מכתב ללמד - הכבאים לא מצליחים להשתלט על האש

כ.

שלום במגורך ושלוה בארמנותיך

מדאגה מדבר פן תקח אזנך שמץ מן המהפכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו את עירנו, על כן אחישה לך אבי משאת נפשי את מכתבי זה, בטרם תשמע שמוע מפי השמועה, או מהנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה ויספר כי ראה את מכת העיר הזאת ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה אש ולהב שרפה כלה, מבלי דעת לשאת על שפתיו את הפלטים והמֻצָלים, ותפחד פחד לביתך ולאנשיך, והיתה מנוחתך נגזלה, ומכתבי כרץ ממהר יעבור את כל מגיד ואת כל משמיע, ויגיד לך את כל ונוכחת, והיה לך למנוחת לבב ולשקט ברוח, ותקדם עמנו יחד את פני ה' בתודה, בזמירות נריע לו כי עשה עמנו להפליא לתת לנו שארית בארץ, וכאוד מוצל מאש הצילנו, ולא נפקד מאתנו מחוט ועד שרוך נעל, בעוד אשר עינינו הרואות, האמנים עלי תולע מאתמול יחבקו היום אשפתות, כי אש אכלה משכנותיהם ולהבה להטה את כל רכושם, מבלי הותיר להם פליט ושריד. וכפשע היה גם בינינו ובין האש, ולולי ה' שהיה לנו אזי היינו למאכולת אש, צדקתך אלהים כהררי אל לבן אדם תטה חסד, ומשפטיך תהום רבה לאיש תוכיח באף ! – מקום תוצאות האש היתה האֻרוָה אשר לר' ... ברחוב ... וכרגע היתה לאש מתלקחת, אוכלת בתים ומשכלת חיל וחומה יחדו אומללו, ותאכל על ימין ועל שמאל ואין מידה מציל, כי גם רוח סועה וסער נלוה עמה, אשר נשא אותה על כל קצות העיר ועל כל מקראיה, ובזעף נורא ושטף עובר הקיפה את כל העיר, ולא מצאו אנשי החיל, צבא המכבים, את ידיהם לכבות את הבערה. בראש השעה השניה אחר חצות לילה המשאת החלה, עת כל אנשי העיר מקצה נמו שנתם; ומה רבו חסדי ה' כי ברגז רחם זכר לבלי נוגע [נראה שצ"ל נְגוֹעַ] בנפשות, ועד אור הבקר בשעה השביעית נהפכה העיר לגיא צלמות, לא נותרו כי אם מגדלי ארובות העשן כמצבות אבל על קברות המתים, המעידות על יקר תפארת גדולת האישים ועל עושר כבודם בימי קדם. גם אחרי שקעה האש והגחלים עוממו, עוד יתאבכו גאות עשן ותמרות קיטור עוד יעלו מערמות הדשן, כענק נורא כי ינוח מעבודתו הרבה אשר עובד בו יוצא מנחיריו רוח חזק, לפי טרחו ומשאו ולפי רוב העבודה. – סבת הדבר ומי הוא המעביר [צ"ל המבעיר] את הבערה לא נודע אל נכון ואין להציל דבר אמת מפי המגידים, יש אשר יאמרו כי אחד מבני בית ... הלך לתת מספא לסוסו ואבוקה בידו ולא ידע להזהר ותאחז האש באוצר התבן והמספוא, אשר היה מלא קש וחציר יבש למכביר; ויש אשר יאמרו כי חברי גנבים הציתו האש למען ימלאו חוריהם חמס ומעונותם גנבה בעת המבוכה ומהומה; יהי כה או כה והנה ... מוסר מעיר והיתה מעי מפלה. ואף אם אנחנו נמלטים בחסד אל, עינינו רטובות מדמע על שבר בת עירנו ומעינו כחלילים יהמו על צרת יושבי בה, וכפינו פרושות להושיע מוכי האלהים בכל אשר תמצא ידנו. ינחם ה' את העיר האבלה והשוממה הזאת, יבנה פרצותיה וחרבותיה יקומם, ולא אוסיף עוד לבשרך בשֹרה מֹחֶצֶת מתנים ועוכרת רוח כזאת, אך טוב סלה אבשר לך כל הימים אני בנך ...