור לכוונה אחרת צייר ואמאי לא ניחא בפשוט צור לשון יוצר, וכמו כן אין הבנה להקושיא מאי כי אין בלתך אמאי לא יתבאר כפשוטו כי אין זולתך ומאי הכריחם להוציא תיבת בלתך מן הפשוט להוראה אחרת, וביותר יש לדקדק כי לפי סדר הכתוב הי' להגמ' להקשות תחלה על כי אין בלתך המוקדם בכתוב ואח"כ על כי אין צור כאלהינו ולמה זה דרשו תחלה על כי אין צור כאלהינו ואח"כ על כי אין בלתך, והנראה בזה כי הוקשה להגמרא לשון כאלהינו בכ"ף הדמיון דמשמע שאין יוצר כהקב"ה אבל יש בורא אחר ג"כ אלא שאינו כאלהינו, והלא אם יתכנסו אפי' כל באי עולם לא יוכלו לברוא אף יתוש אחד, ואינו נופל השם צור כלל על שום נמצא אחר זולת הקב"ה, וע"כ הוכרחו לפרש השם צור במקום הזה לשון צייר שנופל ג"כ על בן אדם הצר צורה בכותל, רק השתא לפ"ז הוקשה להם מאי כי אין בלתך המוקדם וסמוך בפסוק דמשמע שאין בלתו כלל וסותר למה שלאחריו הסמוך לו, ומתחלה לא היה יכול להקשות מאי כי אין בלתך כי פירושו לפי פשוטו אין מבלעדיך, אבל כיון שהוכרח לפרש אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אבל יש צייר אחר קטן ממנו א"כ קשה מאי כי אין בלתך הסמוך ודבוק בכתוב דאין זולתו כלל, והוכרח לפרש כי אין בלתך כי אין לבלותך.
במדרש פרשה פ"ב, ראובן בכור לבכורה, המפרשים נדחקו למאד, ולדעתי הוא פשוט שאין הכונה שהוא הבכור הראשון בעולם מני שים אדם על הארץ, רק בין הבכורים בבני ישראל היינו מאברהם ואילך, כי לדעת ספר הישר נחור היה קשיש מאברהם, ולדעת חז"ל סנהדרין (דף סט ע"ב) דאברהם היה גדול מנחור והרן, אפשר דלענין בכור שהוא יחש מצטרף ליתר האחים לא שייך שהיה בכור וראשון לגבי אחיו שהיו עובדי ע"ז, כי אברהם היה בבחינת גר שנתגייר שהוא כקטן שנולד דמי, וכן ישמעאל היה קשיש מיצחק, וגם יעקב לא היה באמת בכור, רק קנה הבכורה מעשו, ומה שנוצר יעקב מטיפה ראשונה אין לו משפט הבכורה מחמת זה כי בלידה תליא מילתא, ועשו איננו נחשב בין בני ישראל, ועיין מה שכתבנו בפרשה תצא בענין זה, רק ראובן היה בכור לבכורה ראשון לבכורים בבני ישראל, ואין קושיא ממה שכתוב ואת צדון בכורו וכן ממ"ש וימכור את בכורתו כי בישראל משתעי.
ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום, והוא דבר תימא דהלא בלכת יעקב מלבן מחרן כבר היה אז עשו בשעיר כדכתיב וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, גם בהפרדם זה מזה כתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, ואיך כתיב כאן כי עתה זה לקח את כל אשר לו וילך להר שעיר מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב, ומבואר כי היה שבתו עד כאן בארץ כנען בקרית ארבע הוא חברון, וראיתי להרמב"ן שהרגיש בזה ופירש כי נשיו ובניו ובנותיו וכל אשר לו היו בארץ כנען רק הוא בעצמו ישב בשעיר, ועתה זה לקח גם אותם לשעיר, והוא דוחק גדול לדעתי העניה כי עשו נפרד מנשיו ובניו ורכושו כל הימים יותר מעשרים שנה, והנראה לי כי באמת ישב עשו וביתו תחלה בהר שעיר רק כאשר זקן יצחק והיה עשיר גדול חזר לשבת בחברון בקרבת אביו מפני כבוד אב לשים ידו על עיניו במותו, וגם מדאגה בדבר הירושה פן יקח יעקב את כל אשר לאביו, ומעת שהתראה יעקב עם עשו עד מות יצחק היה משך רב כ"ד שנה, ובמשך העת ההיא חזר עשו והתיישב בחברון סמוך לאביו מפני הטעמים האמורים, ועל כן סמוך לכתו לשעיר עם כל אשר לו תיכף אחרי מיתת יצחק, כי אז בטלו הטעמים ההם, וגם נתעצם רכושו מירושת אביו ולא יכלו עוד לשבת יחדו וילך לשעיר מקום שהיה מושבו מקדם.
ומה שנאמר ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם, שהוא דבר זר כי כל ארץ כנען לא תספיק לשניהם וגם בזה הרגיש הרמב"ן נראה לי כי לא יתפרש כאן ארץ נרדף למדינה, רק נרדף לאדמה, כמו וישתחו ארצה (בראשית לג ג) הגיע לארץ (איכה ב' ב'), ובאורו ולא יכלה אדמת מגוריהם כלומר המקום שגרו בו.
במדרש פרשה ע"ז, אין כאל ישורון ר' ברכיה בשר"י ב"ס אין כאל ומי כאל ישורון, המאמר זר למאד מאי סני לי' באורו הפשוט, כי אין כמו אלהי ישראל, ויתבאר לנו בסגנון באורנו למאמר הגמרא בברכות (דף י) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו מאי ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, קשה להבין כוונת הקושיא מאי אין צור כאלהינו, מאי דוחקא כל כך עד שהוכרח להסב את השם צור לכוונה אחרת צייר ואמאי לא ניחא בפשוט צור לשון יוצר, וכמו כן אין הבנה להקושיא מאי כי אין בלתך אמאי לא יתבאר כפשוטו כי אין זולתך ומאי הכריחם להוציא תיבת בלתך מן הפשוט להוראה אחרת, וביותר יש לדקדק כי לפי סדר הכתוב הי' להגמ' להקשות תחלה על כי אין בלתך המוקדם בכתוב ואח"כ על כי אין צור כאלהינו ולמה זה דרשו תחלה על כי אין צור כאלהינו ואח"כ על כי אין בלתך, והנראה בזה כי הוקשה להגמרא לשון כאלהינו בכ"ף הדמיון דמשמע שאין יוצר כהקב"ה אבל יש בורא אחר ג"כ אלא שאינו כאלהינו, והלא אם יתכנסו אפי' כל באי עולם לא יוכלו לברוא אף יתוש אחד, ואינו נופל השם צור כלל על שום נמצא אחר זולת הקב"ה, וע"כ הוכרחו לפרש השם צור במקום הזה לשון צייר שנופל ג"כ על בן אדם הצר צורה בכותל, רק השתא לפ"ז הוקשה להם מאי כי אין בלתך המוקדם וסמוך בפסוק דמשמע שאין בלתו כלל וסותר למה שלאחריו הסמוך לו, ומתחלה לא היה יכול להקשות מאי כי אין בלתך כי פירושו לפי פשוטו אין מבלעדיך, אבל כיון שהוכרח לפרש אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אבל יש צייר אחר קטן ממנו א"כ קשה מאי כי אין בלתך הסמוך ודבוק בכתוב דאין זולתו כלל, והוכרח לפרש כי אין בלתך כי אין לבלותך.
במדרש פרשה פ"ב, ראובן בכור לבכורה, המפרשים נדחקו למאד, ולדעתי הוא פשוט שאין הכונה שהוא הבכור הראשון בעולם מני שים אדם על הארץ, רק בין הבכורים בבני ישראל היינו מאברהם ואילך, כי לדעת ספר הישר נחור היה קשיש מאברהם, ולדעת חז"ל סנהדרין (דף סט ע"ב) דאברהם היה גדול מנחור והרן, אפשר דלענין בכור שהוא יחש מצטרף ליתר האחים לא שייך שהיה בכור וראשון לגבי אחיו שהיו עובדי ע"ז, כי אברהם היה בבחינת גר שנתגייר שהוא כקטן שנולד דמי, וכן ישמעאל היה קשיש מיצחק, וגם יעקב לא היה באמת בכור, רק קנה הבכורה מעשו, ומה שנוצר יעקב מטיפה ראשונה אין לו משפט הבכורה מחמת זה כי בלידה תליא מילתא, ועשו איננו נחשב בין בני ישראל, ועיין מה שכתבנו בפרשה תצא בענין זה, רק ראובן היה בכור לבכורה ראשון לבכורים בבני ישראל, ואין קושיא ממה שכתוב ואת צדון בכורו וכן ממ"ש וימכור את בכורתו כי בישראל משתעי.
ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום, והוא דבר תימא דהלא בלכת יעקב מלבן מחרן כבר היה אז עשו בשעיר כדכתיב וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, גם בהפרדם זה מזה כתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, ואיך כתיב כאן כי עתה זה לקח את כל אשר לו וילך להר שעיר מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב, ומבואר כי היה שבתו עד כאן בארץ כנען בקרית ארבע הוא חברון, וראיתי להרמב"ן שהרגיש בזה ופירש כי נשיו ובניו ובנותיו וכל אשר לו היו בארץ כנען רק הוא בעצמו ישב בשעיר, ועתה זה לקח גם אותם לשעיר, והוא דוחק גדול לדעתי העניה כי עשו נפרד מנשיו ובניו ורכושו כל הימים יותר מעשרים שנה, והנראה לי כי באמת ישב עשו וביתו תחלה בהר שעיר רק כאשר זקן יצחק והיה עשיר גדול חזר לשבת בחברון בקרבת אביו מפני כבוד אב לשים ידו על עיניו במותו, וגם מדאגה בדבר הירושה פן יקח יעקב את כל אשר לאביו, ומעת שהתראה יעקב עם עשו עד מות יצחק היה משך רב כ"ד שנה, ובמשך העת ההיא חזר עשו והתיישב בחברון סמוך לאביו מפני הטעמים האמורים, ועל כן סמוך לכתו לשעיר עם כל אשר לו תיכף אחרי מיתת יצחק, כי אז בטלו הטעמים ההם, וגם נתעצם רכושו מירושת אביו ולא יכלו עוד לשבת יחדו וילך לשעיר מקום שהיה מושבו מקדם.
ומה שנאמר ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם, שהוא דבר זר כי כל ארץ כנען לא תספיק לשניהם וגם בזה הרגיש הרמב"ן נראה לי כי לא יתפרש כאן ארץ נרדף למדינה, רק נרדף לאדמה, כמו וישתחו ארצה (בראשית לג ג) הגיע לארץ (איכה ב' ב'), ובאורו ולא יכלה אדמת מגוריהם כלומר המקום שגרו בו.
חסלת פרשת וישלח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה