עד.
יחי לבבך לעד !
בערב יום השבת יצאתי את פני העיר ... עד היום ההוא הייתי קופא על שמרי, על עמדתי עמדתי לא סבותי בלכתי ובודד הייתי במועדי, כי משותפי בן לויתי ה' ... נטה משם הצדה על ימים אחדים, אל אחת העירות הקרובות לרגל מסחרו המיוחד לו. האמנם אחרי עמל דרכי ותנועת מסעי היתה דרושה מנוחה לשלומי ונופש לבריאותי, לרפה כח וחדל אונים כמוני, אבל איננה שוה לי מנוחתי זאת בנזק הימים ההולכים וחולפים באפס מעשה, בעת הזאת הדרושה לחפץ המסחור והטובה למהלך סחורה. גם המנוחה החיצונה הזאת לא פעלה על נפשי מאומה, אחרי כי רק גֵוי ינוח ולבי בקרבי יהלך, רוחי ירוץ ויחפוז ומזמותי מקפצות ומדלגות, עד כי אתחשב בעיני כסגור בכלוב, כשבוי ביד צר, אשר לא יתענג האסיר על מנוחתו בבית כלאו. כי מי לידי יתקע, מי יערב לי ערובה, כי יגיעו ימים אשר יהיה בהם חפץ לתוצאות הסחורה, שכבר חמקה עברה מחצית ימי החורף, עוד מעט והשלג תמס יהלך, הדרכים יתקלקלו ותראה היבשה. גם הארוחות בעצבון אכלתי ולא הלכו לי למישרים, בידעי כי בעלת הבית אשר תלעיטני כאשר תלעטנה בנות ישראל את הברבור ההודי על חג המצות, היא על נדיבות לא תקום ולא תתחסד עמי, כי אם אל כספי היא נושאה את נפשה להריק את אמתחתי, לכן לא את בשר הפר אכלתי כי אם בשר זרועי, לא את חלב השור כי את חלבי, ותהי מנוחתי נגזלה. על כן חשתי לצאת את פני העיר חיש בבוא שותפי מדרכו, ואמלט כצפור מפח, אף כי מעת צאתנו עד התקדש השבת היו רק שעות אחדות, כי אמרתי נסעה ונלכה מזה ויעבור עלי מה.
שָׁבַתנו הרחק תַחְנָה (סטאנציע) מ... והתבוששנו לבוא בעת אשר בטח כבר קבלו את השבת במדינת ליטא, אבל בעיני אנשי המקום ההוא היינו כמקדימים מאד. עוד אחר כן עת ממושכה התחשב בעל המלון עם אכרים ויקח מהם כסף וכתב בספר הזכרון לפניו, ובעלת המלון חכתה עוד הרבה עד אשר הטמינה את החמים והדביקה את התנור. ובעת אשר העלתה את הנרות לא אפון כי נִקו הַשִׁנַיִם בליטא, ונקרו את הבשר אשר התאחז ביניהם מארוחת הערב; או שכבר נרדמו על העמודים (סטענדראות) בבתי המדרש בעת נשאו המטיפים בעם מדברותם. והעגלונים אשר באו בעת ההיא לשבות שַׁבַּתם, החלו אחר כן להכין עצמם לקבלת יום הקדוש, במתינות רב ובשובה ונחת, רחצו את ראשיהם וסרקו במסרק לאור הנר, ואחר זמן רב החלו להגיד קטרת, עד כי הקדיש דרבנן הנאמר בבתי מדרשינו במדינתנו אחר כלותם הדורשים את דרשותיהם, אולי כיון את השעה גם על סיום אמירת הקטורת, ויהי לנס ! גם הנערות משרתות בית המלון לא חבקו ידיהן בחיקן, כי הלבינו ברגע ההוא בסיד ובמלבן את פי התנור מפיח העשן לכבוד שבת ! וכמחללי קדש היינו אנחנו בעיניהם אשר לא הכננו עצמנו ונמהר לקבל שבת ולהתפלל ערבית, קלים היינו בעיניהם ! לא שלטנו ברוחנו וגערנו בם על חללם את השבת, אבל שומע לא היה לנו מאתם. ויהי בדברנו אליהם פעם ושתים ולא שמעו אלינו, שמנו מחסום לפינו וחדלנו מדבר עוד. – בסעודת הלילה לא נראה על השלחן כי אם לחם חטים, ואנחנו אשר לחם דגן ערב לחכנו יותר, בקשנו לתת לנו לחם דגן, ונהי בעיניהם חטאים, ואותות קצף נראה על פניהם, כי מחללים אנחנו את קדושת השלחן ומשביתים את שבתם, גם אותות גאה וגאון נראה על מרום מצחם, כי כגבוה שמים מן הארץ, כן גבהו דרכיהם מדרכינו בעבודת אלהים, כיתרון האור מן החשך ! ביום המחרת בקומנו ממשכבותינו ראינו נעלינו מנוקים ומלוטשים, ונשאל את פי הנער משרת בית המלון, מי לטש ונקה את הנעלים ? ויען בגובה אפו "אנכי" ! "ואיך עשית הדבר הזה הלא שבת היום" ? שבנו ושאלנוהו, "חי נפשי כי לא תכנתי את רוח הליטואים*" עננו כמתקצף וכמהתל "להתחשב את האכרים ולקחת מהם כסף הפדיום ולחוק בספר, אסור בשבת, להלבין שחרחורת פי התנור, גם לסרוק הראש לכבוד שבת אסור, ללטוש הנעלים אסור בשבת, כל אלה אסורים בשבת, ולאכול פת שחור פת דגן מותר" ? ? צחוק נפרץ התפרץ מפינו, כאשר תצחק גם אתה הקורא. – אלה אנשי הארץ הזאת, וזה דרכם בקדש ! – במוצאי יום מנוחה אחזנו דרכנו הלאה, ונסע ונבוא היום כבוא השמש למחוז חפצנו. פה מצאתי את שאהבה נפשי, את ספרך אשר כתבת בראשון לחדש הזה ואורו עיני. קראתיו באלפי פיות, ורבבות אזנים כריתי לו, ויהי לי לכלי מחזה (פאנעראמע) לראות את עיר מולדתי, את בית אבי, את מאהבי נפשי, את כל הקורות אותם ואת כל עלילות מצעדיהם, נצבים חיים כלם לפני היום ! – טרם צאתי מזה אדברה שלום בך במכתב עוד הפעם, ובין זה וזה אוקירך כנפשי ואהבתיך רעי כמוני ...
כך במקור, הליטואים, אות ו' אחרי טי"ת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה