רוח חכמים - פרשת בראשית חלק ג

רוח חכמים על פרשת בראשית מאת ר' נפתלי משכיל לאיתן - מתחיל בעמוד 65 ונגמר בעמ' 70

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. במדרש שם, א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל. דעתי קצרה להבין את ההבדל בין ואכלתי לואוכל, כמו אוכל הוא עתיד שיאכל להבא והוי"ו שבתחלתו מהפכו לעבר שכבר אכל, כן אכלתי הוא עבר והוי"ו של ואכלתי מהפכו לעתיד, ושניהם כוללים עבר ועתיד, ואלו נאמר ואכלתי היה סובל בו יותר את הדרש שיאכל להבא כמו ואכלת ושבעת (דברים י"א ט"ו), ע"כ נ"ל דט"ס יש כאן תחת ואכלתי אין כתיב כאן צ"ל אכלתי אין כתיב כאן שיהי' לשון עבר מוחלט אלא ואוכל עתיד עם וא"ו המהפך לעבר וכולל את שניהם אכלתי ואוכל, ואין הכונה להבדיל בין ואכלתי לואוכל, רק ההבדל הוא בהוספת וי"ו המהפך, והוא הדין אלו היה כתוב ואכלתי בוי"ו המהפך היה אפשר ג"כ לדרוש בו אכלתי ואוכל, רק קושטא דמילתא נקט כפי שכתוב במקרא לפנינו ואוכל, וההוכחה היא מדלא כתיב אכלתי בלשון עבר ודאי.

ועתה נפן נא ונבוא אל חקר תוכן כונת הענין עצמו הזר ומוזר עד מאד, כאשר עמדו עליו כל המפרשים וכל המחברים, כי דבר תימא הוא שיעיז האדם כל כך להכעיס את בוראו, במה ראה אדה"ר את כחו יפה להתנגד ליוצרו, ולא ירא מעונש המות אשר התרה בו מראש לא בסתר, לא די שלא נפל על פניו להתחנן על נפשו לבקש סליחה וכפרה כי עוד ענה עזות וחוצפה כלפי מעלה. ובימי נעורי בארתי המאמר בדרך דרוש, ואחרי כן מצאתי כדברי בספר כפות זהב. ועתה חלקי תאמר נפשי בדרך קרוב ופשוט. כשנתעורר על עניני כל הפרשה. א) לאיזה צורך הוציאה האשה מבטנה מלין כי צוה הקב"ה על הנגיעה ג"כ, מה הטוב והתועלת אשר ראתה לה בהוספה זו. ב) הלא האשה כשהיא לעצמה ידעה עכ"פ שאיסור הנגיעה בעץ הדעת בדאה מלבה וה' לא צוה, א"כ מה האות והמופת שנתן לה הנחש שדחפה אל העץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, איך נפתה לבה עי"ז לאכול מפרי העץ. ג) שטחיית {כך במקור!} לשון הכתוב ותתן גם לאישה עמה ויאכל משמע כי תיכף בתתה לו לקח ואכל בלי הפצרה, והוא פלא איך לא שם לבו כלל לצווי ה' כאלו הוא דבר של מה בכך, הנה אצל האשה מצינו לכל הפחות שהנחש פתה אותה בפתוים והרצאת דברים, אבל באדם משמע כי לא התעקש כלל ואכל תיכף, האומנם כי במדרש דרש שנתנה עליו בקולה ובאה אליו בישוב הדעת ובהצעת דברים, אבל פשטות לשון הכתוב כי תיכף כשנתנה לו לקח ואכל. ד) מה זו תשובה והתנצלות מאדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא היה לו לשמוע לקול אשתו. ה) יתור לשון בכתוב מלת היא ומלות ומן העץ {צ"ל מן העץ} והיה מספיק שיאמר האשה אשר נתת עמדי נתנה לי ואוכל, והיא תשובה על שאלת הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. ולמה הוסיף מלת היא ומלות מן העץ.

ונראה בישוב השאלות האלו וגם המדרש יצא זך ונקי, כי באמת שגו אדה"ר וחוה בהבנת דברי הצווי ולפי דעתם היתה האזהרה על הנגיעה, כי כשאמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, סבר אדה"ר לבל יאכל ממנו דייקא מן העץ עצמו כשהפרי מחובר אל העץ, ועיקר האיסור היא הנגיעה אל העץ, אבל פרי העץ כשהוא תלוש מותר לאכלו, ואדה"ר מסר לחוה דברי ה' מלה במלה, וגם היא סברה כמוהו בבאור וכונת הדברים, כי רק ממנו מן העץ עצמו לא יאכלו ולא יגעו בו, אבל אכילת הפרי כשנתלש לא נאסרה עליהם, ולזאת לפי דעתה של חוה בכונת האזהרה השיבה להנחש כפי האמת שאמר אלהים ולא תגעו בו, ועל זה באה {כך במקור!} הספור בתורה כי הנחש היה ערום מכל חית השדה, לומר כי הנחש הבין כונת הקב"ה יותר מהאדם כי הצווי הוא על האכילה ולא על הנגיעה, וערום הערים לשמוע מפיה מה דעתה בכונת הצווי ונכנס עמה בדברים והשיבה כי אמר אלהים לא תאכלו ממנו כלומר מן העץ והרחיבה הדברים ולא תגעו בו, כי לפי דעתה הוא הצווי, ולפי שבוש דעתה הגידה האמת, ולזאת עשה הנחש בערמה ודחפה לחוה אל העץ ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, ולפי דעתה של חוה היתה הדחיפה ראיה והוכחה גמורה, ע"כ ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל, כי אדה"ר גם הוא סבר כן שנצטוו על הנגיעה שאיסור האכילה הוא מן העץ עצמו, ע"כ כשנתנה לו אשתו ובעצמו לא נגע בעץ לקח מידה ויאכל בלי הפצרה, כי לדעתו לא עבר באופן זה על מצות ה' ואזהרתו, וזו היתה תשובתו להקב"ה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ, ודייק כי היא רק היא נתנה לי מן העץ עצמו, כלומר בעצמי לא נגעתי בעץ לקחת מפריו רק האשה נתנה לי ולקחתי מידה תלושין, וזהו לפי שבוש דעתו כי הצווי היה לבל ישלח ידו לנגוע בעץ, ועתה בא המדרש לפרש תיבת ואוכל שהוא כפשוטו, שאמר כי באופן זה שבעצמי לא נגעתי הלא מותר לי לאכול, וזהו שדרש המדרש אכלתי לא נאמר אלא ואוכל שהוא גם לשון עתיד שהכונה בזה אכלתי ואוכל. פי' לפי דעתו וסברתו בכונת הצווי ולפי תשובתו להקב"ה היה ברור אצלו כי באופן זה לאכול מן התלוש לא נצטוה כלל, ולזאת אמר ואוכל שבאורו אכלתי ואוכל, ואין הכונה שאמר בגדר נצחון להכעיס להקב"ה, רק בניחותא שאמר בתמימות כי באופן זה הלא מותר לי וכשם שאכלתי אאכול עוד כי אין איסור בדבר.

ויש לי הערה בענין זה אשר לפי שעה לא ידעתי לפרשו. מאי ראיה היתה הדחיפה אל העץ דכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, הלא התראת העונש נאמרה כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואפשר כי יתקיים העונש כי עוד היום גדול, ומכ"ש לפי הדרש כי ביום אכלך הוא יומו של הקב"ה אלף שנים, ומה הוכחה היא זו שלא מתה באותה רגע ממש, וה' יאיר עיני. ואולי הבינו בכונת הצווי ביום אכלך בעת אכלך כמו והיה ביום ההוא (ישעיה י' כ') ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז) פי' בעת ההיא, בעת הנחילו את בניו, כן ביום אכלך בעת אכלך.

ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת וגו', במדרש פרשה כ', איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף איש תהפוכות זה הנחש שהיפך דברים על בוראו ונרגן שריגן דברים על בוראו ואמר לא מות תמותון מפריד אלוף שהפריד אלופו של עולם ומיד נתקלל ע"כ, במאמר זה נבוכו כל המפרשים יגעו ונלאו למצוא הפתח, לפי פי' המפרשים איש תהפוכות זה הנחש שהיפך דברים על בוראו, הכונה בזה מה שאמר הנחש אל האשה כי יודע אלהים כו' שהקב"ה אכל מעץ הדעת וברא העולם, ומדאגה בדבר פן תאכלו גם אתם מעץ הדעת והייתם כאלהים כמוהו, מצד הפניה הזאת צוה אתכם לבל תאכלו ממנו, זו היא הכונה לפי דעת המפרשים במה שאמר שהיפך דברים על בוראו, ומתואר בכתוב מצד הדברים האלה בתאר איש תהפוכות. ומה שאמר במדרש ונרגן שריגן דברים על בוראו פי' המפרשים שזהו שאמר הנחש לא מות תמותון, כי המדרש בעצמו מסיים על ונרגן שריגן דברים על בוראו ואמר לא מות תמותון, ואף שעל איש תהפוכות שהיפך הדברים על בוראו אינו מסיים המדרש כי יודע אלהים וגו', אך הוא דבר המובן ממילא, כיון שעל ונרגן מסיים המדרש ואמר לא מות תמותון, על כרחך איש תהפוכות שהיפך דברים על בוראו הוא מה שאמר כי יודע אלהים וגו', ומה שאמר במדרש מפריד אלוף שהפריד אלופו של עולם פי' במתנות כהונה שהפריד את אדה"ר שהוא אלופו של עולם וגרם לו שימות ויפרד מן העולם, והמפרשים זולתו פירשו שהכונה על הקב"ה שהוא אלופו של עולם, שהנחש גרם סילוק שכינתו ית' כדאיתא במדרש במקום אחר שמחטא עץ הדעת סילק הקב"ה שכינתו רקיע אחד, ומה שמסיים המדרש ומיד נתקלל לא פירשו המפרשים כלום, ובעל פי' מהרז"ו כתב מפורש שזה מוסיף המדרש מעצמו מה שאינו מוכח מהכתוב כלל, וכונת המדרש למאי דאיתא בסמוך כי קפץ ופסק עליו את דינו.

ואחרי הודיעי כל מה שבארו המפרשים נרדה נא ונראה היעמדו דבריהם אם לא כי קשים מכל צד. א) לפי פירושיהם דהמדרש דריש את המקרא איש תהפוכות וגו' על הכתובים ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו', א"כ מאי שייכות למאמר זה כאן אצל הכתוב ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, והו"ל למדרש הדרש הזה שם אצל הכתובים ויאמר הנחש אל האשה וגו'. ב) לפי דברי המפרשים שאיש תהפוכות שהיפך דברים על בוראו הוא מה שאמר הנחש כי יודע אלהים וגו' ונרגן שריגן דברים על בוראו הוא מה שאמר לא מות תמותון, א"כ אין זה כסדר הכתוב בתורה שאמר הנחש תחלה לא מות תמותון ואח"כ כי יודע אלהים וגו', והיה לו להכתוב במשלי להקדים תחלה נרגן מפריד אלוף ואח"כ ואיש תהפוכות ישלח מדון. ג) מי שיש לו חיך לטעום באור המלות תהפוכות ונרגן יענה ויאמר את ההיפך כי יצדק יותר תהפוכות על מאמר לא מות תמותון, שהקב"ה אמר מות תמות והנחש אמר ההיפך לא מות תמותון, וזהו תהפוכות שהיפך דברים על בוראו, אבל ריגון אינו נופל על זה, וכן יצדק יותר ונרגן על מה שאמר הנחש כי יודע אלהים וגו' שיש בזה תלונות ותאנות, טענות ואריכות דברים כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו וגו' (דברים א כז) שיש שם אריכות דברים והכתוב קוראו רגון, וכן ורוגנים ילמדו לקח (ישעיה כט כד). וא"כ נהפוך הוא מאשר בארו מפרשי המדרש מן הקצה אל הקצה. ד) לפי פירושי המפרשים יעמדו ישלח מדון {נראה שצ"ל יעמדו מלות ישלח מדון} מחוץ למחנה ואין להם כל שייכות אל הענין כי מה לריב ומדון כאן. ה) מדוע אצל איש תהפוכות כתב ישלח מדון ואצל ונרגן כתב מפריד אלוף ולמה לא נכתב בהיפך איש תהפוכות מפריד אלוף ונרגן ישלח מדון, ובעל פי' מהרז"ו הקשה כי יותר יצדק מפריד אלוף אצל איש תהפוכות וישלח מדון אצל ונרגן הקל אצל הקל והחמור אצל החמור. ו) למה אצל ונרגן מביא המדרש ראיה מן הכתוב ואמר לא מות תמותון ואצל תהפוכות חדל המדרש מלהביא הכתוב כי יודע אלהים וגו'. ז) מה שמסיים המדרש ומיד נתקלל אינו מרומז בכתוב כלל כמ"ש בפי' מהרז"ו, גם לפי פי' המפרשים אין במאמר המדרש שלפנינו מענין עונשו של הנחש וקללתו, רק תוכן המאמר הוא בחטאתו במה שאמר להאשה לא מות תמותון כי אמר אלהים וגו' א"כ מאי שייכות לכאן ומיד נתקלל, ומקומו יפה לו כשידבר בעונשו להודיע כי נתקלל תיכף, ומה שאמר המדרש בסמוך שקפץ ופסק את דינו, הכונה כי לא שאלו הקב"ה מדוע עשית ככה כאשר שאל לאדם ולחוה, רק קללו תיכף וקפץ ופסק את דינו, אבל אין הכוונה כי תיכף שחטא ודבר דבריו אל האשה מיד נתקלל, וא"כ אין לזה שייכות כאן, רק אצל הקללה, ואין לו ענין אל תוכן המאמר כלו שאינו מדבר בקללתו ועונשו.

ואחרי נשיקות עפר עצמותיהם של המפרשים הקדושים, ואחרי כל רחשי יראת הכבוד אשר ירחש להם לבי, תדרכי נפשי עוז להגיד כי כלם הגו מן המסלה, וברוך החונן לאדם דעת כי הניח לי מקום להתגדר בו, ואראה כי באור המאמר הזה משונה מכל המפרשים בכל פרט ופרט מתחלתו ועד סופו, כי באמת כונת המדרש איש תהפוכות שהיפך הדברים על בוראו זהו שאמר לא מות תמותון ההיפך ממה שאמר הקב"ה מות תמות, ונרגן שריגן דברים על בוראו זהו אריכות ההסתה והריגון כי הקב"ה אכל מעץ הדעת וברא העולם ואם תאכלו גם אתם ממנו תהיו כמוהו על כן איים עליכם לבל תאכלו ממנו, ולפ"ז הדרשות על תהפוכות ועל נרגן הם לפי הוראות המלות, גם לפ"ז הדרשות הם כסדר האמור בתורה תחלה לא מות תמותון ואח"כ כי יודע אלהים, ומה שמסיים המדרש אצל ונרגן שריגן דברים על בוראו ואמר לא מות תמותון אין כונתו כפי באור המפרשים שהיא ראיה רק אל הסמוך אליו אל ונרגן שריגן דברים על בוראו אלא שמביא ראיה לשתי הדרשות גם יחד, ומביא רק ההתחלה לא מות תמותון אבל הכונה גם לסיומא דמילתא כי אמר אלהים וגו' כדרך המדרש תמיד על כל צעד וצעד לנקוט רק רישא דקרא אבל הכונה על כל הענין ועל סיפי' דקרא, וכן כאן כונתו להביא ראיה לשתיהן, היינו לא מות תמותון הוא לראש המאמר לאיש תהפוכות שהיפך דברים על בוראו, וכי אמר אלהים כי מיום אכלכם וגו' היא ראיה אל הדרשה השניה ונרגן שריגן דברים על בוראו, וא"כ יש הוכחות לשתי הדרשות יחד, והכל מתוקן ומסודר לתעודה {כך הוא במקור בתי"ו ולא בסמ"ך ונראה שהמחבר תפס כאן לשון מליצה}, בלי כל לחץ ובלי כל קושיא. ומה שאצל ונרגן שריגן דברים על בוראו מסיים המדרש ואמר לא מות תמותון זהו שגרם להמפרשים לנטות מדרך הישרה לפרשו על ונרגן הסמוך לו, ועל כן עלתה בידם ממילא כי תהפוכות שהיפך דברים על בוראו הוא מה שאמר כי יודע אלהים וגו', ושגגה היא שיצאה מלפני השליטים מפרשי המאמר שנעלם מעיניהם לפי שעה במקום הזה דרך המדרש וסגנונו תמיד להביא רק התחלת הכתוב וכונתו לסיפא דקרא, וכן כאן כונת המדרש גם לסיפא, לכל דברי הנחש כלם, ומביא הראיה לשתי הדרשות כאחד, ומה שכתוב בילקוט איש תהפוכות זה הנחש שהיפך דברים על בוראו ומסיים על זה ואמר כי יודע אלהים, הרי מפורש כפי' המפרשים, הנה ידוע כי בעל הילקוט לא העתיק תמיד מלה במלה להיות רק מעתיק, שנהיה אחראין וערבאין לכל הכתוב בו שכך היא הגירסא, רק נהג כדרך כל מחברי זמנו להכניס באוריהם וחידושיהם בפנים והבליע בנעימה, והוא גם הוא כשראה אצל ונרגן שריגן על בוראו שמסיים המדרש על זה ואמר לא מות תמותון כאשר הוא במדרש שלפנינו הבין ככל המפרשים כי זה נמשך אל ונרגן כו' הסמוך ודבוק אליו ולפ"ז הבין במאמר הקודם תהפוכות שהיפך הדברים על בוראו שהוא מאמר כי יודע אלהים, והוסיף מעצמו את הכתוב בפנים, אבל בישע אלהים האמת הוא כאשר כתבתי, ועיין מ"ש הרד"ל בב"ר פ' מ"ד אות י"ב וז"ל אין לסמוך על הילקוט כי אולי שינה מדעתו במקום שהיה קשה לו לשון המדרש, ועיין בס' מתת יה לידידי הגאון ר' מתתיהו שטראשון בבאור למדרש רבה פי"ד כי הילקוט מוסיף באורים מעצמו, וכן כאן ביאר כפי שהבינו כל המפרשים, נלכה נא הלאה בבאור המאמר ונראה כי הכל מתאים עם באורינו, כי עתה מכוון ומדוקדק שפיר שאצל איש תהפוכות כתוב ישלח מדון ואצל ונרגן כתוב מפריד אלוף ולא להיפך, כי לדרכנו איש תהפוכות שהיפך דברים על בוראו הוא מה שאמר לא מות תמותון היפך הקב"ה, ובזה המיט הנחש רעה על האדם והביא עליו את המות, כנגד זה מכוון העונש להנחש ג"כ מהאדם עצמו ואיבה אשית בינך ובין האשה וגו', לכן אצל איש תהפוכות נאמר ישלח מדון, שבזה שהיפך הדברים ואמר לא מות תמותון בזה ישלח מדון מה שנאמר ואיבה אשית וגו', וכתיב ישלח לשון עתיד כשם שנאמר בתורה ואיבה אשית ג"כ לשון עתיד, וכנגד ונרגן שריגן דברים על בוראו שהוא לפי דרכנו מה שאמר כי יודע אלהים שחטא בזה להקב"ה שהטיח דברים כלפי מעלה קבל עונשו כנגד ג"כ מהקב"ה במה שהפרידו והבדילו מכל הבהמה ומכל החיה וקללו על גחונך תלך, ועל כן אצל ונרגן כתיב מפריד אלוף ומפרש המדרש שהפריד אלופו של עולם, כלומר אלופו של עולם הפריד את הנחש, וכונתו אל מה שנאמר בתורה בלשון הפרדה ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה שיהיה נבדל ונפרד מהם לרעה, ואין הכונה כפי' המפרשים מפריד אלוף שהפריד אלופו של עולם שהנחש הוא המפריד ואלופו של עולם הוא הנפרד ודחקו בזה מי הוא אלופו של עולם אם הקב"ה או אדם הראשון, דלפי דבריהם היה לו להמדרש למכתב שהפריד את אלופו של עולם, אפס כי פשוטו כמשמעו שהפריד אלופו של עולם שאלופו של עולם הוא הפריד את הנחש, וזהו מפריד אלוף, וקאי על הקללה שנתקלל בלשון הפרדה מזולתו ארור אתה מכל הבהמה, ועתה דקדק המדרש היטב כי מיד נתקלל כי תיכף ומיד קפץ ופסק עליו את דינו, כי כן מוכח מלשון הכתוב מדשינה הכתוב כאן אצל קללת ההפרדה מכל החיה ומכל הבהמה וכתב מפריד בבינוני בהוה ולא כתיב יפריד בעתיד כמ"ש מקודם ישלח מדון בעתיד, ע"כ דריש שפיר כי מיד נתקלל, וזו היא כונת המדרש להלן כשאמר הקב"ה על גחונך תלך מיד ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, ונדחקו המפרשים מניין לי', ולפי דרכנו נובע הדרש מהמאמר שלפנינו מדכתיב מפריד בהוה כי תיכף ומיד נתקיימה בו הקללה, וגם בתורה כתיב ארור אתה בהוה ולא ארור תהיה בעתיד, ולפ"ז על גחונך תלך איננו עתיד רק צווי הוא שתלך תיכף על גחונך. ולפי הרמז שבתורה כתיב מפריד אלוף ג"כ בהוה והדרש מבואר, ואחרי כל הדברים והאמת האלה יוצא בהיר וצהיר מה שהמאמר הזה כתוב כאן על הכתוב ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת, כי קוטב המאמר הוא על הקללה של ואיבה אשית וגו' ועל ארור אתה מכל החיה וגו' על גחונך תלך וכי מיד נתקלל, ודברי המדרש מאירים בעז"ה כספירים.