מכתב ללמד - הדרכה למתחיל במלאכת סופרים

סו.

ידידי ורעי !

נתת שמחה בלבי במכתבך מן ... אשר בו הראיתני לדעת עֹצם תשוקתך ועוז חשקך לשפת קדשנו, שפת אלהים קדושים ! ראית את טעמה כי טוב ואת שפתה כי נעמה, ותט שכמך לסבול, לשדד אדמתה לעבדה ולשמרה; ואותי יום יום תדרוש, תשאלני משפטי הלשון והמליצה, ודעת דרכי הסופרים חפצת. הקשית לשאול אחי ! קטנתי מכל הכבוד ומכל התהלה אשר מדותָ אל חיקי, כי הרימות אותי בחור מעם, להכירני בתור אדם המעלה, מליץ דגול מרבבה, ומרומם ונשא אני על שפתיך במלאכת סופרים, ואמנם כאחד האדם הנני. גם אל הנושא זה נלאו כל חכמי לב, ולא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, לתת לו תורה ומצות חקים ומשפטים; גם ראשי המליצים גדולים חקרי לשון, אנשי השם אשר מעולם, המדברים על כל נשא ורם, על כל גבוה ונשגב, המה בעצמם שתו בשמים פיהם, ידברו גבוה גבוה, במליצה רוממה ונשגבה, ואת גדרי המליצה לא ידעו, וגבולותיה לא הציבו. המליצה היא שביב אחד מאור הנפש, ברק נוגה הנאצל מן הרוח, קרנים מידם לה ובם חביון עוזה ! היודע האדם את נפשו לגבולותיה, ראשיתה, תוכה, וקִצָּהּ ? היבין את רוחו אשר עמו, מוצאו ומבואו, ארחו ורבעו, ארכו ורחבו, גבהו ועמקו ? מי תכן את רוחו, ובחקר נפשו מי התהלך ? ואם אין להגביל את הכלל, לא יגבל גם חלק ממנו. – אף לא באו דבריך ידידי מפורשים ומבוארים באר היטב וערפל חתולתם. מה ירזמון מליך "משפטי הלשון והמליצה" לא ידעתי אכנם. אם דעתך אל חומר המלים, אל משקלם וספיר גזרתם למיניהם, למשפחותם לבית אבותם ? צא לך בעקבי ספרי הדקדוק וההגיון, ורעֵה את עשתונותיך על משכנות הרועים, ספרי מורי הלשון הרועים בשושנים; ומה ימריצך כי אדבר ואביע לך רוחי, מה אתן לך ומה אוסיף לך, האם תורה חדשה מאתי תצא ? ואם לצקת עליך מרוח הסופרים חפצת, לתת מהודם עליך, להורותך דרכי המליצה ומהלך המזימות, תוצאות הרעיונות ותולדות השרעפים, למען תמצא כקן ידך לכתוב על ספר את כל הגות לבך, ולמען תשכיל לערות את כל רוחך אל חיק הגליון, לתאר בצבעים יפים את כל רחשי לבבך ככלה בקשוטיה, למען תפוש את הקוראים בלבם ? גם השאלה הזאת פי שנים ברוחה. יש דבר אשר יסודתו בפועל, וכאשר יסופר לדור ויכתב בספר, כן קרה ויאת באמת ובעליל לארץ; או כי שרש דבר נמצא בו רק גרעין אחד, והסופר יאמר להוציא ממנו אַלה עבותה ושורקה רבת הצמרת, וכבר העץ שתול ועומד במחשבתו בכל ענפיו ונטישותיו. או לוּ יהיה כי הדבר ההוא יליד הדמיון הוא מכל וכל, תוצאות נפש הכותב וחזון לבו, אבל בטרם תאחז בעט ידו, כבר חקוק על לוח לבו לכל משפטיו ופרטיו, ובטרם תבוא אל הסופרים ההם המילדת וילדו ברעיונם ומחשבתם, ולא חסר לחפץ לבם כי אם שמלתו לעורו לכסות מערומיו, להלבישו מלים ולהעלותו על ספר להציגו לעיני העדה. – ויש אשר בעת גשת הסופר אל השלחן, בפרשו כשוחה זרועו עם ארבות ידיו, מאומה אין עוד בידו, לא הרה עוד ענין ולא ילד מזמה, ונפשו ריקה אין כל; או כי הענין אשר יתקפהו נִתַּך בקרבו להגיון אחד, כעצמים בבטן המלאה, וישען רק על משענתו על קנה הסופרים אשר בימינו, כי במטה הזה יעשה אותות בשמים ובארץ, בעטו ישאל ומקלו יגיד לו אמרות טהורות ומחשבות נשגבות להלביש את הענין אשר נִתַּן לו לענות בו, או לכתוב חזון חדש להוציא מזמת תעלומה אור, לשרוק לשעירי עזאזל ויבואו ויקומו לשחק לפניו בהוללות ותעתועים, לקרוא למתי עולם ויתיצבו כמו לבוש, לעולל עלילות ולעבוד עבודה כמעשה אנוש ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. והנה הסופר ההוא אשר ענינו וכל חפצו כבר התרשם בנפשו ופסלו במחשבתו עם כל צלעיו וקרנותיו, עליו לשמור לעשות רק לדבר בשפה היותר ברורה ובמבטאים היותר מובנים, אשר לא יֵצרו כהתכנס בם הרעיון, והענין ישכון לבטח בלי לחץ, ושקט ושאנן ואין מחריד, הקורא ירוץ בלכתו, לא יתנהג בכבדות ולא יתנגפו רגליו על הרי בתר. אין קסם על שפתי הסופר, לקחת לב ואחריו כל אדם ימשוך, כקסם הצחות ושפה ברורה, אין יופי כיופי הזה; ולא ישים עינו ולבו להתהדר במלין כדרך הסופרים הצעירים, כי הנותן עיניו ביופי המלים יתעה מני אורח הישר, והיה כאשר תקרה ותאתה לפניו מלה רוממה, נאדרת בקדש, תטהו הצדה, יעזוב למענה את מקום עמדתו, את תכן דבריו להתקרב אל המלה ההיא, וכן אל השנית, וכן אל השלישית, עד כי לאט לאט יתרחק מדרכו ומטרתו מרחק רב. ולמה הדבר דומה, לרכב האוחז בכפל רסנו ודופק את הסוס, והיה אם רכב אמן וחרוץ הוא, נמשך הסוס אחרי הרכב, למקום אשר יחפוץ יטנו לבלי נטות מן הדרך העולה למחוז חפצו מלא שערה, והיתה דרכו צלחה; אולם רכב שפל ידים, נמשך הוא אחרי הסוס, כי יחזק עליו סוסו לנחותו ארחות עקלקלות, ישׂרך דרכו כאות נפשו, יפילהו במהמורות, יביאנו למדבר שממה, למקום גומא ובצה, או אל מעונות אריות אל הררי נמרים. – ואולם הסופר אשר בעת כתיבתו יוצא ללקוט שושנים לארות מור ואהלות בגן הדמיון, ידרוש ויתור אחרי מזמות ועשתנות להריח בם את דברי ענינו וחפץ לבו, או לברוא חזיונות חדשים מקרוב יבואו ומלבו יבדא אותם, אין למוד ואין תורה לזה, אין נתיב ואין דרך סלולה לאמר: זה הדרך לכו בו, כי דרושה לזה הכנה טבעית לבד, אחות השירה היא תואמים יחדו, אשר רק הטבע לבדה הורתם, ואשר אין לו כשרון מתולדתו, שוא כל למוד לשקר יעשה עט, אם הטבע לא חננתהו בזה לשוא שקד סופר ! אבל גם ההכנה והכשרון מסתתרים לפעמים בנפש איש, ולא יתראו החוצה עד אחרי סור הלוט הלוט מעליהם והמסכה הנסוכה על פניהם, עד אחרי שקידה קטנה או גדולה, אשר תטאטא את הדשן מעל נצוצי האש, ותסיר את המכסה מעל האור הזה בנפשו. מי יודע אם לא אלפי ווירגיל ושיללער התבוללו בין האכרים מימות עולם ושנים קדמוניות, וכמה לוצאטו ומאפו נבלעו בין דלת עם בני ישראל משנות דור ודור ? . על כן לך בכחך זה גם אתה ידידי, ושקוד על דלתות השפה העבריה כאשר החלות לעשות, ואל תתיאש מהיות סופר מהיר ודובר צחות במליצה חדות, כי אולי נולדת גם אתה עם הכשרון וההכנה הזאת, רק התעלם עליהם שלג, וחם עליו שמש היגיעה ונמס. השקידה היא המשחזת, אבן־לוטשת, היא תסיר את החלודה מעל עשתונותיך עד היות להם ברק, ההרגל הוא רב פעלים ולו נתכנו עלילות גדולות ! – . ואולם שמע נא ואתה דע לך, והיה לטטפות בין עיניך, כי מלאכת סופרים תמוכה על השכל וההרגשה; ההרגשה היא קלת הדעת תולדת ההתפעלות, אשר לעת תחל לפעם בקרב איש ולב עמוק, עת תתקפהו לאדם, אז אין מעצור לרוחה, תעלה הרים תרד בקעות, תתהולל ותתגעש ותאבד דרך; והשכל הוא המקדיש והמפגל המבקר והמביא במשפט, הוא יעצור בבכרה קלה משרכת דרכיה זאת, ובשטף מרוצתה עת תגמא ארץ יתן רסן בפיה ומתגו בשפתה ויוליכנה מעדנות, ולהרחיב לך הדברים יגורתי כי ירבו כמלוא ספר, וגם יתבוללו ויתערבו בתוכם דברים שכבר חלו בם ידים, ונאמרו ונשנו בספרים. על כן אחת היא אשר אומר אליך בפעם הזאת: שימה את השכל לאדון על הרגשתך והוא ימשול בה, שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבך, לבל יתפרצו העבדים מפני אדוניהם, השכל הוא אדונם וישתחוו לו, אם כה תעשה אז תצליח ואז תשכיל, ואם יחכם לבך ישמח לבי גם אני ...