ס.
ידידי עוז ומחמל נפשי לנצח !
ידעתי הכלם להתיחש לך יחש ידיד עוז ומחמל נפשי, ולא פקדתיך לשלום מרוץ ארבע תקופות השנה, אף לא השיבותיך מלים על אחת מני אגרותיך הרבות אשר הצפת עלי, כל מכתביך ודבריך עלי עברו, ואני החשיתי והחרשתי כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ידעתי הכלם מהרים עיני אליך, פן יפגשו מבטינו ויתנגשו יחדו, והיה לי למוסר אכזרי ולמכה בלתי סרה, לחרפה בלי כלכל, ולכלמה לא אוכל שאתה; ידעתי הכלם מיחל לך כי תסבור אלי פנים, כי לגודל מעלי אשר מעלתי בך ולעוצם עוני נגדך, גם איש טוב וסלח ורב חסד כמוך, יקשיח לבו מסלוח; והיה לי שמך ידידי עוז ומחמל נפשי אשר פי יקבנו בראש מכתבי זה, לא להתם חטאת ולכלות פשע, כי נהפוך הוא למכשול מזכיר עון ומגדיל חימה, לחבורתי ולפצעי, לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה. – אבל איש צדקי ! אל תזכור ראשונות וקדמוניות אל תתבונן, אל תבט מאחריך, כי העבר לא ישוב עוד, ועד בלתי שמים לא ייקץ, ואשר כבר היה לעולמים הוא לא יהיה, ומה שנעשה הוא לא יֵעָשׂה עוד, לא יעלה ולא יבוא, לא יקום ויעמוד על רגליו. הזמן גרה לא יגר את המעשים שכבר נעשו תחת השמש לראותם עין בעין, ואשר בלע לא יפליט ולא נודע כי בא אל קרבו. – ואולם שמע נא ידידי ! ורוח מבינתך יענך, מה הוא העבר, אך מראה איומה ונוראה, סמל בלהות, אימה ובעתה וחלחלת לב. העבר הוא ים התהו, מימיו דמי אדם, משבריו נצחי כל נפש חיה, שברי אניות ועצמות בני איש, מפוזרים על שפתיו, ורוח תמותה מרחפת על פני המים ! העבר הוא שדה הקברים לכל היקום, וזכרונו אבל ויגון ובכי תמרורים, שבר רוח וכשלון לב ! הרק את אשמתי לבדה תזכור בזכרך את הימים העברו ? אם לא הציף המבול הנורא העבר מבלעדי זה מכל אשר לך מאומה ? ימים גם שנים מחה משנותיך, חמדת נעורים, שעשועים ותענוגי החיים, תקות עדינות ותומת נפש, מנוחת לב וגאון שלות השקט, כל אלה נגוזו חלפו ואינם ונמחו מתחת השמים. אל מבול העבר לא נִתן אות ברית, ולא נראתה הקשת בענן, ישחית כל בשר וימח את כל היקום. נורא הוא הדבר, איום זכרונו, אשרי איש ישכחהו, ובן אדם יסירנו מנגד עיניו ! תזכור העבר ותבהל, תהמה ותשוח עליך נפשך ! שכח אותו ותשכח עצבת ותתענג על רוב שלום, שכח את העבר ותשכח גם את עוני !! – ואם תיטיב שאת אחי, אם איש שלומי אתה כבתחלה, ידידי ומחמל נפשי כאשר קראתיך, רק לדעת דרכי חפצת, מה היא סבת דומיתי הארוכה עד כה, הנני ואגידה לך: באמת אין לבקש בזה סבה גדולה כגדל הדומיה, כי להפך, כל אשר תקטן הנסבה המשלכת הס בראשיתה, כן ירבו וכן יעצמו ימי הדומיה וכן ימשכו; כי הדממה אשר היא תולדת סבה קלה, היא עצמה תֵהָפך לסבה עזה ועצומה, לסגור שפתים בדלתים ובריח, כי מאין מלה להצטדק, ומאפס נתר ובורית לכבס את הנגע לרחוץ בנקיון כפים, תרפינה ידים ממשוך בשבט סופר, ומבוא בכתובים גם מן הוא והלאה, וידָחו הדברים מיום ליום מחדש לחדש, ומדחי אל דחי, עד כי אין סבה אחרת אל הדומיה כי אם הדומיה עצמה. – אבל אנכי לא כן עמדי, אם רבו ימי הבצורת והרעבון למכתבי, אבל טרדותי ומונעי אשר סביב שתו עלי עוד רבו מהם, בכל משך השנה החולפת הזאת היו חליפות וצבא עמי, בראשית השנה קדרו עלי שמים, ופרש ענן על כל הוני וטובי בטרם חלו בם ידי, וכפשע היה בין כל כספי ובין האבדון, כי השליש ... אשר כספי הָשלש בידו סגר יומו בלא עתו, והשאיר את עזבונו נפוץ על פני כל הארץ, והענינים היו מסוכסכים מאד; נוסף לזה השאיר אחריו עוללים קטנים יונקי שדים, והגדול שבהם לא מלאו עוד שנותיו חמש עשרה, אמרתי נגזרתי אובד עולם הנני, מה אעשה אפוא והכסף איננו ! אנה אני בא ? מלאכה לא למדתי, לעבודה לא הסכנתי, ככל צעירי בני ישראל אשר כגילי, כי אם על הכסף לבדו אשר נִתן לי נדה ושלוחים היה לי לחיות והיא רוחי ונשמתי, ובצאת נפשי ואין נשמה באפי איך אחיה ? גם זכרתי כי אינני עוד בגפי, ותשתוחח עלי נפשי, זכרתי כי אשה רובצת על כתפי, וכבר היא חובקת בן, ולנפשות האובדות האלה מה אעשה אפוא היום ? אך ראה אלהים את עניי, ובטרם הקיפה החמה את מעגלה השנתי, שֻׁנו פני הענינים, ואציל את כספי את הקרן ואת המרבית לא נאבדה גם גרה אחת, מהולל שם ה' ! ובין כה וכה עברו עתותי בדאגה ונדודים, וימי ברגז ובהלה. ולולי נצפנו ממני עתים, וידעתי מראש כי רגעי מנוחה אשר קויתי למו יום יום, לא אמצא שנה תמימה, כי עתה כבר גזלתי רגעים אחדים בחזקת היד, להשתעשע באהבתך ולצקת לרגלך רגשות לבי, רגשות אהבה והדרת כבוד, כי זכרונך היה תנחומות לנפשי, ומדי הגיתי בך ויפג יגוני, ואבני אופל וצלמות נגולו מעל לבבי ואשכח את מרי שיחי. אבל התקוה רמתני, ותחז לי משאות שוא ומדוחים, כי עוד מעט מזעיר ינוח לי מעצבי ומרגזי ומעבודתי הקשה, ונתעיתי בשוא כאשר יתעו הילדים כי עוד כברת ארץ ישפילו השמים על הארץ; אף לא שלטתי ברוחי לכלוא את הרוח ולכחד תחת לשוני את אסוני ואת יגוני, ומאנתי להעציבך למסוך בכוסך רעל, ובכן התמהמהתי עד בוש ואחר עד עתה. ואתה כרחום סלח נא ושכח נא, שובה אלי בהמון מכתביך כבתחלה, וכונן אהבתנו על מכונה, נחדש ימינו כקדם בחליפות אגרות ודברי דודים. כי עוד לא נמלא מקומך בלבבי, ואיש אחר לא חלל מושבך, כבודך לאחר לא אתן ואהבתך לאיש זר, כי לך לבדך הוא – .
הנה שלמתי לך ידידי דומיתי במכתב רחב ידים, וידעת את תנואתי, את עצבי ואת רגזי, אשר הניאוני מבוא אליך בכתובים עד עתה, עד כי נעלה מעלי הענן, כלה וילך ויעבור ואיננו. ומעתה עוד תחזק במעוזי שלום תעשה לי; והיה כי תריץ לי ספר, תכתבנו על כתובת עצמי, כי כבר נודע שמי בבית הרצים. זה שמי וזה זכרי ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה