רוח חכמים על פרשת נח מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן
אלה תולדות נח וגו'. במדרש פרשה ל' הה"ד כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח ע"כ, המעיין בבאורי המפרשים יראה כי התקשו עד מאד מאי ענין סופה לכאן דבכתוב לא נזכר כלל דבמבול היתה סופה, יש שפירשו כי בהיות גשם רב ועצום כזה בודאי היתה שם גם סופה, וכמה מן הדוחק הוא, מה הכריח את הכתוב להזכיר סופה שנצטרך ללמוד מסברא שמסתמא היתה במבול סופה, והלא היה להכתוב לכתוב כעבור גשם ואין רשע מה שמפורש בכתוב, ויש מהמפרשים שפירשו בפשוט כעבור סופה ואין רשע כי הרשע יעבור כסופה במהירות, וכשאני לעצמי אינני מוצא גם בזה טעם לשבח דדריש לי' זה דור המבול, דימי המבול הלא רבים היו ולא נמחו כרגע לדמותם כהעברת סופה ואין הדמיון עולה יפה, גם מה חידש לנו המדרש בדרשתו וצדיק יסוד עולם זה נח הלא מפורש הוא במקומו כאן נח איש צדיק תמים היה, גם מה הוא דבר והפכו העברת סופה ויסוד, ואשר אחזה לי בזה כי בעל המאמר הזה דריש את הכתוב הזה על דור המבול ועל נח, מפני שנח ובני דורו היו שני הפכים בבחינת אותה ההתנגדות שבין סופה ליסוד, כי הנה רוח סתם רוח מצויה שאינו חזק כל כך יעבור בעצמו ולא יזיז דבר ממקומו ולא יקח אחר עמו, אבל סופה לעצם תקפה וגבורתה כשהיא עוברת תקח ותסחוב עמה גם דברים אחרים, וההפך מזה הוא היסוד שבבנין כי לא די שהיסוד יעמוד על עמדו לא יזוז ולא ימוש ממקומו, כי גם נושא ומחזיק עליו את כל הבנין את הכתלים את הקורות ואת הגג, והשנוי המהופך הזה מצינו גם בין נח לדור המבול, כי דור המבול כשנמחו החוטאים והפושעים מעל פני האדמה נמחו עמהם גם נפשות נקיים, כי עם הגדולים אשר נגואלו כפיהם בחמס והשחיתו דרכם על הארץ ועליהם נתכו {לכאו' צ"ל נתכה} חמת ה' להשמידם, עמהם יחד נספו קטנים ויונקי שדים שלא טעמו טעם חטא כדכתיב וימח את כל היקום, וכדאיתא בסנהדרין בעון גזל אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים כמו במבול, ובמדרש לעיל פרשה כ"ו א"ר שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ולכאורה צ"ע מאי דקאמר דבמבול נהרגו גם הטובים הלא נח ובניו היו לפליטה ונשארו בחיים, אך הכונה על הקטנים והתינוקת, וא"כ הוא דמיון הסופה ממש שכשהיא עוברת סוחבת עמה גם אחרים זולתה, כן הרשעים של דור המבול כשעברו ובטלו מן העולם מתו עמהם גם אחרים שלא חטאו, זהו שדרש כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, כדמיון העברת סופה שנוטלת וסוחבת אחרים עמה כך ואין רשע כשהרשע נענש ומעבירים אותו מן הארץ יספו עמו גם נפשות נקיים, וזה היה בדור המבול, ולהפך בנח הוא היה בבחינת יסוד שהוא ההפך מן הקצה אל הקצה מן הסופה, שכשניצל ונמלט נח בעצמו משטף מי המבול, אזי גם אחרים שלא היו צדיקים כמוהו נצולו עמו בזכותו, ואפילו חם שהיה רשע נמלט יחד עם נח, והוא בבחינת היסוד, ע"כ דרש וצדיק יסוד עולם זה נח שהוא יסודו של עולם שנשאר העולם קיים מחמתו, ובזכותו נמלטו גם אחרים שהושתל {אולי צ"ל שהושתת} העולם מהם אחרי כן, וסמיך לי' הדרש הזה על הפסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק, דקאמר קרא שהוא לבדו היה צדיק ואפילו הכי קחשיב תולדותיו שגם הם נשארו בחיים, ע"כ דריש הה"ד כעבור סופה וגו' כמה שבארנו, ורעיון זה עצמו הוא גם במה שמוסיף המדרש להמשיך את הכתוב הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות נח, דאצל רשעים כתיב הפוך ואינם אין מהם שריד ופליט אפילו קטנים שלא טעמו עוד טעם חטא נמחו מעל האדמה זהו דור המבול, ואצל צדיקים כתיב ובית צדיקים כל בני הבית יעמדו גם הרשעים שבהם זה נח שגם חם הרשע נתקיים, ועל שני הכתובים יחד מסיים המדרש הה"ד אלה תולדות נח שמחמתו נשארו גם התולדות כלם שם חם ויפת וגם חם נמנה עמהם, ושני הדרשות עולות בקנה אחד.
במדרש שם, ד"א אלה תולדות נח כתיב קל הוא על פני מים וגו' לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתן אלא למטעת כרמים אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נח ע"כ, לכאורה אין הדבר מובן, הכי כל דור המבול לא היה להם בנים ובנות ותולדות הלא היה עולם מלא, ועל אודות הכונה בההולדה לא נזכר בכתוב, ומניין לו דנח לא היתה כונתו אלא להעמיד בנים, ונראה לי דהצטרפות הדרש הזה לאלה תולדות נח הוא משום דסמיך לי' נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שהוא הפסק באמצע הענין, שכשהתחיל לספר אלה תולדות נח הל"ל שם חם ויפת, ומה ענין ספור צדקותיו באמצע ספור תולדותיו, גם בדורותיו מיותר, די שיאמר איש צדיק תמים היה, גם היה מספיק שיאמר בדורו לשון יחיד מאי בדורותיו לשון רבים, ע"כ דריש כי הולדת בניו זו עצמה היא צדקתו, ואיש צדיק תמים היה בדורותיו בהעמדת דורותיו שהיתה כונתו להוליד בנים לא כאנשי דורו זולתו שלא התכוונו לזה, ולפי זה מחובר ומקושר ספור צדקתו לספור תולדותיו, ולדעתי זו היא גם כן כונת המאמר במדרש בסמוך, אלה א"ר אבהו בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, ולא נתפרש מאי פסל דור המבול בענין התולדות שהכתוב מדבר בו, ולפי דברינו המאמר הזה הוא המשך של המאמר הקודם, אלה תולדות נח דוקא שהיה צדיק בדורותיו בענין העמדת תולדותיו, אבל דור המבול לא התכוונו להעמיד תולדות, וא"כ פסל את הראשונים בענין אלה תולדות וגו'.
במדרש שם, א"ר אבהו בכ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים כו' כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, הנה המאמר הזה גם לעיל פי"ב גבי אלה תולדות השמים והארץ, ושם מסיים בלשון שאלה כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים מה פסל תהו ובהו וחשך, וכן בפ' במדבר פ"ג ויהיו אלה בני לוי נשנה המאמר הזה וגם שם הוא בלשון שאלה כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים מה פסל בכורי ישראל, ויש לדקדק בשנוי הלשון דכאן אמר בניחותא כאן פסל את הראשונים דור המבול ומאי שנא התם גבי תולדות השמים וגבי לוים נקט לשון שאלה ותשובה, אך באמת הוא פשוט דהתם בלוים לא היו עוד לוים אחרים זולת אלה ואיך שייך שפוסל הראשונים ע"כ בא בלשון שאלה מה פסל כיון שאין זולתם במציאות ומשיב מה פסל בכורי ישראל כי מתחלה היתה העבודה בבכורים, ובמקומם באו הלוים ככתוב (במדבר ח') ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, אבל כאן בנח הלא היו במציאות תולדות אחרים המבוארים בפ' בראשית מלבד תולדות נח ע"כ אין מקום לשאול מה פסל רק בניחותא כאן שנאמר אלה תולדות נח פסל דור המבול, גם בבראשית אצל אלה תולדות השמים וגו' משונה מן אלה תולדות נח דהכא קאמר אלה על הנזכרים כאן ולהבא להלן ונמשך לשם חם ויפת, ופסל את הראשונים הנזכרים למעלה, אבל תולדות השמים קאי על הקודמים בפרשה ראשונה ואיך אפשר שפסל הראשונים הלא הם הם תולדות השמים והארץ, ולכך באה השאלה מה פסל הראשונים יש כאן ובאה התשובה שפסל את היותר ראשונים בפרשה ובזמן תהו ובהו וחשך שהיה בונה מקודם עולמות ומחריבן והוחזרו לתהו, ועיין בתוס' שבת (דף יג ע"ב) ד"ה רש"י גריס וכו' ומביא ראיה דאומר במדרש פ' משפטים כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית (דברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה, ע"כ. ולכאורה אמרתי ליישב דאם אלה נמשך אמה שלאחריו כמו הכא גבי אלה תולדות נח אז יש נ"מ בין אלה לואלה, אבל אם אלה נמשך אמאי דסליק מיניה לסיום הענין לא שייך ואלה רק תמיד אלה, ולכך התם בפ' תבוא דקאי על מאי דסליק לציין כי כך דבר משה לישראל, אף שנמשך על הקודם לא שייך אלה פסל הראשונים, שוב מצאתי שהרגיש בישוב זה בהגהות הגאון ר' שמחה דעסוי בש"ס ווילנא, אחרי שובי נחמתי כי הלא בפ' בראשית אלה תולדות השמים והארץ נמשך ג"כ על שלפניו כי אלה הכתובים עד כאן הם תולדות שמים וארץ וא"כ בהחלט למכתב אלה, ואפ"ה קאמר במדרש שם פי"ב מה פסל ומשני תהו ובה {צ"ל ובהו} וחשך, ע"כ נ"ל כי קושיית הר"י בלא"ה לק"מ דהתם בפ' תבוא כיון דכתיב בכתוב מפורש מלבד הברית אשר כרת בחורב אין צורך עוד להוסיף וא"ו ואלה להוסיף על הענין שגם אותם כרת כיון שכתוב מפורש וד"ל, וראיתי בהגהות הרש"ש שכתב כי המציין בתוס' שם מדרש פ' משפטים שכח כי המאמר נמצא במדרש מקודם ריש פ' נח, וגם ממנו נעלם שהמדרש הזה הוא מוקדם גם בפ' בראשית פ' י"ב שהזכרתי למעלה.
במדרש שם, א"ר אבא בר כהנא כל מי שנכפל שמו יש לו בעוה"ז ויש לו בעוה"ב איתיבון לי' והכתיב תרח תרח א"ל אף היא לא תברא דא"ר יודן בשם ר' אבא בר כהנא כו' ונשנה המאמר הזה כצורתו להלן פרשה ל"ח, והוא תמוה איך הביא ר' אבא בר כהנא ראיה ממה שאמר ר' יודן בשם עצמו אם לא ששני ר' אבא בר כהנא היו, ויותר נראה כי ט"ס כאן ור' יודן אמר בשם מ"ד אחר וצ"ע, ומ"ש ביפ"ת דמ"ש דא"ר יודן משום ראב"כ הוא מדברי המדרש עצמו, לא משמע כן מלשון המדרש דא"ר יודן כו' משמע שזהו סוף דבריו של ראב"כ, גם לשון המדרש שהשיב ראב"כ אף היא לא תברא ולא פירש מה ולמה תוכיח דזהו סיום דברי ראב"כ, ובהגהותי לסדר הדורות הארכתי בזה יותר.
במדרש שם, אלה תולדות נח נח אתמהה לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחא לי' נייחא לעולם נייחא לאבות נייחא לבנים כו', יש מהמפרשים שפירשו דתמיהת המדרש היא שלא היה צריך להפסיק בשבחיו בין ספור התולדות, ולפי הנראה מפורש במדרש כדבריהם דהל"ל אלה תולדות נח שם, אבל לא ידענא מה תשובה היא זו נייחא לי' נייחא לעולם כו', אכתי התמיה במקומה עומדת למה הפסיק בזה בין ספור התולדות, מאי אולמא ענין נייחא לי' וכו' ממה שמפורש בכתוב שהיה צדיק תמים שהמדרש מתמיה שאין לזה מקום כאן, ומה הועיל בתירוצו אלא נייחא לי', עוד נשוב ונשאל מה לו הכא להפסיק בזה באמצע הענין אלא הול"ל אלה תולדות נח שם, ויש מהמפרשים שפירשו דהקושיא היא כפלת השם נח נח דמשמע דתולדות נח היה נח, ואינו מסכים לזה לשון המדרש שכתב מפורש אלא הול"ל אלה תולדות נח שם, ואולי ט"ס נפל בזה וצ"ל אלא אלה תולדות נח איש, והקושיא היא מה שהוכפל נח שתי פעמים, וע"ז עולה תירוץ המדרש יפה, ובני המשכיל מו"ה אברהם נ"י העירני שלא לשבש את הספרים, רק אין כונת המדרש לשם בן נח רק הכונה שלא היה צריך למכתב אלא אלה תולדות נח שם, כלומר להזכיר רק שמו נח ולא להכפילו, והקושיא היא הכפלת נח נח פעמים, וע"ז השיב המדרש כי נח השני בא לרמז נייחא לי' נייחא לעולם כו'.
במדרש שם, מרדכי זן ופרנס, א"ר יודן פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה והיה מניקה הוא, נראה דר' יודן דריש מה שכתוב ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת. כלומר לגדל, והוא מיותר דכבר כתיב ויהי אומן וגו', ע"כ דריש לבת כלומר בגדר בת הן לאביה והן לאמה, וכשם שהאם תניק את ילדיה כן מלא מרדכי מקום האם והיתה לו לבת שהניקה.
את האלהים התהלך נח, במדרש שם ר' יהודה אמר משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח, עיין מה שכתבנו בביאור המאמר הזה להלן בפרשה חיי שרה בפסוק וימת אברהם.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת, הקושיא מודעת שלא זכרם הכתוב על סדר תולדותם דהרי יפת היה הגדול ולמה קחשיב את שם לראשונה, והתשובה דמשום כבודו של שם שהיה צדיק נתן לו משפט הקדימה, אינה מספקת רק לגבי שם, אבל מה תשובה היא זו לגבי חם, דעכ"פ היה לו להזכיר את יפת תיכף אחר שם, ולמה הקדים גם את חם לפני יפת, ויש להמתיק הדבר עפ"י משל לעשיר שבעיר שהשיא את בתו לאיש והקדיש קרואים אל החתונה וקרא אל המשתה להרב דמתא ולפרנס העיר גם להבלן, והקדים הפרנס לבוא ראשונה וישב לו ראשון כי לא היה עוד אחר זולתו, ואחרי כן בא הבלן ויקח מקומו אחר הפרנס, והרב התאחר ובא אחרונה, ובהיות כי אין כבוד הרב לשבת באשר ימצא מקום פנוי, ומקומו יכירנו בראש הקרואים, ע"כ אמר בעל החתונה אל הפרנס אשר הוא לפי שעה היושב בראש, הנח נא את מקומך מפני כבוד הרב כי לו המשפט לשבת על מקומך בראש הקרואים, ולך קח לך מקום פנוי באשר תמצא, וישאל פרנס העיר את בעל השמחה איך אתבזה לשבת אחרי הבלן הבזוי המסיק את בית המרחץ, כי מקום פנוי הלא הוא אחריו ויען בעל השמחה ויאמר לו הנה על הבלן אין לי כל צדקה להזיזו ממקומו, כי הלא עשה כשורה כי הושיב את עצמו מתחלה במקומו הראוי לו אחר הפרנס, רק אתה הוא שישבת על מקום הרב, על כן עליך להניח את מקומך וללכת לנוע למצוא לך מקום מושב, וממילא הרי מקומך לפניך אחר הבלן כי אין מקום פנוי אחר זולתו, כחזיון הזה כשצריך לפנות המקום הראשון בעד שם, על יפת לעזוב מקומו ויבקש לו מקום אחר, וממילא נמצא מקומו אחרי חם, כי אין לגרש את חם מפני יפת כי הוא בא לכתחלה אחרי יפת אשר יכירנו שם מקומו, רק יפת הוא הסיג מקומו של שם, על כן על יפת לבקש לו מקום אחר, ונמצא מקום ריק רק אחר חם.
במדרש פרשה ל"א, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' החמס קם למטה רשע החמס קם אתמהה ח"ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחיובו של רשע כו' ולפי שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם. המדרש הזה לא רישא סופו ולא סופו רישא {נראה שצ"ל לא ראשו סופו ולא סופו ראשו וגרם לטעות מה שהם כמעט שווים במבטאם עפ"י ההברה הליטאית} מתחיל בחמס כי מחמת זה נימוחו ומסיים בזימה כי על שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם, ויש מהמפרשים שנדחקו למאד כי בכלל חמס גם זימה והוא רחוק ודחוק, והנראה דכוונת המדרש ליישב הסתירה דכאן קאמר כי בא קצם על החמס וכונתו לסיומא דקרא כי מלאה הארץ חמס, ואלו בסוף פרשה בראשית אמר כי מחה אמחה על הזנות וכן בפרשה זו בסמוך מקודם נאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ משמע זימה, ולזה בא לפרש כי באמת היה הגז"ד על הזנות רק חתימת הגז"ד היתה על הגזל, וע"ז מפרש כי החמס קם למטה רשע למי שהוא רשע מכבר גם בלא זה קם החמס לגמור חתימת הגז"ד, וזהו שמסיים לפי שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם כי זה היה עיקר חטאתם, רק קץ כל בשר כלומר חתימת הגז"ד הוא כי מלאה הארץ חמס, והמאמר הזה הוא גם בסנהדרין (דף קח) ושם מבואר כדברינו ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני אמר ר' יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב החמס קם למטה רשע עיי"ש, הרי שמפרש הכתוב על חיתום הגז"ד אחרי שכבר עברו על הכל, ובכן שניהם אמת כי גזר הדין היה על הזנות רק גמר חתימה היה על הגזל, ואין סתירה מזה לזה, וכן דרשו ובצעם בראש כלם משל לסאה מלאה עונות מי מקטרג גזל שנאמר ובצעם בראש כלם.
במדרש פרשה ל"ב, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך שלא בפניו אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יש להבין איך יצוייר לגבי קוב"ה שלא בפניו הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני', וא"כ תמיד בכל עת ובכל מקום הוא בפניו, גם גוף הדבר אינו מובן למה ישתנה שבחו של הקב"ה בפניו משלא בפניו, בשלמא באדם אומרים רק מקצת שבחו בפניו כדי שלא יתגאה, אבל בהקב"ה לא שייך טעם זה, ויתבאר הענין עפ"י מאמרם ז"ל בברכות (דף לג ע"ב) ההוא דנחית קמי דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז כו' כי סיים אמר לי' סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך כו', יען אין גומרין עליו את ההלל כדברי המשורר לו יחי' גבר שנין אלפין לא ייעול גבורתך בחושבניא, וכדברי נעים זמירות ישראל גדול ה' ומהולל מאד ועם כל רוב התהלות והתשבחות לגדולתו אין חקר אין ערך ודוגמא התפלה לפי ערך גדולתו, ולכאורה מצינו סתירה לזה בתלמוד ומדרשים, כי חכמינו ז"ל וביותר בספרי האחרונים הרבו לדבר בגדולת הי"ת ומאריכים בשבחיו, ומעשים בכל יום מוכיחים בשער מטיפים בעם ומגידים בבתי כנסיות ומדרשות תהלת ה' בפיהם וכל נושאי דרושיהם לספר גדולת ה' עד שתבלינה שפתותיהם מלאמר די הרבה יותר מהטבע {אולי צ"ל ממטבע} שטבעו חכמים בנוסח התפלה הגבור והנורא, והלא הוא לכאורה נגד הגמרא דברכות, ויש לנו לשאול אותה השאלה אטו סיימתינהו כלהו שבחי דמרי, ולא שמענו כל ערעור על זה, אבל טעם הדבר הוא פשוט כי לא הקפידו חז"ל שלא להוסיף על המטבע שטבעו חכמים אנשי כנסת הגדולה רק בתפלה כשמתפללים להקב"ה, אז אסור להוסיף שלא יתראה כאלו סיים כל שבחי דמרי, אבל כשמדבר עם זולתו על אודות השי"ת בבחינת גוף שלישי כביכול כדי להודיע גדולת ה' ויכלתו וכדומה, אז אדרבא כל מה שאפשר להאריך ולהוסיף בתהלות ה' כדי שיתרשמו ויכנסו הדברים יותר ויותר בלבב השומע מעליותא היא, וזהו המרומז בהכתוב (תהלים קה א) הודו לה' קראו בשמו, פי' כשאתם מודים ומהללים לה' כמו בתפלה אז קראו בשמו ודיו, הגידו בעמים עלילותיו, פי' אבל כשאתם נצרכים להגיד ולהודיע כחו וגבורתו בעמים אז לא יספיק רק הודעת שמו, אך תגידו בעמים עלילותיו ומעשיו הגדולים, תאריכו לשון לספר את ידו החזקה ואת יכלתו כדי שיכירו וידעו ויחדרו הדברים בלבם לפעול פעולתם, ולזה התכוין ר"א בריה"ג אומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו, פי' כשמתפללים אליו שהוא לנוכח והוא בחינת בפניו אז אומרים רק מקצת שבחו כי אין לסיים כלהו שבחי דמרא, ומביא לזה את הכתוב אמרו לאלהים, כשהאמירה היא לאלהים לנוכח הקב"ה אז אומרים מה נורא מעשיך, וכשאומר מעשיך בנוכח הרי הוא כשמדבר כלפי הקב"ה ולא לאדם זולתו, ע"כ לא יאמר רק מה נורא זהו מקצת שבחו, וכלהו שלא בפניו, כלומר כשמדבר עם מי שהוא מבני אדם על אודות הקב"ה בנסתר ע"ד הציור כאלו אינו לפניו כביכול, אז אומרים כלהו שבחי, כלומר אז מרבים לספר בשבחיו וכל המרבה לספר בשבחיו של הקב"ה לזולתו להשריש בלבו יותר ויותר אמונת ה' והכרת גדולתו הרי זה משובח, ומביא לזה המקרא הודו לה' כי טוב, שכשאומר לאדם להודות לה' והוא כביכול בבחינת גוף נסתר כאלו אינו לפניו אז מאריך בשבחו כי טוב כי לעולם חסדו.
במדרש שם, המה וכל החיה המה עיקר והכל טפילה להם, נראה דדייק תיבת המה שהיא מיותרת דכבר נאמר בפסוק הקודם בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת ואשת נח ושלשת נשי בניו, ולמה שב ואמר המה רק היה למכתב וכל החיה וגו' ע"כ מדייק שמקדים המה לפני וכל החיה וגו' להגיד כי המה העיקר והכל טפילים להם.
במדרש שם, וישאר אך נח ר"ה בשם ר"י אך מיעוט שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה, כל אכין ורקין מיעוטין למעט את זולתם, וכאן בא המיעוט בנח עצמו לא כדרך כל אכין מיעוטין, וטעמו דהמיעוט זולתו כבר מבואר בתיבת וישאר, וא"כ די שיאמר וישאר נח, כמו ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה (רות א) ולמה הוסיף גם תיבת אך, ע"כ דריש לי' שהוא מיעוט לנח עצמו ויתפרש כמו אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל) כלומר אך שנשאר וכמעט שיצאה נפשו גם הוא ביסורים.
וישלח את העורב, במדרש פרשה ל"ג הה"ד שלח חשך ויחשיך, והדברים סתומים, ונראה לי כי דקדק בכתוב שלח חשך הלא חשך איננו מציאות בפני עצמו רק העדר דבר, רק אור הוא יש וכשיסתלק האור אז ממילא הוא חשך ואיך נופל ע"ז שלח חשך, ע"כ מסמיך אותו על וישלח את העורב שהוא חשך ונח שלחו והחשיך ולא הביא תשובה, ועפ"י הדקדוק הנ"ל בכתוב שלח חשך בארתי גם דברי המדרש בפרשה בא עיי"ש.
צא מן התיבה, במדרש פרשה ל"ד, ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, א"ר יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים כו' א"ר יוסי הפשתני הזה כו' ר' אליעזר אמר לבעה"ב שהיו לו ב' פרות כו' ד"א ה' צדיק יבחן זה נח שנאמר צא מן התיבה ע"כ, לשון ד"א אין לו ענין כאן כי עד השתא האריך המדרש רק במשלים לעצם הדבר למה בוחן ה' את הצדיק ולא את הרשע אבל במי נתקיים הדבר לא פירש המדרש ועתה זה סיום {אולי צ"ל סיים} הדברים זה נח, והוא המשך מקודם וד"א ט"ס, וכן כתוב הדר כל המאמר הזה בריש פ' נח, ומסיים באמת זה נח שנאמר כי אותך ראיתי צדיק, רק כי שם קיצר ולא אמר במה בחנו, וכאן מפרש במאי בחנו שנאמר צא מן התיבה כי הבחינה היתה שלא יצא מן התיבה אף שסבל בה יסורים כמ"ש לעיל בפ' ל"ב עד שא"ל הקב"ה מפורש צא מן התיבה, ושני המאמרים זה שלפנינו ושבריש הסדרא הכל אחד, ומה שסתם שם פירש כאן ותיבת ד"א ט"ס.
וירח ה' את ריח הניחוח, במדרש פרשה ל"ד הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריחו של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש, וירח ה' הריח ריח דורו של שמד, אם נחפשה למצוא דקדוק בכתוב שהיה לבעל המאמר ליתד לתלות עליו ענין כבשן האש של א"א ושל חמ"ו ודורו של שמד, נראה לי שדקדק בעל המאמר במה שאמר את ריח הניחוח דמשמע ריח הניחוח הידוע מלבד זה, דאם הכוונה שהריח רק ריח ניחוח של קרבנותיו של נח שעומד הכתוב עליהם היה לו למכתב וירח ה' ריח ניחוח, פירש {נדצ"ל פירוש} שהריח ריח ניחוח מן קרבנותיו אבל כשהוסיף את ריח הניחוח משמע ריח הניחוח הידוע מלבד זה, ודריש ליה לריחו של א"א מכבשן האש וריחו של חמ"ו מכבשן האש וריחו של שמד, וכה"ג בפרשה שמות ויבן וגו' את פיתום ואת רעמסס והובא ברש"י דרשת חז"ל שהיו בנויות קודם לכן ועכשיו חזק אותם לאוצר, שהוציאו הדרש מדכתיב את פיתום ואת רעמסס, משמע שהיו ידועות מכבר, דאלו היו מחודשות לגמרי היה למכתב ויבן ערי מסכנות פיתום ורעמסס, ולשון את פיתום כו' משמע את פיתום הידוע, עיין מה שכתבנו שם בפ' שמות, וכן הכא נמי אם בקרבנות נח לבד הכתוב מדבר דנייחא לי' להקב"ה היה לו להכתוב לקצר ולמכתב וירח ה' ריח ניחוח, פי' שהקרבנות נייחי ליה, אבל מדהוסיף הכתוב תיבת את וגם הניחוח בה"א הידיעה משמע כי יש עוד ריח ניחוח אחר מלבד זה שלפנינו.
אולם שייכות ענין מעשה כבשן האש של א"א ושל חמ"ו ודורו של שמד וחבורם לכאן לקרבנותיו של נח, מובנים ודבק טוב הוא, בין שנמצא דקדוק בכתוב אשר עליו תלה האומר את דבריו ובין שלא נמצא כל יתר או נטול בכתוב, כי זה המקום לעורר על מעשה א"א וחמ"ו ודורו של שמד ללמוד קל וחומר ממעשה הקרבנות שהם רק דם ובשר של בעלי חיים ועולים לריח ניחוח להקב"ה ולרצון הם לפניו, קל וחומר מי שמוסר נפש עצמו על קדוש שמו ית' להיות עולה כליל על מזבח קדושת תורתו אם באש ואם במים ובכל דרכי ההשמדות בדורות הבינים, ולא רק מקרבנותיו של נח דוקא יש להתעורר ע"ז, כי מכל הקרבנות כלם דכתיב גבייהו ריח ניחוח לה' מוכח ומוכרח כן כי על אחת כמה וכמה המוסר את עצמו במסירת נפש למות על קדוש ה', רק סמכו הענין הזה כאן אצל נח מפני שזה המקום הראשון בתורה דכתיב בקרבן ריח ניחוח לה', והוא הדין שהדבר מובן מכל הקרבנות כלם, כלומר מענין הקרבנות בכלל.
ומה שאמר עוד במדרש רב שלום בש"ר מנחמא בר זעירא אמר משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה ומצא צלוחית של אפולסמון והלך והריחה ובנה אותה עליה, הה"ד כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה באיזה זכות בזכות דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, כל המפרשים יגעו לפרשו בהמשך לאותו המאמר שלפניו לענין מסירת נפש וריח של המומתים על קדוש ה', על כן יתנהגו בכבדות ודבריהם יגעים, ולדעתי הוא ענין אחר על וירח ה' את ריח הניחוח, ומשלו משל למלך שבקש לבנות פלטין על הים והנמשל שהקב"ה חפץ לבנות התבה של נח על מים רבים שהיה כל העולם ים ודומה המשל להנמשל ממש, דלפי המפרשים זולתי למה המשיל לפלטין על הים דוקא ולא על היבשה ולפי דברינו מדוקדק היטב, וכמו שבהמשל ימצא המלך צלוחית של אפולסמון והריח ובנה עליה, וכן בנמשל מצא הקב"ה צלוחית של אפרסמון זה נח שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' ונאמר כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה ובנה הפלטין על הים זו התבה כדי שיתקיים נח ובניו ויחיו זרע על הארץ וצדיקים יצאו ממנו, ואפשר עוד דדריש ריח ניחוח ריח של נח, כי נח הוא לשון ניחוח, וסמיך לי' המדרש את הדברים על הכתוב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה זו היא התיבה של נח שממנה הושת העולם, באיזה זכות בזכות דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, כלומר למען נח שהיה צדיק בדור ההוא ולמען הצדיקים אשר יהיו בארץ אחרי כן, ולפ"ז מקבילים המשל והנמשל זה לעומת זה, וגם נסמך יפה יפה על הכתוב כי על ימים יסדה וגו' וסמיך לי' הענין להכתוב וירח ה' את ריח הניחוח שהוא רמז שהריח הקב"ה את הריח הטוב הידוע זה נח וריח הצדיקים העתידים להיות בעולם, ועל כן לא כתב קרא וירח ה' ריח ניחוח כי ריח ניחוח סתם היה במשמע רק הריח של הקרבנות שהקריב נח היה לו לניחוח, אבל את (ה)ריח הניחוח, הוא לרמז את הריח הניחוח הידוע כבר זה ריחו של נח שהיה צדיק וריחן של הצדיקים אשר בשביל זה נתן לנח ובניו שארית בארץ.
במדרש פרשה ל"ו, אמר רב הונא בש"ר אליעזר בנו של ר"י הגלילי נח כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו, לשון הכישו משמע בזנבו כמו בב"ק (דף יט ע"ב) כשכשה בזנבה, כי ארי מזיק גם בזנבו, ובזה נ"ל מאי דאמר בברכות (דף סא) א"ר יוחנן אחורי ארי ולא אחורי אשה, דבמכוון אמר אר"י דלרבותא נקטי' דאפילו אר"י שהוא מסוכן מאחוריו אפ"ה טוב מאחורי אשה.
במדרש שם, ד"א אלה תולדות נח כתיב קל הוא על פני מים וגו' לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתן אלא למטעת כרמים אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נח ע"כ, לכאורה אין הדבר מובן, הכי כל דור המבול לא היה להם בנים ובנות ותולדות הלא היה עולם מלא, ועל אודות הכונה בההולדה לא נזכר בכתוב, ומניין לו דנח לא היתה כונתו אלא להעמיד בנים, ונראה לי דהצטרפות הדרש הזה לאלה תולדות נח הוא משום דסמיך לי' נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שהוא הפסק באמצע הענין, שכשהתחיל לספר אלה תולדות נח הל"ל שם חם ויפת, ומה ענין ספור צדקותיו באמצע ספור תולדותיו, גם בדורותיו מיותר, די שיאמר איש צדיק תמים היה, גם היה מספיק שיאמר בדורו לשון יחיד מאי בדורותיו לשון רבים, ע"כ דריש כי הולדת בניו זו עצמה היא צדקתו, ואיש צדיק תמים היה בדורותיו בהעמדת דורותיו שהיתה כונתו להוליד בנים לא כאנשי דורו זולתו שלא התכוונו לזה, ולפי זה מחובר ומקושר ספור צדקתו לספור תולדותיו, ולדעתי זו היא גם כן כונת המאמר במדרש בסמוך, אלה א"ר אבהו בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, ולא נתפרש מאי פסל דור המבול בענין התולדות שהכתוב מדבר בו, ולפי דברינו המאמר הזה הוא המשך של המאמר הקודם, אלה תולדות נח דוקא שהיה צדיק בדורותיו בענין העמדת תולדותיו, אבל דור המבול לא התכוונו להעמיד תולדות, וא"כ פסל את הראשונים בענין אלה תולדות וגו'.
במדרש שם, א"ר אבהו בכ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים כו' כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, הנה המאמר הזה גם לעיל פי"ב גבי אלה תולדות השמים והארץ, ושם מסיים בלשון שאלה כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים מה פסל תהו ובהו וחשך, וכן בפ' במדבר פ"ג ויהיו אלה בני לוי נשנה המאמר הזה וגם שם הוא בלשון שאלה כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים מה פסל בכורי ישראל, ויש לדקדק בשנוי הלשון דכאן אמר בניחותא כאן פסל את הראשונים דור המבול ומאי שנא התם גבי תולדות השמים וגבי לוים נקט לשון שאלה ותשובה, אך באמת הוא פשוט דהתם בלוים לא היו עוד לוים אחרים זולת אלה ואיך שייך שפוסל הראשונים ע"כ בא בלשון שאלה מה פסל כיון שאין זולתם במציאות ומשיב מה פסל בכורי ישראל כי מתחלה היתה העבודה בבכורים, ובמקומם באו הלוים ככתוב (במדבר ח') ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, אבל כאן בנח הלא היו במציאות תולדות אחרים המבוארים בפ' בראשית מלבד תולדות נח ע"כ אין מקום לשאול מה פסל רק בניחותא כאן שנאמר אלה תולדות נח פסל דור המבול, גם בבראשית אצל אלה תולדות השמים וגו' משונה מן אלה תולדות נח דהכא קאמר אלה על הנזכרים כאן ולהבא להלן ונמשך לשם חם ויפת, ופסל את הראשונים הנזכרים למעלה, אבל תולדות השמים קאי על הקודמים בפרשה ראשונה ואיך אפשר שפסל הראשונים הלא הם הם תולדות השמים והארץ, ולכך באה השאלה מה פסל הראשונים יש כאן ובאה התשובה שפסל את היותר ראשונים בפרשה ובזמן תהו ובהו וחשך שהיה בונה מקודם עולמות ומחריבן והוחזרו לתהו, ועיין בתוס' שבת (דף יג ע"ב) ד"ה רש"י גריס וכו' ומביא ראיה דאומר במדרש פ' משפטים כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית (דברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה, ע"כ. ולכאורה אמרתי ליישב דאם אלה נמשך אמה שלאחריו כמו הכא גבי אלה תולדות נח אז יש נ"מ בין אלה לואלה, אבל אם אלה נמשך אמאי דסליק מיניה לסיום הענין לא שייך ואלה רק תמיד אלה, ולכך התם בפ' תבוא דקאי על מאי דסליק לציין כי כך דבר משה לישראל, אף שנמשך על הקודם לא שייך אלה פסל הראשונים, שוב מצאתי שהרגיש בישוב זה בהגהות הגאון ר' שמחה דעסוי בש"ס ווילנא, אחרי שובי נחמתי כי הלא בפ' בראשית אלה תולדות השמים והארץ נמשך ג"כ על שלפניו כי אלה הכתובים עד כאן הם תולדות שמים וארץ וא"כ בהחלט למכתב אלה, ואפ"ה קאמר במדרש שם פי"ב מה פסל ומשני תהו ובה {צ"ל ובהו} וחשך, ע"כ נ"ל כי קושיית הר"י בלא"ה לק"מ דהתם בפ' תבוא כיון דכתיב בכתוב מפורש מלבד הברית אשר כרת בחורב אין צורך עוד להוסיף וא"ו ואלה להוסיף על הענין שגם אותם כרת כיון שכתוב מפורש וד"ל, וראיתי בהגהות הרש"ש שכתב כי המציין בתוס' שם מדרש פ' משפטים שכח כי המאמר נמצא במדרש מקודם ריש פ' נח, וגם ממנו נעלם שהמדרש הזה הוא מוקדם גם בפ' בראשית פ' י"ב שהזכרתי למעלה.
במדרש שם, א"ר אבא בר כהנא כל מי שנכפל שמו יש לו בעוה"ז ויש לו בעוה"ב איתיבון לי' והכתיב תרח תרח א"ל אף היא לא תברא דא"ר יודן בשם ר' אבא בר כהנא כו' ונשנה המאמר הזה כצורתו להלן פרשה ל"ח, והוא תמוה איך הביא ר' אבא בר כהנא ראיה ממה שאמר ר' יודן בשם עצמו אם לא ששני ר' אבא בר כהנא היו, ויותר נראה כי ט"ס כאן ור' יודן אמר בשם מ"ד אחר וצ"ע, ומ"ש ביפ"ת דמ"ש דא"ר יודן משום ראב"כ הוא מדברי המדרש עצמו, לא משמע כן מלשון המדרש דא"ר יודן כו' משמע שזהו סוף דבריו של ראב"כ, גם לשון המדרש שהשיב ראב"כ אף היא לא תברא ולא פירש מה ולמה תוכיח דזהו סיום דברי ראב"כ, ובהגהותי לסדר הדורות הארכתי בזה יותר.
במדרש שם, אלה תולדות נח נח אתמהה לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחא לי' נייחא לעולם נייחא לאבות נייחא לבנים כו', יש מהמפרשים שפירשו דתמיהת המדרש היא שלא היה צריך להפסיק בשבחיו בין ספור התולדות, ולפי הנראה מפורש במדרש כדבריהם דהל"ל אלה תולדות נח שם, אבל לא ידענא מה תשובה היא זו נייחא לי' נייחא לעולם כו', אכתי התמיה במקומה עומדת למה הפסיק בזה בין ספור התולדות, מאי אולמא ענין נייחא לי' וכו' ממה שמפורש בכתוב שהיה צדיק תמים שהמדרש מתמיה שאין לזה מקום כאן, ומה הועיל בתירוצו אלא נייחא לי', עוד נשוב ונשאל מה לו הכא להפסיק בזה באמצע הענין אלא הול"ל אלה תולדות נח שם, ויש מהמפרשים שפירשו דהקושיא היא כפלת השם נח נח דמשמע דתולדות נח היה נח, ואינו מסכים לזה לשון המדרש שכתב מפורש אלא הול"ל אלה תולדות נח שם, ואולי ט"ס נפל בזה וצ"ל אלא אלה תולדות נח איש, והקושיא היא מה שהוכפל נח שתי פעמים, וע"ז עולה תירוץ המדרש יפה, ובני המשכיל מו"ה אברהם נ"י העירני שלא לשבש את הספרים, רק אין כונת המדרש לשם בן נח רק הכונה שלא היה צריך למכתב אלא אלה תולדות נח שם, כלומר להזכיר רק שמו נח ולא להכפילו, והקושיא היא הכפלת נח נח פעמים, וע"ז השיב המדרש כי נח השני בא לרמז נייחא לי' נייחא לעולם כו'.
במדרש שם, מרדכי זן ופרנס, א"ר יודן פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה והיה מניקה הוא, נראה דר' יודן דריש מה שכתוב ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת. כלומר לגדל, והוא מיותר דכבר כתיב ויהי אומן וגו', ע"כ דריש לבת כלומר בגדר בת הן לאביה והן לאמה, וכשם שהאם תניק את ילדיה כן מלא מרדכי מקום האם והיתה לו לבת שהניקה.
את האלהים התהלך נח, במדרש שם ר' יהודה אמר משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח, עיין מה שכתבנו בביאור המאמר הזה להלן בפרשה חיי שרה בפסוק וימת אברהם.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת, הקושיא מודעת שלא זכרם הכתוב על סדר תולדותם דהרי יפת היה הגדול ולמה קחשיב את שם לראשונה, והתשובה דמשום כבודו של שם שהיה צדיק נתן לו משפט הקדימה, אינה מספקת רק לגבי שם, אבל מה תשובה היא זו לגבי חם, דעכ"פ היה לו להזכיר את יפת תיכף אחר שם, ולמה הקדים גם את חם לפני יפת, ויש להמתיק הדבר עפ"י משל לעשיר שבעיר שהשיא את בתו לאיש והקדיש קרואים אל החתונה וקרא אל המשתה להרב דמתא ולפרנס העיר גם להבלן, והקדים הפרנס לבוא ראשונה וישב לו ראשון כי לא היה עוד אחר זולתו, ואחרי כן בא הבלן ויקח מקומו אחר הפרנס, והרב התאחר ובא אחרונה, ובהיות כי אין כבוד הרב לשבת באשר ימצא מקום פנוי, ומקומו יכירנו בראש הקרואים, ע"כ אמר בעל החתונה אל הפרנס אשר הוא לפי שעה היושב בראש, הנח נא את מקומך מפני כבוד הרב כי לו המשפט לשבת על מקומך בראש הקרואים, ולך קח לך מקום פנוי באשר תמצא, וישאל פרנס העיר את בעל השמחה איך אתבזה לשבת אחרי הבלן הבזוי המסיק את בית המרחץ, כי מקום פנוי הלא הוא אחריו ויען בעל השמחה ויאמר לו הנה על הבלן אין לי כל צדקה להזיזו ממקומו, כי הלא עשה כשורה כי הושיב את עצמו מתחלה במקומו הראוי לו אחר הפרנס, רק אתה הוא שישבת על מקום הרב, על כן עליך להניח את מקומך וללכת לנוע למצוא לך מקום מושב, וממילא הרי מקומך לפניך אחר הבלן כי אין מקום פנוי אחר זולתו, כחזיון הזה כשצריך לפנות המקום הראשון בעד שם, על יפת לעזוב מקומו ויבקש לו מקום אחר, וממילא נמצא מקומו אחרי חם, כי אין לגרש את חם מפני יפת כי הוא בא לכתחלה אחרי יפת אשר יכירנו שם מקומו, רק יפת הוא הסיג מקומו של שם, על כן על יפת לבקש לו מקום אחר, ונמצא מקום ריק רק אחר חם.
במדרש פרשה ל"א, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' החמס קם למטה רשע החמס קם אתמהה ח"ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחיובו של רשע כו' ולפי שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם. המדרש הזה לא רישא סופו ולא סופו רישא {נראה שצ"ל לא ראשו סופו ולא סופו ראשו וגרם לטעות מה שהם כמעט שווים במבטאם עפ"י ההברה הליטאית} מתחיל בחמס כי מחמת זה נימוחו ומסיים בזימה כי על שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם, ויש מהמפרשים שנדחקו למאד כי בכלל חמס גם זימה והוא רחוק ודחוק, והנראה דכוונת המדרש ליישב הסתירה דכאן קאמר כי בא קצם על החמס וכונתו לסיומא דקרא כי מלאה הארץ חמס, ואלו בסוף פרשה בראשית אמר כי מחה אמחה על הזנות וכן בפרשה זו בסמוך מקודם נאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ משמע זימה, ולזה בא לפרש כי באמת היה הגז"ד על הזנות רק חתימת הגז"ד היתה על הגזל, וע"ז מפרש כי החמס קם למטה רשע למי שהוא רשע מכבר גם בלא זה קם החמס לגמור חתימת הגז"ד, וזהו שמסיים לפי שהיו שטופים בזימה נימוחו מן העולם כי זה היה עיקר חטאתם, רק קץ כל בשר כלומר חתימת הגז"ד הוא כי מלאה הארץ חמס, והמאמר הזה הוא גם בסנהדרין (דף קח) ושם מבואר כדברינו ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני אמר ר' יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב החמס קם למטה רשע עיי"ש, הרי שמפרש הכתוב על חיתום הגז"ד אחרי שכבר עברו על הכל, ובכן שניהם אמת כי גזר הדין היה על הזנות רק גמר חתימה היה על הגזל, ואין סתירה מזה לזה, וכן דרשו ובצעם בראש כלם משל לסאה מלאה עונות מי מקטרג גזל שנאמר ובצעם בראש כלם.
במדרש פרשה ל"ב, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך שלא בפניו אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יש להבין איך יצוייר לגבי קוב"ה שלא בפניו הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני', וא"כ תמיד בכל עת ובכל מקום הוא בפניו, גם גוף הדבר אינו מובן למה ישתנה שבחו של הקב"ה בפניו משלא בפניו, בשלמא באדם אומרים רק מקצת שבחו בפניו כדי שלא יתגאה, אבל בהקב"ה לא שייך טעם זה, ויתבאר הענין עפ"י מאמרם ז"ל בברכות (דף לג ע"ב) ההוא דנחית קמי דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז כו' כי סיים אמר לי' סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך כו', יען אין גומרין עליו את ההלל כדברי המשורר לו יחי' גבר שנין אלפין לא ייעול גבורתך בחושבניא, וכדברי נעים זמירות ישראל גדול ה' ומהולל מאד ועם כל רוב התהלות והתשבחות לגדולתו אין חקר אין ערך ודוגמא התפלה לפי ערך גדולתו, ולכאורה מצינו סתירה לזה בתלמוד ומדרשים, כי חכמינו ז"ל וביותר בספרי האחרונים הרבו לדבר בגדולת הי"ת ומאריכים בשבחיו, ומעשים בכל יום מוכיחים בשער מטיפים בעם ומגידים בבתי כנסיות ומדרשות תהלת ה' בפיהם וכל נושאי דרושיהם לספר גדולת ה' עד שתבלינה שפתותיהם מלאמר די הרבה יותר מהטבע {אולי צ"ל ממטבע} שטבעו חכמים בנוסח התפלה הגבור והנורא, והלא הוא לכאורה נגד הגמרא דברכות, ויש לנו לשאול אותה השאלה אטו סיימתינהו כלהו שבחי דמרי, ולא שמענו כל ערעור על זה, אבל טעם הדבר הוא פשוט כי לא הקפידו חז"ל שלא להוסיף על המטבע שטבעו חכמים אנשי כנסת הגדולה רק בתפלה כשמתפללים להקב"ה, אז אסור להוסיף שלא יתראה כאלו סיים כל שבחי דמרי, אבל כשמדבר עם זולתו על אודות השי"ת בבחינת גוף שלישי כביכול כדי להודיע גדולת ה' ויכלתו וכדומה, אז אדרבא כל מה שאפשר להאריך ולהוסיף בתהלות ה' כדי שיתרשמו ויכנסו הדברים יותר ויותר בלבב השומע מעליותא היא, וזהו המרומז בהכתוב (תהלים קה א) הודו לה' קראו בשמו, פי' כשאתם מודים ומהללים לה' כמו בתפלה אז קראו בשמו ודיו, הגידו בעמים עלילותיו, פי' אבל כשאתם נצרכים להגיד ולהודיע כחו וגבורתו בעמים אז לא יספיק רק הודעת שמו, אך תגידו בעמים עלילותיו ומעשיו הגדולים, תאריכו לשון לספר את ידו החזקה ואת יכלתו כדי שיכירו וידעו ויחדרו הדברים בלבם לפעול פעולתם, ולזה התכוין ר"א בריה"ג אומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו, פי' כשמתפללים אליו שהוא לנוכח והוא בחינת בפניו אז אומרים רק מקצת שבחו כי אין לסיים כלהו שבחי דמרא, ומביא לזה את הכתוב אמרו לאלהים, כשהאמירה היא לאלהים לנוכח הקב"ה אז אומרים מה נורא מעשיך, וכשאומר מעשיך בנוכח הרי הוא כשמדבר כלפי הקב"ה ולא לאדם זולתו, ע"כ לא יאמר רק מה נורא זהו מקצת שבחו, וכלהו שלא בפניו, כלומר כשמדבר עם מי שהוא מבני אדם על אודות הקב"ה בנסתר ע"ד הציור כאלו אינו לפניו כביכול, אז אומרים כלהו שבחי, כלומר אז מרבים לספר בשבחיו וכל המרבה לספר בשבחיו של הקב"ה לזולתו להשריש בלבו יותר ויותר אמונת ה' והכרת גדולתו הרי זה משובח, ומביא לזה המקרא הודו לה' כי טוב, שכשאומר לאדם להודות לה' והוא כביכול בבחינת גוף נסתר כאלו אינו לפניו אז מאריך בשבחו כי טוב כי לעולם חסדו.
במדרש שם, המה וכל החיה המה עיקר והכל טפילה להם, נראה דדייק תיבת המה שהיא מיותרת דכבר נאמר בפסוק הקודם בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת ואשת נח ושלשת נשי בניו, ולמה שב ואמר המה רק היה למכתב וכל החיה וגו' ע"כ מדייק שמקדים המה לפני וכל החיה וגו' להגיד כי המה העיקר והכל טפילים להם.
במדרש שם, וישאר אך נח ר"ה בשם ר"י אך מיעוט שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה, כל אכין ורקין מיעוטין למעט את זולתם, וכאן בא המיעוט בנח עצמו לא כדרך כל אכין מיעוטין, וטעמו דהמיעוט זולתו כבר מבואר בתיבת וישאר, וא"כ די שיאמר וישאר נח, כמו ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה (רות א) ולמה הוסיף גם תיבת אך, ע"כ דריש לי' שהוא מיעוט לנח עצמו ויתפרש כמו אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל) כלומר אך שנשאר וכמעט שיצאה נפשו גם הוא ביסורים.
וישלח את העורב, במדרש פרשה ל"ג הה"ד שלח חשך ויחשיך, והדברים סתומים, ונראה לי כי דקדק בכתוב שלח חשך הלא חשך איננו מציאות בפני עצמו רק העדר דבר, רק אור הוא יש וכשיסתלק האור אז ממילא הוא חשך ואיך נופל ע"ז שלח חשך, ע"כ מסמיך אותו על וישלח את העורב שהוא חשך ונח שלחו והחשיך ולא הביא תשובה, ועפ"י הדקדוק הנ"ל בכתוב שלח חשך בארתי גם דברי המדרש בפרשה בא עיי"ש.
צא מן התיבה, במדרש פרשה ל"ד, ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, א"ר יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים כו' א"ר יוסי הפשתני הזה כו' ר' אליעזר אמר לבעה"ב שהיו לו ב' פרות כו' ד"א ה' צדיק יבחן זה נח שנאמר צא מן התיבה ע"כ, לשון ד"א אין לו ענין כאן כי עד השתא האריך המדרש רק במשלים לעצם הדבר למה בוחן ה' את הצדיק ולא את הרשע אבל במי נתקיים הדבר לא פירש המדרש ועתה זה סיום {אולי צ"ל סיים} הדברים זה נח, והוא המשך מקודם וד"א ט"ס, וכן כתוב הדר כל המאמר הזה בריש פ' נח, ומסיים באמת זה נח שנאמר כי אותך ראיתי צדיק, רק כי שם קיצר ולא אמר במה בחנו, וכאן מפרש במאי בחנו שנאמר צא מן התיבה כי הבחינה היתה שלא יצא מן התיבה אף שסבל בה יסורים כמ"ש לעיל בפ' ל"ב עד שא"ל הקב"ה מפורש צא מן התיבה, ושני המאמרים זה שלפנינו ושבריש הסדרא הכל אחד, ומה שסתם שם פירש כאן ותיבת ד"א ט"ס.
וירח ה' את ריח הניחוח, במדרש פרשה ל"ד הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריחו של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש, וירח ה' הריח ריח דורו של שמד, אם נחפשה למצוא דקדוק בכתוב שהיה לבעל המאמר ליתד לתלות עליו ענין כבשן האש של א"א ושל חמ"ו ודורו של שמד, נראה לי שדקדק בעל המאמר במה שאמר את ריח הניחוח דמשמע ריח הניחוח הידוע מלבד זה, דאם הכוונה שהריח רק ריח ניחוח של קרבנותיו של נח שעומד הכתוב עליהם היה לו למכתב וירח ה' ריח ניחוח, פירש {נדצ"ל פירוש} שהריח ריח ניחוח מן קרבנותיו אבל כשהוסיף את ריח הניחוח משמע ריח הניחוח הידוע מלבד זה, ודריש ליה לריחו של א"א מכבשן האש וריחו של חמ"ו מכבשן האש וריחו של שמד, וכה"ג בפרשה שמות ויבן וגו' את פיתום ואת רעמסס והובא ברש"י דרשת חז"ל שהיו בנויות קודם לכן ועכשיו חזק אותם לאוצר, שהוציאו הדרש מדכתיב את פיתום ואת רעמסס, משמע שהיו ידועות מכבר, דאלו היו מחודשות לגמרי היה למכתב ויבן ערי מסכנות פיתום ורעמסס, ולשון את פיתום כו' משמע את פיתום הידוע, עיין מה שכתבנו שם בפ' שמות, וכן הכא נמי אם בקרבנות נח לבד הכתוב מדבר דנייחא לי' להקב"ה היה לו להכתוב לקצר ולמכתב וירח ה' ריח ניחוח, פי' שהקרבנות נייחי ליה, אבל מדהוסיף הכתוב תיבת את וגם הניחוח בה"א הידיעה משמע כי יש עוד ריח ניחוח אחר מלבד זה שלפנינו.
אולם שייכות ענין מעשה כבשן האש של א"א ושל חמ"ו ודורו של שמד וחבורם לכאן לקרבנותיו של נח, מובנים ודבק טוב הוא, בין שנמצא דקדוק בכתוב אשר עליו תלה האומר את דבריו ובין שלא נמצא כל יתר או נטול בכתוב, כי זה המקום לעורר על מעשה א"א וחמ"ו ודורו של שמד ללמוד קל וחומר ממעשה הקרבנות שהם רק דם ובשר של בעלי חיים ועולים לריח ניחוח להקב"ה ולרצון הם לפניו, קל וחומר מי שמוסר נפש עצמו על קדוש שמו ית' להיות עולה כליל על מזבח קדושת תורתו אם באש ואם במים ובכל דרכי ההשמדות בדורות הבינים, ולא רק מקרבנותיו של נח דוקא יש להתעורר ע"ז, כי מכל הקרבנות כלם דכתיב גבייהו ריח ניחוח לה' מוכח ומוכרח כן כי על אחת כמה וכמה המוסר את עצמו במסירת נפש למות על קדוש ה', רק סמכו הענין הזה כאן אצל נח מפני שזה המקום הראשון בתורה דכתיב בקרבן ריח ניחוח לה', והוא הדין שהדבר מובן מכל הקרבנות כלם, כלומר מענין הקרבנות בכלל.
ומה שאמר עוד במדרש רב שלום בש"ר מנחמא בר זעירא אמר משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה ומצא צלוחית של אפולסמון והלך והריחה ובנה אותה עליה, הה"ד כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה באיזה זכות בזכות דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, כל המפרשים יגעו לפרשו בהמשך לאותו המאמר שלפניו לענין מסירת נפש וריח של המומתים על קדוש ה', על כן יתנהגו בכבדות ודבריהם יגעים, ולדעתי הוא ענין אחר על וירח ה' את ריח הניחוח, ומשלו משל למלך שבקש לבנות פלטין על הים והנמשל שהקב"ה חפץ לבנות התבה של נח על מים רבים שהיה כל העולם ים ודומה המשל להנמשל ממש, דלפי המפרשים זולתי למה המשיל לפלטין על הים דוקא ולא על היבשה ולפי דברינו מדוקדק היטב, וכמו שבהמשל ימצא המלך צלוחית של אפולסמון והריח ובנה עליה, וכן בנמשל מצא הקב"ה צלוחית של אפרסמון זה נח שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' ונאמר כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה ובנה הפלטין על הים זו התבה כדי שיתקיים נח ובניו ויחיו זרע על הארץ וצדיקים יצאו ממנו, ואפשר עוד דדריש ריח ניחוח ריח של נח, כי נח הוא לשון ניחוח, וסמיך לי' המדרש את הדברים על הכתוב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה זו היא התיבה של נח שממנה הושת העולם, באיזה זכות בזכות דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, כלומר למען נח שהיה צדיק בדור ההוא ולמען הצדיקים אשר יהיו בארץ אחרי כן, ולפ"ז מקבילים המשל והנמשל זה לעומת זה, וגם נסמך יפה יפה על הכתוב כי על ימים יסדה וגו' וסמיך לי' הענין להכתוב וירח ה' את ריח הניחוח שהוא רמז שהריח הקב"ה את הריח הטוב הידוע זה נח וריח הצדיקים העתידים להיות בעולם, ועל כן לא כתב קרא וירח ה' ריח ניחוח כי ריח ניחוח סתם היה במשמע רק הריח של הקרבנות שהקריב נח היה לו לניחוח, אבל את (ה)ריח הניחוח, הוא לרמז את הריח הניחוח הידוע כבר זה ריחו של נח שהיה צדיק וריחן של הצדיקים אשר בשביל זה נתן לנח ובניו שארית בארץ.
במדרש פרשה ל"ו, אמר רב הונא בש"ר אליעזר בנו של ר"י הגלילי נח כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו, לשון הכישו משמע בזנבו כמו בב"ק (דף יט ע"ב) כשכשה בזנבה, כי ארי מזיק גם בזנבו, ובזה נ"ל מאי דאמר בברכות (דף סא) א"ר יוחנן אחורי ארי ולא אחורי אשה, דבמכוון אמר אר"י דלרבותא נקטי' דאפילו אר"י שהוא מסוכן מאחוריו אפ"ה טוב מאחורי אשה.
חסלת פרשת נח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה